דוגמה רעו
בשמות (יט, ח) נאמר: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל יְיָ" – "לִקְדָם יְיָ", וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה' יתעלה, במילה "קֳדָם" (כך במאות רבות של פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס לעולם מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד דהיינו כך: "ל..." או במילה "לְוָת" (למעט יוצאי דופן נדירים מאד). לסיכום, יש בתרגומו זה הרחקה מן ההגשמה בהרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, וראו נא בזה בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה רעז
בשמות (יט, ט) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ" – "הָאֲנָא מִתְגְּלֵי לָךְ", ותרגומו לעברית: הנה אני נגלה לך וכו'. וברור שגם כאן תרגומו נועד להרחיק מן ההגשמה, שהרי אונקלוס מבקש להרחיק אותנו מן המחשבה שה' יתעלה שמו בא מאיזה פנתיאון דמיוני בשמים, ולכן הוא מסביר שהגעתו של בורא-עולם הינה התגלות ייחודית למשה ולעם-ישראל, התגלות שאין בה הגעה גופנית אלא קולות וברקים וכו'. ולעיון נרחב בשימושו של אונקלוס בפועל "אִתְגְּלִי" ובמשמעויותיו, ראו דוגמה קה. כמו כן, גם בפסוק זה אונקלוס מתרגם: "אֶל יְיָ" – "לִקְדָם יְיָ", וכבר הוּסבר עניין זה לעיל בדוגמה רעו.
דוגמה רעח
בשמות (יט, יא) נאמר: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְיָ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי", והואיל ובפשט הפסוק נאמר שה' "יֵרֵד" ועלולים לשגות בהבנתו ולסבור שה' יורד מפנתיאון פגאני דמיוני שמצוי בשמי-השמים – לכן, אונקלוס ע"ה נחלץ גם כאן להרחיק את ההגשמה מה' יתעלה ומתרגם: "יֵרֵד יְיָ" – "יִתְגְּלֵי יְיָ", ומה שנאמר בדוגמה רעז נכון גם כאן.
דוגמה רעט
בשמות (יט, יז) נאמר: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", ושם תרגם אונקלוס: "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" – "לְקַדָּמוּת מֵימְרָא דַּייָ", ותרגומו לעברית: לקראת ציווי ה', כלומר לקראת קבלת ציוויֵי ה' ואזהרותיו. וכמה נאה ויאה תרגומו, אשר מסביר שעם-ישראל לא יצא מן המחנה לקראת המקום שבו נמצא האל – שהרי אם אונקלוס היה מותיר את בני האדם לשגות בהזיה הזו, הדבר היה מחייב את ההגשמה קמי שמיא, הואיל וכל מצוי שתופס מקום במרחב החומרי הוא גוף בהכרח (וראו בעניין זה בהרחבה בדוגמה רעג) – ולכן אונקלוס מסביר, שלא לקראת המקום שבו נמצא הבורא יתברך עם-ישראל יָצָא, אלא לקראת המקום שבו קיבלנו את הציוויים והאזהרות הנעלים מאיתו יתעלה, את תורת משה.
דוגמה רפ
בשמות (יט, יח) נאמר: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד", ושם תרגם אונקלוס: "מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ" – "מִן קֳדָם דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְיָ בְּאִישָׁתָא". וכאמור בסמוך בדוגמות רעז–רעח, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה גם כאן, ומבקש ללמדנו שה'-אלהים-אמת לא ירד מ"כיסא מלכותו" שבשמים, אלא נגלה על הר סיני. וכיצד הוא נגלה? ובכן, הדבר כבר פורש שם: באש ובעשן, ובקולות וברקים וענן כבד וכו'.
דוגמה רפא
בשמות (יט, יט) נאמר: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל", ושם תרגם אונקלוס: "וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" – "וּמִן קֳדָם יְיָ מִתְעֲנֵי לֵיהּ בְּקָל". כלומר, לא ה' הוא זה שענה למשה רבנו שהרי הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף, וברור שאין לו כלי דיבור גופניים שיפיקו קול שיגיע לאוזניו הגופניות של משה רבנו – אלא, מלפני ה' נענה משה בקול. וביתר ביאור, הקול אינו קולו של ה' יתעלה שמו, אלא קול נברא אשר יצא מלפניו ולא מעצמותו, קול נברא שה' בראו לשעתו כדי שעם-ישראל ישמעו שה'-אלהים-אמת ותורתו אמת.
וכֹה דברי רבנו במורה (ב, לג) בעניין הקול הנברא הזה ששמעו אבותינו במעמד הנורא בהר סיני: "אמרה תורה: 'אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְיָ' [דב' ה, ה], ואמר עוד: 'מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל' [...] אבל קול ה', כלומר הקול הנברא אשר ממנו הוּבן הדיבור, לא שמעוהו כי אם פעם אחת בלבד כפי האמור בתורה, וכמו שבארו חכמים [...] והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשמעו [שבת פח ע"ב], והושׂגו בו שתי הדיברות הראשונות".
דוגמה רפב
בשמות (יט, כ) נאמר: "וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְיָ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרֶד יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ", וראו בסמוך דוגמות: רעז, רעח, רפ.
דוגמה רפג
בשמות (יט, כא–כד) נאמר: "אֶל יְיָ [...] אֶל יְיָ [...] אֶל יְיָ [...] אֶל יְיָ", ובכולם אונקלוס מתרגם: "קֳדָם יְיָ", וראו לעיל בסמוך דוגמה רעו. וראוי להתעכב על פסוקים כב ו-כד, מפני שבהם ההרחקה מן ההגשמה בולטת יותר, בפסוק כב נאמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְיָ", ובפסוק כד נאמר: "אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְיָ" – ומפשט הפסוקים עלולים התועים לשגות בהזיה שניתן לגשת או לעלות אל ה', ואם ניתן להתקרב אליו או לעלות למקומו הרי שהוא בהכרח גוף, כי כאמור, רק גוף תופס מקום במרחב עולם החומר שסביבנו (וראו דוגמה רעג). ולכן, באמצעות תרגום המילה "אֶל" ב"קֳדָם" מעבירים מסר שאין להתקרב או לעלות אליו יתעלה, כי אין לו גוף ואינו מצוי בגוף. כלומר אין להתקרב אליו אלא ניתן לעמוד אך ורק לפניו – והיות האדם לפני הבורא משמעותו שה' משגיח ויודע את מעשי האדם, ולעתים משמעותו התקרבות למקום שכינתו כמו במעמד הר סיני, ולפי רס"ג בפירושו לעתים משמעותו הליכה במשמעתו כמו בפסוקים: "יְיָ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו", "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו" (בר' כד;מח).
דוגמה רפד
בשמות (כ, ג) נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", ודי היה לו לאונקלוס שנזכרו בפסוק הזה "פנים" ביחס לה' יתעלה, כדי להרחיק מן ההגשמה. כלומר, אף שמדובר בביטוי ספרותי מובהק שקשה מאד לטעות בו ולייחס פנים לה' יתברך. עדיין אונקלוס נחלץ להבהיר וללמֵּד שאין לייחס לה' שום איבר גופני, ולכן הוא מתרגם: "עַל פָּנָי" – "בָּר מִנִּי", דהיינו חוץ ממני.
כמו כן, לאחר שאונקלוס מתרגם באופן מילולי את המלים: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי", הוא מוסיף: "כַּד מַשְׁלְמִין בְּנַיָּא לְמִחְטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן". הוי אומר, רק כשהבנים הולכים בדרכי המינות של אבותיהם ואבות-אבותיהם, רק אז הקב"ה יפקוד עליהם את עוון אבותיהם – וביאורו של רבנו במורה (א, נד) בעניין זה תואם את מסורת התורה-שבעל-פה שמסר לנו אונקלוס, וכן את מסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמי האמת:
"ודע, כי אמרוֹ: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד] אינו אלא בעוון עבודה-זרה בלבד [...] והראיה על-כך אמרוֹ בעשרת הדיברות [בשמ' שם]: 'עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי', ואינו נקרא שונא כי אם עובד עבודה-זרה: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], והגיע רק לרִבֵּעִים כי תכלית מה שיכול האדם לראות מזרעו [הוא] דור רביעי, וכאשר ייהָרגו אנשי העיר עובדי עבודה-זרה, ייהרג אותו הזקן העובד, וזרע-זרע-זרעו שהוא התולדה הרביעית [דהיינו הגדולים והקטנים] [...] כל זה כדי למחות אותם העקבות אשר גרמו להפסד העצום כמו שביארנו".
נמצא, שבעבודה-זרה האדם עלול לספוג עונש כבד: גם על חטאיו וגם על חטאי אבותיו, ומדובר כאשר האדם מוסיף לשקוע בדרכי המינות של אבותיו, וכמו שתרגם אונקלוס ע"ה לעיל: "כַּד מַשְׁלְמִין בְּנַיָּא לְמִחְטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן", וכדברי חז"ל: בעושים מעשי אבותיהם (ספרא ב, ח). ולא לחינם הוכו יהודי אירופה מכת אכזרי בשואה, וזאת על שתעו ולעו במנהגי אבותיהם.
זאת ועוד, את הפסוק בשמות (כ, ו): "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", אונקלוס מתרגם כך: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים" – "וְעָבֵיד טֵיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין". אונקלוס מסביר אפוא שאלפי החסדים שנאמרו בפסוק, הינם אלפי הדורות שהקב"ה יגמול להם חסד בזכות אוהבֵי ה'. ואגב, גם בדיבֵּר בעניין שבועת שווא ושקר אונקלוס מפרש באופן שתואם את מסורת התורה-שבעל-פה: פעם אחת אונקלוס מתרגם את המילה "לַשָּׁוְא" – לחינם, ופעם אחת – לשקר.
דוגמה רפה
בשמות (כ, ח) אונקלוס מתרגם: "שַׁבָּת לַייָ אֱלֹהֶיךָ" – "שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ". וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס מתרגם את למ"ד היחס כשהיא צורפה לשֵׁם ה', במילה "קֳדָם". והעקביות הזו בתרגומו ייחודית להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו משוכני-בתי-חומר. כלומר, מטרת התוספת "קֳדָם" היא להרחיק מן ההגשמה ולחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה. וביתר ביאור, תוספת המילה "קֳדָם" לפני שֵׁם ה' מבטאת כבוד ורוממות כלפי הקב"ה, שהרי ככל שמרחיקים מאמיתתו – כך היראה, ההכנעה וההערצה כלפיו גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם שפונים אליו בגוף שלישי (וראו בסיכום שבסוף חלק ד).
Comments