טרם שאחל, אקדים ואצרף את פסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (ט, א):
"בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה, ואסור בהנייה [...] ומשיבשל משניהן כזית לוקה, שנאמר: 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמ' כג, יט], וכן האוכל כזית משניהן מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה, ואף-על-פי שלא בישל".
נמצא, כי מן התורה ישנם שלושה איסורים בעניין בשר בהמה וחלב: 1) איסור בישול; 2) איסור אכילה לאחר בישול. כלומר, ממה שרבנו מדגיש "וכן האוכל [...] שנתבשלו כאחד – לוקה" הנני למד, שדווקא כאשר הבשר והחלב נתבשלו כאחד אסור לאכלם מן התורה, אך אם לא נתבשלו כאחד איסור אכילתם הוא מדברי סופרים בלבד; 3) איסור הנאה לאחר בישול.
ועתה לדיני עוף בחלב: לדעת רבנו הרמב"ם מותר לכתחילה לבשל עוף בחלב וליהנות ממנו, כגון למכרו לגוי. כל תוספת האיסור מדברי חכמים היא לאכול עוף בחלב. וכך פוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (ט, ד), וכֹה דבריו: "וכן בשר חיה ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה, אינו אסור באכילה מן התורה, לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה. ואסור באכילה מדברי סופרים". במאמר קצר זה, נברר את דעת רבנו, ונציג את יסודותיה ההגיוניים והתלמודיים.
אדני ההיגיון
בהלכות מאכלות אסורות (ט, ד) רבנו פוסק כך:
"ו[עוף בחלב] אסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה [לאחר בישול] [...] לפיכך אסרו כל בשר בחלב".
לדעת רבנו, הטעם שלפיו אסרו חכמים ז"ל אכילת עוף בחלב, הוא כדי שלא ישגו העם ויבואו לאכול בשר בהמה בחלב לאחר בישולם. כלומר, חששם של חז"ל היה רק מן האכילה ולא מן הבישול וההנאה. טעם זה מאד מסתבר, כי אין חשש שעם-ישראל ייכשל בבישול בשר בהמה בחלב, כי מי ירצה לקלקל את הכלים שלו? ומי יטרח כל-כך בדבר שהוא עבירה מן התורה? לפיכך לא גזרו חכמים על בישול עוף בחלב. ברם, אכילת בשר בחלב מצויה ושכיחה הרבה יותר, ותאוות האכילה קשה ביותר, שהרי לעתים כל מה שנותר לו לאדם הוא להכניס לפיו...
זאת ועוד, איסור האכילה חמור מן הבישול כי הנאתה מיידית, ואילו הבישול אין הנאתו מיידית ואף יש בו כאמור הפסד וטרחה. וככל שהמשיכה לעבירה וקלוּת עשייתה גדולות יותר, כך חומרתה רבה יותר והסייגים שיש לעשות מפניה גבוהים יותר, וכדברי רבנו במורה (ג, מא):
"ודע, שככל שיהיה מין אותו הפשע מרובה ומצוי וקרובה עשייתו, נתחייב שיהא עונשו יותר חמור כדי למנוע אותו, והדבר שאירועו מועט עונשו יותר קל".
לפיכך, הגיוני מאד שחז"ל יגזרו אך ורק על אכילת עוף בחלב שמא יבואו לאכול בשר בחלב שנתבשלו יחדיו, ולא יגזרו על בישול והנאה מעוף וחלב, כי כאמור, בישול בשר בהמה בחלב הוא דבר שאינו שכיח, וכידוע, בדברים שאינם מצויים ושכיחים לא גזרו חכמים.
ברם, אם יקשה המקשה ויאמר, והלא התורה אסרה בישול ואכילה והנאה מבשר בהמה בחלב במלים: "לֹא תְבַשֵּׁל", האם לא נכון אפוא לגזור גם על בישול עוף בחלב מפני שהתורה נקטה בלשון של בישול? ובכן, לשאלה זו משיב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט, א): "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו: כמו ששתק מלאסור הבת, מאחר שאסר בת הבת". נמצא, שיש סיבה ייחודית לכך שנאמר בתורה דווקא לשון בישול, וזאת כדי לקצר ולכלול גם את איסורי האכילה וההנאה.
אדני התלמוד
טרם שנלמד את שתי סוגיות המשנה והתלמוד במסכת חולין, נראה כי לדעת רבנו יש להגדיר את אחת מן הסוגיות כ"מקור ראשי" ואת חבירתה כ"מקור משני". נחל אפוא בסוגיה שיש להגדירה לדעתי כמקור ראשי:
א. המקור הראשי
במשנה חולין (ח, ד), נאמר כך:
"רבי עקיבא אומר: חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר: 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמ' כג, יט] שלוש פעמים – פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר, נאמר: 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה' [דב' יד, כא] ונאמר: 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' – את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב? תלמוד לומר 'בַּחֲלֵב אִמּוֹ', יצא עוף שאין לו חלב אם".
בפירושו למשנה שם כותב רבנו כך:
"ר' עקיבה סובר שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן, לפי שלא אסר הכתוב אלא בישול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. ור' יוסי הגלילי סובר שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שמתבאר מדבריו, ובשר עוף מותר בחלב ואפילו מדרבנן, לפי שאינו סובר לגזרה זו. והלכה כר' עקיבה".
נעיין עתה בדברי התלמוד שם בעניין המשנה הזו (קטז ע"א):
"מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא? [...] עוף איכא בינייהו, ר' עקיבא סבר: חיה ועוף אינן מן התורה – הא מדרבנן אסירי, ור' יוסי הגלילי סבר: עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסיר. תניא נמי הכי: [...] במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא, אייתו לקמיה רישא דְּטַוסָא בחלבא, ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא לקמיה דרבי, אמר ליה: אמאי לא שמתינהו? אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא, ואמינא דלמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי".
בתחילת דברי חכמים בגמרא לא נאמר במפורש האם רבי עקיבה סובר שאסור גם לבשל וליהנות מעוף בחלב. אך כאמור, רבנו הבין שרבי עקיבה גזר רק על אכילת עוף בחלב: "לפי שלא אסר הכתוב אלא בישול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה". כלומר, התורה לא אסרה אלא בישול בשר בהמה בחלב, ואילו העוף לא נזכר כלל, ולכן מותר ורצוי להניח, שרבי עקיבה יצמצם את גזירתו ויגזור רק על אכילת עוף בחלב, כי ספקא דרבנן – לקולא. זאת ועוד, רבנו פוסק בתשובה (סימן שי): "שהדברים כולם מותרים מהתורה זולתי מה שנתברר איסורו".
ברם, לא רק ההיגיון הפשוט מורה כן, שהרי בהמשך דברי הגמרא לעיל מובאת ברייתא אשר עוסקת רק באכילת בשר עוף בחלב. ויש להבין, מדוע נאמר בגמרא: "במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב"? מדוע נאמר רק לשון "אוכלין"? והלא ודאי שהם היו גם מבשלים ונהנים מבשר עוף וחלב? או לחילופין מדוע לא נאמר: "במקומו של רבי יוסי הגלילי היו מתירין בשר עוף בחלב"? אלא נראה ברור, שרק בעניין איסור אכילת עוף בחלב נחלקו רבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי, ולכן דנו ונחלקו בברייתא רק בעניין אכילת בשר עוף בחלב.
כמו כן, בגמרא לעיל מסופר, כי במקומם של רבי יוסי הגלילי ורבי יהודה בן בתירה היו אוכלים בשר עוף בחלב! נמצא, שאיסור עוף בחלב לא היה מוסכם בתחילה על כלל עם-ישראל, וזו ראיה חשובה לכך שלא יעלה על הדעת להרחיב את איסור עוף בחלב גם לבישול ולהנאה.
ב. המקור המשני
במשנה חולין (ח, א) נאמר כך: "כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים. הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים". משנה זו אינה עוסקת רק בדיני בשר וחלב, ולכן יש להניח כי היא בגדר "מקור משני" בלבד, שחשיבותו קטנה יותר.
וכֹה דברי חכמים בגמרא שם (קד ע"א):
"הא עוף אסור מדאורייתא. כמאן? דלא כרבי עקיבא, דאי רבי עקיבא, הא [ר' עקיבה] אמר [במשנה שהובאה במקור הראשי לעיל]: 'חיה ועוף אינם מן התורה'. [...] רב אשי אמר: כולה רבי עקיבה היא, והכי קאמר: כל הבשר אסור לבשל בחלב, מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים, חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים".
מדוע רבנו אינו פוסק כרב אשי?
לאור האמור, רבנו בוחר לפסוק כפשט המשנה והגמרא במקור הראשי, מהסיבות הבאות:
1) במקור הראשי מובא עיקר הדיון בסוגיה, ולכן רבנו העדיף לפסוק לפיו.
2) התורה לא אסרה אלא בישול בשר בהמה בחלב, ואילו העוף לא נזכר כלל, ולכן מותר ורצוי להניח, שרבי עקיבה יצמצם את גזירתו ויגזור רק על אכילת עוף בחלב, כי ספקא דרבנן – לקולא.
3) בהמשך הגמרא שנאמרה לאחר המקור הראשי, מובאת ברייתא אשר עוסקת רק באכילת בשר עוף בחלב, וממנה עולה שרק בעניין האכילה נחלקו במשנה רבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי, ולכן גם החכמים דנו ונחלקו בברייתא שבגמרא רק בעניין אכילת בשר עוף בחלב.
4) כמו כן, בגמרא שם מסופר, כי במקומם של רבי יוסי הגלילי ורבי יהודה בן בתירה היו אוכלים בשר עוף בחלב! נמצא שאיסור עוף בחלב לא היה מוסכם בתחילה על כלל עם-ישראל, וזו ראיה חשובה לכך שלא יעלה על הדעת להרחיבו גם לבישול ולהנאה.
5) סיבה נוספת לפיה רבנו פוסק כר' עקיבה וכפשט דבריו בהלכה, היא בשל הכלל ההלכתי שנפסק בתלמוד הירושלמי (ב"ב ז, ז): "כל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה". הכלל הזה נפסק להלכה גם בהלכות מאכלות אסורות (סוף פרק ח), וכֹה דברי רבנו:
"זה הכלל, כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה, בין בספקו בין בוודאו".
נמצא, שיש כלל הלכתי בענייני מאכלות אסורות, ולפיו, כל מה שאיסורו מדברי חכמים מותר לעשות בו סחורה, דהיינו מותר ליהנות בו, ומן הכלל הזה עולה באופן ברור ומפורש כי מותר לבשל בשר עוף בחלב במטרה ליהנות בו הנאה שאיננה הנאת אכילה, כגון מכירה לגוי.
זאת ועוד, רבנו בוחר להתעלם מדברי רב אשי במקור המשני, מהסיבות הבאות:
1) מקור זה אינו הסוגייה המרכזית של בשר עוף בחלב.
2) רבנו אינו פוסק בענייננו לפי הכלל "הלכתא כבתראי" מפני שיש לפנינו כלל חזק מאד אשר גובר על הכלל הראשון, והוא: "הלכה כרבי עקיבה מחברו".
3) רב אשי מגיה את המשנה, ופשט המשנה לפני הגהתו של רב אשי כלל אינו תואם את דעת רבי עקיבה.
4) בתוך הסוגייה המשנית (חולין קד ע"א) מובאת פעמיים ההצעה שלדעת חכמים איסור עוף בחלב הוא מן התורה, והנה היא שוב לפניכם:
"הא עוף אסור מדאורייתא [...] אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא" וכו'.
דברים אלה תמוהים מאד עד כדי חשד שמא מדובר בזיופי המינים שהוחדרו לגמרא, שהרי לפי מסורת התורה-שבעל-פה: "לא אסר הכתוב אלא בישול בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה"! (רבנו בפיהמ"ש לעיל). זאת ועוד, לדעת רבי עקיבה איסור עוף בחלב הוא רק מדרבנן, ולדעת רבי יוסף הגלילי אין איסור כלל! כיצד אפוא יאמרו חכמים שעוף בחלב אסור מן התורה?
האם הרמב"ם התחשב בכלל בכלל "הלכתא כבתראי" באיזשהו מקום? שהרי הוא איננו כלל תלמודי. ולי נראה מכמה מקומות שאם הרמב"ם פסק כבתראי הרי זה לא מכוח הכלל אלא מחמת ראיות וסברות הגיוניות. ובמקום שלא היו ראיות וסברות הגיוניות פסק כבתראי כי דעתו יותר מתקבלת ולא מחמת הכלל "הלכתא כבתראי". זו דעתי, אך עדיין לא ביססתי אותה בראיות מספיקות אלא שהיא השערה בינתיים. האם דבריי הגיוניים?