דוגמה קסט
בשמות (ו, ג) נאמר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" וכו'. מפשט הפסוק עלולה לעלות הגשמה, שהרי נאמר שהקב"ה נראה לאברהם יצחק ויעקב במראה הנבואה, ומציאות גוף במראה הנבואה עלולה לדרדר בקלות להזיה שיש לה' גוף גם במציאות המוחשית שמחוץ למראה הנבואה. לפיכך, הואיל ואפילו במראה הנבואה אין לה'-אלהים-אמת גוף ודמות הגוף, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא מדובר בראיית אמיתת עצמותו בחזון, אלא מדובר בהתגלות כללית של נבואה, ולכן גם כאן הוא מתרגם: "וָאֵרָא – וְאִתְגְּלִיתִי". וכבר הוּכח בשלל דוגמאות שהפועל "אִתְגְּלִי" מבטא התגלות נבואה או התגלות כבודו-יקרו-אורו של ה' יתעלה שמו. ולעיון נרחב בשימושו של אונקלוס בפועל "אִתְגְּלִי" ובמשמעויותיו, ראו נא בדוגמות קה, קי, ובעוד רבות מאד כאמור. וכן במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", שם בקושייתו הארבע-עשרה.
דוגמה קע
בשמות (ו, ה) נאמר: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי", ושם תרגם אונקלוס: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי – וְאַף קֳדָמַי שְׁמִיעַ", כלומר אונקלוס מרחיק מפשט הפסוק אשר עלולה לעלות ממנו הגשמה לפיה ה' שומע בכלים גופניים, ולכן הוא מתרגם שלפניו נשמע, דהיינו ידועה לפני ה' זעקת בני ישראל ונאקתם מייסוריהם המפרכים (ולעיון נרחב בהרחקת הגשמות מן הסוג הזה ראו דוגמה מא). עוד הוא מתרגם שם: "וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" – "וּדְכִירְנָא יָת קְיָמִי", ולעיון בפועל ז-כ-ר ובפועל פ-ק-ד אשר לעתים נאמרים בתורה ביחס לה' יתברך, וכן בעניין האופן שבו אונקלוס מתרגמם באמצעות הפועל ד-כ-ר, ראו נא בדוגמה נט.
דוגמה קעא
בדוגמה זו אסביר שני ביטויים שנאמרו בתורה: "הזרוע הנטויה", ו"היד החזקה".
א. הביטוי "הזרוע הנטויה"
בשמות (ו, ו) נאמר: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", ושם תרגם אונקלוס: "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" – "בִּדְרָע מְרָמַם", כלומר אונקלוס לא הרחיק מן ההגשמה במילת "זרוע". ולא רק כאן, יש עוד שש דוגמות דומות שבהן אונקלוס לא ראה צורך להרחיק מן ההגשמה במילה זו:
1) בדברים (ד, לד) נאמר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" – "וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא".
2) בדברים (ה, טו) נאמר: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה", ושם תרגם אונקלוס: "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" – "וּבִדְרָע מְרָמַם".
3) בדברים (ז, יט) נאמר: "הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם", ושם תרגם אונקלוס: "וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה" – "וּדְרָעָא מְרָמְמָא".
4) בדברים (ט, כט) נאמר: "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה", ושם תרגם אונקלוס: "וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" – "וּבִדְרָעָךְ מְרָמְמָא".
5) בדברים (יא, ב) נאמר: "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה", ושם תרגם אונקלוס: "וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה" – "וּדְרָעֵיהּ מְרָמְמָא".
6) בדברים (כו, ח) נאמר: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים", ושם תרגם אונקלוס: "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" – "וּבִדְרָע מְרָמַם".
ונראה לי שיש לכך חמש סיבות:
הסיבה הראשונה
אונקלוס תרגם בכולם: "הַנְּטוּיָה" – "מְרָמְמָא". כלומר, די היה לו לאונקלוס להרחיק מן ההגשמה במלה "הַנְּטוּיָה" ולבאר שנטייתה של היד היא עניין של רוממות – כדי שכל בר-דעת יבין שגם הזרוע היא משל ומליצה, ולא זרוע ממשית ומוחשית של ה' יתעלה ויתרומם שמו.
הסיבה השנייה
הביטוי "זרוע נטויה" הוא משל ברור לכל בעל היגיון, שהרי אם הוא נועד ללמד הגשמה לא היה נאמר בו רק "זרוע נטויה", אלא זרוע מכה ומכלה ומשחיתה וכיו"ב. כלומר, מכך שהזרוע רק "נטויה" ולעולם לא נאמר בה שום פעולה אחרת יש ללמוד מזאת שמדובר במשל ומליצה.
הסיבה השלישית
המעיין בפסוקים יראה באופן ברור שהביטוי "הזרוע הנטויה" הוא ביטוי אחד בשרשרת של תיאורים ומליצות אשר נועדו לבטא ולתאר את עוצמת המכות שהקב"ה הנחית על המצרים, ולכן, ברור שגם הוא הינו משל. והנה התיאורים הרבים והמגוונים שכרוכים בפסוקים הללו:
1) "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דב' ד, לד); 2) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דב' ה, טו); 3) "הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (דב' ז, יט); 4) "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" (דב' ט, כט); "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה" (דב' יא, ב); 5) "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דב' כו, ח).
הסיבה הרביעית
נשים לב שיש מקום אחד שבו אונקלוס כן רואה לנכון להרחיק מן ההגשמה בביטוי הנדון, וכך נאמר בשמות (טו, טז): "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ", ושם תרגם אונקלוס: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ" – "בִּסְגֵּי תוּקְפָךְ". ונראה לי ברור שאונקלוס לא היה יכול לתרגם כאן באופן מילולי, כך: "בִּסְגֵּי דְרָעָךְ", שהרי משמעות צמד המלים הללו הוא: בגודל זרועך, משמעות אשר מובילה באופן מיידי להגשמה בשל ייחוס גודל לזרוע המיוחסת להקב"ה. וביתר ביאור: לא רק שיש כאן ייחוס של זרוע אלא שיש כאן גם ייחוס של גודל מסוים לזרוע, וכֵפל ההגשמה הזה עלול להחדיר את המחשבה שיש לה' זרוע.
קצרו של דבר, הואיל והביטוי "הזרוע הנטויה" הוא משל ברור לאור הסיבות שנמנו לעיל, והואיל ואין בו שום תיאור נוסף בעניין הזרוע אשר עלול להתעות את המחשבה, אונקלוס לא ראה צורך להרחיק מן ההגשמה בעניין זה.
הסיבה החמישית
בפרק הבא נלמד, שגם הביטוי "היד החזקה" הוא משל ברור, כלומר מכך שהביטוי "הזרוע הנטויה" צמוד ונסמך בחמשה פסוקים לביטוי "היד החזקה" עולה באופן ברור שבשניהם מדובר במליצות. וכל אחד מן הביטויים הללו מעיד על חברו ומחזק את דרך האמת בעניינו.
והנה חמשת הפסוקים שבהם נזכרו שני הביטויים הנדונים יחדיו: "וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דב' ד, לד); "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דב' ה, טו); "וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה" (דב' ז, יט); "אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה" (דב' יא, ב); "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דב' כו, ח).
ב. הביטוי "היד החזקה"
בשמות (יג, ט) נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה" – "אֲרֵי בְּיַד תַּקִּיפָא", ונשאלת השאלה: מדוע אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה בעניין זה? ולא רק כאן, יש עוד עשרה מקומות שבהם מופיע הביטוי "יד חזקה", ועוד שלושה מקומות שבהם מופיע הביטוי "בחוזק יד" ביחס לה' יתעלה, ובכולם אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה, והנה הם לפניכם:
1) "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" – "בְּחֵיל רַב וּבְיָד תַּקִּיפָא" (שמ' לב, יא); 2) "אֲדֹנָי יְיִ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" – "וְיָת יְדָךְ תַּקִּיפְתָא" (דב' ג, כד); 3) "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים" – "וּבִידָא תַּקִּיפְתָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא" (דב' ד, לד); 4) "וַיֹּצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" – "בְּיַד תַּקִּיפָא וּבִדְרָע מְרָמַם" (דב' ה, טו); 5) "וַיֹּצִיאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" – "בְּיַד תַּקִּיפָא" (דב' ו, כא); 6) "הוֹצִיא יְיָ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה" – "בְּיַד תַּקִּיפָא" (דב' ז, ח); 7) "וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ" – "וִידָא תַּקִּיפְתָא וּדְרָעָא מְרָמְמָא" (דב' ז, יט); 8) "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" – "בְּיַד תַּקִּיפָא" (דב' ט, כו); 9) "אֶת מוּסַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה" – "יְדֵיהּ תַּקִּיפְתָא וּדְרָעֵיהּ מְרָמְמָא" (דב' יא, ב); 10) "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" – "בְּיַד תַּקִּיפָא וּבִדְרָע מְרָמַם" (דב' כו, ח). וכאמור, הביטוי "בחוזק יד" מופיע שלוש פעמים נוספות בתורה: 1) "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְיָ" – "אֲרֵי בִּתְקוֹף יַד" (שמ' יג, ג); 2) "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ" – "בִּתְקוֹף יַד" (שמ' יג, יד); 3) "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ" – "אֲרֵי בִּתְקוֹף יַד" (שמ' יג, טז).
ובכן, יש לכך לפחות חמש סיבות טובות ומעניינות, אמנה אותן כאן לפניכם:
הסיבה הראשונה
במופע הראשון בתורה של הביטוי "יד חזקה" אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, ונראה שהוא התכוון שנלמד ממנו לכל הבאים אחריו, והנה חלק מן הדברים שהובאו לעיל בדוגמה קמט:
בשמות (ג, יט) נאמר: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", ושם תרגם אונקלוס: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" – "וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיה תַּקִּיף", דהיינו ולא מלפני מי שחילו רב ועצום הוא הקב"ה. ביאור הדברים: לפי אונקלוס, הקב"ה אומר למשה שפרעה לא ישחרר את ישראל אפילו לא לאחר אותות ומופתים רבים שבהם ה' יכה אותו (וכך פירש גם רס"ג שם: 'ולא ביד חזקה, ולא ביד חזקה בפעם אחת', אלא לאחר מכות רבות) – ואונקלוס שינה כאן מן התרגום המילולי כדי שלא יעלה בדעתנו שיש להקב"ה יד חזקה שבה הוא יכה את פרעה מלך מצרים, אלא היד החזקה היא משל לכוחו ולעוצמתו הכבירים של ה' יתברך. עד כאן משם.
הסיבה השנייה
יש שלושה פסוקים בתורה שהביטוי "יד חזקה" נאמר בהם כלפי בשר ודם, והואיל וברור מן הפסוקים הללו שהביטוי "יד חזקה" הוא משל ואין להבינו כפשוטו, ברור שמדובר במשל.
והנה הפסוקים לפניכם:
א) בשמות (ו, א) ביחס לפרעה נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמ' ו, א), ושם תרגם אונקלוס: "בְיָד חֲזָקָה [...] וּבְיָד חֲזָקָה" – "בְּיָד תַּקִּיפָא [...] וּבְיָד תַּקִּיפָא"; ב) בבמדבר (כ, כ) ביחס לאדום נאמר: "וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה", ושם תרגם אונקלוס: "בְּחֵיל רַב וּבְיָד תַּקִּיפָא"; ג) ולהבדיל ביחס למשה רבנו ע"ה בדברים (לד, יב) נאמר: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", ושם תרגם אונקלוס: "יְדָא תַּקִּיפְתָא".
וברור שפרעה לא שילח את בני ישראל בידו ובזרועו, וכן אדום לא יצא לקראת ישראל בידו ובזרועו בלבד, וכן משה רבנו ע"ה לא עשה את כל האותות והמופתים בידו ובזרועו. אלא ברור כשמש שמדובר במשל, והואיל וכן, אין צורך להרחיק בכל מקום מן ההגשמה בעניינו.
הסיבה השלישית
מתוך שלושה-עשר הפסוקים שבהם נזכרה "היד החזקה" ביחס לה' יתעלה שמו, בשבעה מתוכם עולה באופן מפורש מתוך הפסוקים עצמם, ש"היד החזקה" הינה משל ומליצה לכל האותות והמופתים והמסות הגדולות אשר ראו עינינו במצרים, והנה הפסוקים לפניכם:
1) "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמ' לב, יא), כלומר ברור שהיד היא משל לעוצמה הרבה שבה יצאו בני ישראל מארץ מצרים.
2) "אֲדֹנָי יְיִ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ" (דב' ג, כד), וברור שהיד החזקה היא משל לכל המעשים והגבורות שנזכרו: "אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ".
3) "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דב' ד, לד), גם מפסוק זה עולה במפורש ש"היד החזקה" היא משל לכל המסות, האותות, המופתים, המלחמה והמוראים הגדולים אשר נזכרו בפסוק, ואשר עשה ה' לנו ולעינינו בארץ מצרים. כמו כן, כפל המלים: "וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" מעיד על-כך שמדובר במשל ומליצה.
4) "וַיֹּצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דב' ה, טו), ושוב כפל המלים: "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה", מעיד על-כך שמדובר במשל ומליצה.
5) "הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' ז, יט), וגם מפסוק זה עולה במפורש, ש"היד החזקה" היא משל לכל המסות הגדולות, האותות והמופתים אשר עשה ה' לנו. כמו כן, גם כאן מופיע כפל הביטוי: "וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה", וגם זה מוסיף ומאשש ומעיד על-כך שמדובר במשל ומליצה.
6) "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה" (דב' יא, ב), ושוב אנו רואים שהביטוי "היד החזקה" הינו משל לַמּוּסָר דהיינו לייסורים ולמכות הקשות והנאמנות, שה' יתעלה המם בהם את המצרים. כמו כן, גם כאן כפל המלים: "יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה", מעיד על-כך שמדובר במשל ומליצה.
7) "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דב' כו, ח), ופעם נוספת מוכח שהביטוי "היד החזקה" הינו משל ומליצה אשר מתאר את המורא הגדול, האותות והמופתים אשר עשה ה' לנו ולעינינו במצרים. יתר-על-כן, שוב מופיע כפל המלים "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה", וכאמור צמד הביטויים הזה מופיע בתורה חמש פעמים.
הסיבה הרביעית
הביטוי "היד החזקה" נעדר שיוך לה' יתעלה, כלומר שם העצם ותוארו נאמרו באופן כללי ואינם מיוחסים במשמעותם המילולית לה' יתברך. לעומת זאת, מתוך חמשה-עשר המקומות בתורה שבהם מופיעה המילה "יד" עם כינוי שייכות לה' (כינוי שייכות מפורש כגון 'יָדִי' או כינוי שייכות נסתר כגון 'יַד יְיָ', דהיינו היד של ה'), בשנים-עשר מתוכם אונקלוס מרחיק מן ההגשמה.
והנה הם לפניכם:
1) בבראשית (מט, כד) נאמר: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב", ושם תרגם אונקלוס: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב" – "דָּא הֲוָת לֵיהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִּיפָא דְּיַעֲקֹב".
2) בשמות (ג, כ) נאמר: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי" – "וְאֶשְׁלַח יָת מַחַת גְּבוּרְתִי" (וראו נא לעיל במאמר דוגמה קנ).
3) בשמות (ו, ח) נאמר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי" – "דְּקַיֵּימִית בְּמֵימְרִי".
4) בשמות (ז, ד) נאמר: "וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים", ושם תרגם אונקלוס: "וְנָתַתִּי אֶת יָדִי" – "וְאֶתֵּין יָת מַחַת גְּבוּרְתִי".
5) בשמות (ז, ה) נאמר: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְיָ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם", ושם תרגם אונקלוס: "בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי" – "כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי".
6) בשמות (ט, ג) נאמר: "הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד", ושם תרגם אונקלוס: "הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה" – "הָא מַחָא מִן קֳדָם יְיָ הָוְיָא".
7) בשמות (ט, טו) נאמר: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס: "שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי" – "דִּשְׁלַחִית פּוֹן יָת מַחַת גְּבוּרְתִי".
8) בשמות (טז, ג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב", ושם תרגם אונקלוס: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – "לְוֵי דְּמֵיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם".
9) בבמדבר (יא, כג) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הֲיַד יְיָ תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא", ושם תרגם אונקלוס: "הֲיַד יְיָ תִּקְצָר" – "הֲמֵימְרָא דַּייָ מִתְעַכַּב".
10) בבמדבר (יד, ל) נאמר: "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ", ושם תרגם אונקלוס: "נָשָׂאתִי אֶת יָדִי" – "דְּקַיֵּימִית בְּמֵימְרִי".
11) בדברים (ב, טו) נאמר: "וְגַם יַד יְיָ הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם", ושם תרגם אונקלוס: "וְגַם יַד יְיָ הָיְתָה בָּם" – "וְאַף מַחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוָת בְּהוֹן".
12) בדברים (לב, מ) נאמר: "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי" – "אֲרֵי אַתְקֵינִית בִּשְׁמַיָּא בֵּית שְׁכִינְתִי".
ועתה לשלושת המקומות שבהם אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה:
1) בשמות (טו, יז) נאמר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמ' טו, יז), ושם תרגם אונקלוס: "כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" – "אַתְקְנָהִי יְדָךְ".
2) בדברים (לב, לט) נאמר: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל", ושם תרגם: "וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" – "וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁיזֵיב".
3) בדברים לב, מא) נאמר: "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם", ושם תרגם אונקלוס: "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" – "וְתִתַּקַּף בְּדִינָא יְדִי".
המשותף לכל שלושת המקומות האחרונים הוא שבכולם פשט הכתוב עוסק במשל ברור, הפסוק הראשון מובא בשירת-הים, ושני הפסוקים האחרונים מובאים בשירת-האזינו.
לפיכך, הכלל הוא שבמקומות שפשט הכתוב עוסק במשל ברור, כגון שירת-הים או שירת-האזינו – אונקלוס אינו נחלץ להרחיק מן ההגשמה הואיל והמשל עולה מפשט הכתוב, אלא-אם-כן הוא מבקש להעביר מסר פרשני מסוים, או שלא ניתן להותיר את התרגום על כנו, ואסביר: בדוגמה הראשונה מן השנים-עשר לעיל מדובר במשל ברור, ואף-על-פי-כן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, כנראה מפני שידי ה' נזכרו בפסוק מיד לאחר ידיו של יוסף: "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו [=של יוסף] מִידֵי [='ידיו' של הקב"ה] אֲבִיר יַעֲקֹב", ובשל הקרבה הזו היה צורך להרחיק מן ההגשמה אפילו כאשר פשט הכתוב מעיד בבירור על-כך שמדובר במשל ומליצה.
גם בדוגמה האחרונה מן השנים-עשר מדובר במשל ברור, שהרי הפסוק מובא בשירת-האזינו. הבה נבחן אפוא את הפסוק הזה: "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי" – "אֲרֵי אַתְקֵינִית בִּשְׁמַיָּא בֵּית שְׁכִינְתִי". ולא ייתכן להותיר את התרגום על כנו אפילו שמדובר במשל, כי תרגום פשטני שכזה מבטא לא רק שיש לה' יד, אלא שהוא גם עושה פעולה מגשימה ברורה עם היד הזו, דהיינו הרמת היד כלפי השמים. וכדי לסבר את האוזן אתרגם את המלים "כִּי אֶשָּׂא" וכו' באופן מילולי: "אֲרֵי אֲרֵים לִשְׁמַיָּא יְדִי".
קצרו של דבר, בכל מקום ש"היד החזקה" נאמרת ללא שיוך, קל להבין שמדובר במשל ומליצה, ולכן אונקלוס אינו נחלץ להרחיק באופן עקבי מן ההגשמה. אגב, ברור שמדובר במשל ומליצה, שהרי גם בימינו מכנים את הספר "משנה תורה" בכינוי "היד החזקה", וברור לכל דרדק שמדובר בכינוי לאיכותו ולרוממות חיבורו של רבנו הרמב"ם. לעומת זאת, כאשר "היד החזקה" נאמרת יחד עם כינוי שייכות כגון "יָדִי", אונקלוס נחלץ להרחיק מן ההגשמה למעט בשלושה מקומות שאין בהם שום חשש כי פשט הכתוב עוסק במשל ומליצה שברור לכל בר דעת.
הסיבה החמישית
גם מן הפסוקים בתהלים (עח, מב–מד ואילך) עולה, שהיד שנזכרה שם ביחס לה' יתעלה היא משל ברור, ואין צורך בשום תרגום כדי להבין זאת, וכך נאמר שם: "לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ, יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר, אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן, וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם" וכו', (ובהמשך המזמור מוסיף דוד לתאר את עשר המכות). וברור שהיד שנזכרה בפסוק בתהלים היא משל לגבורת ה', דהיינו לכל האותות והמופתים שעשה ה' במצרים למען הציל את עמו מידם.
דוגמה קעב
בשמות (ו, ז) נאמר: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" – "וַאֲקָרֵב יָתְכוֹן קֳדָמַי לְעַם". אונקלוס מלמד שהלקיחה הזו שבה ה' לקח את עם-ישראל איננה לקיחה סתם, אלא לקיחה רוחנית של קירוב מוסרי ומחשבתי. כמו כן, אונקלוס מדגיש שהקרבה הזו איננה קרבת גוף, שהרי הוא מתרגם "לִי" במלה "קֳדָמַי".
Comments