לאחרונה הודיעוני חבריי על שני טמאי נפש, אנשי שחץ ומינות, האחד שמו דתן ברקֵל והשני שמו אבירם טמאייב. דתן ואבירם הללו מבקשים לקעקע את טענתו של הרב חן שאולוב לפיה לא רק שאין שום מסורת לספר-האופל, אלא אף מדובר בספר פרו-נוצרי שאגד לתוכו את כל הטומאה והמינות שאספו המינים לדורותיהם. מהי אפוא טענתם? ובכן, דתן ואבירם הללו טוענים שמשה רבנו לא קיבל את כל התורה-שבעל-פה! שמעתם? הקב"ה מסר את תורתם החדשה לעם-ישראל לאחר מותו של משה רבנו! והכסילים הטמאים הללו, מרוב שחצנותם וזחיחותם אפילו אינם יודעים שהם כופרים ביסוד מיסודות תורתנו, והוא היסוד התשיעי:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה".
כלומר, לעולם, אבל לעולם, לא יתוספו הלכות מאת ה' יתעלה, ייתכן שחכמים יוסיפו תקנות גזרות ומנהגות, שגם הם נכללים במסגרת התורה-שבעל-פה אף שתוקפן הינו מדרבנן, ואף ייתכן שמציאות מחודשת תחייב לאסור דבר-מה מן התורה, כגון האיסור לנסוע במכונית בנזין בשבת, משום מבעיר – אולם, לעולם לא יתוספו הוראות ודינים חדשים על תורת משה שתוקפן מדאורייתא. ובדיוק מסיבה זו הקב"ה רומם את משה רבנו ע"ה למעלה מדרגת הנבואה, והודיע לנו שלעולם לא יקום נביא כמשה רבנו, וזאת כדי ללמדנו שלעולם, אבל לעולם, לא יקום לנו נביא שיוסיף הלכות ומשפטים בתורת משה, לעולם! ואת זאת בדיוק טוענים דתן ואבירם הללו, ברקֵל וטמאייב מתחסדים ומתחנחנים לטעון שכן! יש תוספת על תורה משה במהלך הדורות! וזה לא יעלה על הדעת, ומי שטוען כן, למעשה פותח את הפתח ליצירת תורה חדשה!
ומה דינם של המפקפקים ביסוד מיסודות תורתנו? ובכן הנה לפניכם דברי רבנו:
"וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ולא רק בשלושה-עשר יסודות תורתנו, רבנו פוסק את הדברים הללו גם בהלכות יסודי התורה, ואסביר: אסור באיסור חמור להוסיף או לגרוע מחוקי התורה, ויסוד האיסור להוסיף או לגרוע מחוקי התורה טמון בהשקפה שהתורה שניתנה לנו בהר-סיני היא תורה נצחית שלא תשתנה ולא תוחלף לעולם-ולעולמי-עולמים, וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א):
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [שם כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצֻווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [וכל נביא שיוסיף הוא נביא שקר ומיתתו בחנק]".
תורת משה הינה תורה נצחית מפני שהיא תורה שלמה ומושלמת, ולא ייתכן שתבוא תורה שלמה ממנה ותחליפנה, או שיקום נביא ויעשה לה "מקצה שיפורים", וכמו שכותב רבנו במורה (ב, לט): "כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגרעון. [...] כך הדבר בתורה הזו כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".
כלומר, כל הוספה או ביטול של חוק מחוקי התורה שקיבל משה רבנו בהר סיני, יגרמו בהכרח לחוסר איזון בהנהגה וליצירת עיוותים בחיי הפרט והחברה, עד לכיליונה. יתר-על-כן, ריבוי הלכות הטומאה, החומרות ההזויות ומנהגי ההבל האליליים שהמינים לדורותיהם, ובראשם המקובלים, החדירו לדת משה, גרמו בפועל לטשטוש דת האמת עד להעדרה כליל, וכמעט שאין הבדל בין האורתודוקסים לבין הרפורמים שנואי נפשם. כי יש לדעת, שביטולה של דת משה נגרם לא רק באמצעות ביטול הלכותיה, אלא לא פחות מכך בתוספת אלפי ההלכות החוקים והמנהגות לדת משה, אשר גרמו בפועל לאותה התוצאה – שדת משה המקורית כבר איננה נראית לעין. ולכן, אין כמעט שום הבדל בין מחיקתה באמצעות ביטולה הישיר, לבין מחיקתה באמצעות ביטולה העקיף: בהחלפת הלכותיה המקוריות בהלכות חדשות.
ובשל חשיבות היסוד היסודי הזה, רבנו מוסיף ופוסק בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ו): "ועיקר הדברים ככה הן. שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם-ולעולמי-עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גרע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה בוודאי רשע ואפיקירוס [כברקֵל וטמאייב המגששים באפֵלה]".
לסיכום, אפילו אם יבואו מיליוני אנשים ויטענו שיש בידם קבלה חדשה לא נשמע להם! מפני שהם סותרים את הקבלה האמיתית אשר בידינו, ואשר אסור לנו לזוז ממנה, כי תורת משה לא תשתנה ולא תוחלף לעולם. ברם, הקבלה הפגאנית החדירה לדתנו את המאגיה, וכן הלכות והשקפות רבות אשר השחיתו את יסודות דתנו ובראשם יסוד ייחוד ה', וכבר תיארתי בסדרה על ספר-האופל כיצד מחברֵי הספר המתועב הזה השחיתו וסילפו וזייפו את יסוד ייחוד ה'.
והנה צו ה' בעניין האיסור ללכת אחרי נביאי שקר אשר מדיחים את עמֵּנו למינות:
"אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ, כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת [=ואפילו אות או מופת אין בידי מקובלי האופל!], וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יג, א–ו).
זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שה' ייתן לנו תורה חדשה אשר מנוגדת באופן מוחלט לתורת האמת? הייתכן שתורת האמת תצווה לדוגמה שאסור לעונן ולנחש ולקסום ולכשף, ויבואו מכשפי אופל למיניהם, ויאמרו שמותר ואף מצוה לעונן ולנחש ולקסוף ולכשף? ולא רק שמדובר במצוה לשיטתם, מדובר בסתרי תורה, דהיינו בפסגת הפסגות של התורה לפי דמיונם!
וכבר הוּכח בעשרות מאמרים בסדרה "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה", שספר-האופל מלא וגדוש בהזיות פגאניות, אין כמעט הזיה מאגית-פגאנית אחת שמכשפי האופל לא אימצו אל חיקם, והנה רק מעט-מזער מהזיותיהם הפגאניות: מכשפי האופל אובססיביים מאד לתיאור בורא-עולם כבעל גוף ומאפיינים גופניים אשר זקוק לנבראיו ותלוי ומושפע מהערצתם; הם מזייפים את יסוד ייחוד ה' באמרם שמדובר בייחוד-זיווג של ישויות אלוהיות בעליונים; הם מחדירים הזיות פגאניות כגון עוננות, ניחוש, כישופים, פנייה אל המתים, פנייה למליצי יושר ועוד; מערערים על מעמדו של משה רבנו; מרוממים את מעמדו של בר-יוחי עד להפיכתו לשיקוץ נעבד; מתארים ישויות אלוהיות נוספות מבלעדי הבורא, כגון כוחות טומאה ובראשם הסטרא אחרא; משחיתים את יסוד השכר והעונש בתארם את האדם כמי שאינו אחראי למעשיו, אלא כל מעשיו הינם תוצאה של "כוחות טומאה" ושאר הזיות; טוענים שהתורה ומצוותיה הינן סגולות פגאניות שנועדו "להוריד שפע", ממש כמו עובדי האלילים הקדמונים; תופשים את מעשה בראשית כפשוטו; תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ועוד רבות.
איך ייתכן אפוא לשמוע למקובלי האופל, כאשר אנחנו רואים לנגד עינינו ספר פגאני מובהק, ספר שאין לו מסורת בספרות חז"ל המקורית והאמיתית, ספר אשר מלא וגדוש בהזיות מאגיות פגאניות וזימתיות מתועבות, וכן טובע בריבוי קיצוני של תיאורי הגשמה בוטים עד מעל לצווארו – וכי יעלה על הדעת שנשמע למקובלים הארורים? למקובלים הזימתיים והנגעלים? וכמו שאין אנו שומעים לישוע ולמוחמד, כך אסור לנו לשמוע ולקבל את דברי שיקוציהם וגילוליהם.
"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז, ט).
***
ולא רק שאסור להוסיף או לגרוע על חוקי התורה, אלא שבימי קדם אפילו היה אסור לכתוב את התורה-שבעל-פה, כגדר וסייג לכך שהתורה-שבעל-פה לא תשתנה ולא תוחלף, ואסביר:
בראש המורה (א, עא) רבנו מסביר שרוב ענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהיו באומתנו אבדו במהלך שנות עינויי הגלות, הואיל וכל אותם הדברים לא היו מסורים כמו התורה-שבכתב לכל בני האדם, אלא ליחידי סגולה. ואגב עיסוקו של רבנו בעניין זה, הוא מלמדנו כלל חשוב, והוא שהתורה-שבעל-פה הייתה נלמדת בימי קדם אך ורק בעל-פה, מפני שהיה אסור לכתבה. ורבנו מוסיף ומסביר, שהסיבה לאיסור כתיבתה הייתה כדי שלא יתרבו הסברות והשיטות, וכדי שלא תהפוך התורה לשישים תורות – שהרי כאשר התורה-שבעל-פה נלמדת אך ורק בעל-פה, יש להשקיע מאמץ גדול כדי לזכרה ולשננה, והמאמץ המחשבתי בזכירתה חוסם את האפשרות להרחיבה ולעוותה. אולם, כאשר התורה-שבעל-פה כתובה, ומחשבת הפוסקים השוטים חופשיה להוסיף ולנפח ולעוות, הרי שהתוצר הסופי יהיה שהתורה תהפוך לשישים תורות, וכפי שאכן אירע באלף השנים האחרונות... וככל שדורות הסכלות והריחוק מדרך האמת מוסיפים לשקוע בהבל, כך מתרבות עוד ועוד תורות פרו-נוצריות פגאניות חדשות.
התרחבותה של התורה-שבעל-פה עד כדי עיוותה והחרבתה, התאפשר בידי התועים והמינים, מפני שבמהותה התורה-שבעל-פה הינה פרשנות לתורה-שבכתב, והואיל והיא בגדר פרשנות הרבה יותר קל לעוותה ולסלפה ולזייפה, כל-שכן כאשר מציאות החיים מחייבת תוספת או גרעון בתורה-שבעל-פה (בתקנות, בגזרות ובמנהגות וכיו"ב) – אל הפתח הזה נהרו כל התועים והמתעים והמתעתעים למיניהם במהלך אלף השנים האחרונות, והשחיתו את התורה-שבעל-פה, בהפכם אותה לכלי ולקורדום לעיצוב הדת החדשה שיצרו לעצמם ולצאן מרעיתם. והנה דברי רבנו במורה (א, עא) בעניינים הללו אשר תומצתו לעיל בפסקות האחרונות:
"דע, כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת דברים הללו [דהיינו במעשה בראשית ומעשה מרכבה, ויתר סתרי תורה] אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו, ומפני שלא היו אותם הדברים מסורים לכל בני אדם כמו שביארנו [לעיל בפרק לד, ועוד], ולא היה הדבר המסור לכל בני אדם אלא מקראות הכתובים בלבד. וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת [=שקיבלנוה במסורת האמת] לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה: 'דברים שאמרתי לך על-פה אֵי אתה רשאי לאמרם בכתב' [גטין ס ע"ב], והרי זו היא תכלית החכמה בתורה[-שבעל-פה], לפי שהייתה הרחקה [=באיסור לכתוב אותה] ממה שאירע בה [=בתורה שבעל פה] בסופו-של-דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי-ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה [=ההבל והטמטום שולטים], אלא, נמסר הדבר בכל זה לבית-דין-הגדול כמו שביארנו בחיבורינו התורתיים וכפי שמורה על-כך לשון התורה. ואם במשפטי ההלכה חששו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו-של-דבר מן ההפסד, קל וחומר לחבֵּר ספר בדבר מסתרי תורה הללו שיימָּסר לכל אדם, אלא היו נמסרים מיחידי סגולה ליחידי סגולה כמו שביארתי לך [לעיל בפרק לד], באמרם: 'אין מוסרין סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים' וכו' [חגיגה יג], וזו היא הסיבה שגרמה להעדר היסודות העצומים הללו מן האומה, ולא תמצא מֵהֶם אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמוד ובמדרשות, והם גרגרי תּוֹךְ מעטים שעליהם קליפות רבות, עד שנתעסקו בני אדם באותן הקליפות [=בתפאורה, בפשטי האגדות] ודימו שאין מתחתיהן תּוֹךְ כלל [כלומר, הם דימו שיש להבין את פשטי האגדות כפשוטן]".
רבנו מוסיף ומחדד, שלא רק שעינויי הגלות גרמו לאבדן החכמה והדעת, ולא רק שענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה הנעלים נמסרו ליחידי הסגולה המעטים, אלא שהם כלל לא נכתבו עלי ספר! ואפילו התורה-שבעל-פה לא נכתבה עלי ספר בימי קדם וכו', כל-שכן ענייני הדעת העמוקים הללו, שנמסרו אך ורק ליחידי הסגולה הנדירים שבכל דור ודור. ואגב נחשפו שקריהם של מכשפי האופל לדורותיהם, אשר טוענים ומכזבים שספר-האופל וכן שאר ספרי הקבלה הפגאנית, הינם ספרים עתיקים באומה בעניינֵי מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ולפי רבנו טענתם זו לא תעלה על הדעת, כי לא רק שעניינֵי מעשה בראשית ומעשה מרכבה לא נכתבו עלי ספר, אלא שהם נמסרו אך ורק ליחידי הסגולה הנדירים מאד שבכל דור ודור.
מדברי רבנו לעיל עולה תובנה חשובה נוספת, והנה דבריו: "ולא תמצא מהם [=מענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה] אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמוד ובמדרשות", כלומר רק מעט-מזער מאגדות חז"ל הינן בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה! ואכן, רובן הגדול של אגדות החכמים נועד ללמד ענייני מוסר מגוונים. אמנם, יש גם אגדות שנועדו ללמד על מציאות חברתית או היסטורית מסוימת, יש אגדות שנועדו להנציח ענייני פולקלור ותרבות בעלמא, יש אגדות שנועדו למשוך את הלבבות ללימוד, יש אגדות שנועדו להפליא בגוזמאות, ואף יש אגדות שהן שגיאות ושיבושים – אך כאמור, רק מיעוט זעיר של האגדות עוסק בעניינים העמוקים.
וגם מדברי רבנו הללו נחשׂפים שקריהם של מכשפי האופל, שהרי אפילו חז"ל, שהסתירו את מעשה בראשית ומעשה מרכבה עמוק-עמוק באגדות, לא עשו כן אלא במקומות מעטים מאד, וכדברי רבנו: "ולא תמצא מֵהֶם אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמוד ובמדרשות", היעלה על הדעת אפוא שמאן-דהו מחכמי התלמוד יכתוב סדרה של ספרים עבי כָּרֵס בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה? ואף לא יכמין את הדברים הנכבדים הללו באגדות, אלא ישרבט "סתרי תורה" בדברי פשט? דהיינו יציג לראווה את מעשה בראשית ומעשה מרכבה?
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, מא), וכֹה דבריו:
"כיוון שידוע לפני ה' יתעלה, שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גרעון במקצתן, לפיכך הזהיר על התוספת והגרעון ואמר 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'. והִרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר בית-הדין-הגדול, לעשות סייג לקיום הדינים התורתיים הללו בדברים אשר יחדשום על דרך סתימת פרצה, ויקבעו לדורות אותם הסייגים, כמו שאמרו 'ועשו סיג לתורה' [אב' א, א] [...]. ואילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות, לפיכך הזהיר יתעלה שלא ייגשו לזה שאר החכמים זולתי בית-דין-הגדול בלבד".
כלומר, ברגע שמוסיפים על חוקי התורה באופנים בלתי מבוקרים (גזרות תקנות ומנהגות), הדבר גורם "להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה' [...] והיו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות" – כל-שכן וקל-וחומר אלף פעמים, כאשר מרוצצים את היסוד התשיעי, ומחדירים לתוך תורה משה, תורה חדשה פרו-נוצרית, שמנוגדת לתורת האמת.
ואחתום את דבריי בעניין זה בדברי רבנו במאמר קידוש השם (עמ' קיב), בעניין עוצמת המלים הכתובות בספר, וכל שכן אם התועים והמתעתעים קוראים לספר "קדוש", וכֹה דבריו:
"וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם, וזהו מה שהִרבה את הדעות הנפסדות בין בני אדם [=ואף המיט ייסורי גלות על עמֵּנו], לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיה ח, ח–ט).
***
ועתה, לאחר שראינו את השקפת תורת האמת בקיצור נמרץ, אעבור לדון ב"ראיותיהם" של דתן ואבירם, לפיהן במהלך הדורות עתידים להתווסף דינים תורניים על תורת משה! המשותף לכל ראיותיהם והטעיותיהם הוא תפישׂת האגדות כפשוטן, לעתים מדובר באגדות מזויפות, דהיינו באגדות ששורבטו במדרשים מאוחרים מאד, ולעתים בזיוף אגדות מקוריות, נחל:
תעתועם הראשון של דתן ואבירם, הוא ממדרש במדבר רבה (יט, ו), שם נאמר: "דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו". ובכן, מדרש במדבר רבה הינו מדרש פרו-נוצרי אשר נערך במאה הי"ב בפרובנס, ערשׂ המינות האורתודוקסית, וגם אם מדובר במקור אמיתי שהתגלגל לו למדרש המינות הזה, הרי שאין להבין את הדברים כפשוטם. אלא, מטרת הדרשן היא לרומם את לימוד תורתם של ר' עקיבא וחבריו, אשר זכו לתת מענה הלכתי לדורם ולדורות רבים אחריהם, בעניינים רבים מאד. כלומר, הדברים "שנגלו להם" הינם תשובותיהם בענייני הלכה, ודינים מחודשים שהיה צורך לחדשם בשל נסיבות התקופה והשעה – ואת כל הדברים הללו לא ראה משה רבנו, ואין הדבר גורע כהוא-זה ממעלתו האדירה והייחודית. ברם, חלילה מלומר שהם חידשו והוסיפו דינים על תורת משה, אלא, או שמדובר בתקנות, גזרות ומנהגות וכיו"ב, או שמדובר בדינים שקיבלנו בסיני, אשר כתוצאה מנסיבות התקופה היה צורך להחיל אותם על עניינים נוספים, וכמו שהבאתי בדוגמה לעיל בעניין נסיעה ברכב בנזין בשבת.
לעומת זאת, כך מבינים דתן ואבירם את המדרש (2:17): "מה אתה מבין מפה? שיש דברים שאפילו משה רבנו לא קיבל, ומי קיבל? ר' עקיבא וחבריו! מי הם חבריו? תלמידיו [...] שאחד מהתלמידים הבכירים שלו זה ר' שמעון בר יוחי שהביא את ספר הזוהר לעולם". והכסילים הללו אפילו אינם יודעים שאין מביאים ראיה מן האגדות, וכדברי רבנו בהקדמתו למורה: "אין מקשין בהגדה". ואיך יעלה על הדעת לכפור ביסוד מיסודות תורתנו, ועוד מפשטי האגדות?!
ובשל טמטומם התהומי של דתן ואבירם הנני נאלץ להעתיק שוב את דברי רבנו בפרק חלק:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים ע"ה [באגדות], נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותן [את האגדות] כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל [=כמשלים וחידות, וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה עד ימינו כל הטיפשים שנקראים 'חכמי ישראל'], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות, דהיינו כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבות המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד-כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הַזָּרוּת עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [אפילו לשוטים!] כל-שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמֶּה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
תעתועם השני הוא מהגמרא במנחות (כט ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאוֹ להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין-תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו; כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".
לא תאמינו, אבל דתן ואבירם מפרשים את כל האגדה הזו כפשוטה! כאילו כך היה וכך אירע מילה במילה! כלומר, ממה שנאמר באגדה על ר' עקיבא "שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות", הם לומדים שר' עקיבא קיבל תורה חדשה, דהיינו שהקב"ה מסר לר' עקיבא דינים והלכות ומשפטים תורניים שתוקפם מן התורה, תורה-שבעל-פה שלא נמסרה למשה רבנו בהר סיני! הייתכן כדבר הרע הזה?! ואגב הם טוענים, שר' עקיבא היה נביא כמשה...
ומטרת הדרשן באגדה הזו, כמו באגדה הקודמת שראינו, לרומם את מעלתם של חכמי המשנה והתלמוד, על דאגתם לעם-ישראל ועל-כך שנתנו מענה הלכתי רחב ומקיף לעם-ישראל, לדורם ולדורות הבאים. ברם, המענה ההלכתי הזה לא היה תוספות על דיני התורה חלילה, אלא כאמור, דינים שהיה צורך לחדשם, כגון תקנות גזרות ומנהגות, וכן מתן מענה הלכתי מתוך הדינים הקיימים שתוקפם מדאורייתא, לנסיבות החדשות שצצות ועולות במהלך הדורות.
יתר-על-כן, מטרת הדרשן באמרוֹ ש"נתיישבה דעתו" של משה כאשר שמעם אומרים: "הלכה למשה מסיני", היא ללמדנו, שכל התילי-תילים של אותן ההלכות שנזכרו, וכמובן שמדובר בגוזמה כדרך חכמים ע"ה באגדות ובמדרשות, כל אותן ההלכות לא היו חלילה תוספת או גרעון על חוקי התורה, ולא חלילה מנוגדות או סותרות את חוקי התורה – אלא, כולן עד לאחרונה שבהן היו מתואמות עם תורת האמת שקיבלנו בסיני, ועם כללי ההלכה ויסודות התורה.
תעתועם השלישי של דתן ואבירם הוא מסיפור בבבא מציעא (פה ע"ב), שבו מתוארת על דרך הגוזמה מומחיותו ברפואה של שמואל ירחינאה שהיה רופאו של רבי יהודה הנשיא. עוד סופר שם, שרבי ביקש לסמוך את שמואל הרופא לרב, ולאחר שלא הסתייע הדבר, השיב לו רופאו שמואל הירחי כך: אל תצטער, "לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון, וכתיב ביה: שמואל ירחינאה", כלומר אני ראיתי את ספרו של אדם הראשון, שבו כתובים סדרי כל הדורות, ושם כתוב "שמואל ירחינאה" ולא "הרב שמואל ירחינאה". ובמלים אחרות, היה לו לשמואל הרופא הלזה חוש הומור משובח, והוא ביקש לעודד את רבי שלא יצטער על-כך שהוא לא הצליח לתת לו הסמכה לרב, כי הדבר לא מתאים לו, וכאילו שכבר נגזר עליו הדבר מקדמת דנא...
ואין שום אפשרות אחרת להבין את דברי הגמרא הללו, שהרי איך יעלה על הדעת שהיה ספר שבו כתובים כל סדרי הדורות מראשית ועד אחרית? ולא רק שכתובים בו סדרי הדורות אף כתוב בו מי יהיה רב ומי לא, כלומר אפילו בתארים מדקדקים בספר הזה... כמו כן, דתן ואבירם טוענים שמדובר בספר פלאי שנמצא בתוך ספרֵי האופל הטמא, הייתכן כדבר הזה? ואם יש כזה ספר, מדוע הוא לא מפורסם? והלא יש עניין עצום לציבור לדעת מי יהיו הצאצאים! ועוד קשה, הייתכן שיהיה ספר כל-כך חשוב ומרומם, ורבי יהודה הנשיא לא יכיר אותו? הייתכן כדבר הזה? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יגלה ספרים נסתרים לרופאים שאינם ראויים לסמיכה, ואילו לרבי יהודה הנשיא, ראש וראשון לחכמי המשנה והתלמוד הוא לא יגלה אותם? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? ולפי דמיונם של דתן ואבירם, כל שוטה יכול להיות נביא, כמו באסלאם. וכך אומר רבנו במורה (ב, לב): "ולפי השקפה זו אי-אפשר שיתנבא הסכל, ולא שהאדם ילון בלתי נביא וישכים נביא כמי שמוצא מציאה", ושם מעיר קאפח: "ביטוי זה של רבנו כנראה נגד האימרה הערבית הידועה 'אמסא חמאר ואצבת נבי', לן חמור והשכים נביא", כמוחמד...
ובסוף הסיפור הלזה נאמר כך: "רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה", ושני הכסילים, דתן ואבירם, מנפנפים בדברים כראיה ניצחת להזיותיהם, הנה, הם אומרים, באותו הספר של "אדם הראשון" כבר נאמר ש"רבי ורבי נתן סוף משנה" וכו'. ואין שום קשר בין המשפט האחרון לבין הסיפור שנאמר לפניו, והוא מעין חתימה שלא קשורה לעניין. וגם בגמרא לא נאמר ששמואל הרופא קרא את הדברים הללו בספר הפלאי הלזה. וגדולה מכולם, אם הספר הזה נתגלה לרבי יהודה הנשיא, מדוע הוא לא פרסם אותו לכל תלמידיו? הייתכן שספר היסטורי ונבואי כֹּה חשוב, שנגלה לרופא שאינו ראוי לסמיכה, שהוא לא יהיה ראוי לכלל חכמי המשנה והתלמוד? היעלה על הדעת כדבר הזה? אלא, מדובר במילתא דבדיחותא ותו לא.
ומוסיפים שני הליצנים הנבערים ואומרים: "[טמאייב:] ולמה [שמואל הרופא לעולם לא יהיה 'רב'?] כי בספר אדם הראשון ה' חקק שזה לא יקרה במציאות! [ברקֵל:] בדיוק, בדיוק, ממש". ואיך ייתכן שה' חקק בספר ששמואל הרופא לא יהיה רב? היעלה על הדעת שהקב"ה יגזור על אדם שלא להיות רב וצדיק? הייתכן כדבר הרע הזה?! והזיה זו היא הרס חומות התורה, וגוררת להזיות שהן כפירה מוחלטת בכל התורה, שהרי אם הקב"ה גוזר על אדם להיות צדיק או רשע, מה מקום יש לכל התורה כולה? ומדוע נצטווינו על-ידי הנביאים תעשו כך ואל תעשו כך? והדברים עתיקים, ובכל זה ראו: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", ובעוד רבים.
וראו נא כמה דתן ואבירם מתלהבים מראייתם הקלושה והמהובלת, וכך הם מהללים אותה: "[ברקֵל:] אתה מבין חכם ישראל על מה מדובר פה? [טמאייב:] חזק וברוך! ואוו! הרב שלום, איזה מקור ברור צלול, אין דברים כאלה, אז באמת הבאת לנו מסודר עכשיו, מתחילת הסרטון ועד עכשיו, את העניין שספר הזוהר וודאי חלק מהמסורה, וראינו את זה גם במקורות שהבאת, האחרון היה הכי ממש צלול וברור". ואיזה טיפשות מטופשת, להביא ראיה על תורה חדשה מסיפור אגבי של איזה רופא בגמרא? פשוט לקרוא ולא להאמין, וספר-האופל אפילו לא נזכר בראיה "הצלולה והברורה" הזו, אלא ספר אחר לחלוטין (וגם זאת על דרך הבדיחותא), ומכשפי האופל החליטו שמדובר בספר אמיתי, ושהוא חלק ממסגרת ספרֵי הטומאה של האופל.
וראיותיהם של המוסלמים והנוצרים לתורתם החדשה יותר "צלולות וברורות" מראיותיהם של דתן ואבירם. פשוט לקרוא ולא להאמין שמדובר בהולכי על שתיים שנולדו לבת-אדם...
תעתועם הרביעי של דתן ואבירם כלל לא נוגע לראיה מדברי חז"ל, אלא הם מצטטים את דברי הרמב"ם בהקדמתו למורה חלק ג, ומביאים מהם ראיה לכך שהרמב"ם "לא קיבל" את מסורת מדעי האלהות וסתרי התורה במסורת, וכמובן שהם לועגים להרמב"ם שהוא "לא היה ראוי". ובכן, כל ענייני מדעי האלהות שרבנו מדבר בהם, שורשם ויסודם הוא בענייני מחשבה שנמסרו לנו באומה, ויש להם ראיות ורמזים בתורה ובנביאים ובכתובים ובספרות חז"ל. על מה אפוא רבנו אומר שהוא לא קיבל מסורת? ובכן, רבנו מסביר שביחס לאותם עניינים נוספים, שהוא מפתֵּח מדעתו על סמך היסודות שהוא קיבל ועל סמך דברי החכמים, העניינים הנוספים הללו, כמו ביאורו למעשה המרכבה שבתחילת יחזקאל, בעניינים הללו הוא לא קיבל מסורת, והוא מפתֵּח אותם לפי כללי הדעת והמחשבה ובצלם האלהים שהוּענק לאדם, והנה דבריו:
"נוסף לכך, שמה שנתברר לי ממנו [מסתרי תורה] הוא על דרך ההשערה והמחשבה, ולא נראה לי בו חזון אלוהי שילמדני שכך היא הכוונה בדבר, ולא קיבלתי את דעותיי בכך ממורה, אלא הורוני המקראות שבספרי הנבואה ודברי חכמים, עם מה שיש בידי מן ההקדמות העיוניות, שהדבר כך בלי ספק. ואפשר שיהיה הדבר בהפכו ותהיה הכוונה עניין אחר".
והודאתו וענוותנותו של הרמב"ם שהוא ילמֵּד עניינים מסוימים במרכבת יחזקאל לאור יסודות תורתנו ולאור דברי חז"ל ולאור עיונו השכלי, הן ראיה לכך שהיה קיים ספר-אופל פגאני? בגלל שהוא לא ראה חזון אלהי, הדבר מוכיח שמכשפי האופל כן ראו חזון אלהי? וכל מכשף פגאני יכול להמציא ספרֵי אופל חדשים ולהחליט שכולם הם אמת בגלל שרבנו לא הכיר אותם...
והאמת הפוכה לחלוטין מדבריהם, כי העדר המסורת על ספר-האופל הינה עדות נאמנה לכך שמדובר בתועבה – שהרי איך חכמים הורו לנו את מסורת האמת? ובכן, הם קבעו לנו: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וכו', ולא ייתכן שתשתכח תורה מישראל: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא). ולכן, לא ייתכן שספר-האופל הוא אמת, שהרי הוא לא עבר במסורת הנביאים והחכמים, והרמזים הקלושים של טמאייב וברקֵל אין בהם אפילו ריח של ראיה, רק סירחון של התעיות ותעתועים מבית היוצר של המינים. אלא, אם היה מדובר במסורת אמת, לא היה במסורת שום ספק ופקפוק, חכמים היו דואגים לכך שהיא תהיה ברורה כשמש.
תעתועם החמישי של דתן ואבירם, הוא ממסכת סוכה (כח ע"א) ושם נאמר כך:
"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [מש' ח, כא]. וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו מיד נשרף".
וברור שמדובר בטקסט מדרשי, אשר נועד ללמדנו שרבן יוחנן בן זכאי היה בקי גם בחכמת הרחוב (שיחת שדים), ובחכמת הטבע (שיחת דקלים), ובכל הפתגמים וסיפורי הפולקלור שפשטו באותם הימים (משלות כובסין ומשלות שועלים). וברור שאדם ברמתו המנהיגותית של ריב"ז חייב להכיר את כל הדברים הללו, אחרת איך הוא ישפוט את העם? איך הוא ינהיג את העם אם הוא איננו מכיר את הלך רוחו של העם? את העניינים שמעצבים את ההמון?
והראיה שמדובר בטקסט מדרשי היא מסוף המדרש, שם נאמר שכל עוף שפרח מעל יונתן בן עוזיאל היה נשרף, וכמובן שמדובר בעניין שהוא בגדר הנמנעות, והתיאור האגדי הזה מעיד כאלף עדים על-כך שמדובר בטקסט מדרשי שאין לפרשוֹ כפשוטו. אולם, הליצן הראשי אומר כך על המדרש שהעתקתי לעיל, וז"ל: "[ברקֵל:] ושיחת שדים, עצם זה שיש שיחת שדים, זה אומר שיש שדים! כי אם אין שדים למה שיהיה שיחת שדים? כך אומרים המפרשים, נכון? אתה לא יכול להגיד שיהיה שיחת שדים ואין דבר כזה שדים [...] כי הגמרא זה פשט" וכו'.
ולפי ברקֵל הטמבל גם השועלים מפטפטים ביניהם, שהרי כתוב "משלות שועלים", ולא רק השועלים, אפילו עצי הדקלים משוחחים על הא ועל דא... וכבר הרחבתי במאמרים לא מעטים בהזיה הפגאנית הזו בקיומם של השדים הדמיוניים: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
תעתועם השישי של דתן ואבירם, הוא ממסכת נדרים (לח ע"א): "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר: 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים' [תה' ח, ו]". וכך אומר ברקֵל הטיפש: "אז הנה אתה רואה במפורש, שלא הכל ניתן למשה רבנו, זה גמרא מפורשת, כך אומרים המפרשים. [טמאייב:] חזק! [ברקֵל:] הכל ניתן לו חסר אחת, וזה מתקשר למדרש שאיתו פתחנו [...] אז מה השאלה פה בכלל? [טמאייב:] חזק וברוך הרב". ושוב מדובר במדרש שאין להבין אותו כפשוטו, אלא, כוונת חכמים במדרשם הזה היא שמשה רבנו לא זכה להגיע עד דרגת המלאכים, מפני שהוא היה קשור בחומר, וכבר הרחיב על-כך רבנו במורה (א, נד), ובעניין זה ראו: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו", "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?".
והנני מזכירכם, שההזיה לפיה משה רבנו לא קיבל את כל התורה מאת ה', אלא חלק ממנה ניתן רק ל"נביאים" אחריו, הזיה זו מנוגדת ליסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות תורתנו: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
תעתועם השביעי של דתן ואבירם, הוא מן הפרק השישי שנוסף למסכת אבות, שהוא תוספת מאוחרת מאד, ולא לחינם רבנו השמיט את התוספת הזו מפירושו למשנה, כדי ללמדנו שלא מדובר בתוספת נאמנה, אלא בתוספת שאיננה ראויה להיכלל עם מסכת אבות הקדומה.
על-כל-פנים, בפרק השישי הלזה נאמר שמי שלומד תורה לשמה וכו', "מגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק", וכך מפרש ברקֵל את האמור: "ולכן רבנו האר"י זכה למה שהוא זכה, ולכן הוא המקור, וזה הכוונה 'נפתחין מבועין של חכמה' [...] מי זה מגלין לו רזי תורה? מהשמים מגלים לו, או שמלאכים מגלים לו, כך אומרים המפרשים, או שאליהו הנביא נשלח ללמד את סודות התורה, כמו שמובא בעשרות מקומות בש"ס".
ואם אומַר על הראיה הזו שהיא "קלושה" הדבר יהיה בגדר מחמאה גדולה להזיה הזו, כי מה נאמר בה? שמי שלומד תורה לשמה מגלין לו "רזי תורה"? זו הראיה לכך שספר-האופל הוא ספר אמת? זו הראיה לכך שמדובר דווקא בהארי המזוהם? זו הראיה לכך שהמלאכים גילו לו תורה חדשה? זו הראיה לכך שאליהו נשלח אליו ללמדו את "סודות התורה"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! כל מה שנאמר הוא שמי שלומד תורה לשמה זוכה לרזי תורה, דהיינו לחכמה רבה.
תעתועם השמיני של דתן ואבירם, נובע מהשערתו של ברקֵל לפיה הרב חן יטען כנגדם שכל ראיותיהם הינן מאגדות חז"ל, אגדות שאין להבין אותן כפשוטן. כלומר, אפילו הם מבינים שכל ראיותיהם הבל המה... ואז שואל ברקֵל: "למה על הזוהר הוא לא אומר שזה משל ונמשל?". ובכן, הטענה לפיה ספר-האופל הוא ספר נשׂגב של משלים וחידות היא מפלטם ותעתועם האחרון של המינים. כלומר: הואיל וספר-האופל הוא ספר של משלים וחידות, לכן אין להתייחס לתועבות הנגעלות האמורות בו כפשוטן, וכך למעשה הם מבקשים להכשירוֹ כספר אלהי.
ברם, שאלה גדולה קמה וניצבה: הייתכן שמדובר בספר של משלים נעלים וחידות נשׂגבות? וכי מקובלי האופל לדורותיהם היו ממביני משלים וחידות? והלא אפילו את אגדות חז"ל הם לא הצליחו להבין כפי אמיתתן, ונכשלו לפרש את כל ענייניהן באופנים מאגיים פגאניים! ובמלים אחרות, הייתכן שכסילי-האופל שנכשלו ונחבלו בעניינים הפשוטים, דהיינו בהבנה הבסיסית שחכמים דיברו באגדותיהם בחידות ובמשלים, הייתכן שכסילים כֹּה נבערים אשר "יותר תועים מהבהמות" ואשר ראוי לומר עליהם "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה", הייתכן שהם יידעו לא רק לפרש אלא אפילו לחבֵּר אגדות ומשלים בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה?!
וכבר ראינו כיצד הם תעו ולעו בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן בכל ההזיות שהם קוראים להן "ראיות", והנה עוד משהו מדברי ברקֵל לקראת סוף מסכת תעתועיו הפרו-נוצריים: "וחכמים היו יודעים לברוא עגלים ולברוא בני אדם גלמים מספר יצירה, והגמרא שם אומרת, שאם היו רוצים חכמים, היו יכולים לברוא עוד עולם בעצמם, על-ידי ספר יצירה" – ואיך ייתכן שכסילים שמבינים את כל האגדות כפשוטן, שהם פתאום יפרשו את ספר-האופל שלא כפשוטו?!
לתובנה זו ישנה חשיבות מכרעת בניתוץ תעתועיהם של המינים, אשר כדי למלט את ספר-האופל מהרשעה במינות ותועבה, מכזבים וטוענים שמדובר במשלים ולא בענייני מינות. ברם, כאמור, איך ייתכן לטעון שמכשפי האופל מלהגים במשלים ובחידות נשׂגבות, כאשר הם אפילו לא התרוממו להבין שדברי חכמים אינם כפשוטם? תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן הינה עדות מוחצת להעדר חשיבה ריאלית, להשתלטות הטמטום והמאגיה הפגאנית על מחשבתם, ולכך שמכשפי האופל פירשו את ספר-האופל באופנים פשטניים – שהרי מי שנכשל לחלוטין בדבר הקל, דהיינו בהבנה שיש לדברי חז"ל משמעות נסתרה, לא ייתכן שיידע לפרש ולחבֵּר משלים וחידות בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה. יתר-על-כן, מי שעיוות את דברי חז"ל ונפל לשוחת המינות בדבר קל, לא ייתכן שהוא יתרומם לפסגת הדעת והחכמה וקרבת האלהים.
יתר-על-כן, הזיות פגאניות שמופיעות בפשטי שרבוטי ספר-האופל הינן השקפות והלכות רווחות מאד בקרב כומרי הדת האורתודוקסית וחסידיהם השוטים – וזו ראיה נוספת לכך שספר-האופל אינו ספר משלים בעיני המקובלים הפגאניים, אלא ספר שכל דבריו אינם יוצאים מדי פשוטם למעט אולי מקומות בודדים מאד, ממש כמו ספר תורת-האמת שקיבלנו בסיני!
כמו כן, בספר האופל יש ריבוי קיצוני מטורף של מליצות והגשמות פשטניות, וריבוי שכזה אף הוא מעיד על-כך שהן לא נועדו לשמש כמשלים. וכבר הוּכח בשלל דוגמות שמכשפי האופל אינם רואים בפטפוטי ספר-האופל משלים וחידות, אלא עניינים שאינם יוצאים מדי פשוטם למעט במקומות בודדים, ממש כספר התורה שקיבלנו בסיני, שאין מקרא בו יוצא מדי פשוטו! ולעיון נרחב בתעתועי המינים בעניין זה, ראו: "זחיחותם ושחצנותם של כומרי הישיבות".
וגם אם יקום איזה מקובל פגאני ויודה שכל מכשפי-האופל לדורותיהם היו מינים וכופרים אשר שגו בהבנת ספר-האופל, ויתעקש לטעון שמדובר בספר של משלים וחידות, ובכן, לכסיל הזה אשיב: הייתכן שה' יתעלה ייתן תורה חדשה? הייתכן שהוא ייתן תורה חדשה בארמית ולא בלשון הקודש? הייתכן שהוא ייתן תורה חדשה בסגנון ובניב עילגים כֹּה משובש וכעור?
וכנגד ההזיה הזו נקבע היסוד התשיעי בשלושה-עשר יסודות תורתנו, וכבר ראינוהו לעיל.
ומכשפי האופל למיניהם מתעקשים שוב ושוב לקרוא לספר-האופל "הזוהר הקדוש", ומשווים אותו בזה לתורה הקדושה שקיבלנו בהר סיני... ואפילו לתלמוד, שהוא פרוטוקול של דיוני חז"ל ומשוקעת בו התורה-שבעל-פה שנמסרה לנו בהר סיני, הם אינם קוראים הגמרא הקדושה או התלמוד הקדוש – רק לספר-האופל הם קוראים "הזוהר הקדוש", ללמדנו שבעיניהם ספר-האופל שווה במעמדו לספר תורת משה, ספר שאינו יוצא מדי פשוטו ממש כמו ספר התורה, והשוואה שכזו מעידה על דבר אחד בלבד: על תורה חדשה שירדה מן השמים, לפי דמיונם. והם אף מודים בזה בפה מלא, וכפי שראינו בטענתם לפיה תורת ה' ניתנה גם לאחר משה.
ואצרף קטע מאיגרת רבנו ליהודי תימן, שם הוא מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. רבנו מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד): "אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
ולסיום, אצרף שני פרקים בעניין תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, כדי ללמוד מהם על עומק תהום הסכלות הרותחת שנפלו אליה שני הקופים, ויתר הוזי ההזיות האורתודוקסים לדורותיהם.
תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא השער להגשמה
והנה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים (=אלה שהחליטו שה' הוא גוף) ועל המסופקים (=אלה שטרם החליטו האם ה' הוא גוף כמו הפוחז מפוסקיירא שסבר שרבותיו המגשימים הם 'גדולים וטובים'), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים הכסילים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), וכבר ראינוה לעיל.
בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל' [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, ו), בעניין סכלותם של תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים ל'חכמי ישראל'] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא חורבן הדת!
מדברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ט) עולה פעם נוספת, שתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא חורבן הדת, ואולי יהיה מישהו שדווקא הדברים האלה יעוררו אותו להבין, וכֹה דברי רבנו:
"וראיתי עוד, שאותן הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות [כלומר, כל 'הרבנים' הינם הוזי הזיות]. וכאשר יראה אותן [את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה, או שיחשוב שיש להן סוד הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".
רבנו מתאר במורה שני סוגי אנשים: הסוג הראשון הוא "הסכל מציבור הרבנים" שהוא גם "הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות". סכלותם של ציבור הרבנים-הכומרים נגרמת בעיקר בשל ריחוקם מן המדעים, והתוצאה הסופית של סכלותם היא שהם בגדר "מאמיני הנמנעות", מכיוון שנדמה להם שכל הנמנעות ששילבו חז"ל במדרשיהם הינן כפשוטן; הסוג השני של האנשים, שקשה להגדירם כ"סוג" כי הם יחידים ונדירים, ולכן יותר מדויק לומר: המתואר השני בדברי רבנו הוא "השלם המעולה" אשר למד מדעים ויודע את טבע המציאות. השלם הזה לעולם לא יוכל לקבל את מדרשי חז"ל כפשוטם, ולכן אחת משתיים: או שהוא יפרשם כפשוטם ואז הוא בהכרח יסבור שחז"ל היו הסכלים בבני-אדם; או שהוא יבין שמדובר במשלים וחידות אשר צופנים בחובם עניינים עמוקים שחז"ל ביקשו להסתיר מן ההמון.
והנקודה החשובה ביותר לענייננו בדברי רבנו הללו היא, שרבנו אומר ביחס ל"שלם המעולה" שהוא לעולם לא יבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ולכן, גם אם הוא יסבור שחז"ל היו הסכלים בבני-אדם חלילה, "אין בכך הרס ליסודות האמונה". והמסקנה המהדהדת שעולה מדבריו היא חד-משמעית: מי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן הורס את יסודות התורה! וזו בדיוק טענתי כלפי רש"י-שר"י, אשר החדיר לדת משה הטהורה את שיטת ראשוני ואחרוני אשכנז התועים להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ובדרך זו הוא הרס את כל יסודות-הדת, כי ברגע שמחדירים ולוּ הזיה מאגית אחת לדת משה, הדרך לחדירת אינסוף הזיות מאגיות נוספות פתוחה לרווחה! שהרי אם המאגיה קיימת בחיינו בתחום אחד מדוע שהיא לא תהיה קיימת בכל התחומים? ואם כך בעניין החדרת הזיה מאגית אחת, כל-שכל וקל-וחומר בעניינו של רש"י-שר"י אשר החדיר הזיות מאגיות-פגאניות רבות מאד בפירושיו, אשר הורסות לחלוטין את יסודות הדת.
"שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים" (ישעיה נא, ז–ח).
שלום לרב. תודה שהקדשת מזמנך לאור בקשתנו לקבל תשובות על טענותיהם.
עכשיו לשאלה, כתבת במאמר כך: "וברור שמדובר בטקסט מדרשי, אשר נועד ללמדנו שרבן יוחנן בן זכאי היה בקי גם בחכמת הרחוב (שיחת שדים)..."
מהיכן אתה הסקת ששיחת שדים היא חכמת הרחוב, והאם יש מפרשים שדיברו על כך, ומיהם? תודה ויום נפלא.