[להלן תמלול דברים שנאמרו על-ידי ד"ר הני זוביידה בתוכנית "משכן לילה" (17.5.20) לזכרו של אבא מרי – יוסף דחוח-הלוי ע"ה. הספדו מבוסס על דברים שכתב ד"ר מנשה ענזי].
[...] היום אני רוצה להתחיל ולייסד עוד מסורת. בזמן ששנים אנו יושבים מול המסכים ומקבלים דברי שבח וגם הספדים על טובי בניה של המדינה וכולם נראים אותו הדבר. היום אני רוצה להביא דברי הספד על גיבור ישראל שלא הגיע למסכים ולתודעות שלנו: יוסף דחוח-הלוי. את הדברים כתף ושיתף ד"ר מנשה ענזי מהמחלקה להיסטוריה של עם-ישראל, שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
מר יוסף דחוח-הלוי הלך לעולמו ביום חמישי שעבר, זכרו לברכה. מר דחוח-הלוי היה עיתונאי אמיץ, סופר, ופעיל חברתי שנלחם באמצעות המילה הכתובה למען שוויון זכויות, למען יוצאי מדינות-ערב בישראל, והיה אחד הראשונים להשמיע קול זעקה בדבר חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. מר יוסף דחוח-הלוי נולד בג'בל-עמר שבתימן ועלה לישראל בשנת 1949.
בישראל הפך למורה ולמחנך והצטרף לחבורת צעירים שהחלה ללחום עוד בשנות השישים של המאה שעברה למען שוויון ליוצאי מדינות-ערב בישראל. הפעילים באו מהחברה האזרחית החוץ-ממסדית, ביניהם אקדמאים. חלקם השתלבו במערכת החינוך וחלקם במשרדי הממשלה. רובם ככולם המשיכו לשמור על מסורת אבותיהם מתימן.
קרבתם למוקדי הכוח סייעה להם להפעיל לחץ על פוליטיקאים ועיתונאים, ואפשרה להם להשמיע את קולם במרחב הציבורי. מר דחוח-הלוי וחבריו ביקשו להשתמש בכוחה של תקשורת ההמונים במחאה למען שוויון זכויות בכלל ולדרישת-צדק בפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן בפרט. אך התקשורת הממוסדת בישראל סירבה, ועד היום מסרבת, לשתף פעולה עם תנועת המחאה.
כיוון שהעיתונות הישראלית המרכזית דחקה את סיפור החטיפה לקרן זווית, והגדירה אותו כ"בעיה של היהודים יוצאי תימן" בלבד, דבר שהתברר כשקר, הפעילים יזמו והקימו עיתונאות אמיצה ועצמאית. עוד בשנת 1964 הקימו את העיתון "אפיקים" שלחם לתחייה רוחנית וחברתית, להגנת זכויות ולעצמיוּת גאולות, ויוצא לאור עד היום.
שנים רבות היה מר דחוח-הלוי עורכו של העיתון ונלחם להשרשת ההגייה העברית התקנית, לקידום חברה שוויונית בישראל, ולשילוב מורשת יהדות תימן והמזרח, בחברה הכללית. מעל דפי העיתון פורסמו פרשיות כואבות, בנוגע להשתלבות יוצאי מדינות-ערב בישראל, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.
לצד פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, היה מר דחוח-הלוי מייסד "הילה" למען חינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח, ודרש להעניק חינוך שווה לכל הילדים בכל בתי הספר ובהשכלה הגבוהה, ואף ידועה אמרתו כי "אין תימני לרפואה" – אמירה עוקצנית שבאה לדרוש את קבלת יוצאי תימן ללימודי רפואה.
בעיתונו פורסמו עשרות אם לא מאות כתבות על היעלמותם של הילדים וחטיפתם, וכתבות אלה, שעוררו הד בציבור הרחב, הובילו למחאות ולהפגנות, ובסופו-של-דבר, גם להקמת ועדות הבירור והחקירה השונות.
מר דחוח-הלוי פעל להבאת יהודי תימן בשנות ה-50 וה-60 ארצה לישראל, יחד עם אחיו משה. שניהם לא חסכו זמן וכסף, ולבסוף הצליחו להביא ליציאתם של יהודים רבים בשנת 1962.
בנוסף, מר דחוח-הלוי הוציא לאור דרך עמותת "אפיקים" עשרות ספרים, וארגן כנסים, שבתות-עיון וערבי-ספר. הוא היה איש ספר, לוחם צדק, ואינטלקטואל אמיתי. עם מותו עברה האחריות אל הדור הצעיר להמשיך בדרך שסלל: דרך של מאבק ללא משוא פנים, ללא חשש ומורא. אני מרכין ראש על הליכתו של עוד אחד מדור הנפילים של ארצנו, ללא שקיבל את ההכרה הממסדית שמגיעה לו כגיבור לאומי במדינת ישראל.
Comments