"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).
אחל את דברי המבוא בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיוּת. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת. וכבר הוּזהרנו במעמד הר סיני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ג; דב' ה, ז).
וראוי לחתום את המבוא בדברי רבנו בצוואתו למורה-הנבוכים, וכֹה דבריו המכוננים:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
א. אי זה הוא החובר?
ובכן, החובר הינו למעשה לוחש לחשים אשר מדמה שבלחישותיו הוא מסוגל לשדד את מערכות הטבע, ובלשון ימינו מדובר במכשף או בקוסם – אף שהגדרות אלה אינן מתאימות מבחינה הלכתית לחובר חבר, מפני שהמכשף פועל פעולות פולחן לעבודה-זרה, והקוסם הוא זה שמעורר את כוח ההשערה במטרה לחזות את העתידות (ראו: 'אי זה הוא קוסם?').
והנה לפניכם הסברו של קאפח בעניין פעלו של החובר ובעניין מקור שמו (בהל' ע"ז פי"א):
"החובר לדעת רבנו [...] אינו אלא הלוחש לחשים, ובאה החי"ת במקום ה"א: 'והובר הבר' – שמשמיע הברות וקולות משונים ושמות מכוערים [=כמו השמות 'הקדושים' של מקובלי האופל] [...] וכך היא מסורת הגאונים בפירוש מילה זו, שכן תרגם רס"ג: 'וראקי רקאא' – ולוחש לחש. וכן מתרגם במשלי (כא, ט): 'מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר' – 'ד'את רקא', טרדנית, המדברת הרבה. וכן תרגם אונקלוס מפי ר' אליעזר ור' יהושע: 'וְחֹבֵר חָבֶר' – 'וְרָטֵין רְטַן'".
וקאפח מוסיף ומסביר:
"החובר לדעת רבנו אינו מחבֵּר ומקבץ [דהיינו מעצב עצמים באופן מאגי] [...] כי אין בכוח לחשיו להזיז איבר זבוב הקל. [...] ושים לב להגדרת רבנו [לקמן] מהו 'העושה מעשה' היינו החזקת דבר או תנועת איבר מאיבריו, אבל לא מעשה חיבור או פירוד, כי אלה אין בכוחו לעשות, ורק בידי ה' על-ידי נביא אמת, וכפי התנאים שביאר רבנו במורה ח"ב בפרקי הנבואה".
ועתה, הבה ונעבור לדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לה) בהגדרת האזהרה לחבוֹר:
"האזהרה שהוזהרנו מלחבור, והוא שיֹאמר דברים [='לחשים וצירופֵי הברות שקוראים להם בימינו 'שמות קדושים' ועליהם כותב רבנו בהלכות עבודה-זרה: 'שמדבֵּר בדברים שאינן לשון עַם ואין להן עניין... וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים המכוערים: לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' ע"ש. ובסוטה כב אמרוּ: רָטֵין אמגושא ולא ידע מאי אמר' (קאפח)] שֶׁמְּדַמֶּה שהם מועילים מפני כך ומזיקים לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח י, יא]. ולשון ספרֵי: 'וְחֹבֵר חָבֶר', אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב. כלומר, האומר עליהם אותם הדברים כדי שלא יעקצוהו לפי דמיונו, או יֹאמר על מקום עקיצתם כדי להשקיט את הכאב. והעובר על לאו זה סופג מלקות. וכבר נתבארו גם דיני מצוה זו בשביעי דשבת".
ועתה נמשיך לדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג), בשתי הפְּסקות הבאות:
"אי זה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון-עַם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו [='מילת 'דעתו' כאן על דרך ההשאלה, והכוונה יכולת החשיבה של האדם, כי הרי לזה אין דעה אלא סכלות, והסכלות היא העדר הדעה כמו שכתב רבנו במורה בסוף חלק א' (קאפח)] בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים: שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק. והאומר כך וכך על האיש אינו ניזק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתֵּח או סלע [=אין הכוונה כאן למטבע של סלע, אלא לאבן שמייחסים לה כוחות, כגון קריסטל וכיו"ב], וכיוצא בדברים האלו, הכל אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום [=דבר מה], או שעשה מעשה עם דיבורו אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח י, יא]".
"אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד, לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום, וכן האדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה [כלומר שתצמח לו תועלת מן ההזיות והלחשים הללו] – מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר [כלומר, כל מי שיושב לפני החובר המהובל ומדמה שהוא אומר דברי חכמה מכין אותו מכת מרדות], וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים המכוערים 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".
לסיכום, חובר חבר הוא הובר הברים מהובלים, דהיינו לוחש לחשים מכוערים אשר אינן מעלין ואינן מורידין, ודינו, אם "עשה מעשה עם דיבורו אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה".
וראוי לצרף כאן את דברי רבנו במורה (א, סב) בעניין ה"שמות הקדושים":
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין השמות המכוערים הללו במורה (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
"גַּם הֵמָּה [=סוטֵי האופל] בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ [...] קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְיָ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (ישעיה סו, ג–ו).
ב. כדי שלא תיטרף דעתו עליו
בהמשך הלכות עבודה-זרה שם (יא, יד) רבנו פוסק כך:
"מי שנשכוֹ עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה [=בתנאי שהלוחש אינו מן השוטים והוא מבין שהלחישות הללו הן הבל מהובל], ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו, אף-על-פי שאין הדבר מועיל לכלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תיטרף דעתו עליו".
כלומר, חכמים התירו ללחוש על מכתו של השוטה שדעתו על סף טירוף, כדי שלא יֹאבד לגמרי בסכלותו. כלומר, הצלת נפשו של אותו שוטה אומלל הינה בגדר פיקוח נפש, ולכן התירו ללחוש על המקום שבו הוא ננשך וכו' כאמור. אולם, כל ההיתר הזה נועד אך ורק ללוחש אשר יודע שמדובר בדברי הבל אשר לא יועילו ולא יצילו, וכל מטרתם היא להציל את נפשו של אותו שוטה מכליה. הוי אומר, אם הלוחש עצמו שוטה והוזה שיצא מן העולם, אסור לו בשום פנים ואופן ללחוש על השוטה שננשך, שהרי מדובר באיסור תורה גמור ומוחלט, ולא יעלה על הדעת שיהיה מותר להשתבש ולשבש בשיבושי עבודה-זרה, ואפילו כדי להציל אדם מישראל.
ואגב, נראה לי שרבנו התיר ללחוש על השוטה "ואפילו בשבת", כדי לשלול כל מיני סברות והזיות של שוטים שסוברים שהלחישה הזו רפואה אמיתית, ולכן יש לאסור אותה בשבת...
ג. האם מצוות התורה נועדו לתועלת גשמית?
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְיָ" (ויק' יח, ה), ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה" וכו' – "דְּאִם יַעֲבֵיד יָתְהוֹן אֲנָשָׁא יֵיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא".
"וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (יח' כ, יא), ושם תרגם יונתן: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה" וכו' – "דְּאִם יַעֲבֵיד יָתְהוֹן אֱנָשָׁא יֵיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא".
אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות-דמיוניות לתועליות גשמיות שונות, אלא, מצוות התורה נועדו לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא – וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):
"הלוחש על המכה [=המנסה לרפא מכה בלחשים] וקורא [עליה] פסוק מן התורה, וכן הקורא [פסוק] על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה [=מינים, שהרי הם כופרים בתכליתה לרוממנו לחיי העולם-הבא בְּדַמּוֹתָם שתכליתה להפיק טובות הנאה], שהן עושין דברי תורה רִפְאוּת גוף, ואינן אלא רִפְאוּת נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג]".
כלומר, מי שרואה בפסוקי התורה סגולה מאגית שנועדה לשמירה או להורדת שפע או לכל תועלת וטובת-הנאה מכל סוג שהוא, חוטא חטא גדול לאלהים. וברור שאין הדבר נכון רק ביחס לדקלום פסוקים כסגולה, אלא, כל מי שמתייחס לכל מצוה מן המצוות כאל תיקון או מתכון סגולי מאגי-פגאני דמיוני, להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר – אינו אלא כופר בתורה. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):
"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [=שביטלו את מצות המזוזה ותכליתה המחשבתית הנעלה], אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן [=להנאות גופניות], כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".
אמנם, יש בעניין האיסור החמור להפוך את התורה לסגולה פגאנית נקודה מחשבתית והלכתית עדינה שיש להבהירה היטב, ואסביר: מותר לפי ההלכה לעסוק בתורה ולקיים מצוה מתוך מחשבה לקבל שכר מאת ה' יתעלה, וכפי שפוסק רבנו בסוף הלכות תשובה:
"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר [דהיינו כדי למצוא חן לפני ה' שישפיע עליו שפע טובה] או כדי שלא תגיע עליו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה – הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה [=שלא ייענשו] וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, [ואז] מגלין להן רז זה מעט-מעט. ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה".
ויש להבין, איך ייתכן להתיר לעסוק בתורה או לקיים מצוה מתוך מחשבה לקבל שכר? וכי אין בזה הפיכת התורה לסגולה פגאנית?! ובכן, כאן טמונה הבחנה דקה וחשובה מאד: כאשר האדם לומד תורה או מקיים מצוה במטרה לקבל שכר עתידי מאת ה' יתעלה, הדבר מותר הואיל ורוב בני האדם אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה. אולם, כאשר האדם לומד תורה או מקיים מצוה במטרה שהיא תשמש כתרופה מיידית למכה או לייסורים שרובצים על האדם – בזה האדם עובר מעבודת ה' שלא לשם שמים, לעבודה-זרה, בהפכוֹ את התורה לסגולה.
כמו כן, לאור ההלכות הללו ברור מדוע לא נזכר בהִלכת עבודה-זרה עניין לימוד התורה (ואת ההלכה הזו אעתיק לקמן בראש הפרק הבא). כלומר, כל שהוּתר בהלכה הוא אמירת פסוקים ולא נזכר בה כלל עניין לימוד התורה, מפני שתלמידי החכמים אוהבי ה' ושוחרי הדעת לעולם לא ילמדו תורה במטרה שהיא תגן ותציל עליהם מפורענות ונזקים עתידיים, ואף יבינו שאין בזה תוחלת. רק עמי הארצות, שלימודם הוא קריאת פסוקים עלולים להעלות על ליבם לקרוא פסוקים במטרה להציל את עצמם מפורענויות או מפגעים ונזקים עתידיים. ובימינו הפכו את לימוד התורה וקריאת הפסוקים לתרופות ממחלות וסגולות לישועות, ואינם רוצים להבין שהליכתם בדרך המינות הרעה הזו הופכת אותם למנחשים וחוברים וכופרים בתורה.
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה), ועוד בזה ראו: "מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י".
ד. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה
ועתה להלכה שהזכרתי לעיל בסמוך, בהמשך הלכות עבודה-זרה (יא, טז) רבנו פוסק כך:
"אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מִתִּלִּים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינָּצֵל מצרות ונזקים [כלומר מצרות ונזקים שעלולים להתרגש עליו לפי השערותיו ודמיונותיו] – הרי זה מותר".
הוי אומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לסגולה פגאנית להפקת תועלת בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו לקרוא פסוקים במטרה שזכותם תגן עליו. אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, כי הוא אינו שונה במאומה מן החולה שקורא פסוקים להירפא.
הדבר היחיד שהוּתר לנו בתורה הוא לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים באופן כללי או במטרה להיות רצויים לפניו יתעלה כדי לזכות לשכר – אך להפוך את פסוקי התורה ומצוותיה לסגולה פגאנית שפועלת בדיוק-כמו ואף טוב-יותר מאמצעים ממשיים ומוחשיים, כגון אפילו טוב יותר מהפעולות ההגנתיות וההתקפיות של צבא-ההגנה-לישראל, או אפילו טוב יותר מעשיית השתדלות במלאכה ובפיתוח הארץ במדעים ובתשתיות וכו' – כל אלה הם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה, לדוגמה: כל אלה שאומרים "תהלים במקום טילים" או "לימוד התורה במקום כיפת ברזל" וכו'. יתר-על-כן, מה שהתירה התורה לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים או כדי לזכות לשכר, הוא רק לבני האדם שבשל רמתם הנמוכה אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה. כלומר, אין זו התכלית אלא אך ורק אילוץ הלכתי-מחשבתי, שחובה להתאמץ ולהשתדל מאד להתרומם ממנו, ועוד בעניין זה ראו: "מובטח לו שהוא בן העולם הבא?".
וחשוב להדגיש, שחכמים התירו די בקושי לקרוא פסוקים במטרה שיצילו מפורענות ומנזקים עתידיים, וכדברי רבנו: "הרי זה מותר", לא רצוי ובוודאי שלא משובח (ואף יש סכנה שמא יהפכו את אמירת הפסוקים לתרופה מיידית). והסיבה ברורה: תכלית האדם היא לעבוד את בוראו לשם-שמים, מתוך אהבה טהורה וכנה לה' יתעלה, ולא במטרה שמצוות התורה ישמשו לו כזכות בעולם-הזה. והעובד כן אינו עובד מאהבה, אך מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה.
והנה לפניכם דברי חכמים בעניין היסוד הגדול של קיום המצוות מאהבה, וכֹה דבריהם בסוף המשנה שבמסכת מכות: "ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל לפיכך הִרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]".
ושם, בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וכֹה דבריו:
"מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמה מאהבה [...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם-הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".
הרמב"ם מוסיף ומגלה לנו שָׁם את המקור ליסוד מופלא זה, שבמצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה לה' יתעלה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי-נצח: "וממה שֶׁמּוֹרֶה על היסוד הזה [הוא] שאֵלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם-הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם-הבא". ודבר גדול לימדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח בעצמו שהוא בן העולם-הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהתברר שהוא עשה מעשה צדקה בתכלית השלמות.
ה. ומה יעשה האדם בשעת שבר ומשבר?
ומה יעשה האדם אשר נמצא בשעת שבר ומשבר? יקרא תהלים? והלא אם הוא קורא תהלים כדי שקריאתם תסיר מעליו את הייסורים והפגעים הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה! אלא, עליו לנהוג כדוד המלך ע"ה כאשר שמע על מחלתו האנושה של בנו הראשון מבת-שבע:
"וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה, וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד [...] וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית יְיָ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם, וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי יְיָ וְחַי הַיָּלֶד, וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (ש"ב יב).
שימו לב! אפילו דוד המלך ע"ה לא קרא תהלים כאשר בנו חלה אנושות, אלא, הוא התפלל לה' יתעלה: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר" ולאחר מכן צם ובכה וישב על הארץ. כלומר, לאחר תפילתו דוד נקט בפעולות שמבטאות חרטה עצומה והכנעה מוחלטת קמי שמיא. אמנם, נראה שמותר לו לאדם שפקדוהו ייסורים לעשות מצוות במטרה שהן יכניעו את ליבו ויקרבו את מידותיו ואת מחשבתו ושאיפתו ונפשו לדרך האמת. אך חלילה-חלילה לו מלעשותן מתוך הדמיון וההזיה שהן משמשות כשוחד ומתן לפני בורא-עולם וּכְאֱמצעי וְכִסְגולה להסרת הייסורים. "וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו" (דה"ב לג, יב).
ועוד בעניין זה ראו נא: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?".
ו. "האומר: סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני"
במאמר זה למדנו בהרחבה על-כך שאסור להפוך את לימוד התורה וקיום מצוותיה לסגולות פגאניות כדי להוריד באמצעותן שפע או רפואה וכיו"ב (לפי דמיון ההוזים). כֵּן ראינו את פסקי חז"ל ורבנו המכוֹננים בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז) ובהלכות מזוזה (ה, ה), ומהם למדנו שלא רק הפיכת לימוד-התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה מאד, אשר מכרית את האדם מחיי העולם-הבא.
ברם, במסכת ראש השנה (ד ע"א) נאמר כך (לפי גרסת ר"ח ונראה שזו גם גרסת רבנו):
"תניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם-הבא – הרי זה צדקה גמורה [כלומר, היא איננה בגדר מעשה של ניחוש וחבירת-חבר וכפירה בתורה]".
כיצד אפוא יש להבין את הברייתא הזו? ובכן, הדברים פשוטים מאד להבנתי, מי שאומר שהוא נותן סלע לצדקה במטרה שזכות זו תגן עליו מייסורים עתידיים – הרי זו צדקה גמורה, ואין בזה חשש לכפירה בתורה, אף שהדבר כלל לא מומלץ וכפי שהוּסבר לעיל וכן במאמר שיצוין לקמן. וכך בדיוק נאמר בברייתא: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני", דהיינו בשביל שלא ימותו ממחלות ופגעים בזכות נתינת הצדקה הזו – אך אם הם חולים עתה והאב נותן צדקה כדי שהמצוה תוריד להם שפע רפואה מן השמים, הרי הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה.
ואיך הנני יודע שמדובר דווקא בעניינים עתידיים? ובכן, המשך הברייתא יוכיח: "האומר סלע זו לצדקה [...] בשביל שאזכה בה לחיי העולם-הבא", דהיינו מדובר במי שאינו עובד את ה' מאהבה אלא במטרה לקבל שכר עתידי בחיי העולם-הבא – וגם זו צדקה וזכות, אף שראוי להתאמץ מאד כדי להתרומם מן הדרגה הנמוכה הזו בעבודת ה' יתעלה, וכבר הרחבתי בכל זאת לעיל ואף ייחדתי לעניין זה מאמר שציינתיו לעיל: "מובטח לו שהוא בן העולם-הבא?".
וראו נא כיצד שר"י פירש שם: "הרי זה צדיק גמור – אם רגיל בכך". כלומר, רק מי שרגיל לתת צדקה שלא לשם-שמים, דהיינו כדי לקבל שכר עתידי או כדי להינצל מייסורים, רק אדם כזה הוא צדיק גמור לפי רש"י! הוי אומר, רש"י מנציח את שפלות המחשבה, ואת עבודת ה' אשר איננה לשם-שמים אלא לשם קבלת טובות-הנאה, ופירושו מתאים מאד למינים רודפי הבצע.
ואחתום נקודה זו בדברי רבנו בסוף הלכות תשובה על פירושו הנחות של שר"י, וכֹה דבריו:
"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה [=שלא ייענשו] וכדי לקבל שכר, עד שתִּרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, [ואז] מגלין להן רז זה מעט-מעט. ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה".
ז. "וצדקה תציל ממוות"
במאמר "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי" עסקתי בהרחבה באגדה על בתו של ר' עקיבא, והתמקדתי שם בהיבטים שנוגעים לעניינֵי האסטרולוגיה. ברם, ניתן ללמוד משם גם לענייננו, דהיינו לכך שזכות הצדקה עשויה להציל ממוות רק בעתיד – ולא כהזיית המינים האורתודוקסים לפיה האדם המיוסר ייתן צדקה כדי שהיא תושיע אותו, כי כאמור, לימוד התורה וקיום כלל מצוותיה אינם סגולות פגאניות שמועילות בענייני העולם-הזה כמו תרופות אליל.
והנה פסקה אחת מן המאמר שנזכר:
עוד מסופר שם על בתו של רבי עקיבה, שאמרו לו החוזים בכוכבים שביום חתונתה יכיש אותה נחש ותמות, ובתו הייתה דואגת וחרֵדה מאד מדבריהם ('הוה דְּאִיגָא אמילתא טובא'). בליל חתונתה לקחה סיכה מראשה ונעצה אותה בכותל כדי לשמרה שם. בבוקר הוציאה את הסיכה, והנה נמשך יחד עם סיכתה נחש מת שהמתין בחור שבכותל, והסיכה נעוצה בעינו. אמר לה רבי עקיבה אביה: מה עשית שזכית להינצל מן הנחש? אמרה לו: בליל החתונה, בעוד כולם שרויים בשמחה, דפק עני בדלת ואף אחד לא שם לב, והיא פתחה לו ונתנה לו את מנת האוכל שהייתה לה. ועל זה דרש רבי עקיבה: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי יא, ד).
נמצא, שהצדקה שהצילה ממוות לא ניתנה כדי להינצל מחולי או ייסורים שהוממים ומייסרים את האדם החוטא, אלא היא ניתנה, וזכות המצוה עמדה לבתו של ר' עקיבא לפי האגדה. וברור שאין מטרתה המרכזית של האגדה לעסוק בעניינים הללו, אלא מטרתה הינה לרומם ולפאר ולהדֵּר את מצות הצדקה, שחשיבותה גדולה ורבה עד שזכותה עשויה להציל אפילו ממוות.
"כֹּה אָמַר יְיָ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (יש' נו, א).
ח. סכלותו ומינותו של שר"י
זוכרים את דברי קאפח לעיל? והנה הם שוב לפניכם:
"החובר לדעת רבנו אינו מחבֵּר ומקבֵּץ [דהיינו מעצב עצמים באופן מאגי] [...] כי אין בכוח לחשיו להזיז איבר זבוב הקל. [...] ושים לב להגדרת רבנו [לקמן] מהו 'העושה מעשה' היינו החזקת דבר או תנועת איבר מאיבריו, אבל לא מעשה חיבור או פירוד, כי אלה אין בכוחו לעשות, ורק בידי ה' על-ידי נביא אמת, וכפי התנאים שביאר רבנו במורה ח"ב בפרקי הנבואה".
ומדוע הנני חוזר על דבריו? כי קאפח רומז בדבריו אלה לרש"י-שר"י ולתלמידיו השוטים, אשר סבורים שיש בכוחו של החובר לחבֵּר ולקבֵּץ בעלי חיים או עצמים באופן מאגי. ואגב למדנו כי שר"י כלל לא הבין את משמעות הביטוי "חובר חבר" – שר"י שגה לחשוב שמדובר במי שמחבֵּר ומקבֵּץ, ואילו לפי מסורת הגאונים והאמת מדובר ב"הובר הבר", דהיינו בלוחש לחשים.
והנה לפניכם פירושו של שר"י הכסיל לסנהדרין (סה ע"א):
"חובר חבר [...] מאחר שמחבֵּר את השֵּׁדים במזיד אמרה התורה שיהא בסקילה [...] וכי אמרינן חובר חבר אינו אלא באזהרה, זה המחבֵּר חיות ובהמות נחשים ועקרבים למקום אחד על-ידי לחשים; אחד חבר גדול – מאסף חיות ובהמות גדולות; חבר קטן – מחבר שקצים ורמשים; ואפילו נחשים ועקרבים – לגרותן זה בזה, או למקום מדבר שלא יִמָּצאו ביישוב ויזיקו".
כלומר, לפי שר"י "חובר חבר" הוא מי שמחבֵּר-אוסף את השדים הדמיוניים שרחשו במוחו הרקוב, וכן את החיות והבהמות הגדולות, וכן נחשים ועקרבים ושקצים ורמשים. וכבר אמרתי אלף פעמים שהאמונה שיש אמת בשדים הפגאניים הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", ועוד. כמו כן, הזייתו של שר"י, לפיה חובר חבר באמת מסוגל לחבֵּר-לאסוף את השדים ואת הבהמות והחיות וכו', הינה תחתית הטיפשות והסכלות, ולרש"י הכסיל רומז קאפח בדבריו לעיל, ומשכורותיו גרמו לו שלא להזכיר את רש"י-שר"י במפורש, ורק לרמוז לפירושו ולפירושים רבים נוספים של תלמידיו המינים.
"אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (משלי כד, כד).
והנה לפניכם דוגמה נוספת מפירושו של שר"י, ממסכת סוטה (כב ע"א): "מגוש – מכשף האוחז את העיניים וגונב את הלבבות ואף זה כן; 'רטין' – תרגום 'וְחֹבֵר חָבֶר', והוא מגוש, לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין מה הם ומה פירושם, אלא כך מעשיהם שהמכשפות בא על-ידי אותם הלחשים". כלומר, שר"י האמין שמעשי הכישופים באים כתוצאה מאותם הלחשים. וכל מי שמאמין שיש אמת במאגיה הפגאנית חשוד על המינות, אך פרשן שמפיץ ומחדיר פירושים ואמונות בעם-ישראל, אשר אוחז בהזיות הללו, אינו רק חשוד אלא הוא וודאי מין גמור.
והנה עוד דוגמה מפירושו של שר"י, ממסכת כָּרֵתוֹת (ג, ע"ב): "מקטר לשר השדים על-מנת לחברו – שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו ולא קיטר לו לשם אלוה; היינו חובר חבר – ולא בכרת הוא ולא במיתה הוא אלא בלאו; חובר חבר כגון זה – שמקטר לשר השדים הוא; אחד חבר גדול – שמחבר חיות גדולות ומצמדן יחד; חבר קטן – לחיות קטנות לוחש ומחברן בכשפים יחד".
רש"י הנבער סבר שמי שמקטר ל"שר השדים" אינו בגדר עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, שהרי הוא כותב שהוא רק "בלאו"! ושר"י אפילו לא הבין שפנייה לאמצעי הינה עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, כל-שכן פנייה לאמצעי במטרה לכשף כישופים. ואיך מכוער שכזה, אשר אינו מבין את יסודות התורה היסודיים ביותר הפך ל"רבן של ישראל"? ופסוקי התורה אף הם מתקוממים כנגד שר"י: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, טז–יז). ורק מין גמור וכעור שליבו סוטה אחרי מינותו, יעז להקֵל בעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה ולטעון שמדובר רק בלאו.
כמו כן, גם בפירושו זה שר"י שב על קיאו לפיו יש בכוח החובר לשדד את מערכות הטבע. ואגב, לא רק ששר"י סבר שיש אמת בהזיות הלחשים והשדים, אלא שהוא סבר שניתן להכריח את השדים הללו להתחבר למכשף ולסייע לו בכשפיו, וזאת באמצעות לִחשוּש לחשים... וכבר ראינו את דברי רבנו בזה במבוא למאמר, וכן כבר אמרתי לעיל שכל פרשן שחצן אשר מחדיר את הזיות המאגיה כאמת לעם-ישראל, אינו רק חשוד על המינות, אלא מין גמור ללא ספק.
והנה עוד דוגמה, בבראשית (כה, ו) הוסיף ופירש שר"י כך: "נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת – פירשוּ רבותינו שֵׁם טומאה מסר להם" (כך מופיע בכת"י לייפציג, שהוא, לפי החוקרים שרוממו את שר"י, הכת"י החשוב ביותר). ופרשני שר"י הוסיפו והסבירו את כוונת רבם: "שם טומאה – לסלק כשפים ושד שנכנס באדם". ואף שמקור פירושו הוא בסנהדרין (צא ע"א), ברור שכל מי שמחדיר פשטי אגדה לתוך פירוש פשטני הוא כסיל, כל-שכן שמדובר בדברי עבודה-זרה. ואם לא מדובר בזיוף אירופי, שהרי המינים זייפו את התלמוד הבבלי (ראו לדוגמה: 'מסכת סופרי המינים'), הרי שמדובר במשל לשימוש הרע שעשו בני הפילגשים במתנות שהוענקו להם כדי לשלחם. ויתרה מכולם, איך יעלה על הדעת לומר על מדרש כל-כך נחות שהוא בגדר "פירוש"? וכלשון רש"י לעיל: "פירשוּ רבותינו"? וזו ראיה נוספת להיותו מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן.
והנה לפנינו דוגמה נוספת לטיפשותו של שר"י, בפירושו לשבת (סא ע"ב) אומר שר"י: "והא [...] מיירי בחולי אחד, וכתבו זה הלחש וריפא [הלחש] שלושה פעמים [...] או אם כתבום שלושה רופאים – נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם; תלתא קמיעי – שלוש מיני לחש; תלתא תלתא זימני – כל לחש ריפא שלשה פעמים ואפילו אדם אחד. [...] גברא לא איתמחי – לקמיע אחר, שאינו של לחש [זה] ושל חולי זה". נשים לב שרש"י אומר: "כל לחש ריפא שלושה פעמים", דהיינו, יש ללחוש את הדברים שנכתבו בקמיע כדי להתרפא!
והנה לפניכם עוד דוגמה למינותו של שר"י, ואחל בעיון בדברי הגמרא בשבת (פא–פב):
"מאי כשפים? כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא [=בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא: אותבון בהדייכו! [=הושיבוני ביניכם] ולא אותבוה. אמרה איהי מילתא – אסרתה לארבא, אמרו אינהו מילתא – שריוהא. אמרה להו: מאי אעביד לכו? דלא מקנחיתו לכו בחספא, ולא קטילתו לכו כינא אמנייכו, ולא אכליתו ירקא דאסר גינאה".
הסבר הדברים: שואלים בגמרא מאי כשפים? כלומר, מאין הננו יודעים שיש שאוסרים קינוח בחרס משום כשפים? ומשיבים: רב חסדא ורבה בר רב הונא היו נוסעים בסירה, ואמרה להם גברת אחת שיושיבו אותה ביניהם ולא הושיבוה. אמרה מילה וקשרה את הסירה, אמרו הם מילה והתירו את הסירה. אמרה להם: מה אעשה לכם? כלומר, איך אפגע בכם בכשפים? והלא אינכם מקנחים בחרס, ולא הורגים כינה על בגדיכם, ולא אוכלים ירק שקשר הגנן לאגודה.
נראה שמדובר במקרה שאירע, דהיינו שאכן היה מפגש מעין זה, וחכמים סירבו לשבת לצד אשה זרה ונכריה, ואותה אשה עשתה סצינה וגרמה למוביל הסירה לעצור, וחכמים הרגיעו את העניינים ושכנעו את מוביל הסירה להמשיך בדרכו, ולא להתייחס לאשה הזו. ושאר הדברים נאמרו על דעתה של האשה בלבד, ללמדנו על ההזיות הפגאניות של הבבליים. ודווקא מן הסיפור הזה עולה סכלותו של רש"י, שהרי חכמים מבקשים ללמד אותנו בסיפור הזה, שהמקור לכשפים הדמיוניים הללו הוא בקרב העמים עובדי האלילים, ולא בקרב חכמי ישראל, ובמלים אחרות, מדובר בענייני פולקלור שהוכנסו לגמרא ויש להתייחס אליהם בהתאם.
ואיך רש"י פירש שם? ובכן, הנה לפניכם פירושו: "מטרוניתא – נכרית [=גויה] הייתה; אמרה מילתא – דכשפים [=לחשה לחש כישוף], ואסרתה לארבא [=ועצרה את הסירה ממהלכה], ו[הסירה] לא זזה ממקומה; אמרי אינהו מילתא – על ידי 'שֵׁם טהרה' [כלומר, איך חכמים הניעו את הסירה? באמצעות אמירת 'שם טהרה', דהיינו 'שם קדוש']. דלא מקנחיתו בחספא – שאוכל לעשות לכם כשפים; ולא קטיל לכו כינא אמנייכו – ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם; ולא אכליתו ירקא דאסר גינאה – אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים, אלא אתם מתירין האגודה תחילה, שמע מינה: כל הני קשה לכשפים".
שימו לב, רש"י אומר: "שמע מינה: כל הני קשה לכשפים", כלומר לפי הכסיל הזה יש ללמוד את הסיפור הזה כפשוטו ולהסיק ממנו מסקנה שכל הדברים הללו קשים לכשפים. לפי רש"י העולם מנוהל אפוא על-ידי מכשפים ומכשפות! ולא רק מקרב העמים עובדי האלילים, אלא גם מקרב החכמים ע"ה, אשר לפי רש"י היו פועלים גדולות ונצורות באמצעות "שמות קדושים", וכבר ראינו את דברי רבנו לעיל על כל ההזיות המאגיות הללו, ושכל המאמין בהם הוא חבר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, והנני מוסיף, גם במועדון משחיתי דת האמת. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).
וכבר למדנו כי השימוש בשמות המשונים והמכוערים הללו, דהיינו אמירתם כלחש וכסגולה, היא איסור תורה מפורש אשר נוגע לאיסורי עבודה-זרה! כמו כן, רבנו מבהיר שמדובר בעניין שהוא הבל מהובל, ואין לו שום משמעות ואמיתות: "לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם". וכל טמבל שמאמין שיש זיק של אמת בהזיות הללו הינו חבר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, וכבר ראינו לעיל את שתי הלכות רבנו החשובות ואף המכוננות שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.
ולעיל במורה (א, סב) אומר רבנו שמדובר "בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". כלומר, האמונה שיש תועלת מאגית בשמות הקדושים הללו היא שפל השפלות המחשבתית! שהרי רבנו מלמד כי השמות הללו הינם הזיות ודמיונות "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". ואכן, כל מי שלמד רק מעט מדעים יבין שלא ניתן לשנות את טבע המציאות בלחשי כישופים... ויש עוד מקומות נוספים ששר"י נכשל בהזיות ה"שמות הקדושים" של המקובלים הפגאניים הספרדעים שרצעו את אוזנם לאדומיים, ראו במאמר בעניינוֹ: דוגמה קנז, חלק נד, ועוד.
ט. ומשהו על קארו הקראי
בשולחנו הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ה), נאמר כך: "חובר חבר זהו שעל-ידי לחש מקבֵּץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים". וכי חובר חבר מקבֵּץ חיות או נחשים וכו' בלחשיו המהובלים? וכי הוא מסוגל להזיז את כנף הזבוב או את רגל הפרעוש?
ועוד בשולחנו הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ז), נאמר כך: "מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו". וכי לחשוּש לחשים מהובלים ירחיק את הנחשים והעקרבים מלרדוף ומלהזיק לאדם? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
ראינו אפוא, כי לפי קארו הקראי הטיפש, יש בכוחות המכשפים ההוזים "לקבֵּץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים", וכן להרחיק ממנו נחש ועקרב "כדי שלא יזיקוהו"... ברם, קארו הקראי פוסח על שתי הסעיפים, כי אף שנדמה לו שיש בכוח הלחשים לעשות את כל האמור, מדבריו עולה שאין בכוח הלחשים המהובלים הללו לרפא מכה שכבר חלה ונגרמה.
וזה לשונו בהלכות מעונן ומכשף (קעט, ו): "מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף-על-פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו".
ושקר ואמת שמשמשים בערבוביה מעידים על מינות חמורה ומסוכנת, שהרי הרואים עלולים ליפול ברשתו, ולשגות במחשבה שמא מדובר באיש אמת שזכה לעזר אלהי... וכך היא דרכם של הנוצרים והמוסלמים, אשר מצהירים מפורשות שהם מכירים במציאותו של בורא-עולם. אך כידוע, על-גבי כמה אמיתות בודדות, הם עורמים טונות של מינות סכלות ואכזריות.
כמו כן, כל המשתף שם שמים עם דבר אחר – נעקר מן העולם, ועיקר מהותה של העבודה-הזרה החמורה היא שיתוף עבודתו של ה' יתברך עם מתווך וסרסור להיות בינינו לבינו.
ועוד, בשולחנו הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ח), הקראי אומר כך:
"הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר-כך קורא פסוק מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא. ואם אינו רוקק, איסורא מיהא איכא. ואם יש בו סכנת נפשות, הכל מותר".
ובכן: ראשית, אסור לקרוא פסוקים מן התורה על המכה בכל עניין, ואפילו על חולה שיש בו סכנה שדעתו עלולה להיטרף עליו, שהרי בעניין זה רבנו פוסק: "מותר ללחוש" סתם, דהיינו רק כדי ליישב את דעתו מראים לו שלוחשים עליו; שנית, לפי קארו רק הרקיקה אסורה מהתורה, ואילו לחישת פסוקים על המכה היא רק בגדר איסור דרבנן! וברור כשמש שקארו מחניף למינים בהלכה זו, ומרחיק את מנהגיהם מגדרי אלה שאין להם חלק לעולם-הבא.
והנה פסק המינים בזה, וז"ל הלשלשת שם: "הגה: ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקודש, אבל בלשון לעז, לא (רש"י בשם רבו ובית יוסף). ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל עניין, בפרט אם מזכירין השם, שאין לו חלק לעולם-הבא (כן משמע מהטור לדעת ר"י)".
כלומר, לפי רש"י, האיסור דרבנן של קארו הקראי, דהיינו לחישת פסוקי התורה על המכה, אינו אלא כשהמכשף קורא את הפסוקים בלשון הקודש, אך אם הוא קורא בלעז – מותר לכתחילה. כמו כן, לשלשת מדגיש ש"ברוקק טוב ליזהר בכל עניין", כביכול הרקיקה היא עיקר האיסור! ולא אמירת הפסוקים מן התורה על המכה, ולא הפיכת התורה לאמצעי להפקת תועלת ורווחים ורפואה וטובות הנאה! ואין גבול לסכלותם, ואין גבול למינותם, שהרי הם אינם מפסיקים להשחית ולכרסם בהלכות התורה-שבעל-פה, ובמיוחד בכל מה שנוגע להלכות עבודה-זרה.
וקארו (ובעניינו ראו: 'קארו – מגדולי משמידי דת האמת') ממשיך לזייף את תורת האמת:
בשולחנו הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, י), קארו אומר כך: "הבריא, מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין". האמנם? והלא לעיל ראינו שמדובר בחובר ומנחש וכופר בתורה! ושוב קארו הקראי מסלף ומזייף את התורה-שבעל-פה, והנה פסק רבנו שם (יא, טז): "אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". אולם, מדברי קארו עולה שהפסוקים הם לחש מאגי המציל את האדם, ולא זכות האדם בקריאתם, ואף שמדובר בהבחנה דקה – בה האדם נכרת או זוכה לחיי העולם-הבא, ועל כגון זאת אומר הנביא: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).
ועוד בשולחנו הטמא שם, הלכות מעונן ומכשף (קעט, יא), נאמר כך: "למדוד האזוֹר וללחוש עליו, מותר ואפילו בשבת". ואיך הוא העז להתיר ללחוש על החגור? וכי מדובר בסכנת נפשות? וכי מדובר באדם שאם לא נַראה לו שאנו לוחשים על מכתו דעתו תיטרף עליו? והלא מדובר בלחישה על חגורה! וזו אלילות וסכלות. ומה שקארו כותב שמותר ואפילו בשבת, זה מראה עד כמה הוא בור ועם הארץ בענייני מחשבה ובהלכות עבודה-זרה, שהרי אין שום קשר בין האיסור לחבור-חבר לבין איסורי השבת, ואסור אפילו בפורים. ומה שרבנו אומר שמותר ללחוש "אפילו בשבת", אין זה אלא מפני שמדובר שם על חולה שיש בו סכנה, וחז"ל ורבנו ביקשו ללמד, שכמו שמרפאים חולה שיש בו סכנה בשבת, כך לוחשים עליו כדי שלא תיטרף דעתו עליו.
אגב, הלשלשת הטמבל הוסיף שם: "והוא הדין שאר לחשים", ועל איזה לחשים הוא מדבר?
סוף דבר
הואיל ושר"י וקארו הפכו לאלילים, יש להדגיש שאסור לדון לכף זכות את יועצי-אדום ועבדיהם הנרצעים, ולא רק בשל מינותם אלא גם בשל הכלל: "שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים. והנה דברי רבנו בזה במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות תורתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.
כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ואצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו: "וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]". כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.
"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
Commentaires