בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו.
והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות:
"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...].
ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [הטובות והרעות נקבעות לפי הזכויות והחובות], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה 'המון חכמינו' עניינהּ: 'רוב' או 'כמעט כל'], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ [במשנה]: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו' [סוטה א, ז]".
ברם, חכמי-יועצי-אשכנז החדירו לדתנו השקפה זרה לפיה הקב"ה עלול להעניש בחומרה רבה בני אדם מסוימים לא כעונש וייסורים להם, אלא כעונש וייסורים לאומה בכללותה, ובמלים אחרות, לפי השקפת חכמי-יועצי-אשכנז הארורים שנראה לקמן, הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי שיכַפרו בייסוריהם על עוונות העם כולו ובכך הם למעשה מצילים את העם מכליה...
ובכן, אין צל של ספק שמדובר בהשקפה נוצרית מובהקת, שהרי לפי הנצרות יש"ו סבל ייסורי גוף ונפש כבירים שתכליתם לכפר על עוונות האנושות, ואלמלא הוא-יש"ו סבל את הייסורים שסבל, הקב"ה היה מנחית מכות קשות ונאמנות על האנושות. להשקפה רעה זו יש שתי מטרות מרכזיות: האחת היא לטשטש את רשעת הרשעים אשר הקב"ה מכה בייסורים קשים; והאחרת היא ליצור תלות נפשית בין המאמינים התועים לבין "הנביא" או "בן האלהים". שהרי אם יש"ו לדוגמה סבל ייסורים קשים כדי שהאנושות לא תסבול, הרי שבני האדם מחויבים לאהבו וללכת בדרכיו, כי סוף-סוף הוא זה אשר מונע מן הייסורים לחול על האנושות.
"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת [...] לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל יח).
בימינו, חכמי-יועצי-אשכנז ועוזריהם משתמשים בהשקפה הנוצרית הזו להשיג את המטרה הראשונה, דהיינו כדי להסביר את הזוועות שהתרחשו בשואה וכן בעשרות השנים שקדמו לה. כלומר, כדי לחמוק מעריכת חשבון נפש מדוקדק במעשיהם הרעים ושינוי דרכיהם האליליות, הם אימצו לעצמם השקפה נוצרית מובהקת לפיה כל הייסורים שאבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובכלל, בכל הגלות הארוכה והארורה באירופה, כל הייסורים האכזריים המזוויעים והמחרידים הללו אינם נובעים מדרכם הרעה ומהליכה אחרי אלהים אחרים, אלא מייסורים שחלו עליהם במטרה לכפר על עוונות כלל עם-ישראל.
ובמלים אחרות, כל המיליונים שנרצחו בזוועות שאירעו בשואה וכן בשאר הפוגרומים האיומים שקדמו לשואה, כולם נרצחו באלף-אלפי מיתות משונות אך ורק בגלל שהם סבלו ייסורים של אנשים אחרים! ואם תשאלו: מי הם אותם "אחרים" שהם סבלו את ייסוריהם? ובכן, התשובה בפיהם ברורה: המתבוללים. לפי היהדות האורתודוקסית החרדית, אבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו ייסורי גיהינום לא בגלל שהם היו ראויים לעונש כבד, אלא כדי לכפר על עוונותיהם של המתבוללים! וסברו זאת כאמור כדי להימלט מלערוך חשבון נפש מקיף ועמוק בדרכיהם.
ובכן, הבה נבחן את השקפתם, לפי הנצרות יש"ו סבל ייסורים איומים ונוראיים כדי לכפר על עוונות האנושות, ולפי יהדות המינות האורתודוקסית מיליונים של בני אדם, גברים נשים זקנים וטף, כולם נרצחו כדי לכפר על עוונות המתבוללים הכופרים. נמצא אפוא, שיהדות המינות האורתודוקסית גרועה מן הנצרות, שהרי הנצרות החילה את ההזיה הזו אך ורק על איש אחד וכן על יחידים שבכל הדורות, ולעומתה, יהדות המינות האורתודוקסית, החילה את ההזיה הזו על מיליונים רבים! ויתרה מזאת, אם אכן הקב"ה מייסר בני אדם כדי להציל בייסוריהם את ציבור רחב של בני אדם, מדוע בשואה הנוראה סבלו כלל העם? מדוע לא נרצחו בייסורים קשים ונוראיים אך ורק האדמו"רים וגדולי האסלה הליטאיים? מדוע השואה פגעה במיליונים?!
כמו כן, אם מיליונים של בני אדם נרצחו רק כדי להגן ולשמור על המתבוללים, מה זה אומר? זה אומר למעשה שהמתבוללים הם בני אדם אשר ראויים להצלה ולשמירה! כלומר, הצלת המתבוללים-הכופרים גדולה לפני ה' יתעלה, עד שראוי להצילם בנפשם של האורתודוקסים! ובמלים אחרות, המתבוללים הכופרים חשובים לפני הקב"ה יותר מאשר האורתודוקסים!
על-כל-פנים, ברור כשמש שהשקפה נוצרית אורתודוקסית זו היא הבל מהובל, מפני שהיא נגד התורה, וכפי שראינו לעיל בדברי רבנו. הקב"ה הוא שופט צדק, ולא יעלה על הדעת שהוא יעניש בני אדם בייסורים קלים שבקלים, כל-שכן בייסורי תופת מחרידים, כדי למרק עוונות של בני אדם אחרים. וזו סכלות חמורה מאד, כפירה בתורה, ואף הוצאת דיבה קשה על ה' יתעלה. "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז).
ולעיון ביישוב הפסוקים: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז), "אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לֵאמֹר: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מ"ב יד, ו), לעומת: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמ' כ, ד), ראו: "בחינת אמונת גלגולי הנשמות (חלק ב)", שם בפרק ט.
א. אין ייסורין בלא עוון
היסוד התורני לפיו "אין ייסורין בלא עוון" חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה ובדברי הנביאים, ונצרף שלוש דוגמאות להשקפה הישרה הזו, [א] הראשונה מספר דברים (דב' לא, טו–יח):
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים [=זו הסיבה לייסורים, ולא כַּפָּרָה דמיונית על אחרים]".
[ב] הדוגמה השנייה היא מירמיה (לא, כז–כט): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְיָ, בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".
ביאור הדברים: בימי קדם עם-ישראל נהגו לתרץ את הפניית עורפם לה' יתעלה בכך שאין להם תקנה מפני שממילא הם ייענשו על חטאי אבותיהם, ולכן אין טעם ולא כדאי להם לשוב בתשובה. תירוץ זה שימש את הרשעים ללכת בשרירות לבם והוא אף הביא עליהם בסופו-של-דבר את החורבן – והנביא ישעיה לעיל שולל את תירוצי הרשעים לשקוע בטומאתם.
[ג] ועתה לדוגמה השלישית: המוטיב האמור חוזר על עצמו גם ביחזקאל (יח, א–ד), וכֹה דבריו: "וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר, מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה? חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת".
ברם, יחזקאל אינו מסתפק בזה, בהמשך הפרק הנביא מרחיב בעניין זה מאד: "וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד, בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ.
וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה, וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא, עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה.
וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן, עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד, מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה. אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ, וַאֲמַרְתֶּם: מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב? וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.
וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה, הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת.
וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל: הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ! בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת, וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה, וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת, וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן! לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".
ואחרי כל פסוקי האמת המפורשים הללו, איך אפשר להיות עוד בדעה שהקב"ה מייסר באלף-אלפי מיתות משונות את הצדיקים כדי לכפר על עוונותיהם של הרשעים והמתבוללים?!
כמו כן, ראינו שגם בימי קדם עם-ישראל חיפשו להם כל מיני תואנות להמשיך ולפשוע וללכת בשרירות לבם הרע, וכמו שאומר הנביא על ההזיה שהבן ישלם על חטאי האב: "וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן", אלא, שבימי קדם התירוץ היה שאין טעם לשוב בתשובה כי ממילא אבותיהם הלכו בדרכי ההבל והתועבה; ואילו בימינו התירוץ הוא שאין צורך לשוב בתשובה כי כל מסכת הייסורים ואלפי המיתות המשונות לא חלו עליהם בגלל מעשיהם ודרכיהם הרעים, אלא בגלל המתבוללים... ויהדות המינות האורתודוקסית גרועה מן הכופרים בימי קדם אשר מתו בחורבן הארץ והמקדש, שהרי בימי קדם הפושעים עוד הודו בכך שהם הולכים בדרך רעה, וסברו שאין טעם לשוב בתשובה, ואילו יהדות המינות האורתודוקסית סבורה שהם "צדיקים וחסידים"!
ב. התעיית עשרת הרוגי מלכות
ברם, אם תאמרו את הדברים הללו לאנשי המינות האורתודוקסים, הם מיד ינפנפו לפניכם בסיפורי המדרשים על עשרת הרוגי מלכות. ובכן, בשום מקום, אפילו במדרשים, לא נאמר שעשרת הרוגי מלכות נרצחו בייסורים קשים כדי לכפר על עוון האומה, אדרבה, חכמים שיערו וייחסו להם עוונות מסוימים, שייתכן שהם מדויקים וייתכן שלא, במטרה ללמד את בני האדם מוסר, אך בשום מקום חכמים לא אמרו שסיבת ייסוריהם הייתה כפרה על עוונות העם.
לדוגמה, במסכת סנהדרין (סח ע"א) מסופר שעונשו של ר' עקיבא וחבריו היה על-כך שנידו את רבי אליעזר; ברם, ברוב המקומות נאמר שהם נהרגו על קיום מצות קידוש השם, ובשום מקום לא נאמר שהם מתו כדי לכפר על עוונות המתבוללים למיניהם שחיו באותם הימים.
ואולי יתרה מזאת, עשרת הרוגי מלכות מתו מתוך בחירה למות על קידוש ה', דהיינו הם בחרו לקיים את המצוות וללמוד וללמֵּד תורה בשעת השמד ולמות על קידוש השם! לעומתם, מיליוני יהודי המינות האורתודוקסית, כלל לא מתו על קידוש השם! הם לא בחרו לקיים את המצוות ולמות על קידוש השם, כלומר, לא הייתה להם בחירה אם למות או לחיות ובכל זאת הם בחרו למות על קידוש השם, כמו שהייתה לעשרת הרוגי מלכות – אלא, נגזר עליהם למות. ובמלים אחרות, אין שום השוואה בין עשרת הרוגי מלכות לנרצחי השואה והפוגרומים, עשרת הרוגי מלכות בחרו למות על קידוש השם אף שהיו יכולים להציל את עצמם, ואילו לנרצחי השואה שוכחי ה' יתעלה לא הייתה ברירה ובחירה, אלא נגזרו עליהם אלף-אלפי מיתות משונות.
ג. ומדוע נגזרו עליהם אלף אלפי מיתות משונות?
ובכן, התשובה עתיקה מאד והנה היא לפניכם מתוך ספר ויקרא פרק כו:
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי [...] וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם [...] וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [...] וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב [=מלחמת העולם] נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית [=על שהפרתם את ברית ה' אלהיכם ועבדתם אלהים אחרים] וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם [=נאספו בגטאות] וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם [רעב קשה] וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.
וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם, וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ [וכן היה בשואת אירופה] [...] וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף, וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ [...] יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם".
ודברים אפילו קשים מאלה נאמרו בדברים (פרק כח) והנה מקצת מן הקללות שנאמרו בתוכחה שם: "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ [...] יִתֶּנְךָ יְיָ נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד [=וכן ראינו במו עינינו את תמונות פגרי היהודים הנרצחים בחוצות ואין מחריד]. יַכְּכָה יְיָ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא, יַכְּכָה יְיָ בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב, וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ, אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ, שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ, בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ, פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים, וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה [...]
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ, וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְיָ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ, יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר [=רמז לנאצים אשר סמלם הוא הנשר?] גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ [גרמנית ואוקראינית וכו'], גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן [...]
וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ, הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר, מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ, וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר [=רעב איום ונורא] בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ, אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים [...]
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְיָ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ, וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ, בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר [כך היה במחנות העבודה וההשמדה וכן בגטאות פולין הטמאה] מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה [=זוועות איומות] [...] אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב".
והיכן בכל הפסוקים הללו נזכרה ההשקפה הנוצרית שהצדיקים מכפרים בעוון הדור? אדרבה, מן הפסוקים הקשים הללו עולה תובנה מהדהדת אחת ויחידה: עונש כבד שחל על אומתנו, הוא אך ורק בעוון הליכה אחרי אלהים אחרים וחילול הברית הקדושה אשר כרת ה' עם עַמו.
וגם בספרי הכתובים יש רמזים עבים מאד לשואה הנוראה שפקדה את עמנו, ראו נא את הפרק הראשון שבספר משלי, פשוט תשובה מוכנה מראש לשאלה מדוע התרחשה השואה:
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [עד מתי תשגו בתרבות היידישקייט הפרו-נוצרית?]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ, נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [הכסילים שנאו את ארץ-ישראל ולא אבו לעלות ולמלא את ייעודם]. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [כל הפוגרומים והאיתותים והייסורים שקדמו לשואה לא עוררו את יהודי אירופה לעלות לארץ-ישראל]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת, וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [במקום לבחור בדעת וביראת שמים הם בחרו בדרכי המינות הסכלות והתועבה של ראשוני אשכנז המינים]. לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [סכלות המינים הארורים], וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [שלוות האדמו"רים וגדולי האסלה למיניהם אשר צווחו: שלום שלום]. וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה".
"וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם' וְאֵין שָׁלוֹם. הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְיָ" (יר' ח, יא–יב).
"וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְיָ הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי: שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי, לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (יר' יד, יג–יד).
ואיך כומרי תרבות המינות הפרו-נוצרית השליכו אחרי גוום כל-כך הרבה פסוקי תורה ונביאים וכתובים מפורשים? ויש עוד הרבה מאד-מאד פסוקים, גם בתורה וגם בנביאים וגם בכתובים, אשר מחזקים את היסוד הזה, והוא: שכאשר עם-ישראל סובל ייסורים איומים, הדבר נובע אך ורק מעזיבת אלהים חיים. ואיך השליכו המינים האירופים אחרי גוום את כל התורה והנביאים ואף הכתובים, והלכו אחרי פשט מדרש קלוש אחד ויחידי שלא הבינו אותו לאשורו... איך?! אוי לנו על הייסורים המזוויעים שבאו על עמֵּנו בעקבות הנהייה אחרי המינות והבהמיות.
ד. סילוף המדרש והפיכתו למקור הזייתם הפרו-נוצרית
ועתה לשאלה: מהו אפוא המקור להשקפתה הנוצרית של יהדות המינות האורתודוקסית? ובכן, המקור הוא שיבוש בהבנת המדרש, והמשבש הוא שוב, רש"י. וכאמור, שוב כפרו והִפנו עורף לפסוקים מפורשים בתורה ובנביאים ובכתובים, ובחרו ללכת אחרי מדרש קלוש של חז"ל – וזה מלמד על עומק סכלותם ומינותם ועומק רדיפתם אחרי התהו וההבל, וכן על עומק ההתעיה שהם מתעים בה; נעבור אפוא למדרש שבמסכת מועד קטן (כח ע"א), וזה לשונו:
"אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
רש"י הבין שכוונת המדרש היא שמיתתן של צדיקים מכפרת כמו שהדבר הוא בנצרות, דהיינו שעצם המיתה של הצדיקים מכפרת על עוונותיהם של ישראל. ברם, אין זו כוונת המדרש כלל, ואף המדרש אינו חורג מן הכלל: "אין ייסורין בלא עוון", ואסביר: מיתה של צדיק היא צער גדול מאד לעם, וכמו שנאמר באהרן ע"ה בספר במדבר (כ, כט): "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל", וכן נאמר במשה רבנו ע"ה בספר דברים (לד, ח): "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה". כלומר, מיתת צדיק הינה בגדר ייסורים גדולים וקשים לעם אשר הצדיק חי בתוכו והנהיגוֹ, והייסורים הללו הם אלה אשר מכפרים לעם על עוונותיהם וממרקים את הזיותיהם ומקרבים אותם לבורא-עולם.
ברם, הרשעים והמתבוללים אשר אינם מתייסרים במיתת הצדיק, וכי יעלה על הדעת שמיתת הצדיק תכפר להם? והלא הם שמחים וצוהלים על-כך שאבד חסיד מן הארץ! ואיך יעלה על הדעת שמיתת הצדיק תכפר להם? וכי ה' הוא שופט מבולבל? או שופט בשר ודם? או שופט בעוול? וכי ה' יכפר לרשעים ולמתבוללים אשר צוהלים ושמחים על מות הצדיקים? והוא הדין לייסורי המיתות המשונות שאירעו בשואה, וכי יעלה על הדעת שמיתותיהם המשונות נועדו לכפר על מתבוללים אתאיסטים ולהציל אותם מכליה? ואיך עלה על דעתם שה' יתעלה המית את אבותיהם "הצדיקים" בעוון המתבוללים הכופרים? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?
ועתה לפירושו של שר"י שהוא המקור לסילוף המדרש, והוא לדבריהם המקור לכל ההזיה הזו, בספר במדבר (כ, א) נאמר כך: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם", ושם פירש רש"י: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם – למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת".
רש"י החדיר את המדרש לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת וגרם בכך להחדרת הזיה נוצרית אשר מדרדרת לכפירה בפסוקים מפורשים בתורה, ולהוצאת דיבה על ה'-אלהים-אמת, כאילו מדובר בשופט-רֶשַׁע אשר מייסר את האדם כדי למרק את עוונות זולתו – וזו מינות חמורה.
עוד פסוק שהמינים מנפנפים בו כדי להצדיק את הזייתם הנוצרית, הוא הפסוק שבדברים (ג, כה–כז): "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה [...] וַיִּתְעַבֵּר יְיָ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה [...] כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". לפי רש"י שם, הקב"ה העניש את משה רבנו כדי לכפר על עם-ישראל. אולם, בתורה נאמר במפורש שעונשו של משה שלא להיכנס לארץ היה על חטאו, וכך נאמר בספר במדבר (כ, יב): "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" – וכל הסובר אחרת כופר בפסוק ברור ומפורש בתורה!
לפיכך, מן ההכרח להסביר את הפסוק בדברים (ג, כו) שמשה רבנו מתרעם על עם-ישראל שהם היו הסיבה לפשיעתו, דהיינו שמרדם והתאוננותם וכפיות-טובתם החוזרת-ונשנית גרמו לו לאבד את שיקול דעתו ולפעול באופן שאינו תואם במאה אחוז את ציווי ה' יתעלה. ותואנותיו ותלונותיו של עם-ישראל במדבר סיני ובכלל הן מן המפורסמות: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במ' יד, יא).
ולמה הדבר דומה? לחבר רע שמתנהג באופן שלילי כלפי חברו, וגורם לחברו בסופו-של-דבר לאבד את שיקול דעתו ולעשות טעויות. אין ספק שהאדם ששגה ייתן את הדין על מעשיו, אך יש לו זכות להתרעם על חברו שנהג עמו באופנים נכלוליים ושליליים שגרמו לו להשתבש, כי יחס חברי שנובע מאהבה מידידות ומדאגה-כנה, לעולם לא יגרום לתקלה כל-כך חמורה.
מכל מקום, רש"י פירש שם כך: "לְמַעַנְכֶם – בשבילכם", דהיינו, ייסוריו של משה היו בשביל עם-ישראל, ואיך הם היו "בשביל" עם-ישראל? ובכן, מן ההכרח לפרש שכוונתו היא שייסוריו של משה רבנו כיפרו לעם-ישראל על עוונות מסוימים – וכך מבינים הוזי ההזיות בימינו.
רש"י שם אף מצרף פסוק מתהלים כ"ראיה" לכך שמשה רבנו ע"ה נענש וסבל ייסורים שנועדו לכפר על עם-ישראל (קו, לב): "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם". ברם, רש"י לא ידע ולא יבין, שלא יעלה על הדעת שמשה רבנו יסבול ייסורים כדי לכפר על עם-ישראל, אלא, הכוונה היא כמו שאמרתי לעיל: שהתנהגותו המחפירה של עם-ישראל גרמה למשה לאבד לרגע את שיקול דעתו (ופלא שמשה רבנו איבד את שיקול דעתו פעם אחת בלבד בכל מסע ארבעים השנים במדבר), וכך גם פירש שם רס"ג: "וַיֵּרַע – עד שהורע למשה בגללם", כלומר, עד שגרמו בהתנהגותם הרעה והמבאישה שמשה רבנו שגה, ועל חטאו שילם מחיר כבד.
***
והנה עוד ראיה שהמינים מנפנפים בה וטוענים שהיא מוכיחה שמשה רבנו כיפר על חטאי העם: בחטא העגל שמתואר בספר שמות (לב, ל–לב) נאמר כך: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" – משה רבנו לא מסר אפוא את נפשו וגופו לייסורים שיכפרו על עם-ישראל, אלא, הוא התחנן לה' שלא ישמיד את עם-ישראל, זה הכול, פשוט מאד – ורק פורק-עול, נצלן ורשע יעוות את הפסוקים המפורשים ויסלף אותם כדי לתעתע בהשקפה נוצרית רעה מאד.
ואולי יתרה מזאת, הקב"ה מוכיח את משה רבנו אפילו על הצעתו למחות את שמו מספר התורה! שהרי הקב"ה משיב למשה רבנו בפסוק הבא שם (לב, לג): "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ובמלים פשוטות, רק מי שחטא לפניי יימחה מספרי. ובהמשך אף נאמר כך: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם. וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן". הנה למדנו שהעם נענש לבדו על חטא העגל, ואהובנו משה רבנו ע"ה? הוא "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דב' לד, ז).
ה. השואה חלה כתוצאה מהעדר תוכחה?
שמעתי הוזי הזיות מקרב המינים וצאצאיהם ועוזריהם אשר טוענים שהשואה התרחשה בגלל שיהדות המינות האורתודוקסית לא הוכיחה את המתבוללים על חטאיהם, ובגלל זאת הם נענשו. ובכן, טענתם הזו הזויה לחלוטין! שהרי איך יעלה על הדעת שה' יעניש את מי שלא הוכיח, ואת הפושע בעצמו הוא לא יעניש? טענתם זו היא אפוא טמטום שאין לו תחתית!
והנה הוכחה: בהמשך נראה ש"ראָייתם" של המינים לטענה שה' הענישם על-כך שלא הוכיחו את המתבוללים היא מעוון המרגלים, ודווקא משם נסתור וננפץ את הזייתם: כל דור המדבר אשר חטאו בעוון המרגלים נענשו במיתה במדבר במהלך ארבעים שנות המסעות, אולם, הפושעים עצמם, דהיינו עשרת המרגלים מתו מיד לאחר חטאם, וכפי שנאמר בספר במדבר (יד, לה–לז). כלומר, אם באמת כל המיליונים שנרצחו במיתות משונות בשטעטל הפולני מתו בעוון העדר התוכחה, הרי שגם על המתבוללים היה למות, ואף הרבה לפני יהודי השטעטל!
והנה הפסוקים שם לפניכם:
"אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ, וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ".
ברם, לא רק שהמתבוללים לא מתו קודם להוזי ההזיות שהיו בשטעטל, אלא שהם כמעט ולא נפגעו יחסית ליהדות המינות האורתודוקסית! וכבר הראיתי זאת במאמר: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה", שעשרים אחוז מהמתבוללים נרצחו ומהאורתודוקסים תשעים אחוז.
אגב, טענתם זו, שאבותיהם באירופה נרצחו בגלל שלא הוכיחו את המתבוללים, והם למעשה היו צדיקים וחסידים, היא צביעות איומה ונוראה, מפני שהם ביטלו את מצות התוכחה, וכבר הרחבתי על-כך במאמרים: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?", "האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה?", "האם יש מצוה שלא להוכיח?", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", ועוד. כך שהשימוש שהם עושים עתה בטענה הזו, שימוש שממנו משתמע שהם רואים חשיבות עליונה במצות התוכחה, וכאילו הם מכירים בנחיצותה האדירה ובערכה העצום, הינה צביעות מקוממת ביותר.
***
מכל מקום, כאמור, "הראיה הגדולה" שהמינים מביאים לכך שעם-שלם עלול להיענש בגלל שהוא לא הוכיח את זולתו היא מעוון המרגלים. כלומר, לפי דמיונם עם-ישראל היה נקי מחטא המרגלים, וכל חטאו היה שהוא לא הוכיח את עשרת המרגלים! ואין גבול להזיות ולשטויות שהמינים מוציאים מפיהם, שהרי לא יעלה על הדעת שבעוון עשרה מרגלים תיגזר כליה על העם בכללותו, ואפילו אם העם שתקו ולא הוכיחום, די בכך שמשה רבנו הוכיחם, ושתיקתם לתוכחתם של משה רבנו ויהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, הייתה למעשה תמיכה בדבריהם.
ויתרה מזאת! בתורה נאמר במפורש שחטאו של העם לא היה "שהם לא רצו להוכיח", אלא שהם תעו ולעו אחרי עצת המרגלים והצטרפו להשקפותיהם הרעות באופן מעשי וממשי!
והנה הפסוקים לפניכם מתוך ספר במדבר (יד, א–יב):
"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, וְלָמָה יְיָ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, אִם חָפֵץ בָּנוּ יְיָ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אַךְ בַּייָ אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַייָ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם, וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ, אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ [...] וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ [...]
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי, אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְיָ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי, אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ, וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי, אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ".
והדברים חוזרים שוב בספר במדבר (פרק לב):
"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ, כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ, וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ, וַיִּחַר אַף יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה".
וכל התשובות לכל קורות האומה כבר נמצאות בתורה מקדם קדמתה, אם רק נתבונן...
"לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַייָ הִסְגִּירָם" (דב' לב, כט–ל).
ו. ייסורין של אהבה?
היה אחד שהעיר שההשקפה שיש ייסורין בלא עוון מובאת במסכת ברכות. ואכן, כמו השקפות רבות שנדחו, בהלכה ובמחשבה, בתלמוד מובאת גם ההשקפה בעניין "ייסורין של אהבה" ורס"ג אף שגה להחזיק בה, מכל מקום, כבר הרחבתי בסתירתה ובעוול הנורא שבה במאמר: "היש ייסורין של אהבה?". ברם, לא היה לי צורך להתייחס אליה, כי המינים אינם מעלים על דעתם שניתן לטעון על אלף-אלפי מיתות משונות שמדובר בייסורין של אהבה... כלומר, השקפה זו לא תעלה על הדעת בעניין השואה כי העוול שבה בעניין השואה ברור כשמש.
ז. דברי ידידי נאור טויטו
וז"ל: פשוט מפליא כיצד ההשקפה הרעה הזאת ש"הצדיק מכפר במיתתו" חדרה כל-כך עמוק לעמֵּנו. ובדורות האחרונים זה אף החריף עוד יותר, אפילו עד לכך שהם אומרים ש"כל הייסורים הבאים על הצדיק הם בעוון הדור". אתה הזכרת את השואה הארורה, אך למה נלך רחוק. אביא לפניכם שני מעשים מהדור האחרון. וכך סיפרה בראיון אשתו של מרדכי אליהו:
"אני מגיעה אליו [למורדוך אליהו] חצי שעה לפני שהוא צריך להיכנס לחדר הניתוח [...] הוא אמר לי: איך היה הלילה? אמרתי לו: כולו מרור. בכיתי, לא יכולתי לעצור את הדמעות שלי כי אני לא יכולה לעמוד בזה. הוא אמר לי: גם אני. מה זאת אומרת גם אני? בשעה שתיים בלילה ידעתי שמידת-הדין נלחמת במידת-הרחמים. צריכים לבוא גזרות מאוד קשות על עם-ישראל, וליהרג כאן המון יהודים בארץ. ואני [=מורדוך] התחננתי לפני בורא עולם: רבש"ע, אני יש לי המון, כל החיים שלי רק תורה וחסד. תיקח מה שאתה רוצה, העיקר שתבטל את הגזרות.
(אשתו) אמרתי: מה?! כל מה שעשינו כל החיים, ככה נתת צ'יק צ'ק? אז הוא [=מורדוך] אומר לי: את היית מסכימה שייהרגו כל-כך הרבה יהודים פה בארץ? אמרתי: לא. [והשיב לה מורדוך:] אז מי יכול לשלם? רק מי שיש לו במה לשלם, אני מוכן לשלם".
והנה גם מעשה שסיפר יורם אברג'ל על ה"בבא סאלי":
"מספר ימים קודם פטירתו הרגיש הצדיק שמרחפת מעל עם-ישראל גזירה קשה ביותר, ועל-כן הסתגר בחדרו וקיבל על עצמו תענית, והתחנן לבורא לבטל גזירה זו. יום לפני פטירתו יצא הצדיק מהסגרו כשכולו מלא שמחה, ואמר שברוך השם הצליח לבטל את הגזירה שהייתה אמורה לגבות שליש מבני עמנו רחמנא ליצלן. הוא ציווה את בני ביתו לערוך סעודה, ומן השמים הזדמנו לשם ארבעה אברכים [ארבעה יושבי ישיבות בטלנים] מהעיר אשדוד. הרב הורה להם לסעוד עימו, וכמה פעמים במשך הסעודה הרב אמר להם את לשון הפסוק "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל), אך איש מהם לא הבין מהי כוונת הרב בכך [פשש...].
למחרת הרב נפטר לבית עולמו ואותם אברכים באו מאשדוד להלווייתו של הצדיק, ובחזרתם מההלוויה עברו תאונה קשה וכולם נפטרו בו ביום [=והליכתם להלוויית מין ארור גרמה להם]. רק אז הבינו מקורביו של הצדיק שבעצם הרב השליך את נפשו מנגד והסכים להיפטר מן העולם כדי לבטל את אותה גזירה קשה מעל עם ישראל, ואותם אברכים היו קשורים בו בשורש נשמתם, כפי שרמז להם באומרו "ונפשו קשורה בנפשו", ולכן הוצרכו להיפטר יחד עימו.
ומסיים אברג'ל [הוזה ההזיות] את דבריו: "כשבע שנים לאחר פטירתו של הבאבא סאלי, פרצה מלחמת המפרץ אשר לפי כל התחזיות הייתה אמורה להסתיים באסון כבד לעם-ישראל חס ושלום, והיא אותה הגזירה שראה הרב ברוח קודשו [=טומאתו] שמרחפת מעל עם-ישראל ומאיימת לגבות שליש מהם. אך כאמור הצדיק כבר מסר נפשו על כך, ובזכותו אירעו במלחמה זו ניסים מופלאים למעלה מדרך הטבע, וברוך ה' לא נפקד מבני עמֵּנו אפילו אחד".
תגובתי: מדהים! תפישות נוצריות מובהקות אשר נועדו לקשור אותנו אל "הצדיקים", להעריץ אותם, לאהוב אותם, להתמסר אליהם, ואף לעבוד אותם. ולא בכדי הלכתי לשואה הנוראה, כי השואה היא הייסורים בה"א הידיעה שעברו על עם-ישראל אולי בכל הדורות, והיא המסר והמוסר והתוכחה החזקים והמפורשים ביותר מאת ה' יתעלה לעם-ישראל, על תעייתו אחרי המינות והסכלות. ועד שעם-ישראל לא יקבל שמדובר בייסורים שנועדו להשיבו למוטב, לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. כמו כן, בעיסוק בשואה הנוראה מקיימים מצות עשה "זכור את אשר עשה לך עמלק", אשר נועד לייסר את עם-ישראל ולעוררו להבין את ייחודו וייעודו.
בתמונת שער הרשומה: חיילי האייזנצגרופן יורים באשה ובנה ליד איבנגורוד, אוקראינה 1942.
מה מקור הדברים האלה, כלומר איפה הם כתבו כך?:
"בימינו, חכמי-יועצי-אשכנז ועוזריהם משתמשים בהשקפה הנוצרית הזו להשיג את המטרה הראשונה, דהיינו כדי להסביר את הזוועות שהתרחשו בשואה וכן בעשרות השנים שקדמו לה. כלומר, כדי לחמוק מעריכת חשבון נפש מדוקדק במעשיהם הרעים ושינוי דרכיהם האליליות, הם אימצו לעצמם השקפה נוצרית מובהקת לפיה כל הייסורים שאבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובכלל, בכל הגלות הארוכה והארורה באירופה, כל הייסורים האכזריים המזוויעים והמחרידים הללו אינם נובעים מדרכם הרעה ומהליכה אחרי אלהים אחרים, אלא מייסורים שחלו עליהם במטרה לכפר על עוונות כלל עם-ישראל"
ברשותך מרי אדיר להשלמת התמונה
נראה לי כבר כתבת מזה
איך תסביר רצון ה׳ אודות כאלו שנולדו נכים וחולים ובעלי יסורים שחיים ככה שנים וברור שזה לא בגלל עבירות שלהם. אז גם אם תאמר שזה בעוון הוריהם עדיין הרי גם הם סובלים (בניגוד לקטן שמת חס וחלילה לא על אף יהודי שהוא כבר לא סובל) אז מאמיני הגלגולים יגידו שזה גלגולי נשמות… אבל מה אתה אומר?
מרי אדיר בבקשה תתקן בסוף המאמר ציינת לספר דברים במקום במדבר את פסוקי בני גד ובני ראובן ותואמת משה להם
המאמר נערך מחדש, ורוב השאלות שבתגובות שולבו במאמר החדש, שבת שלום.
ההסבר למדרש שבמסכת מועד קטן (כח ע"א) שמצויין במאמר הוא כמו ההסבר של המאירי,
ובאותה אמירה אשמח לדעת מהיא דעתך לגבי דמותו של "מנחם בן שלמה המאירי"
תודה רבה.