מצות ברית המילה היא אחת המצוות החשובות והחמורות ביותר בתורה, וכפי שפוסק רבנו הרמב"ם בהלכות מילה (א, א):
"מילה – מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר: 'וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ' [בר' יז, יד]".
וכן בהמשך ההלכות שם, נאמר כך (ג, ט):
"בוא וראה כמה חמורה מצות מילה, שלא נתלה למשה רבנו עליה אפילו שעה אחת, אף-על-פי שהיה בדרך. וכל מצוות התורה נכרתו עליהן שלוש בריתות בלבד [...] ועל המילה נכרתו שלוש-עשרה בריתות עם אברהם אבינו".
והנה, ביהדות האורתודוקסית, בדומה למצוות רבות נוספות, אנו מוצאים שהפכו את ברית המילה למעמד פולחני גדוש במאגיה והזיות. במאמר שלפנינו נבחן כמה מההשקפות והמנהגים העקומים שהוחדרו למעמד טהור זה של ברית המילה.
א. ברית יצחק
במהלך הלילה שלפני ברית המילה, רבים נוהגים בימינו להתאסף בבית התינוק ללימוד משותף של פרקי זוהר ומדרשים בנושא הברית. אצל עדות-המזרח נקרא מנהג זה "ליל ברית יצחק", ואצל עדות אשכנז הוא נקרא "ליל השמירה".
המקור למנהג הזה נמצא בספר הזוהר (חלק א, צג ע"א), שם מסופר על חכמים שנקלעו לאכסנייה ובעל הבית הזמין אותם להישאר ללון אצלו ולהשתתף בברית המילה של בנו למחרת, ובמהלך הלילה התכנסו חבריו של המארח ללימוד עד הבוקר.
הסיבה למנהג זה, לפי דבריהם, היא משום שברית המילה היא אחת מהמצוות החשובות ביותר, ובגלל "הכוח הרוחני" העצום של המצוה הזו, "כוחות הטומאה" מנסים לפגוע בתינוק ולמנוע את קיום ברית המילה .לימוד התורה ליד התינוק נועד לשמור ולהגן עליו מפני כוחות הטומאה הדמיוניים ולהזין אותו בקדושה (מטה משה, הלכות מילה, סידור בית יעקב).
מנהג נוסף הוא להביא ילדים קטנים שיקראו קריאת שמע ופסוקי תורה אחרים סביב עריסתו של התינוק )ברית אבות, ליל שימורים, יג). גם המנהג הזה קשור לאותה סיבה: ילדים קטנים הם טהורים ונקיים מחטאים, ולכן יש להם "כוח רוחני" גבוה מאוד, וכשהם קוראים פסוקים מהתורה ליד עריסת הילד הם מגנים עליו רוחנית ושומרים עליו מפני כוחות הטומאה המזיקים (ליקוטי מהרי"ח, סדר מילה).
גם ליהודי תימן חדרו ההזיות הללו, וכמו שכתב קאפח בספרו "הליכות תימן" (עמ' 163):
"ערב שלפני יום המילה נקרא 'לילת אלזיבא' והוא 'ליל שמורים', שמשמרים את היולדת כל הלילה ומקפידים שיהיה אצלה אדם ער עד הבוקר. זקנות שבבית מתחלפות מִשְׁמָרוֹת מִשְׁמָרוֹת אצל היולדת, מפחד השדים העלולים לשרות עמה ולהזיקה. הם עלולים לייבש את החלב מדדיה על-ידי ש[השדים] מביאים את ילדיהם לינוק ממנה. או שמזיקים לולד או שמחליפים אותו, כלומר שלוקחים לעצמם את הילד ומשאירים במקומו ילד דומה משלהם [דהיינו ילד מילדי השדים], ואז אין ילד זה מתפתח יפה ואינו גדל בסדר, ונראות בכל גופו שערות צהובות, ילד שנראו בו סימנים אלו נקרא: 'מבדל' (מוחלף)".
והוסיף שם בהערה:
"וזו רפואתו: מעבירים אותו מתחת גלגל של באר מים חיים, שכן דרך השדים לשכון על הבארות [...] אם זה לא הועיל, הולכים למקום המיוחד למשכן השדים [...] בהשפעת לגלוגו של זקני ז"ל על אמונות הבל אלו – נתמעטו השוגים בהן".
כמובן שלמנהג זה אין שורש ומקור בדברי חז"ל, והוא אינו מופיע בכתבי הגאונים והרמב"ם. כל כולו מקשה אחת של אמונות תפלות והזיות מאגיות שהוחדרו לעם ישראל דרך שכניהם המוסלמים והנוצרים. ויתרה מזאת, האמונה בקיומם של כוחות שדים ומזיקים היא חירוף וגידוף כלפי שמיא והמאמין בהם פוגם במצות ייחוד ה', בדַמותו שיש עוד אלהות בעולם.
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):
"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ב. כיסא אליהו
כתב בשולחן ערוך (יו"ד רסה, יא): "נוהגין לעשות כיסא לאליהו שנקרא: 'מלאך הברית', וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כיסא אליהו".
כמובן שגם למנהג זה אין זכר בדברי חז"ל, לא בדברי הגאונים ולא בדברי רבנו הרמב"ם. המקור של תחילת ההלכה הינו בדברי מדרש פסאודו-אפיגרפי מאוחר אשר יוחס בשקר לר' אליעזר: "פרקי דרבי אליעזר", והמקור של סוף ההלכה הינו בדברי ספר הזוהר שיובאו בהמשך.
אמנם, מצינו בספר "שיבולי הלקט" (הלכות מילה פ"ו, והועתקו דבריו בספר תניא רבתי בעניין כסא לברית מילה) שהביא מנהג זה משם בעל הלכות גדולות שחי בתקופת הגאונים, וז"ל:
"מצאתי בהלכות גדולות של ר' שמעון קיירא ז"ל: ונהוג רבנן למעבד כסא כבוד בברית מילה משום כבודו של אליהו דמתקרי 'מלאך הברית' כדתניא בברייתא דר' אליעזר".
אולם, דברים אלו לא נמצאו בבה"ג שלפנינו. ועוד, שנמצא בספר "אור זרוע" (חלק ב, הלכות מילה קז, ב) שהביא דברים דומים, אך לא משם בה"ג אלא משמו של שרירא גאון, וז"ל:
"וצריך לחפש אחר יהודי טוב לעשותו בעל ברית [סנדק] כדי שיבוא אליהו ז"ל וישב על הקטידרא [כסא] אצלו בשעת המילה, כמ"ש רב שרירא גאון ז"ל: 'מנהג בישראל להעמיד קתידרא מכוסה במעיל אצל בעל ברית משום כבודו של אליהו ז"ל דמתקרי 'מלאך הברית' כדתניא בברייתא דרבי אליעזר וכו'. ומכאן נהוג רבנן למעבד מושב כבוד למלאך הברית, והוא אליהו זכור לטוב', עכ"ל".
ותמוה מאוד שרק ה"אור זרוע" כתב כן משמו של שרירא גאון, ועוד, שבכתבי שרירא גאון לא מצינו זכר לדברים אלו. המסקנה העולה היא אפוא: דברים אלו לא יצאו מפיו של בעל הלכות גדולות ולא מפיו של שרירא גאון, וככל הנראה הם זיוף מאוחר.
ב.1. פרקי דרבי אליעזר
כעת נבחן את הדברים שנאמרו במדרש המאוחר שנזכר, וז"ל (סוף פרק כט):
"וכך היו ישראל נהוגין למול עד שנחלקו לשני ממלכות, ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ, ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו, עמד אליהו והיה מתפלל לפני הקב"ה.
אמר לו הקב"ה, [אליהו,] טוב אתה מאבותיך?! עשיו ביקש את יעקב להרגו, שנאמר 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'. וברח מלפניו ונמלט, שנאמר: 'ויברח יעקב שדה ארם'. פרעה ביקש להרוג את משה, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר: 'ויברח משה מפני פרעה'. שאול ביקש להרוג את דוד, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר: 'ודוד ברח וימלט'. ללמדך, שכל מי שהוא בורח נמלט. עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט, שנאמר: 'ויקם ויאכל וישתה'. (ושם) נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: 'מה לך פה אליהו'? 'קנא קנאתי'. אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא. קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר: 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן', וכאן אתה מקנא – חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.
מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית (שהרי נקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנאמר 'ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא'". עד כאן דברי המדרש.
נשים לב שבסוף דברי המדרש שם כתוב: "מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית". ודבר זה תמוה מאוד, שכן תקנה זו כלל לא נזכרה בשני התלמודים – הבבלי והירושלמי, וכן לא במכילתא, לא בספרא או בספרי ולא בשום מקור קדום מוסמך אחר.
אגב זו כנראה הסיבה שבספר "ילקוט שמעוני" (לקט מדרשים שחובר ככל הנראה במאה הי"ג), כאשר העתיק מדרש זה השמיט את המילה "חכמים", וז"ל (יהושע רמז טו): "מכאן התקינו להיות עושין מושב כבוד למלאך הברית שנקרא 'אליהו ז"ל מלאך הברית', שנאמר: 'וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא' [מלאכי ג, א]".
***
וכששאלתי את אדיר אודות מדרש זה, הוסיף כמה הערות חשובות, והנה הן לפניכם:
א) באופן כללי חשוב לציין כי למרות שהמדרש "פרקי דרבי אליעזר" מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס שחי בתקופת חורבן בית שני, הדעה המקובלת במחקר היא שהוא חיבור פסאודו-אפיגרפי (כלומר הוא יוחס בשקר לר' אליעזר) מתקופת הגאונים שנכתב במאה השמינית בארץ ישראל או בסביבתה. עובדה זו מחייבת להתייחס למדרש הזה בזהירות יתרה.
ב) כמו כן, אם נעיין בעצם המדרש הנ"ל, עולה השאלה: היכן נאמר שמלכות אפרים מנעה את מצות המילה? ואם לא נזכר עניין זה בספרי הנביאים, הרי שמדובר בשקר גמור ומוחלט, שהרי לא יעלה על הדעת שרשעות כזו לא תיזכר בספרי הנביאים.
ג) נשים לב כי בהמשך הדברים שם, המדרש מותח ביקורת על יעקב, משה ודוד, אף שאין זכר לכך שבריחתם הייתה נגד רצון הבורא, אדרבה, בריחתם הייתה על דעת המקום ברוך הוא. לדוגמה, בצאת יעקב מפדן ארם גם אביו יצחק ברך אותו וגם הקב"ה ברך אותו, ראו בראשית פרק כח. וגם ביחס למשה רבנו יש פסוק בשמות (ד, יט) שמעיד שבריחתו הייתה על דעת המקום ברוך הוא: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ", משמע שהקב"ה מורה למשה לשוב למצרים דווקא כי מתו כל האנשים, הנה למדנו, שטרם שמתו אותם האנשים הרשעים אי-אפשר היה לו למשה רבנו ע"ה לשוב למצרים. ולגבי דוד המלך אין צריך להוכיח מאומה, שהרי שאול המלך ביקש להורגו כל-כך הרבה פעמים, עד שברור כשמש שלא הייתה לו כל ברירה אלא לברוח במשך תקופה מסוימת.
ד) המדרש מותח ביקורת על יעקב, משה ודוד, ואומר שאליהו הנביא "טוב מהם", אולם, בסוף המדרש מסופר שגם אליהו בסופו-של-דבר ברח מאחאב, אז מהי אפוא גדולתו של אליהו והיותו טוב יותר מיעקב, משה ודוד? אין זו אלא סכלות גמורה ומוחלטת, אי הבנה של דברים פשוטים, וביטוי מובהק להעדר יכולת בסיסית של עריכת השוואה והסקת מסקנות.
ה) מה פשר המלים שנאמרו במדרש: "ללמדך שכל מי שהוא בורח נמלט", מה לימוד יש בזה? כל מי שהוא בורח נמלט? וזה כמו לומר "ללמדך שכל מי שהוא בורח אז הוא בורח".
ו) נאמר במדרש הזה: "אמר לו הקב"ה: [...] וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יחייה את אליהו הנביא לכל ברית מילה עד סוף כל הדורות? וזו סכלות חמורה ביותר. וכן, איך אליהו יכול לראות ולהשתתף בכל-כך הרבה בריתות בעת ובעונה אחת? שהרי לפי פשט המדרש אליהו משתתף בכל ברית וברית, ולכן מייחדים לו כיסא...
ז) בסוף המדרש מובא פסוק מספר מלאכי כדי להביא ראיה, כביכול, להזייתם. וכך נאמר במדרש: "מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנאמר: 'וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא' וגו'". והוזי ההזיות החליטו שאליהו הנביא ע"ה נקרא מלאך הברית, אך טעות גדולה בידם, שכן הפסוקים במלאכי (ג, א–ג) כלל אינם עוסקים באליהו הנביא אלא במלך המשיח, והנה הם לפניכם:
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי [המלך המשיח] וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן [הקב"ה] אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית [המלך המשיח כנ"ל] אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [...] וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַייָ מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה".
וכך הבין רבנו הרמב"ם, וכפי שפסק פוסק בהלכות מלכים ומלחמות (יב, ו):
"בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר: 'וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר' [מלאכי ג, ג]. ובני לוי מטהר תחילה, ואומר: 'זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי', ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל: הרי הוא אומר: 'וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם... עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים' [עזרא ב, סג]".
הנה למדנו, שמלאך הברית אשר נזכר בפסוק הינו המלך המשיח שיטהר את בני לוי תחילה. ופשוט מפליא איך בעל המדרש הנ"ל שגה בביאור פסוק כל-כך פשוט. ופי כמה מפליא כיצד כל העולם שגה בעקבותיו ועד היום קוראים לאליהו הנביא "מלאך הברית".
ב.2. ספר הזוהר
כעת נשים לב כיצד מקובלי המאה הי"ג החליטו בסכלותם שדברי המדרש הנ"ל יצאו מקרב החכמים ע"ה, ולכן נכשלו ונפלו לדמיונות כוזבים. וזה לשונם בספר הזוהר (לך-לך צג ע"א):
"בשעה שהאדם מעלה את בנו להכניסו בברית הזה קורא הקב"ה אל פמליא שלו, ואומר: 'ראו טיבה של הבריה שעשיתי בעולם', בה בשעה מזדמן אליהו ומעופף העולם בארבע עפיפות ונזדמן שם. ועל זה שנינו [כנראה שכוונתו לדברי המדרש הנ"ל] שצריך אדם לתקן כסא אחר לכבודו, ויאמר: 'זה הכסא של אליהו' [מכאן מקורו של קארו בשולחן ערוך הנ"ל], ואם לא, אינו שורה שם. והוא עולה ומעיד לפני הקדוש-ברוך-הוא.
בא ראה, בתחילה כתוב: 'מה לך פה אליהו' וגו', וכתיב: 'קנא קנאתי ליי' וגו' 'כי עזבו בריתך' וגו', אמר לו (הקב"ה לאליהו): חייך בכל מקום שירשמו בני רשימה קדושה הזו בבשרם, אתה תזדמן שם, והפה שהעיד שישראל עזבו ברית, הוא יעיד שישראל מקיימים הברית".
שימו לב לסתירה הפנימית שיש בדברים אלה. בתחילה כתוב שיש לומר: "זה הכסא של אליהו" ואם לא, הוא לא יגיע. לעומת זאת, בהמשך כתוב שזו גזירה שנגזרה על אליהו ולא ניתן לשנות אותה – או אם תרצו: ה' גזר גזירה על אליהו, והזוהר טוען שביד האדם לשנותה, כלומר אם בעל הברית לא יזמין את אליהו לברית בפטפטוֹ על כסאו – אליהו הנביא לא יגיע...
לסיכום: המנהג להתקין כסא לאליהו שגוי מעיקרו ואין לו שום מקור מוסמך, ולא לחינם לא נזכר מנהג זה בכתבי הגאונים ובדברי רבנו הרמב"ם.
בנוסף, ראוי לציין כי ממנהג זה נודף ריח חריף של דרישה אל המתים ואף עבודה-זרה גופה, שהרי זימון מתים באמצעות עשיית פעולות הוא בגדר דרישה אל המתים, והאמונה שיש כוחות על-טבעיים מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם היא בגדר שיתוף ועבודה-זרה, ולא רק אמונה, אלא אף מעשים בפועל! שהרי מכבדים את אליהו הדמיוני הזה בכיסא מפואר ופונים אליו.
מנהג זה אף דרדר ליצירתן של הזיות מאגיות רבות במרוצת השנים, ראו למשל מה שכתב קאפח בספרו הליכות תימן (עמ' 225):
"ויש שהיו מביאים בקבוק מים פתוח ומניחים אותו תחת כסא אליהו עד גמר הברכות שלאחר המילה, ואז מוציאים אותו ונותנים ממנו לנשים עקרות לשתייה כסגולה להיריון".
וכן ראו מה שכתב חביב חיים דוד סתהון בספרו: "כרסייא דאליהו" (עמ' כד):
"ובזה מצאתי סמך למנהג העולם שנותנים מים בשעת המילה תחת כסא אליהו, ומשקים אותו לחולה להתרפאות על-ידי שהיו המים נתונים תחת הכסא בעת המילה, וטעם הדבר הוא נכון, דבביאת אליהו על המילה יבוא עמו רפאל לרפאות התינוק הנימול ויהיה תחנותו [לשון חניה] עמו על הכסא, ויתרפאו המים, ועל-ידי-זה הם מועילים לרפואת החולה השותה מהם".
ולסיום ראו מה שכתב בספר מעבר יבוק (פרק מד):
"המכין כיסא לאליהו בקדושה וטהרה ומזמינו בפיו, יזכה לראות פניו, ואי איהו לא חזי מזליה שברקיע חזי [=ואם הוא-אליהו לא רואה, מזלו שברקיע רואה]".
ואין סוף להזיות המאגיות אשר מחריבות את הדעת ומדרדרות קל מהרה לאלילות.
ג. מחילת עוונות בשעת המילה
מקובל לסבור בימינו, שעצם המעמד של ברית המילה הוא סגולה מאגית לכפרת עוונות, ולפי דבריהם כל מי שנמצא במעמד הברית נמחלים לו כל עוונותיו, אפילו שהוא לא ישוב בתשובה! ובפרט הסנדק, ולכן השוטים שאינם רוצים לשוב אל ה' יתעלה, נוהגים לעמוד בתור כדי לקבל ממנו ברכה מהובלת מיד לאחר המילה כאשר הוא נקי וטהור מכל חטא לפי דמיונם.
ועולה השאלה: האם אותו אדם שמשתתף במעמד ברית המילה גדול יותר מחתן שביום חתונתו עוונותיו רק מתפקקין ולא נמחלים לגמרי? (על-פי מאמר חז"ל ביבמות סג ע"ב) האם מעמד הברית חשוב יותר מיום הכפורים שעצמו של היום מכפר, ובלבד שישוב? האם "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"? וכי יעלה על הדעת שהרשעים ירשיעו ככל העולה על רוחם ויסמכו על כך שהם משתתפים בברית מילה?
הבה ונחפש, אפוא, את המקור לקבלה זו... ובכן, חיפשנו וחיפשנו אך לא מצאנו מקור קדום לקבלה זו. רק לפני כמאתיים שנה מצאנו שכך כתב צבי אלימלך שפירא מדינוב בספרו: "בני יששכר" (מאמרי חודש תשרי, מאמר ד דרוש ב):
"והנה שמעתי שיש באיזה מדרש שאמר אליהו: רבונו-של-עולם, כיוון שמידתי שאני מקנא ולא אוכל לסבול חטא ועוון, פן יהיה אבי הבן המכניס לברית בעל עבירה ולא אוכל לסבול, והשיב לו הקדוש-ברוך-הוא: הנה אכפר לו עוונותיו. ואמר עוד: פן יהיו הבעל ברית [הסנדק] והמוהל בעלי עבירות, והשיב השם יתברך: אכפר להם גם כן. ואמר עוד: פן יהיו העומדים שם בעלי עבירות, והשיב השם יתברך שיכפר לכל העומדים בברית. כך שמעתי שיש באיזה מדרש ולא ראיתיו, אבל ראיתי בספר אחד כתב גם כן ששמע בשם המדרש שכל העומדים אצל כסא של אליהו מתכפרין עונותיו".
ומי שמסוגל להאמין להזיות כאלה מעיד על עצמו שהוא מחוסר דעת לחלוטין! והסכל חזר על הדברים בספרו "איגרא דפירקא" (אות קמו), רק ששם כתב: "נאמר לי משם קדוש ישראל, ה"ה הרב הקדוש מה"ר שלמה מקארלין זצללה"ה הי"ד, שאמר בשם המדרש וכו'".
כלומר, כל ההשקפה הפסולה והעקומה הזו שלפיה מתכפרים העוונות של האורחים המשתתפים במצות ברית המילה בנויה על מדרש מופרך ואינו ידוע, וכלשונו: "שמעתי שיש באיזה מדרש", "כך שמעתי שיש באיזה מדרש ולא ראיתיו", "ראיתי בספר אחד שכתב ששמע בשם המדרש", "שאמר בשם המדרש". ואם כן, המסקנה העולה: "הבל הבלים הכל הבל".
"וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (יש' ו, ט–י).
ד. השפעת הסנדק על התינוק
מלבד ההשקפה העקומה שהצגנו לעיל, לפיה נמחלים לסנדק כל עוונותיו ברגע הברית, ישנה השקפה עקומה עוד יותר, והיא שבכוח הסנדק להשפיע כוחות רוחניים לתינוק הנולד ולנטוע בו מדות נעלות ושאיפות לקדושה.
והנה, בלי לשים לב, בהשקפה משובשת זו הם מחקו את אחד היסודות העיקריים בתורת משה, והוא יסוד הבחירה. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, א–ב):
"רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו [...] הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע [...]
כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיהו אומר: 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב' [איכה ג, לח; לדעת חז"ל ורבנו ירמיה כתב את מגילת איכה], כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע".
ככל הנראה המקור להזיה זו הוא בדברי הרמ"א (יו"ד רסד, א) שהביא משם האור זרוע: "ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית [סנדק] היותר טוב וצדיק".
כלומר, לפי דבריו לסנדק יש כוח מאגי להשפיע על התינוק, ולכן צריך שיהיה טוב וצדיק.
ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי ייחוס כוחות מאגיים לבשר ודם הופכת אותו לאליל כעור שמטיב כביכול לבני האדם, וכל פעולה של כבוד והידור לאותו בשר ודם הופכת לעבודה-זרה! ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "אל תפנו אל האלילים", וכן: "השתלשלות העבודה-הזרה".
גם בספר "מנהגי מהרי"ל" משמע שיש כוח מאגי לסנדק, וז"ל: "מהר"י סגל, כשנעשה הוא בעל ברית, והוא קרוי סנדיק בלשון חכמים [איפה בדיוק הם קראו לו כך? ובהמשך נדון במושג זה], היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית".
כלומר, בגלל שהסנדק "משפיע רוחנית" על התינוק עליו להיות בטהרה. ואין טמא ממנו...
בעקבות ההזיות הללו אנו מוצאים כיום שאנשים מחזרים ומשתדלים ככל יכולתם להשיג סנדק צדיק וירא שמים לפי דמיונם, ויש מהם הנוהגים להטריח אף את גדולי כומרי הדת, שמצדם קופצים על המציאה בחושבם שזוהי סגולה לכפרת עוונותיהם, אך יותר מכך בשל הכבוד והגדולה שבתפקיד הזה, ושכולם מתבוננים בהם בעיני עגל כאילו הם אלהים עלי אדמות...
וראו זה פלא, מדברי הגאונים עולה בדיוק היפך דברי ההוזים, שהרי לפי דברי הגאונים, דווקא על האב מוטלת המצוה להחזיק את התינוק בשעת המילה, ולא אדם אחר. כך עולה מתשובת גאונים שהובאה בשו"ת אלאשקר (סימן י"ח) וז"ל:
"כתב רבנו החסיד ז"ל, אבי הבן צריך לקחת בנו, הוא בעצמו, ולהכניסו לברית, ולא על-ידי שליח, ובעוד שהוא בין זרועותיו מברך 'להכניסו'" וכו'.
וכן עולה בפשטות גם מדברי הירושלמי (שלא מצויים בידינו כיום) המובאים שם: "רבי אבא אמר: מאן דעאיל בריה לקורבנא, דא איהו מקרב ולא על ידי אוחרא, דהא בקורבן כתיב: 'וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְיָ' [ויק' יב, ז] [...] הוא ולא אוחרא [...] איהו מקריב ליה ולא שליחא אוחרא".
ד.1. מקור השם "סנדק"
כתב אליהו בחור בספרו "התשבי", בשורש "סנדק":
"נוהגין לקרוא למי שמחזיק בן חברו למולו 'סנדק', ולא מצאתי הלשון הזה בשום מקום, גם בעל הערוך לא הביאו. והלועזים קורין לו בעל ברית".
כלומר, אין שום מקור קדום ביהדות שנזכר בו הכינוי "סנדק". ונראה בעיני כי שם זה הושאל מהנצרות, וכך נאמר בויקיפדיה, ערך: "סנדק (נצרות)":
"סַנְדָּק הוא תפקיד סמלי-דתי בנצרות. במסורת הנוצרית, סנדק הוא האיש המקבל על עצמו את האחריות לחינוכו הדתי של תינוק המוטבל בכנסייה ואת הדאגה לגידולו במקרה שיתייתם מהוריו [...] במקרים רבים ביקשו הורי הילדים להעניק את כבוד הסנדקות לאדם רב השפעה או עשיר, כדי שהילד ייהנה מהשפעתו/מעושרו של הסנדק. אחת התולדות הייתה מתן כבוד הסנדקות לראשי המאפיה, וכך עבר הכינוי סנדק והפך לכינוי מקובל של ראשי המאפיה האיטלקית, הן באיטליה והן בארצות הברית. הסופר מריו פוזו כתב ספר, שהיה גם לסרט, בשם הסנדק".
"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).
בתמונה זה ספה אליהו
השאלה האם מותר להינות המכיסאות מהאלה כי מדי פעם אני יושב על כיסא כזה של הסנדק ויש עוד כיסא קטן יותור שזה כאילו של אליהו כי הם נוחות לי ואני קורא שמה תהילים ..אין איסור הנאה מהכיסאות האלה?