א. ארבל תמה על הרמב"ם
במשך כל שיעורו הארוך המתעתע והמייגע, ארבל חוזר שוב ושוב על החילוק הדמיוני והשקרי שהוא המציא, דהיינו שגם רבנו הרמב"ם מתיר ליהנות מדברי תורה ואף לשיטתו מדובר במצוה רבה, ורק כאשר "אי אפשר" לוֹ לאדם לפרנס את עצמו וגם ללמוד תורה, רק אז נאסר על האדם ליהנות מדברי תורה. וכבר אמרתי אלף פעמים שחילוקו זה בנוי על התֹּהו, שהרי כל אדם יתעצל ויתרשל ויתבטל בטענה ש"אי אפשר" לו. כמו כן, כשרבנו מתיר למי ש"אי אפשר לו" הוא אומר מפורשות שכוונתו היא רק לחולים קשים או לבעלי ייסורים או לזקנים תשושים אשר אין להם מאומה ואינם מסוגלים לעבוד ולפרנס את עצמם, רק לתלמידי החכמים שאינם יכולים באמת התיר הרמב"ם ליטול צדקה מקופת הציבור, וכל זאת אך ורק כדי שלא ימותו, ולא חלילה להעשירם, וכלשון רבנו שכבר ראינו לעיל: "ומה יעשו – הימותו? זה לא חייבה תורה".
ברם, ארבל נאלץ להתמודד עם שאלה קשה שקמה וניצבה כנגדו: מדוע הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג) פוסק הלכה בלשונות נחרצים גורפים ומכלילים ללא שום חילוק?! והלא אם באמת רבנו הרמב"ם מחלק את חילוקו הדמיוני והשקרי של ארבל, דהיינו שמותר לכל מי שמחליט ש"אי אפשר לו" לפרנס את עצמו, ליהנות מן התורה ואף למצוה רבה תיחשב לו (ובתוך הגדר הדמיוני והשקרי הזה נכנסים כמו שאנו רואים בימינו רבבות יושבי ישיבות) – איך ייתכן שרבנו הרמב"ם יפסוק באופנים כל-כך חדים ונחרצים ללא שום ריח של הסתייגות?!
ואכן, ארבל תמה על הרמב"ם והוא אומר כך (בדקה 1:32:42 ואילך):
"אני לא רוצה להאריך בזה עכשיו, בכתובים [=הוא קורא לספרים שלו 'כתובים' כאילו יש מה להשוות בינם לבין ספרי הכתובים, ואין גבול לסכלותו ולשחץ ליבו] הארכנו מאד, אז אם תאמר, אבל סוף-סוף בחיבור הוא סתם, הוא כתב בסתם, בהלכות תלמוד תורה הוא כתב בסתם: 'כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [וכל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא' [ע"כ הִלכת הרמב"ם]. הוא לא חילק, באמת כבר זה דבר תמוה [ואין כאן שום תמיהה, רק למינים], כי גם הרמב"ם בעצמו כתב בראיות שלו שבמקום חולים ועניים והיכא דאי אפשר, והנה אנחנו רואים מכל דבר [כלומר במקומות רבים] שכשאי אפשר, מותר, איפה שההכרח מכריח אותנו מותר, איפה שאנחנו צריכים לחנך ולעודד ולחזק את ההמון, אפילו את החכמים ללמוד שלא לשמה, מותר, וכל המשנה הזו נאמרה דווקא אלא היכא 'שאפשר לו', אבל היכא 'שאי אפשר' מותר – אז איך הרמב"ם חתך במילתא פסיקתא סכינא חריפה לעולם אסור? זה וודאי שיש פה דברים בגו, אני לא רוצה להאריך בזה, אבל נראה מתוך, מבין ריסי עיניו של הרמב"ם, שחכמים שבדורו השפילו את התורה, והרמב"ם, כדי לגדור גדר, ראה לצאת כנגדם אפילו בדברים שאינם מדויקים לכאורה ולסתום את הדברים כאילו זה איסור מוחלט, וכל הדבר הזה היה בשביל משום מגדר מילתא".
ואיך ארבל מתרץ את השאלה הגדולה שקמה וניצבה כנגד מצח המינות שלו? ובכן, לפי ארבל, הרמב"ם פסק את ההלכה הזו רק כדי לנגח את חכמי דורו אשר "השפילו את התורה" לפי ארבל, ולכן הרמב"ם יצא כנגדם בדברים "שאינם מדויקים [...] כאילו זה איסור מוחלט".
ומה יאמר ארבל על לשונותיהם הנחרצים של חכמי המשנה והתלמוד? גם הם פסקו את ההלכה ב"סכינא חריפא" רק כדי לנגח את חכמי דורם שהשפילו את התורה? גם הם אמרו דברים שאינם מדויקים? ואיך אפשר לטעון טענה כזאת כנגד רבנו הרמב"ם כאשר כל דבריו מבוססים על דברי חכמים ועל לשונותיהם?! ובמשך מאות רבות בשנים חכמים לא חזרו בהם מדבריהם הקשים והחריפים כנגד ההנאה מדברי תורה, ללמדך שלא מדובר בעניין מקרי, או בדברים שאינם מדויקים, או בדברים שנועדו לנגח אנשים שהשפילו את התורה – אלא מדובר במסורת תורה-שבעל-פה, ובעניין שגם השֵּׂכל הישר מבין היטב, דהיינו שהכסף משחית את הדת, ומחלל אותה, עד להפיכתה לדת פרו-נוצרית מתועבת משוקצת מאוסה ונגעלה.
כמו כן, מה יאמר ארבל על דברי רבנו החריפים בפירושו למשנה באבות? גם הם דברים שאינם מדויקים? גם הם דברים שנועדו אך ורק לנגח את חכמי דורו? וברור שדברי רבנו נועדו גם לנגח את חכמי דורו, כי הם היו מחללי-שם-שמים, כי הם כיבו את מאור התורה, כי הם הפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, כי הם השחיתו את תורת משה – ולא כי הם היו מושחתים בעניינים אחרים, ולכן הרמב"ם ביקש לנגח אותם באופנים בלתי מדויקים ואפילו שקריים.
ומי שקובע שכל דברי רבנו בעניינים הללו "אינם מדויקים" ולא מדובר באמת ב"איסור מוחלט", למעשה טוען שרבנו היה שקרן וכזבן, שהרי הרמב"ם, בעקבות חז"ל, אומר דברים שאינם משתמעים לשני פנים, חדים וברורים, ומי שנוקט בלשונות כל-כך נחרצים בעוד שבאמת כל מטרתו היא רק לנגח את חכמי דורו על שחיתותם בעניינים אחרים, הוא גם טיפש וגם שקרן. ורבנו בעצמו מלמד אותנו שדרך זו היא דרך רעה מאד, דהיינו להביא ראיות חלושות כנגד השקר: רבנו מסביר במורה שמי שמביא ראיות חלושות כנגד השקר מחליש את דרך האמת! איך ייתכן אפוא שרבנו יילחם בשקר באמצעות דברי שקר? ואין מילה אחרת לתאר את דברי רבנו החדים והנחרצים, אם אכן הם דברים נבובים אשר אינם מתארים בדיוק את האמת.
וכֹה דברי רבנו במורה (ב, טז): "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות [או בשקרים], הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות – תיחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". כלומר, גם אם עצם ההשקפה היא אמת, הוכחתה בהטעיות או בדברי שקר תגרום בהכרח לבני האדם לסבור שאמיתתה מבוססת על אותן הוכחות הבל רעועות, וכאשר יתברר שאותן הוכחות משובשות, יסברו בני האדם שגם השקפת האמת שנבנתה עליהן משובשת.
בהמשך דבריו ארבל מאריך להביא ראיות לכך שהרמב"ם אינו הראשון שהלך בדרך הדמיונית והשקרית הזו שהוא מתאר, והוא מוכיח שרבים הם שהלכו בה, כגון קארו הקראי בספרו ח'רבת יוסוף, שיצא בתוקפנות כנגד בני איטליה שהקלו בעניין שניתן היה להקל בו, רק כדי לנגח אותם על-כך שהם היו מושחתים מבחינה מוסרית, ולא שמעו לדברי חכמים, ועוד.
ואיזו מן שיטה זו? אדם שהרשיע בעניין מסוים, וכי יעלה על הדעת שנתקוף אותו בעניינים אחרים שהוא לא ראוי להיענש עליהם? וּלְמה הדבר דומה? לרוצח שיגיע לבית-המשפט ויכניסו אותו לכלא למאסר-עולם בטענה שהוא צבר דו"חות חניה או שחזרו לו צ'קים... הייתכן כדבר הזה? וכל בית-משפט שיתקוף אדם בנחרצות ובתוקפנות על דבר קל ויעניש אותו באכזריות רבה רק כדי "לסגור עמו חשבון" על עניינים אחרים, הוא בית-משפט של שקר ועוול נורא!
אלא, יש לנהוג עם כל אדם כפי האמת, בעניינים שהוא הרשיע בהם – יש להענישו בחומרה רבה; ובעניינים שהוא לא הרשיע בהם או בעניינים שעונשם קל יחסית – יש להענישו בהתאם, וכל מי שמבקש "לסגור חשבון" עם אדם וכל-שכן עם קהילות ולהחדיר את השקר לפסקיו אך ורק במטרה להעניש אותם על עניינים אחרים לחלוטין – הוא שוטה ורשע וגס רוח. ולא רק זה, הוא גם פחדן ומוג לב, כי אם הוא אינו מסוגל לעמוד כנגד הרָשע או הרשעים ולהוכיח אותם על העניינים שבהם הם שגו וחטאו, ונאלץ "לסגור איתם חשבון" בצורה עקיפה, למעשה חושׂף את חולשתו ופחדנותו והעדר יראת ה' מקרבו, שהרי חובה לעמוד כנגד השקר ללא חת. וארבל מביא עוד ראיות להתנהגות המחפירה הזו מרשעים נוספים שנחשבים ל"חכמי ישראל".
"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).
ב. עוד ראיה דמיונית להזיה השקרית של ארבל
טרם שנבחן את התעתוע הבא של ארבל הבה נעיין בקטע מדברי רבנו בפירושו למשנה:
"ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא היטיבו לו, חלילה להם. אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם ההבל, היוקרה המדומה, הממון והכבוד והשׂררה והתקציבים והמשכורות והפטוֹרים וההטבות והפנסיות והמענקים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)]. [...] רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת-לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".
ארבל טוען שהמשפט המודגש שבראש הדברים מוכיח ש"יש דברים בגו", דהיינו שהיו חכמים מ"חכמי הדור" ש"גינו אנשים", ולכן הרמב"ם יצא כנגדם. ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! והלא ברור שרבנו מציין זאת כדי להוכיח שאסור ליהנות מדברי תורה, שהרי אם היה מותר ליהנות מדברי תורה, היה ראוי לגנות את בני אותו הדור שלא הֵטיבו לחכמים והעלימו עינם מהם גם כאשר החכמים הגיעו לעניות קשה ומחרידה, והואיל וחז"ל לא גינו אותם ברור שהם נהגו בצדק.
והנה לפניכם דברים העקומים והמתעתעים של ארבל:
"ופה הדבר קל הרבה יותר [כלומר קל הרבה יותר לטעון שהרמב"ם מתיר ליהנות מדברי תורה, מאשר להוכיח שהמינים שנזכרו לעיל אמרו דברים בלתי מדויקים ובעצם התכוונו לדברים אחרים, ובמלים אחרות, הרבה יותר קל להוכיח שהרמב"ם היה שקרן וכזבן מאשר להוכיח שקארו ושאר הארורים לא דייקו באופן מכֻוון], כיוון שהרמב"ם סה"כ סתם את הדברים במקור הדברים, ובשאר המשנה שלו, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, זה מבואר בעליל שדעתו ש'באי אפשר' מותר, [ועתה לעניין הגינוי:] פה הוא סתם את הדברים כיוון שנראה שהוא רצה לצאת נגד חכמי דורו, וזה מסביר את הלשון שהוא כתב בפירושו למשניות, שלא מצינו, כתוב לא מצינו אחד מהחכמים בגמרא שמצבם דחוק שמגנה את אנשי דורו שלא הטיבו לו – לכאורה הגינוי הזה מאן דכר שמיה, מי הזכיר אותו? למה הזכיר אותו הרמב"ם? לא מצינו בחכמים? והלא לא דיברנו על הגינוי עכשיו שמגנים, אלא כנראה שהרמב"ם, זה מראה שהרמב"ם, כנראה, חכמי דורו כן גינוי אנשים והעמיסו עליהם מיסים וארנוניות".
וכאמור, הגינוי הוזכר כדי להוכיח שאנשי דורם של החכמים ע"ה נהגו כהוגן שלא נתנו ממון לחכמים העניים (ואפילו אם היו נותנים להם לא היו לוקחים מהם), והואיל וחז"ל לא גינו את אנשי דורם, ברור שהם נהגו כהוגן וברור שאסור באיסור חמור וגמור ליהנות מדברי תורה.
ויש להוסיף ולשאול, אם מותר ליהנות מדברי תורה ואף מדובר במצוה רבה לפי ארבל, ורק במקרים יוצאי דופן ונדירים מאד וכפי שראינו לעיל בסדרה זו, רק במקרים נדירים מאד אסור ליהנות מדברי תורה והדבר ייחשב לעוון – מדוע הרמב"ם יצא כנגד חכמי דורו ש"גינו אנשים והעמיסו עליהם מיסים וארנוניות"? והלא לפי ארבל מצוה רבה היא ליהנות מדברי תורה! מדוע אפוא הרמב"ם לא הצטרף לגינויָם של אותם האנשים שלא הסכימו להעביר כספים לתלמידי החכמים "שאי אפשר להם" לעבוד ולפרנס את עצמם?! והלא כמו שארבל מגנה בארסיות את עם-ישראל על-כך שהוא מסרב לממן את יושבי הישיבות הפרזיטים והבטלנים, כך גם רבנו הרמב"ם לפי דמיונו של ארבל, היה חובה עליו לגנות את אותם האנשים בתקופתו על-כך שסירבו לממן את יושבי הישיבות, מדוע אפוא רבנו תקף והחליט "לסגור איתם חשבון"?
ואפילו מתעתועיו הנכלוליים של ארבל עולה שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה.
ג. הרמב"ם זלזל בחכמי דורו
בהמשך דבריו שם ארבל מוסיף וטוען שהרמב"ם זלזל בחכמי דורו, ולכן, הואיל וחכמי דורו של הרמב"ם היו בהמות בדמות אדם, הרמב"ם אסר בתוקף ליהנות מדברי תורה, כלומר רק כדי "לסגור חשבון" עם חכמי דורו הכסילים. וגם זוֹ שׁוֹטוּת גמורה ותעתוע מינות מטופש, שהרי איך יעלה על הדעת שרבנו יפסוק דברים כל-כך חדים נחרצים ונוקבים עד התהום בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, וכל זאת אך ורק בגלל שחכמי דורו היו בהמות בדמות אדם? וכי רבנו כתב את ספרו משנה-תורה או פירוש-המשנה לבני דורו בלבד? והיכן יש איזה רמז בדבריו לכך שדבריו החדים והנחרצים בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה הינם דברים זמניים? והלא את אותם הדברים אמרו חכמי המשנה והתלמוד, וכי גם חכמי דורם היו בהמות בדמות אדם? וכי גם הם פסקו הלכות במשך מאות רבות בשנים רק כדי "לסגור חשבון" עם חכמי דורם?
ארבל מתעקש שאכן כך הוא, והוא מביא ראיות מדברי רבנו לכך שחכמי דורו היו בהמות בדמות אדם, והנה דבריו של ארבל ובתוכם ראיותיו מדברי רבנו הרמב"ם לעניין זה:
"ועוד שהם, חכמים שבדור [של הרמב"ם], הרמב"ם נראה בעליל, שהרמב"ם, הרבה מהם שמינו הציבור, לא מחשיב אותם, מזלזל בהם מאד, כותב שהם לא ראויים להיקרא רבנים, כמו שהוא כתב בפירושו לבכורות (ד, ד): 'ראיתי בארץ-ישראל אנשים נקראים 'חברים', ובמקומות אחרים מי שנקרא 'ראש-ישיבה', ואפילו בר בי רב דחד יומא – ליתיה'. גם ב'מאמר תחיית המתים' הוא כתב: 'כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא מחכמי ישראל באמת'.
כלומר, היו כאלה שדימו את עצמם שהם חכמים, קפצו למקום שלא ראוי להם בשיעור, חשבו שהם מחכמי ישראל. עוד הוא כותב בתחיית המתים: 'מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים תלמידי חכמים או גאונים או איך שתרצה לקרוא אותם, לא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם והשתדלותם במה שיביאם לשלמות... לא במה שנראה בעיני ההמון שהם שלמים' [ע"כ]. כלומר, הוא רומז שחכמים באותו הדור, כל מה שהיה אכפת להם היה להיראות בעיני ההמון שהם שלמים. גם במורה הוא כותב: 'אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל'. כלומר, הייתה תופעה מצויה, אנשים שדימו את עצמם כחכמי ישראל".
נמצא אפוא לפי ארבל, שבגלל שהרמב"ם זלזל בחכמי דורו, ובצדק, הוא "סגר איתם חשבון" בעניין ההנאה מדברי תורה, וכתב דברים חדים ונחרצים ונוקבים וקבע את עונש הכרת לנהנים מדברי תורה – אף שכל הלשונות החריפים שלו בהלכותיו ובפירושו למשנה, כולם-כולם אינם נכונים לפי האמת, וכל מטרתו בהתקפת האמוק הזו הייתה "לסגור חשבון" עם חכמי דורו.
ואם הייתה מעט דעת בארבל והוא היה לומד את ביקורתו של הרמב"ם על חכמי דורו באופן אמיתי, הוא היה מבין שרבנו הרמב"ם בעצם תקף את הדת האורתודוקסית שהתרגשה עלינו באלף השנים האחרונות, רבנו תקף את ניצניה של הדת האורתודוקסית שהחלה לפני כאלף שנה עם בית-מדרשו של רש"י-שר"י (ואף עוד לפני כן), ודרך זו, דרך המינות, איננה קשורה אך ורק לדורו של הרמב"ם – כי באותה הדרך הלכו וממשיכים ללכת ביתר-שׂאת ארבל וחבריו. כלומר, התקפתו וביקורתו של הרמב"ם לא הייתה על חכמי דורו בלבד, אלא על שיטה פרו-נוצרית שהחלה לפני כאלף שנה, ועדיין הוממת ומשחיתה ומכלה ושׂוֹרפת את נשמת עמֵּנו.
אגב, ארבל מתלונן ש"ההמון, העשירים והעסקנים ממנים אנשים שאינם ראויים [...] וכולם מתרגלים לקרוא להם חכמים [...] כמו שאנחנו רואים גם בדורנו, שהעסקנים הפוליטיקאים הם הממליכים את המלכים וכולם מחניפים להם כדי להימלך על ידם". ובכן, אם כך, מדוע הוא מעניק כבוד-מלכים לחכמי הדור? רק את הרבנים מהציונות הדתית הוא תוקף, אך את כל גדולי רבני כת המינות החרדית הארורים הוא איננו מגנה כלל ואף מרומם אותם לעילא-לעילא (כמו עבדאללה יוסוף). ולכן, נראה לי שכל מטרתו היא לתקוף עסקנים שאינם מטעמו ומטעם פטרוניו המינים, כלומר הוא בסך-הכל עוד פיון במלחמה-הרבתי על גזל תקציבי המדינה.
ד. אם לא תתנו להם כסף הם לא ילמדו!
בהמשך דבריו ארבל טוען שההיתר ליהנות מדברי תורה הוא בסתם בני אדם, אך ביושבי הישיבות שלומדים לפי דמיונו "לשם שמים", בזה ברור שמותר ליהנות מדברי תורה, וז"ל:
"אבל איפה שאי אפשר לו ללמוד אא"כ יקבל אספקתו מן הציבור, זה מותר וגם מצוה, ואדרבה, מעודדים ומחזקים את הציבור על-כך, כל-שכן וכל-שכן כמו שאמרנו, שכוונתו לשם-שמים, שהוא לומד תורה לשם-שמים, ורק על כורחו נהנה מאספקת הציבור שאילולא-כן לא ילמד".
ואיך אפשר לומר על אדם שלא ילמד תורה אלא-אם-כן יתנו לו משכורות ופטוֹרים ושלל טובות הנאה, ש"כוונתו לשם שמים, שהוא לומד תורה לשם שמים"? והלא אם תיקח ממנו את שלל המשכורות וההטבות והפטורים (ובראשם הפטור משירות בצה"ל) – הוא לא ילמד כלל! וכי זה אדם שלומד לשם-שמים? ומי שלומד לשם-שמים, לעולם לא יהפוך את התורה לקורדום, כי הוא לומד את התורה לשמה, ואינו לומד אותה במטרה להפוך אותה לכלי לפרנסה ולניצול.
ומי שבאמת זכה ללמוד תורה לשמה, ולאהוב באמת את ה' יתעלה, לעולם לא יעשה כן.
ה. ירידת הדורות מחייבת לחלל את השם
טענת התעתועים הבאה של ארבל היא שאין ברירה בדורנו אלא לחלל את השם, "שאי אפשר להחכים בתורה אילולא שיעסוק כל היום בתורה", ולכן הוא מסיק: "נמצא שכל חכמי ישראל כולל הרמב"ם ורבנו יונה, גם הם מן המתירים ומן המצַווים על-כך [=לחלל את השם]". טענה זו נסמכת על המדרש המפורסם בעירובין (נג ע"א): "אמר ר' יוחנן: ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סדקית". ועצם הבאת ראיה ממדרש לעניין הלכתי הינה הזויה לנבונים, אך בכל זאת אתייחס לטענה ולמדרש הזה.
ובכן, ארבל טוען, שבשל ירידת הדורות וכסילותם של חכמי הדור בימינו ביחס לחכמי המשנה והתלמוד, חובה על יושבי הישיבות וראשיהן לפשוט את ידם לקופה הציבורית. ברם, מעצם המדרש הלז, כלומר, גם אם נלמד ממנו לעניין איסור ההנאה מדברי תורה (אף שמדרש זה כלל לא נאמר לעניין איסור ההנאה מדברי תורה אלא לעניינים אחרים לחלוטין, ראו: 'מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?'), אין ממנו שום ראיה לארבל ולחבר מרעיו המינים הארורים – שהרי אם נתייחס למדרש הזה כפשוטו, ונסבור שאכן ליבם של חכמי דורו של רבי יוחנן היה כ"מלוא נקב מחט סדקית" לעומת "ליבן של ראשונים" שהיה "כפתחו של אולם" – מדוע לא התירו חכמים ע"ה כבר בדורו של רבי יוחנן (שנפטר לפני שנת 280), וכל-שכן בדורות שבאו לאחריו, דהיינו במאתיים השנים ויותר שהיו עד לחתימת התלמוד הבבלי על-ידי רב אשי – מדוע אף-לא-אחד מהם התיר ליהנות מדברי תורה בטענה של "ירידת הדורות"? והלא תהליך זה, אם נתייחס למדרש כפשוטו, כבר החל להכות במלא עוצמתו כבר בראשית תקופת האמוראים!
זאת ועוד, אם אכן כך, מדוע רבנו לא התיר ליהנות מדברי תורה בשל ירידת הדורות הזו? ולא רק שהרמב"ם לא התיר, אלא שהוא קבע כנגדה לשונות חדים ונחרצים ונוקבים עד התהום!
אלא ברור כשמש לנבונים, שאין שום קשר בין המדרש שנזכר לעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, והוא נאמר לענייני מוסר ומידות ודרך-ארץ כמו שפירטתי במאמר שצוין בעניין זה.
ודווקא מתוך תעתועיו של ארבל עולה ראיה כנגדו, ואסביר: ארבל טוען לעיל "שאי אפשר להחכים בתורה אילולא שיעסוק כל היום בתורה", ואין ספק שאם נשאל את ארבל הוא יאמר שהוא עוסק בתורה יומם ולילה, ובכן, איך ייתכן שאדם שעוסק בתורה יומם ולילה הוא כזה כסיל שמתיר לחלל שם שמים? איך ייתכן שכל ראיותיו יפורקו ויטָּחנו עד דק אחת לאחת? ואיך ייתכן שאדם קטן אשר כמוני, אשר עובד לפרנסתו ואינו נוטל מאומה מקופת הציבור, איך ייתכן שאדיר הקטן הזה, יהפוך את ארבל לחוכא ואטלולא? איך ייתכן שהוא ימעכהו עד גמירא?
אלא ברור, שמי שעוסק כל ימיו בחילול-השם ובתורת מינות פרו-נוצרית עקושה, שהוא לא יגיע להישגים רוחניים אמיתיים, וכל חוכמתו תסתכם ביכולתו להטעות ולתעתע ולכזב. ואילו מי שלומד תורה באמת לשם שמים, אפילו אם ילמד כמה שעות ביום, יוכל להגיע להישגים עצומים מאד, ורבי עקיבא וריש לקיש ועוד חכמים רבים, החלו ללמוד בגילאים מאוחרים והגיעו להישגים עצומים מאד ביראת השם ובאהבת השם, ובעשייה לשם שמים ובמוסר טהור ונשׂגב. ומה נאמר על משה רבנו ע"ה? אשר עד גיל שמונים שנה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין?! ולכן רבנו חיבר את ספרו משנה-תורה ומטרתו הראשונה הינה להסיר מעלינו את עול בירור ההלכה ולפתוח את השער למלאכה וללימוד המדעים, לידיעת השם וליראת שמים.
עוד כותב ארבל בזה: "לפיכך [הראשונים שהיה ליבם כפתחו של אולם] היו עוסקים במלאכה עראי והייתה מתברכת כמו שמבואר בכל הש"ס שחכמים הרבה מהם היו עוסקים במלאכה, שהיו עוסקים במלאכה עראי והייתה מתברכת, וגם היו עוסקים במלאכה קלה כגון תפירה".
האמנם החכמים היו עוסקים רק "במלאכה קלה כגון תפירה"? וארבל פשוט משקר, ורבות מן המלאכות של החכמים ע"ה היו עבודות כפיים קשות מאד: כסבָּלות, וחטיבת עצים, ועשיית פחמים, וטחינת זיתים, ושאיבת מים, ועבודות בניין ועפר, ומעבדי עורות, וגננים, וכובסים, וטוחנים, ונפחים, ונחתומים ועוד מלאכות גופניות קשות מאד לכל הדעות. ארבל פשוט משקר במצח מינות נחושה, וכבר הבאתי בחלק ב בסדרה זו את רשימת מלאכות חכמי האמת.
ומוסיף ארבל ומצטט את דברי התשר"ץ: "ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו, הלכך מצאו חכמי הזמן להגות יומם ולילה בתורה, ולספֵּק למורי הוראות בישראל להיות ניזונים מן הציבור, וזו חסידות גמורה לפי הדורות". האמנם מי שעוסק במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו? והלא אדיר הקטן ושאר חבריו אנשי האמת אשר עובדים לפרנסתם פשוט עושים צחוק גמור מכל גדולי האסלה למיניהם, ומוכיחים בראיות ברורות מתורת האמת שתורתם אינה תורה, ושהם פשוט כסילים ומינים ותועים ומתעתעים, כמו ארבל הנוכל.
הייתכן שכל סדרת המאמרים הזו שחושׂפת את רשעותו ונכלוליו של ארבל איננה ברכה? ומאז שהחילותי בסדרה זו כבר עברו חודשים לא מעטים, מדוע ארבל שותק כמו דג אילם? מדוע הוא איננו מגן על כבודה של תורת מינותו וכבוד החכמים הדמיוניים שלו, ומפרק את דבריי? אלא, תורתו איננה תורה, ולא רק שאין שום ערך ללימודו, הוא נעקר מחיי העולם-הבא.
עוד אומר התשר"ץ, שמי שנוטל כספים וטובות-הנאה מן הציבור נוהג "בחסידות גמורה"! הייתכן כדבר הזה? הייתכן ללמוד ממדרש בעניין ירידת הדורות שמי שהופך את התורה לקורדום – לא רק שהוא לא מחלל-את-השֵּׁם ונעקר מן העולם כדברי חז"ל, אלא שהוא גם נוהג בחסידות גמורה?! ורק מינים ארורים ונוכלים נגעלים במיוחד מסוגלים להפוך את חילול השֵּׁם הנכבד והנורא וכן את הפיכת התורה לתורת-מינות פרו-נוצרית חשׁוּכה – לחסידות גמורה!
ארבל מסכם אפוא את טענתו בתעתועו הנדון, ואומר כך:
"יחס הדורות מחייב אותנו בדורות שלנו לעסוק כל היום בתורה, ולא לעסוק בכלל בפרנסה, וכולי האיֵ ואולי, הם, דורות ראשונים, יכלו לעסוק גם בזה וגם בזה, אבל אנחנו איננו יכולים [...] ורואים את זה בעליל [דווקא רואים את ההיפך!], באמת אנשים לא מבינים כמה צריך לדקדק בכל קוץ וקוץ, כל-שכן בדורות שלנו שאנחנו חסרים מאד מן הידיעה מן הסברה מן ההיגיון, מיישוב הדעת, משיקול הדעת [...] צריך כל היום לעמול בתורה כדי ללמוד וללמד".
ומה הוא מקשקש בקומקום? והלא סדרה זו ושאר המאמרים שנכתבו בעניינוֹ מוכיחים שהוא כסיל נבער ומחלל-שם-שמים ביד רמה, וכל חוכמתו היא רק חכמת התעתוע והכזבים, והנה אדיר הקטן שעובד לפרנסתו טוחן את ארבל כמו שטוחנים עבודה-זרה וזורים אותה ברוח. וכל הקוצים שארבל מדקדק בהם הם קוצים וברקנים אורתודוקסים, קוצים אשר שופכים את דמה של נפשו העשוקה אשר מתאוננת וזועקת על מר גורלה, קוצים וברקנים אשר חורצים שריטות עמוקות בנפשותיהם של שומעי לקחו, ומסכנים מאד את חייהם בעולם-הזה ובעולם-הבא.
וכל התורה-שבעל-פה כבר מונחת ומוגשת לפנינו במשנה-תורה, ורובם המוחץ של העניינים המחודשים נלמדים בקלות רבה מן ההלכות הקיימות ומכללי ההלכה שמשוקעים בתורה-שבעל-פה – ומי שהולך בדרך האמת איננו זקוק לכלות את ימיו ולילותיו בהזיות ובהבלים של מינים אורתודוקסים כמו השׂטן מגירונדי אשר שרף את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, והמיט ייסורים ואסונות חמורים מאד על עם-ישראל. אלא, מי שיודע מהי תורת האמת, אינו זקוק לכל ההבל הפגאני שארבל וחבר מרעיו מכלים את ימיהם ולילותיהם בו, אלא, הוא ניזון מבשר שמן על שולחן של זהב ומתעדן ממעדני הגורמה של חכמי האמת, שטעמם כצפיחית בדבש.
ולעומתם, ארבל הטיפש והנבער ויתר חבריו המינים ניזונים מלחם המינות המעופש, והואיל והוא לא משׂביע במאומה, הם זקוקים עוד ועוד לאכול ממנו, וכמה שיאכלו ממנו הם לא ירגישו שובע: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר", ולכן הם זקוקים נואשות לכלות את ימיהם ולילותיהם בהבלים.
"צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (מש' יג, כה).
עוד אומר ארבל בעניין זה, וזה לשונו:
"כדי לגדול בתורה בדורותינו אנו, כדי להיות לומד את כל התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהיות פוסק הוראה מתוך התורה, ופוסק הלכה, ולהיות מגדולי הדור שינהיגו את הדור הזה ושיפסקו הוראה ויגידו מה נכון, מה יעשה ישראל, זה וודאי שאי אפשר בשעה-שעתיים ביום עם כל הכבוד וההדר שאני רוחש לבעלי בתים שעוסקים בפרנסתם משום ההכרח".
ושוב הוא מקשקש, שהרי "גדולי הדור" הינם כופרים ומינים ורודפי בצע ותאוות, והראיה, ככל שדרגת הכמורה האורתודוקסית שלהם גבוהה יותר, כך חציבתם מתגברת ומתעצמת. וגדולי הדור הללו מוליכים את עם-ישראל בדרכי חתחתים אשר מובילים שאולה, וכבר היכה ה' את המינים וצאצאיהם במכת אכזרי אנושה בשואה, ואינם רוצים להבין ולירוא מפני ה' אלהים.
ומי שפרנסתו קשה עליו, ואין לו אלא שעה אחת ביום ללמוד תורה, עדיפה השעה הזו שהוא ילמד בה תורת-אמת, מאשר אלף שנים בכוייללי המינות והטומאה אשר מורידים את היושב בהם שאולה. כי האדם שיודע מהי תורת האמת ויודע היכן למצוא אותה, גם בשעה אחת ויחידה ביום, יגיע להישגים רוחניים עצומים! ולא רק שהוא יזכה להציל את נפשו מן התופת שמוכנה ומזומנה ליושבי הישיבות וגדולי-טחורי-האסלה למיניהם, אלא שהוא יזכה להיות במחיצת החכמים הגדולים בעולם-הבא, כי הוא השתדל ועשה ככל יכולתו לידע את בוראו.
ומי שעושה לשם שמים ולומד שעה אחת תורת-אמת, ה' יזכֵּהו ללמוד הרבה יותר מכך: מימיה הזכים, המפכים והמרעננים של תורת-האמת, ימשכוהו להוסיף ולשלֵּב עוד ועוד לימוד במהלך יומו, לא לשם קבלת כסף או טובת-הנאה, אלא מתוך תשוקה וערגה לידע את ה' ואת דרך האמת, מתוך רצון להתחבר שוב ושוב למקור המים החיים, לאותו מקור שמפיץ עונג רוחני אמיתי לשותים ממעיינותיו. אותו אדם ישתוקק לזמנים שבהם הוא פנוי להגות בתורת האמת, ויעסיק את עצמו בבוראו גם בעיתים שבהם הוא עובד לפרנסתו להחיות את נפשו וביתו.
בהמשך דבריו שם, ארבל משחזר ראיות נוספות מחכמי המינות משמידי תורת האמת, חלקן כבר נדונו לעיל וחלקן חדשות אך סובבות סביב אותו שורש פורה ראש ולענה, לפיו אם לא יתחלל שם שמים, אם לא יממנו את יושבי הישיבות, תשתכח תורה מישראל, וזה לשונו:
"גם הכס"מ כתב, שהסכימו כל חכמי הדורות לעשות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' דאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה תורה משתכחת חס ושלום, ו[אם] היא הייתה מצויה יכלו לעסוק ולהגדיל תורה ולהאדיר".
וכבר הרחבתי בחלק ג בעניין תעתועו הלז של קארו הקראי, והאמת היא היפך דברי קארו, שהרי כפי שהוּכח לעיל וכפי שהמציאות מלמדת, החדרת הכסף והפיכת התורה לקורדום-חוצבים לא רק שלא מביאה להגדלת התורה ולהאדרתה – אלא שהיא דרדרה באופן מהיר מאד להפיכת תורת משה לתורה פרו-נוצרית עקומה ועקושה, ואף המיטה על עמֵּנו שואה.
ארבל ממשיך ומביא ראיות מכל-מיני כומרים אורתודוקסים שטענו שמותר ואף מצוה ליהנות מן התורה, וכבר עסקתי במהות העניין ואין צורך להתייחס לכל כסיל ולכל טמא. ברם, בכל זאת אבקש להתייחס לראיה אחת שמביא ארבל, והיא מדברי היעבץ (יעקב עמדין, גרמניה המאה הי"ח). ובכן, לפי ארבל, היעבץ כתב "שתלמיד חכם [...] אינו ראוי לעסוק גם במלאכה וגם בתורה, ואם עוסק בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו". וזו דוגמה אחת לערבובם של "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, כלומר גם הנדירים שנמצא בהם דבר טוב – שהרי היעבץ כתב ספר כנגד האופל – גם הם היו לכל היותר אנשי אמת רק לשליש ולרביע, ולכן איני מתרשם כלל מכל מיני "חכמים" שנמצאו בכתביהם דברי אמת ואיני מביא ראיות מדבריהם.
ו. ארבל מביא ראיה מפי שטן
היה רשע אחד שהגדיל לעשות ופסק "שזו עצת ייצר הרע לעשות כדברי הרמב"ם", כלומר הוא הפך את הִלכת חז"ל ורבנו שאסור להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, לסטייה אחרי ייצר הרע, עד-כדי-כך! ורק מינים ארורים במיוחד מסוגלים לטעון טענת עזוּת שכזו.
והנה דברי ארבל: "גם הרב משה פיינשטיין כתב שזו עצת ייצר הרע לעשות כדברי הרמב"ם שכתב שאסור להתבטל מן המלאכה [כי] זה הדבר יביא אותו לביטול התורה בסוף". ועל דברי מוסא פיינשטיין שהתיר לחלל את השֵּׁם, ראו: "מוסא (פי שטן) פיינשטיין – כלב פגאני".
וארבל ממשיך ומצדיק את דברי החמור מוסא, וזה לשונו: "כמו שאנחנו רואים בעינינו שאי אפשר לו לאדם לעסוק היום בתורה מעט-מעט ולעסוק בפרנסה ולחזור לתורתו, אנחנו רואים בחוש שאי אפשר [אכן המינים אינם מסוגלים], אין לך פרנסה שאדם יכול לעסוק בה גם מעט הוא צריך לעסוק כל היום עם כל הנסיעות וכל הטרדה, וכל זה אתה רוצה אחר-כך, שיבוא לעסוק בתורה ויידע את כל התורה ושיהיה לך מורה-הוראות בישראל, זה וודאי שאי-אפשר".
האמנם אי אפשר? וכי אהבת ה' יתעלה אין בה די כדי להוביל את האדם ללימוד תורת האמת? וכי ה' יתעלה לא יסייע לאדם אשר מבקש לטהר את עצמו מסיגי המינות וחילול השֵּׁם?
יתר-על-כן, למה הובילה תורתם נעדרת המלאכה של ארבל ושאר הנחשבים בימינו ובאלף השנים האחרונות ל"חכמי ישראל"? וכי הם חכמים באמת? וכי הם יודעי מדע ונבונֵי השׂכל? והלא הינם כלבים אילמים וטיפשים שרוממו על-ידי עסקנים, וספריהם יצאו על-ידי צבאות של מגיהים ועורכים, וארבל הוא מבין המתוחכמים שבהם, כי רובם המוחץ בהמות גמורות.
כלומר, רוממותם המדומה של גדולי האסלה האורתודוקסים בימינו איננה נשענת על דברי חכמה שהם מפיקים, אלא על דעות קדומות שהוחדרו להמון באגרסיביות רבה מגיל ינקות, עד שהפכו את רוממותם של גדולי האסלה לעבודה-זרה. והראיה שהם הפכום לעבודה-זרה היא מכך שמעריציהם אינם מסוגלים לשמוע שום ביקורת על גדוליהם, הם אינם מסוגלים אפילו לשמוע ביקורת על תפישׂתם את אגדות חז"ל כפשוטן, דהיינו אפילו בעניין כללי מאד-מאד, אם תאמר להם שגדולי הדור שגו – יטענו כנגדך שהנך כופר בעיקר! וזכורני תימני בהמי אחד שקיללני קללה נמרצת, רק על-כך שאמרתי לו שדברי האגדות שבגמרא אינם כפשוטם, ושלא כל מה שנאמר אכן התרחש במציאות הממשית והמוחשית – די היה לו בזה כדי לקללני.
ואיך יהיו גדולים באמת כאשר הם יונקים תורת-מינות עקושה ויקושה? איך יהיו גדולים באמת כאשר הם מעריצים מינים שהרסו את יסודות דתנו? איך יהיו גדולים באמת כאשר הם מוסיפים להרוס את יסודות המחשבה וההלכה של תורת האמת? איך יהיו גדולים באמת כאשר הם נגוּעים עד לשדם ברדיפת הבצע והתאוות? איך יהיו גדולים באמת כאשר הם מתעים את העם אחרי ההבל? איך יהיו גדולים באמת כאשר אינם מקבלים את האמת ממי שאמרו? איך יהיו גדולים באמת כאשר הם נלחמים מלחמת חורמה בדרך האמת ובאנשי האמת? איך יהיו גדולים באמת והם שקועים עד מעל לצווארם בעושק צאן מרעיתם ובגזל קופת הציבור? איך?!
חזק וברוך לחכם אדיר על עוד מאמר נפלא.
רק דבר אחד מדבריך לא הבנתי, ידועה אמרתו של הרמב"ם "קבל האמת ממי שאמרו", אז נניח שהיעב"ץ הפך את התורה לקורדום חוצבים אבל מצד שני כתב ספר נגד האופל עם ראיות חותכות, אז מה הבעיה לקבל מהספר הזה?
הרי אנו מקבלים את האמת גם ממי ששיקר בחייו לגבי נושאים אחרים, כי אנו מסתכלים על התוכן של האומר ולא על האדם האומר.