כז. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת עבודה-זרה
רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא, ו–ז):
"הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנת נפשות [...], ואלו הן, לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים – שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה".
מקור דברי רבנו במסכת עבודה-זרה (יב ע"א; לפי גרסת הרי"ף):
"לא יניח פיו על הסילון וישתה מפני הסכנה, מאי סכנה? סכנת עלוקה. [...] ת"ר לא ישתה אדם לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה? סכנת שברירי".
נשים לב, כי רבנו הרמב"ם התעלם לחלוטין מ"סכנת השברירי" שנזכרה בגמרא, ופוסק שהסכנה היחידה משתייה מן הנהרות והאגמים בלילה היא סכנת עלוקה. בהמשך הגמרא שואלים, ואם האדם צמא מאד מה יעשה? ומשיבים, אם יש עמו אדם נוסף יעיר אותו ויאמר לו שהוא צמא למים, ואם אין עמו אדם נוסף, יקשקש במכסה על כד ויאמר לעצמו: "פלוני בן פלונית, אמרה לך אימך להיזהר משברירי ברירי-רירי-ירי-רי בכוסות לבנות".
ברור שרבנו התעלם גם מכל המשך הגמרא הזו, ולפי דעתי כל מטרתה לתעד את אמונות ההבל שהיו כנראה מאד נפוצות, ואף נטועות עמוק בקרב המוני הגויים וישראל בבבל באותה התקופה, שהרי כידוע בבל היא ערשׂ ההזיות והשדים והעבודה-הזרה. כלומר, כמו שמָרי יוסף קאפח כתב ספר שלם ושמו "הליכות תימן", ובו הזיות רבות שהאמינו בהן אבותינו בתימן, הזיות שחלקן אף בגדר עבודה-זרה שחייבים עליהן סקילה – כך גם בתלמוד לא נמנעו מלשמר הזיות והבלים כדי שהדורות הבאים ילמדו מהם על אותה התקופה. כמו כן, מהזיה זו ניתן להבין מדוע חז"ל השתמשו בשדים במשליהם, כי מציאות השדים הייתה אמונה יסודית ומרכזית מאד במציאות החיים של בבל באותם הימים.
במאמרי "מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו?" הבאתי את פירוש רבנו אשר מסביר, שמדובר בספר שתיאר כיצד להכין קמיעות שונים ומשונים לריפוי מחלות שונות. כלומר, מדובר בספר שכלל רבים מן הדברים שהתורה אסרה עלינו לעשות אותם, כגון מיני הניחוש והעוננות, האוב והידעוני, הקסמים והכישופים למיניהם וכיו"ב. רבנו מבאר שם, שמי שחיבר את ספר הרפואות לא התכוון שישתמשו בספרו הלכה למעשה, אלא רק לתאר את המציאות שראה והכיר, כלומר מעין מחקרי תרבות מנהגים והליכות, שאינם בהכרח מתארים השקפות נכונות וישרות. וכאמור, בדרך זו הלך גם מָרי יוסף קאפח, שתיעד בספרו "הליכות תימן" אמונות תהו ומנהגי הבל לא מעטים שיסודם בעולם ההזיות והדמיון.
וכֹה דברי רבנו בפירושו לפסחים (ספ"ד):
"ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי ה'טלסמאת' [=בעלי הקמיעות], שאם עושין 'טלסם' בסדר מסוים, מועיל לחולִי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים [=דברים שאסרה אותם התורה], ומחברוֹ לא חיברוֹ אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות [כפי שהסברנו לעיל], לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך, שהדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר 'לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת' [דב' יח, יט] ובא בקבלה [=במסורת פירוש הפסוק] אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו – גנזו".
בסוף דבריו אלה הרמב"ם מבאר, שמותר לחבר ספר בענייני העבודה-הזרה של העמים, מפני שחשוב שאנשים מסוימים בעם, בעיקר מנהיגים, שופטים ופילוסופים, יכירו את דרכי העבודה-הזרה של הגויים, כדי להיזהר מפניה ולדון את עובדיה, ואף כדי להבין טוב יותר את חוקי התורה, מפני שרבים מחוקי התורה נחקקו כדי להרחיק אותנו מן העבודה-הזרה.
וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ב, א):
"אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר החכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות [=אסטרונומיה], ואצטגנינות [=אסטרולוגיה], ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה-זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם".
נמצא, שספר הרפואות היה ספר שכלל אופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש אשר שוגים וסוברים שיש אמת בהבלים שכלולים בתוכו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו – ועל זאת הודו לו חכמים שסילק תקלה מקרב עם-ישראל. נראה לי, כי זו גם הסיבה למציאותן של הזיות מסוימות בתלמוד הבבלי שקשה מאד לבארן כמשלים. כלומר, לפי דעתי מטרתן לתאר לנו את מציאות החיים בבבל באותם הימים, ולהסביר לנו רק מעט מדוע ישבנו בגלות אלפיים שנים, וכן ללמד אותנו על השפעתה הרעה של הגלות הארורה על עם-ישראל בכלל ובבבל בפרט.
ניתן את הדעת על נקודה נוספת, בלחש אשר מגן מפני סכנת שברירי נאמר כך: "אמרה לך אמך" וכו', כלומר "לחש זה" אין מקורו בקרב תלמידי-החכמים מאמיני האמת, אלא יסודו באמונה שצצה צמחה ופרחה בקרב הנשים, שכידוע באותם הימים היו ברובן ללא השכלה, והזיות מעין אלה מצאו בדעתן החסרה כר דשן להתפתח ולפרות ולרבות בו. לאחרונה סיפר לי חבר תימני הזיה שסבתו הזקנה החזיקה ממנה מאד – הוא זוכר שסבתו הייתה מבקשת ממנו לעשות את צרכיו על האוכל, כי הוא היה בן בכור, ולפי אמונתה מי הרגליים של הילד הקטן הבכור מועילים מאד, וכך היא הייתה מוסיפה למאכלים את מי הרגליים של הנכד הבכור שלה...
מהתבלין המיוחד של אותה זקנה נעבור לראות את פירוש רש"י שם:
"שברירי – שד הממונה על מכת סנוורים [...] נקרקש בנכתמא – יקשקש בכיסוי החצבא על החצב דלידמי כגברא בהדיה; איזדהר משברירי שברירי-ברירי-רירי-ירי-רי בכסי חיורי – לחש הוא, ומתמעט והולך משם השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי, וכן הוא הלחש להבריחו משם, סנוורים תרגומו שברירי".
רש"י כמובן החליט שכל התיאור שמובא בגמרא הוא תיאור בעל ערך הלכתי, ולכן הוא מוסיף לנו פרטים שלא נזכרים בגמרא: 1) הוא קובע ש"שברירי" הוא שד אשר ממונה על מכת סנוורים, כנראה מפני ש"סנוורים" בארמית הוא "שברירי"; 2) הוא "מלמד" אותנו שמטרת הכאת המכסה על הכד היא כדי להפחיד את השד שיש עמו אדם נוסף; 3) הוא מוסיף שכאשר השד שומע את שמו הולך ומתמעט כך גם הוא-השד הולך ומתמעט, ולכן הלחש הזה מבריחו, כנראה כדי שלא ישמע את הלחש עד סופו ויתמעט וייעלם.
לא אתפלא אם השוטה מברסלב למד את סכלותו בעניין "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן" מהגמרא הזו. אולם, השוטה מברסלב הולך ומוסיף אותיות ולא הולך וממעט אותיות כמו שמובא בגמרא, ולכן נראה שמטרתו לגרום לשד לצמוח לעלות ולגדול. ואכן, השד הזה ששמו נחמן מאומן צמח וגדל לממדים אליליים מבחילים, וכנראה שהוא צודק במה שאמר שהאש שלו תוקד עד ימות המשיח, כי בימות המשיח תסתלק הסכלות וכל הארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים, ואז אש האלילות והסכלות שלו תכבה, והוא ייזכר לדיראון עולם.
לסיכום, ראינו אפוא פירוש הזייתי של רש"י, אשר מוסיף מי רגליים לתבשיל הדת החדשה שהוא רקח לנו ברוב מינותו. כמו כן, תוספת זו כנראה החריבה לחלוטין את שכלו של השוטה מברסלב וגרמה לו להמציא "לחש" משלו, ולהתעות רבבות סכלים אחר הבלי הגלות ואחר ההזיות האליליות מחריבות הנפשות.
כח. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת הוריות
בגמרא שם (י ע"א) מובא פסוק מספר ויקרא (יד, לד): "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם", מפסוק זה לומד ר' שמעון שכל הנגעים שהקב"ה מביא על האדם מטמאים, פרט לנגעים שבאים מחמת אונס; לאחר משא ומתן בדעתו של ר' שמעון, מובאים בתור הערה צדדית דברי רבא ורב פפא – לדעת רבא הפסוק הזה מלמד שכל הנגעים מטמאים פרט לנגעים שבאים על-ידי רוחות, ולדעת רב פפא פרט לנגעים שבאים על-ידי כשפים.
רבנו הרמב"ם לא פסק את הסוגיה הזו להלכה, כי למיטב הבנתי וידיעתי הוא לא חילק בשאלת מקור הנגע הצרעת, האם הוא מחמת אונס או לא, אלא כל נגע צרעת שנתקיימו בו המראות אשר נקבעו בהלכה – הרי זה מטמא. כמו כן, ברור שדברי רבא ורב פפא אינם דברים הלכתיים, אחרת הם היו מובאים במסגרת דיון הלכתי ממצה ומקיף, ולא לחינם הם באים בסוף הסוגיה כהערת אגב, ודבריהם לא נידונו כלל מעבר להערה סתומה.
ר' ידעיה הפניני סובר (מובא בשטיינזלץ שם), שהנגעים שדיברו עליהם רבא ורב פפא הם "חוליי הנפש, שיש מהם שבאים על-ידי 'רוחות' – כלומר, שינויי המקומות והשפעותיהם, וכן 'נגעי הכשפים' – שאנשים מסיתים להאמין באמונות תפלות".
כלומר, רבא ורב פפא כלל לא עוסקים ברוחות וכשפים, אלא כוונתם ללמד אותנו מוסר שההזיות האליליות והדמיונות המאגיים מכלים ומחריבים את נפש האדם, וכן שיש להם שני גורמים מרכזיים: האחד הוא החברה שבה האדם חי, כי חברה רוויית סגולות ואמונות תפלות מחדירה את הזיותיה לילדים מגיל קטן; והשני הוא האמונה במיסטיקה, כי האמונה בקיום יסודות מאגיים מחריבה את נפש האדם להאמין בכל הזיה שֶׁתִּקָּרֶה בדרכו, ומכאן הדרך לעבודה-זרה במחשבה קצרה ביותר, והיא אף מכשירה את הלבבות לעבודה-זרה בפועל.
רש"י כמובן פירש את כל הסוגיה הזו כפשוטה, והנה דבריו:
"ר' שמעון אומר – [...] פרט לנגעי אונסין – שאם באו נגעים על-ידי נפיחת שד דלא מיטמו. [...] תאמר בנגעי אדם שמטמאין באונס – כגון על ידי נפילה והכאה וכוויה או על-ידי שד [...]; רבא אמר – לא קשיא הא דקאמר ר' שמעון פרט לנגעי אונסין כגון נגעי רוחות דעל-ידי נפיחת שד ולא על-ידי אדם [...]; רב פפא אמר – כי אמר ר' שמעון פרט לנגעי אונס על-ידי כשפים דלא מטמו וכי קתני תאמר בנגעים דמטמאו באונס כגון שלא על-ידי כשפים".
מלשונו העקושה של רש"י עולה, שר' שמעון סובר שהפסוק שהובא לעיל נועד ללמד, שכל הנגעים מטמאים למעט נגעים שנגרמו על-ידי נפיחת שד, ואיני יודע מהי נפיחת שד, ולא ידעתי שלשדים יש נפיחוֹת, וכנראה הן עד כדי כך גרועות ומסריחות שהן גורמות לפי רש"י לנגעים... כמו כן, לפי חוסר דעתו של רש"י, ניתן ליצור נגעים באמצעות כשפים, ואיני יודע על מה הוא מדבר, וכל ההזיות הללו מחריבות את דעתו של עם חכם ונבון.
כמו כן, אם נשים לב, רש"י קושר את דברי רבא ורב פפא לדברי ר' שמעון, כאילו דבריהם הם למעשה המשך הסוגיה ההלכתית שבה נידונה דעתו של ר' שמעון – ודבריו אלה הם סכלות מוחלטת, כי מי שיעיין שם בסוגיה יראה שאין שום קושיה, ומסקנת הסוגיה היא, שלפי ר' שמעון הפסוק מספר ויקרא נועד למעט נגעי אונסין. כלומר, דברי רבא ורב פפא מנותקים לחלוטין מדברי ר' שמעון, והם מבטאים את דעתם האישית ביחס לפסוק הזה ותו לא. ביצירת קשר הלכתי בין דברי האגדה של רבא ורב פפא לדברי ההלכה הדחויה של ר' שמעון, רש"י מערבב קשות בין עולם ההלכה לעולם המחשבה, ולמעשה מנחיל את ההשקפה הרעה שסוגיות אגדיות הן חלק בלתי נפרד מספרות ההלכה הפשטנית.
לסיכום, מפירושו של רש"י כאן עולה, שהוא ראה את עולם ההזיות ואגדות חז"ל כחלק מן העולם ההלכתי המציאותי. עובדה זו מלמדת שרש"י היה גדול מחריבי הדת לדעת רבנו הרמב"ם מפני שהוא תפש את אגדות חז"ל כפשוטן. בדרך זו רש"י החדיר לדת משה אינסוף הזיות מאגיות אליליות שגם היוו מקור נרפש לדגירתה ולהתפתחותה של ספרות המיסטיקה האלילית. כמו כן, בדרך זו הוא גם החדיר לעם-ישראל את אמונת ההגשמה וכן את הכשרתה וההשלמה עמה בפרהסיה (ראו לדוגמה את מאמרי "קמצוץ מתבשיליו של קוק").
כט. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת חולין
בגמרא שם (קה ע"ב) דנו במנהג לשפוך מעט מים מפי הכד לפני ששותים ממנו, ונאמר שאביי סבר בתחילה שמטרתו לסלק את הקשים והקיסמים הדקים שצפים על-פני המים, אך חכם אחד אמר לו שנוהגים לעשות כן משום מים הרעים. בהמשך סופר על "בר שידא" אשר התגורר אצל רב פפא, שהלך להביא מים מן הנהר, אך הוא התעכב. לאחר שחזר שאלו אותו: למה התעכבת? והוא השיב: "עד שיחלפו המים הרעים". בינתיים, ראה "בר שידא" שבני ביתו של רב פפא היו שותים מים מפי הכד, ולא חששו מן המים הרעים שעלולים להיות בראשו, אז אמר להם: אם ידעתי שאינכם חוששים ממים רעים – לא הייתי מתעכב.
לכאורה האגדה הזו תמוהה מאד, במיוחד הסוף שלה, שהרי אם אותו "בר שידא" ראה שבני ביתו של רב פפא שוגים ולא נזהרים, ושותים מהמים הרעים שבראש הכד, לכאורה טוב מאד שהוא נזהר והמתין עד שיעברו המים הרעים – מדוע אפוא לאחר שהוא ראה שהם לא נזהרו בכך, הוא דווקא אומר שהוא לא היה נזהר? והלא היה עליו להיזהר כפליים שלא יינזקו!
אלא ברור שמדובר במשל, והמים הרעים הם משל לדעות ולהשקפות הרעות, וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות: "אבטליון אומר, חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום המים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריהם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". ורבנו פירש שם: "מים הרעים – כינוי למינות". כלומר, מה שנאמר לאביי שנוהגים לשפוך את המים שבראש הכד משום "מים הרעים", הכוונה שיש לשפוך את המים (את התורה) שמעורבים בהם דברי מינות, ואף-על-פי שמעורבים בדברי המינות מים חיים – אין לחוס עליהם ויש לשפכם, ובהתאם לפסק ההלכה שספר תורה שכתבו מין נשרף עם כל האזכרות שבו, וכל-שכן פירוש של מין שהוחדרו לתוכו דברי מינות מפורשים.
המשך הסיפור על רב פפא ו"בר שידא" הוא משל נוסף, כלומר יש כאן משל לאדם שהיה רשע (בר שידא) וחזר בתשובה ושימש את רב פפא, רב פפא החל ללמד אותו תורה (משל להליכה להביא מים מהנהר), אך אותו חוזר בתשובה נמנע והתעכב מללמוד תורה. כששאל אותו רב פפא מדוע אתה מתחמק או נמנע מללמוד תורה, השיב לו שעליו להמתין עד שיסורו ממנו המים הרעים, כלומר השקפותיו והרגליו הרעים שהורגל בהם בימים שהיה רשע, שהרי לפי ההלכה אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון במעשיו...
ברם, לאחר שאותו תלמיד שחזר למוטב, ראה שגם תלמידים נוספים שחזרו למוטב שותים את מי התורה ללא חשש, הוא הבין שרב פפא כבר מתאים את חומר ואופני הלימוד לכל תלמיד ותלמיד כפי השגתו ומעלתו, ולכן הוא אינו צריך לחשוש והוא יכול ללמוד מרב פפא בשופי, כי רב פפא כבר מכוון את לימודו לאופני הלימוד הרצויים לכל אחד ואחד (כגון ענייני מוסר ויסודות הדת לתלמידים שחזרו למוטב, וכיו"ב).
ויתרה מזאת, ניתן להתייחס לכל המשך האגדה באופן פשטני כמעט מוחלט, כלומר אותו "בר שידא" חשש מהאמונה התפלה שרוחות ושדים עלולים לשכון במים הרעים שבנהר, וכאשר הוא שב מן הנהר לרב פפא הוא גילה שאין לחשוש מאמונות תפלות בכלל, ומהאמונה התפלה הזו בפרט, וזה היה למעשה השיעור הראשון שלו אצל רב פפא.
וכיצד לפי דעתכם רש"י פירש? ובכן, הנה פירושו לפניכם:
"דִּשְׁדוּ מיא – השותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ; משום ציבתא – קסמין וקשין שעל פני המים; מים רעים – פעמים ששתה מהן שד וזו תקנתן; דהוה בי רב פפא – שהיה משמשו; עד דחלפי מים הרעים – ששתו המזיקין מהן".
ואיני יודע היכן נזכרו שדים או מזיקים כאן בגמרא, ואיך הוא הסביר את המים הרעים במשנה במסכת אבות, ומי גילה לו ששפיכת המים מן הכד "מתקנת" את המים ששותים מהם השדים – אך ברור שהוא היה חולה מאד באותן המחלות שחלה בהן אותו "בר שידא", ואף חמור ממנו בהרבה: כי אותו "בר שידא" קיבל את האמת מיד כאשר ראה אותה לנגד עיניו, אך רש"י המין הרשע, לא רק שלא קיבל את האמת שאפילו "בר שידא" קיבל, אלא הוא הוסיף מדעתו הרעה אלפי הזיות מאגיות אליליות וזיהם והרס בהן את דת משה הטהורה.
Comments