גניבת האפיקומן – מנהג אירופי משחית

טרם שאומַר כמה מלים על מנהג הגנבים האורתודוקסים עלי להגיש לפניכם מעט רקע הלכתי שישפוך אור על מנהגם העכור והמשחית, אור שיסייע לנו לעקרו ולבערו מקרבנו. ובכן, לאחר שתיית שתי כוסות יין בליל הסדר נוטלים את הידיים בשנית ומברכים: "המוציא לחם מן הארץ" על מצה וחצי (לא על שלוש מצות כדברי השוטים) וכפסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ח, ו):

"ושותה הכוס השני. [ו] ואחר כך מברך: 'על נטילת ידיים' ונוטל ידיו שנייה [...] ולוקח שני רקיקין [=מצות], חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך: 'המוציא לחם מן הארץ'. ומפני מה אינו מברך על שתי כיכרות כשאר ימים טובים? משום שנאמר: 'לֶחֶם עֹנִי' [דב' טז, ג] – מה דרכו של עני בפרוסה [דהיינו בחצי כיכר לחם], אף כאן בפרוסה [כלומר, אף כאן יש לבצוע על מצה וחצי המצה, כדרך העניים, וגם בשבת שבתוך החג יש לבצוע על מצה וחצי המצה]".

רבנו כלל אינו מזכיר שיש לשמור את חצי המצה שחלקנו לאכילה שבסוף הסעודה, אלא, לדעת רבנו טרם שנברך את ברכת המזון שבסוף הסעודה, עלינו לאכול כזית מצה כדי שיישאר טעם המצה בפינו – ואת כזית המצה הזה ניתן לקחת מכל מצה כשרה שיש לנו, ואין צורך לקחת את כזית המצה הזה דווקא מן המצה שבצענו עליה וברכנו עליה: "המוציא לחם מן הארץ" בראש הסעודה. וחשוב להזכיר, שאין יוצאים ידי חובה באכילת מצות הדיקטים למיניהן שנפסלו מאכילת הכלב, בין שהן עגולות ונעשו בעבודת ידי האורתודוקסים הכסילים, ובין שהן מרובעות ונעשו על-ידי מכונות הדיקטים האורתודוקסים אשר מסוכנים לבריאות הציבור.

והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות חמץ ומצה (ח, ט):

"ואחר כך נמשך בסעודה, ואוכל כל שהוא רוצה לאכול ושותה כל שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח [...] ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה".

לאחר שראינו כיצד יש לנהוג בעניין הנדון, נעבור לראות מהו בכלל האפיקומן הזה? וכי חצי מצת הדיקט הזו שהאורתודוקסים האירופים כורכים בתכריכים היא האפיקומן? ובכן, שוב האורתודוקסים הנבערים זייפו ושיבשו את תורתנו, והנה לפניכם דברי חכמים במשנה: "אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומון" (פסחים י, ח), ושם פירש רבנו: "ואפיקומון – הם הפירות שמפטירין בהן אחרי האכילה, כגון הזירעונים הקלויים והתאנים והצימוקים והשקדים וכיוצא בהן". נמצא שהאפיקומן הוא בכלל הקינוחים שנהגו להוציא לאחר הסעודה בימי קדם, ומילה זו יסודה בארמית שבה "אַפִּיקוּ מָן" הוא "הוציאוּ אוכל", דהיינו קינוחים. כללו של דבר, אין שום קשר בין חצי המצה שהאורתודוקסים מייעדים לגניבת הילדים האירופים, לבין האפיקומן. מדוע הם בכל זאת קראו לחצי מצת הדיקט שלהם "אפיקומן"? ובכן, הם היו צריכים לתלות את מנהגם הרע במשהו, ותלו אותו במילה שמופיעה במשנה כדי להחדיר את מנהגם – כאילו מנהגם האירופי הפרו-נוצרי הינו מנהג שיסודו בדברי החכמים, דהיינו בתורה-שבעל-פה.

מנהג גניבת האפיקומן

האם מותר לחנך את עצמנו ואת ילדינו לגניבה ולתכסיסנות? ובכן, לפי תורתנו הדבר אסור באיסור חמור ומוחלט, וכדי להבין זאת עלינו ללמוד על איסור הגניבה מן הגוי, שהוא אף חמור בהיבט חשוב מאד מן הגניבה מן היהודי, כי בגניבה מן הגוי יש חשש לחילול הַשֵּׁם ואף לנזק שיגיע ליהודים כתוצאה משנאת הגויים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (כלים יב, ז):

"אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר אלא יקוץ, וכל שכן שיתנהו [לגוי] או יַטְעֶה בו גוי, כי זה שחושבים המונֵי בני אדם ואפילו יחידיהם [=אפילו ראשי ממסד הרבנים השׂכירים, גדולי האסלה] כי הַטְעָיוֹת שכאלה מותרות עם הגויים, אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה [...]: 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ' [ויק' כה, נ], ואמרו [חכמים] עליהם השלום: יכול יגלום עליו? תלמוד לומר 'וְחִשַּׁב' – ידקדק עמו בחשבון, וענין 'יגלום' – יערים עליו וְיַטְעֵהוּ. ואמרוּ, אם כך דיברה תורה בגוי שתחת ידיך קל-וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל-וחומר על גזלו של ישראל. וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים, אמרו עליהם השלום: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חילול הַשֵּׁם שאז יהיה העוון חמור יותר".

ובימינו, שרבים הם הרחוקים מתורה ומצוות, ומבחינה הלכתית נחשבים לגויים (כגון מחללי שבת בפרהסיה), יש להיזהר כפל-כפליים שלא לנהוג עמהם שלא ביושר, כי ברגע שאדם דתי וכל-שכן רב גדול ינהג עמם שלא ביושר ויגנוב מהם או ירמה אותם או יגזול מהם תקציבים לתורת מינותו וכיו"ב, או אפילו ייקח משכורות גבוהות מקופת משלמֵי המיסים הציבורית, הוא יגרום לחילול הַשֵּׁם גדול ונורא – שהרי מבחינת האדם היהודי החילוני, הדתיים בכלל והרבנים הממסדיים בפרט, הם נציגי הדת ומעצבי פניה של דת משה. ולכן, בשל גילויי השחיתות הרבים של הממסד הרבני והפיכתו לגוף פוליטי ועסקי, מצבה של דת משה היום בכי רע, ורבים מקרב היהודים החילוניים רואים באנשי הדת כשליחים של דת זדונית שקרית ונצלנית.

נחזור לדברי רבנו, וכך הוא חותם את פירושו למשנה שם: "ויושׂגו לאדם תכונות רעות על-ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרוֹ: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל' [דב' כה, טז]".

כלומר, בנוסף לאיסורֵי הגניבה וחילול הַשֵּׁם, יש כאן איסור נוסף והוא הרגל למידות רעות, שהרי כאשר האדם גונב מן הגוי או מן החילוני או מקופת-המדינה, הוא מרגיל את עצמו למידה רעה מאד – ומזאת ניתן ללמוד כי אסור בשום פנים ואופן ללמֵּד את הילדים "לגנוב" את האפיקומן בפסח משום שיש בזה הרגל רע מאד לתרבות של שקר, גניבה ותכסיסנות.

כדי לחדד את חומרת העוון שיש בסיגול מידות רעות, אצרף לפניכם את דברי רבנו ב"ספר המצוות" (לאווין שיז) בעניין האיסור לקלל חרש, וכן את פסקוֹ בהלכות גניבה (א, א–ב):

"והיה עולה בדעתנו שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל דווקא אם היה שומע אותה, מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר, לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס"; "כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר 'לֹא תִּגְנֹבוּ' [ויק' יט] [...] ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד-עבודה-זרה; ואחד הגונב את הגדול או את הקטן; אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על-מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם: הכול אסור, שלא ירגיל עצמו בכך".

הנה ראיתם, הלכה בהירה מאירה ומזהירה, ואחזור על סופה שנוגע ישירות לענייננו: "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם – הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך". וכל-שכן שאסור להפוך את הגניבה למצוה ועוד בליל הסדר, דהיינו בלילה החשוב ביותר לחינוך הבנים ולעיצוב מידותיהם! אולם, לשיטת האירופים, הקב"ה ציווה עלינו להורות לבנינו לגנוב דווקא בליל חינוך הבנים הנעלה ביותר, דווקא בו ה' ציווה עלינו להחדיר לנו ולבנינו תרבות אנשים חטָּאים... הייתכן כדבר הרע הזה?! הייתכן לחנך את בנינו לתרבות של שקר ומרמה ועוד בליל הסדר? ולא רק שהאירופים מורים לילדיהם לגנוב את האפיקומן בליל הסדר, הם מעניקים להם פרסים על גניבתו, ואף מחנכים אותם לסחטנות, שהרי לפי דמיונם ללא האפיקומן הגנוב לא ניתן לסיים את ליל הסדר...

וכדי להבין עד כמה חמורה הגניבה והתכסיסנות והמִּרמה, אצרף את פסקי חכמים ורבנו בהלכות דעות (ב, יב) אשר מורים שלא רק גניבת ממון אסורה, אלא גם גניבת דעת אסורה, וכך נאמר שם: "ואסור לגנוב את דעת הבריות ואפילו את דעת הגוי". כלומר, משום קלקול המידות שמזכיר רבנו בפיהמ"ש, אסר עלינו ה' יתעלה את הגניבה מכל סוג שהוא, בין בממון ובין בדבר שאינו ממון. ואם תשאלו ומהי גניבת דעת? ובכן, רבנו מסביר בהמשך שם (ב, יג):

"כיצד [היא גניבת הדעת?] לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של [בהמה או חיה] מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב [=יפציר] בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפתוח אותן למכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח, וכן כל כיוצא בזה. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות".

ביעור מנהג גניבת האפיקומן הכרחי אפוא לשיבת עמֵּנו לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי החדרת השקר התכסיסנות והמִּרמה לתורתנו מובילה להליכה בדרכי השקר ולהתרחקות שנות אור מדרך האמת! והנה לפניכם דברי רבנו המכוננים במורה (ב, מז) בעניין זה: "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [=השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".

"וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא, וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, יד).

"חוטפין מצה זה מיד זה"

נשאלתי כך: להשלמת העניין אודה להתייחסות גם לברייתא בפסחים (קט ע"א): "חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו", וכן לפסק רבנו בעקבותיה בהלכות חמץ ומצה (ז, ה): "וחוטפין מצה זה מיד זה" – לכאורה איך מותר להרגיל לחטוף? תודה רבה.

תשובה:

אין מה להשוות בין המנהג האירופי לגנוב את האפיקומן, לבין מנהג החכמים בפסחים קט ע"א, ואסביר: בהלכות חמץ ומצה (ז, ד–ה) פוסק רבנו בעקבות חז"ל, וכֹה דבריו: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויֹאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עד שישיב להם ויֹאמר להם: כך וכך אירע, וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיֹאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו". וקאפח כבר הסביר את העניין הזה שם, ואין בו חלילה משום גזלנות או חוסר דרך-ארץ:

"ולפירוש 'חוטפין מצה' לדעת רבנו שהוסיף 'זה מיד זה', הרי ברור שאין רבנו מצווה אותנו לנהוג כשוטים או כחמצנים [=כגזלנים], לפיכך פירשו לנו רבותינו דשלושה חילוקים יש בחלוקת פרוסת הברכה למסובין: א) ביום רגיל, אחד שבת ואחד חול, פורס בערך כביצה ומניח לפני כל אחד ואחד מן המסובין; ב) לאבל ביום חול, פורס המברך פרוסה קטנה כזית או יותר ומושיט ידו ונותן ביד האבל, וכמו שכתב רבנו בהלכות ברכות ז, ה; ג) במצה אינו נותן לפניהם כרגיל, ואינו נותן בידם, אלא פורס וכל אחד מושיט ידו, וממהר ומקבל או לוקח מיד המברך, וזהו שכתב רבנו כאן 'חוטפין מצה, זה [=המיסב] מיד זה [=המברך]' – וכל זה חיבוב מצוה".

כך אפוא ראוי לנהוג: עורך הסדר אוחז במצה וחצי ומברך "המוציא", וכולם שותקים וממתינים. לאחר שבירך הוא פורס שני כזיתות ומגיש לפני אחד מן המסובין או לפני אדם אמצעי שיעביר לו, ואותו אדם שמקבל חוטף מידו בעדינות, ואוחז בידו בחלקו בסבלנות ובשתיקה או ממשיך ומעביר עד לאותו אדם שהשני כזיתות מיועדים לו – וכל החטיפות הללו לא נעשות חלילה מתוך סכלות או ליצנות או גסות-רוח או חוסר דרך-ארץ כלפי האב או עורך-הסדר או האדם שקיבלנו ממנו – אלא, בעדינות ובכבוד ומתוך חשק ושמחה לקיים את מצות אכילת כזית מצה, ומצות אכילת כזית מצה ומרור שלאחריה, וכך נוהגים עד שכולם אוחזים בידם בכזית מצה.

לאחר שכל אחד ואחד נטל את חלקו בשתיקה ובשמחה ואוחזו בידו בסבלנות, המברך מוסיף ומברך: "על אכילת מצה", ורק אז כל אחד ואחד רשאי לאכול את כזית המצה הראשון. וכך פוסק רבנו (חמץ ומצה ח, ח): "בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך 'המוציא' חוזר ומברך 'על אכילת מצה', ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. וחוזר ומברך 'על אכילת מרור' ומטבל מרור בחרוסת ואוכל [...] וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש".

וברור שנדרש סדר מופתי כדי לקיים את ההלכה הזו בכל אופן שיהיה, ולכן לא יעלה על הדעת שיחטפו מתוך ליצנות או גסות-רוח או חוסר דרך-ארץ – שהרי כדי לשמור על שתיקה במשך כל התהליך של קבלת הכזיתות, נדרש חינוך ומשמעת וסבלנות וכבוד כלפי עורך הסדר.

גניבת האפיקומן – מנהג אירופי משחית.pdf

הורידו את PDF • 167KB