[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עט, תשרי תשמ"ג, עמ' 2].
כשלושים וחמש שנים מאז קום המדינה, מתחבט הממשל בישראל בבעיה שיצר על-ידי הפלייתם לרעה של יהודי המזרח, שהיא בעצם הבעיה היסודית של מדינת ישראל. בעיה זו ניתן לתמצתהּ כדלקמן: שתי תרבויות נפגשו במדינת ישראל. האם מדינת ישראל הלכה בדרך הנאותה וטרחה לוודא שלא יתלוו למפגש הזה תופעות שליליות של אפליה, כפייה תרבותית, נישול תרבותי, ועוד?
במהלך ההיסטוריה האנושית היו כמה וכמה מפגשים בין תרבותיות שונות – והבעיה, בדרך כלל, נפתרה באחת משלוש הדרכים השונות זו מזו בתכלית השינוי: א) במקרים קיצוניים היינו עדים לתופעה של חיסולה, פשוטו כמשמעו, של קבוצת תרבות אחת בידי רעותה; ב) חיסול תרבותה של קבוצה אחת בידי קבוצה אחרת. במקרה זה הקבוצה הדומיננטית מבחינה מעמדית יוצרת מיתוס של זהות בין תרבותה לתרבותו של העם והמדינה, ובכך היא מנציחה את שליטתה ומעמידה במעמד של נחיתות קבועה את בני קבוצת התרבות האחרת.
ג) דרך שלישית היא דרך הפלורליזם הדמוקרטי, שבה כל קבוצת תרבות תורמת את תרומתה בצורה חופשית לתרבות החדשה המתגבשת עקב המפגש התרבותי. דרך זו היא חיובית ואנושית, סובלנית ופתוחה והיא היחידה להפריה תרבותית הדדית, בהיותה יונקת מסך כל המקורות הרוחניים של האומה.
הטרגדיה של מדינת ישראל נגרמה בשל הניסיון לנהוג בדרך השנייה במקום בדרך השלישית. כל שהיה הוא, העיקשות וההתנשאות – אני ואפסי עוד – של הממסד המזרח-אירופי לשמור על ההגמוניה שלו בכל התחומים ולמנוע את השתתפותם המלאה של בני יהדות המזרח במערכות הממשל במדינה, בטענה האווילית שהם נחשלים, מפגרים ופרימיטיביים. כדי להקל על השתלטותו ניסה הממסד להציג את מדיניותו כ"אינטגרציה". הוא הִטעה את העם על-ידי שימוש במונחים של "מיזוג גלויות", "כּוּר היתוך", "תרבות ישראלית" וכיוצא באלה, כאשר למעשה נהג בדרך של כפייה תרבותית כלפי יהודי המזרח – ואולם ללא הצלחה.
מה שהשיג למעשה הוא יצירת תרבות שולית, מגומדת, שהיא בבחינת חיקוי של תרבות המערב, והתכחשות לשורשים של התרבות היהודית הגדולה והעתיקה.
במישור המדיני, בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, הביא הממסד בקיצוניותו ובקוצר ראייתו למצב, שבו זוהתה "תנועת העבודה" על כל פלגיה עם האשכנזיוּת העדתית – וכתוצאה מכך נהרו בני יהדות המזרח בהמוניהם להצטרף לשורותיה של "תנועת החֵרות" ושותפיה ב"ליכוד" – וזאת חרף העובדה שתנועה זו אינה נופלת באשכנזיוּתה מתנועת העבודה.
כעת, עם כניסתנו על סף השנה החדשה, הבאה עלינו לטובה, מנסרת שאלה גדולה: מה הלאה? מה עם הפלורליזם הדמוקרטי המיוחל בין עדות ישראל? היצליח הדבר באמצעות נישואים מעורבים וחיים משותפים בבתי הספר ובצבא? האם נגיע למצב, שבו יינתן לכל אדם להתבטא ולהתפתח בדרך הנראית לו ובצורה חופשית?
אין ספק, שתהליך של שילוב בין-עדתי קיים פה ושם בחברה בישראל – כפי שיעידו על-כך אחוז מסוים של נישואים בין-עדתיים ותופעות חברתיות שאין להתעלם מהן. זאת בהחלט תופעה מעודדת. ואף-על-פי-כן, אין היא עשויה לפתור את בעייתם העיקרית של בני יהדות המזרח, במדינה ובעם. בעיה זו ניתן להגדירהּ במשפט אחד – השתתפותם הממשית והאמיתית של יוצאי יהדות-המזרח בניהולה ובקביעת מדיניותה של מדינת ישראל, ומעל לכֹּל – השתתפותם המלאה בעיצוב פרצופה התרבותי והחברתי של המדינה.
יש הטוענים, שאזרחיה המזרחים של המדינה מצאו לפני כחמש שנים ביטוי כלשהו למאווייהם – כאשר החליטו להעניק הרבה מקולותיהם בבחירות של 1977 ל"ליכוד", בהנהגתה של תנועת החרות. יש לציין, שזאת היא אשליה, שכן הצבעתם הייתה מחאה במהותה, שמטרתה האמיתית היא הפלת הממסד הקיים, שנתפשׂ אצל המצביעים המזרחיים כמגלם את ההגמוניה העדתית האשכנזית יותר מאשר להעלות את הליכוד לשלטון.
ניתן לומר שאקט המוני מכריע זה היה אקט שלילי ביסודו – ביטוי לעקרות ולחוסר אונים שנבע מהעדרם של גורמים רציניים כלשהם אשר יכלו לגבש ולייצג את האלמנט המזרחי המתחזק והולך. ואולם, מצב זה אינו יכול להימשך זמן רב. בבחירות של 1981 לכנסת העשירית אמנם שוב אִפשרו יהודי המזרח לליכוד להרכיב ממשלה. אולם מה שקרה בחמש-שש השנים האחרונות, אינו אלא שלב ביניים בתסיסה החברתית הבלתי-נמנעת והברורה אצל בני יהדות המזרח. שלב זה הוא מטבע הדברים מעין שלב הכנה וכוננות לבאות. הִתפתחות חברתית רצויה זו מהווה הזמנה לגורמים רציניים בקרב יהדות המזרח ליטול את גורלם בידם, ולהציע לבוחר אלטרנטיבה משכנעת לממשל הקיים – ואם לא אלטרנטיבה בלעדית אזי לפחות שותף רציני ומלא בממשל לאומית באמת, שתייצג את רוב העם במדינה.
הכרחי וחיוני הוא לציין כאן שהִתארגנות חדשה כזו של יוצאי אסיה-אפריקה חייבת להיות מושתתת על קשת רחבה של נושאים. לא עוד התרכזות בנושאי רווחה וסעד, סיוע למשפחות ברוכות ילדים, שיכונים, דירות לזוגות צעירים, שיקום שכונות עוני ומצוקה ועוד. בנוסף לכל הנושאים הללו, חייב כל מצע לכלול נושאים כלכליים כגון חלוקה צודקת של המשאבים, תקציב המדינה וחלוקת עבודה שלא תהיה עדתית-מעמדית, נושאי מדיניות חוץ ובטחון וכן נושאים מדיניים, העומדים ברומו של הוויכוח הציבורי במדינה.
לדוגמה, מזה שנים רבות מופצת עלילה מרושעת האומרת שיהודי-המזרח שונאים את הערבים אף "יותר" מיוצאי מזרח-אירופה. תפישׂה זו נפסדת מעיקרה והיא מבוססת על המונח הרווח, המדבר בדרך-כלל על אשכנזים כ"יונים" – "אוהבי ערבים" מֵחַד גיסא, ועל מזרחים כ"ניצים" "שונאי ערבים" מאידך גיסא. ברור שזאת שטות גמורה, אם לא יותר מזה – ויש להזים את דברי הבלע והכזב שהפיצו וייחסו אותם ליהודי המזרח. בדיה זו באה כדי לתרץ את כשלון מדיניות הממסד ביחסי ישראל-ערב ולהטיל את האשמה עליהם.
נקודה זו שהיא בעלת חשיבות גדולה, הינה רק אחת מן הנקודות הדורשות ליבון יסודי. אם גורם רציני כלשהו ישאף בעתיד הקרוב להציג בפני הבוחר אלטרנטיבה בריאה ומשכנעת כנגד המעשים והמחדלים החמורים שאפיינו את התנהגותם של המערך והליכוד, ובמיוחד בתחום מדיניות החוץ ויחסה של ישראל לשכנותיה: מחדל "המערך" במלחמת יום-הכפורים, ומחדל "הליכוד" בביירות [ויש להוסיף לזה את מחדל השבעה באוקטובר, ועוד מחדלים רבים שהליכוד הדורסני והבהמי חתום עליהם]. רק אלטרנטיבה כזאת עשויה להעתיק את קולות יהודי המזרח משלב המחאה לשלב הפעולה החיובית אל עצמם – ולהקים משטר חדש שיְיַצג את כל אזרחי ישראל וישקף את דמותה וצביונה של ישראל האמיתית ויבטיח את עתידה ובטחונה.
Comments