בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]".
תחילה נסיק מדבריו מסקנה ברורה ובהירה, והיא אף מן המפורסמות אצל כל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו – המסקנה היא שרש"י-שר"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! כלומר, רש"י מעתיק את לשון המדרש לתוך פירוש פשטני מוצהר, ואף חותם את לשון המדרש במלים: "כך מפורש במדרש", ובמלים אחרות, רש"י התייחס לפשטי האגדה כדברים ברורים ומפורשים! וההיפך הוא הנכון! דברי המדרשים סתומים מאד ונועדו לכסות בדרך-כלל על רעיונות מוסריים או פילוסופיים עמוקים – והמסקנה: רק מי שמבין את אגדות חז"ל כפשוטן מסוגל לומר "כך מפורש במדרש", כאילו דברי המדרשים הם פירושים פשטניים מפורשים וברורים.
בדיקה העלתה שאין זה המקום היחיד שרש"י משרבט את הביטוי "כך מפורש באגדה", שהוא כאמור משפט הזוי ומשובש לחלוטין שהרי האגדה היא היפך הדברים המפורשים – אלא מצאנו מקומות רבים בפירושו שבהם הוא מחדיר אגדות לתוך פירושו הפשטני המוצהר ובסוף דבריו הוא מציין שהמקור לדבריו הוא בדברי האגדות "המפורשים" – ואם האגדות היו "מפורשות" לו, סימן ברור הוא לכל שמי שלא נתעוור מן האמת, שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן.
והנה המקומות שמצאנו: "כך מפורש בבראשית רבה" (בר' כט, א); "כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר" (דב' יב, יז); "כך מפורש במדרש תנחומא" (יהו' ג, ד); "כך מפורש באגדה" (ש"א ה, יא); "כך מפורש באגדה" (ש"ב יט, מד); "כך מפורש באגדה" (מ"א כב, יז); "כך מפורש בבראשית רבה" (יש' סה, כ); "כך מפורש באגדת תהלים" (יש' סו, כא); "כך מפורש במדרש" (תה' ה, ב); "כך מפורש באגדת תהלים" (תה' מד, ב); "וכן מפורש באגדת תהלים" (תה' עח, לח); "כן מפורש באגדה" (תה' עט, ב); "כך מפורש באגדת תהלים" (תה' פו, ג); "כך מפורש באגדה" (איוב כח, ד); "כך מפורש באגדת חולין" (איוב כח, ז); "כך מפורש בויקרא רבה" (איוב לד, לז); "וכן מפורש במדרש רבי תנחומא" (איוב לו, כא); "כך מפורש בתנחומא" (דנ' א, כ); "וכן מפורש בבראשית רבה" (דבה"א כח, ט), ועוד.
אמרתי לעיל כי תפישׂתו של רש"י את אגדות חז"ל כפשוטן היא מן המפורסמות, ואמרתי כן כי למיטב הבנתי רוב חוקרי רש"י בימינו מודים שרש"י-שר"י הבין את אגדות חז"ל כפשוטן. כמו כן, בחינת כל מְאַת התייחסויותיו של רש"י לשדים בפירושיו לתנ"ך ולתלמוד העלתה, כי לעולם הוא התייחס לאגדות הדמיוניות על השדים כפשוטן! זאת ועוד, ב"ה כבר ניתחתי מאות רבות מפירושיו של רש"י ולעולם הוא מתייחס לפשטי האגדות – כפשוטן. והנה לפניכם דברי כמה חוקרים שהודו שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן, ובזאת למעשה הם למעשה מודים שרש"י היה ממייסדי הגישה הפרשנית הפרו-נוצרית רוויית המאגיה ההזיות והדמיונות.
והנה מסקנת שלושת החוקרים האשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 25–26), ביחס לדרכו של רש"י בפירושיו לאגדות:
"הלומד את האגדה עם פירושו של רש"י, מקבל ממנו הן הסברים הנחוצים להבנת לשונה והן חיזוק ההשקפה שדברי חכמים הינם כהווייתם [!]. רש"י אינו בא ליישב שאלות רעיוניות העשויות לעלות מתוך קריאת האגדה [ברור, כי הוא היה מין סכל ונבל ולא הבין כלל את הרעיונות של חז"ל] ואין הוא מכוון את הלומד לחפש משמעויות סמויות ונסתרות [בשום מקום רש"י לא אומר שאגדות חז"ל הינם משלים שיש להבין באופנים עמוקים]. הוא משאיר את האגדה במובנה הפשוט, ובמכֻוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".
מעניין מאד כי אף שהחוקרים זיהו נכונה את מאפייני פרשנותו של רש"י-שר"י לאגדות חז"ל, הם עדיין מתייחסים אליו בספרם בהערצה אדירה, לדוגמה, מיד לאחר הדברים האמורים לעיל הם חותמים את מסקנותיהם במלים הבאות: "לשונו התמציתית המופלאה, המבהירה עניין שלם במלים ספורות, אינה מנתקת את הלומד מעיונו בסוגיה אלא מחברת אותו אל דף הגמרא". וברור לי כי אלף שנות הזנה והלעטה בהשקפות מינות, ניפחו את מפלצת ההערצה לרש"-שר"י בקרב היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית, וגרמו לכך שהתפישׂה שרש"י היה "גאון עולם" הפכה לאמת אלהית מוחלטת שחדרה בעוצמה רבה לכל שכבות ההמונים והמשׂכילים, ואף-לא-אחד מהמשׂכילים ואין צורך לומר ההמונים, עצר או עוצר לרגע לחשוב.
אמנם, לפי דעתי יש סיבה נוספת ליצירת עגל הזהב הזה, והיא שאיפתם ולהיטותם של חכמי-יועצי-אשכנז להשתלט על דת משה ולהפוך את הדת האורתודוקסית החדשה שיצרו לפסגת היהדות, כלומר ליהדות הנעלה והמרוממה ביותר לפי דמיונם. הם למדו את השיטה הזו מהנצרות, אשר גם שם "הנצרות האורתודוקסית" טוענת להיות הנצרות האמיתית לעומת כל שאר השיטות הנוצריות. רק לאחר שחכמי-יועצי-אשכנז ביססו את עליונותם הדתית, הם יכלו להתחיל להפיק רווחים וטובות הנאה מן הדת, שהרי רק לאחר שהם מיצבו את עצמם כ"בני האלהים" הייתה להם הצדקה וזכות "אלהית" לבוא בדרישות ותביעות למימון ולתקציבים.
זאת ועוד, גאוותם של חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם מנעה מהם לעצור ולחשוב, כי האמת על אלילם הגדול ביותר כואבת מנשוא, ואף דורשת שידוד מערכות יסודי באופני מחשבתם ואורחות חייהם. אך גדולה מאהבתם לגאוותם ולמִנהגיהם המבחילים היא אהבתם לבצע, שהרי מילא לומר על רש"י שהוא מין, ומילא לעשות תיקונים במנהגים ובאורחות החיים, אבל להפסיק להפוך את דת משה לקורדום-חוצבים? להפסיק את העברת הממון והתקציבים?
והנה כמה פסוקים מדברי הנביאים שמתארים את רדיפת הבצע של גדולי האסלה בימיהם: "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי" (מלאכי א, ו).
והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
ועל בני עלי שהפכו תורת אלהים לקורדום אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א ב).
וזכורני שפעם אחי דוד תיאר בפניי סרטון אנימציה שראה על "הפנתר הוורוד", באותו הפרק הפנתר הוורוד קיבל על עצמו משימה קשה לצוד חיה מפחידה ונוראה. במשך כל הסרטון הוא מתואר רועד ומשקשק, מִפַּחד ומאימה בלתי-נשלטת מן החיה המזוויעה הזו. לבסוף, בקושי רב, הוא מצליח ללכוד אותה לתוך כלוב גדול. דא עקא, בעודו סופר את הדולרים שקיבל בעבור צֵיד המפלצת המפחידה, שטר אחד התעופף לתוך הכלוב! כאשר הפנתר הוורוד רואה ששטר כסף אחד עף מידו לתוך הכלוב, הוא לא מהסס לרגע, הוא נכנס לתוך הכלוב, מכה את המפלצת מכות קשות ונאמנות, לוקח ממנה את שטר הכסף בכוח, וסוגר אחריו את הכלוב... ובמלים אחרות, תאוות הבצע חזקה מן הכל, ולאחר שאוחזים במרשרשים בידיים ותאוות הבצע מתענגת עליהם, קשה מאד לוותר אפילו על שטר אחד, ואפילו במחיר אימוץ אינסוף הזיות אליליות ואמונות שקריות המעוותות את דת האמת והמכריתות מחיי העולם-הבא.
"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ [...] אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (ירמיה ה, ד–ה).
דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק
נחזור לאגדות חז"ל, כדי להבין את חומרת הבנת אגדות חז"ל כפשוטן נשוב ונעיין בדברי רבנו בהקדמתו למשנת סנהדרין פרק עשירי (עמ' קלו), ואף שהבאתי אותם כבר פעמים רבות מאד, חובה להביאם שוב ושוב, כדי למוטט את מפלצת ההערצה לרש"י-שר"י אשר גדלה במשך אלף שנים לגודזילה איומה ונוראה, ולכן, חובה לשנן את דברי רבנו הללו שוב ושוב:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
קאפח מגונן על שר"י ומשקר במצח נחושה
מה שהשׂכילו להבין שלושת החוקרים האשכנזים שנזכרו לעיל לא הושׂכל על-ידי קאפח הדיין השכיר והצייקן, שימו לב לדבריו במבואו לתהלים עם פירוש רס"ג, וזה לשונו (עמ' ה):
"כל המפרשים החשובים שבידינו כיום על ספר תהלים הושפעו מאד משיטת פירושו של רש"י, כלומר הנטייה אל הדרש עד שפעמים נדמה שזהו הפשט".
"עד שפעמים נדמה שזהו הפשט"? האמנם? וכי רק לפעמים נדמה שפירושיו הדרשניים של רש"י הינם פירושים אשר מכֻוונים לפשוטו של מקרא? עד-כדי-כך מנעמי ממסד הכמורה עיוורו את עיני שכלו? וסילופו וזיופו של קאפח מעיד כאלף עדים על שעבוד עמוק ונרצע למינים.
והאמת היא, שרק לעתים נדירות מאד-מאד, אשר אפילו נער בער יכול לספרם על ידו האחת, נדמה אולי מפירוש רש"י-שר"י שהוא התכוון לדבר-מה מעבר לפשט הגס של פשטי הדרשות. ולפי דעתי אין שום מקום כזה, והמקומות הבודדים שנדמה לנו שמא זו כוונתו, אינם אלא דברי מגיהים ומדפיסים למיניהם, כי פירוש רש"י-שר"י מלא וגדוש בתוספות ובזיופים של בעלי עניין, ולכן עלינו לבדוק תמיד את רובם המכריע והמוחץ של פירושיו ולשפוט לפיהם בלבד.
תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא השער להגשמה
והנה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים (=אלה שהחליטו שה' הוא גוף) ועל המסופקים (=אלה שטרם החליטו האם ה' הוא גוף כמו הפוחז מפוסקיירא שסבר שרבותיו המגשימים הם 'גדולים וטובים'), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים הכסילים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), וכבר ראינוה לעיל.
בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל' [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, ו), בעניין סכלותם של תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים ל'חכמי ישראל'] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא חורבן הדת!
מדברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ט) עולה פעם נוספת, שתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא חורבן הדת, ואולי יהיה מישהו שדווקא הדברים האלה יעוררו אותו להבין, וכֹה דברי רבנו:
"וראיתי עוד, שאותן הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות [כלומר, כל 'הרבנים' הינם הוזי הזיות]. וכאשר יראה אותן [את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה, או שיחשוב שיש להן סוד הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".
רבנו מתאר במורה שני סוגי אנשים: הסוג הראשון הוא "הסכל מציבור הרבנים" שהוא גם "הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות". סכלותם של ציבור הרבנים-הכומרים נגרם בעיקר בגלל ריחוקם מן המדעים, והתוצאה הסופית של סכלותם היא שהם בגדר "מאמיני הנמנעות", מכיוון שנדמה להם שכל הנמנעות ששילבו חז"ל במדרשיהם הינן כפשוטן; הסוג השני של האנשים, שקשה להגדירם כ"סוג" כי הם בודדים יחידים ונדירים, ולכן יותר מדויק לומר: המתואר השני בדברי רבנו הוא "השלם המעולה" אשר למד מדעים ויודע את טבע המציאות. השלם הזה לעולם לא יוכל לקבל את מדרשי חז"ל כפשוטם, ולכן אחת משתיים: או שהוא יפרשם כפשוטם ואז הוא בהכרח יסבור שחז"ל היו הסכלים בבני-אדם; או שהוא יבין שמדובר במשלים וחידות אשר צופנים בחובם עניינים עמוקים שחז"ל ביקשו להסתיר מן ההמון.
הנקודה החשובה ביותר לענייננו בדברי רבנו הללו היא, שרבנו אומר ביחס ל"שלם המעולה" שהוא לעולם לא יבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ולכן, גם אם הוא יסבור שחז"ל היו הסכלים בבני-אדם חלילה, "אין בכך הרס ליסודות האמונה". והמסקנה המהדהדת שעולה מדבריו היא חד-משמעית: מי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן הורס את יסודות התורה! וזו בדיוק טענתי כלפי רש"י-שר"י, אשר החדיר לדת משה הטהורה את שיטת ראשוני ואחרוני אשכנז התועים להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ובדרך זו הוא הרס את כל יסודות-הדת, כי ברגע שמחדירים ולוּ הזיה מאגית אחת לדת משה, הדרך לחדירת אינסוף הזיות מאגיות נוספות פתוחה לרווחה! שהרי אם המאגיה קיימת בחיינו בתחום אחד מדוע שהיא לא תהיה קיימת בכל התחומים? ואם כך בעניין החדרת הזיה מאגית אחת, כל-שכל וקל-וחומר בעניינו של רש"י-שר"י אשר החדיר הזיות מאגיות-פגאניות רבות מאד בפירושיו, אשר הורסות לחלוטין את יסודות הדת.
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
האגדה בעניין המלאכים שנבראו ביום השני
עתה נעבור לעיין בעצם האגדה שרש"י מביא בפירושו שהובא בתחילת המבוא, רש"י כאמור מביא ממנה ראיה לכך שהקב"ה ברא את המלאכים ביום השני. אך עיון באגדה מעלה שהוא כלל לא הבין את הרעיון שמוכמן באגדה, והפרט הזה שנאמר בה, כלומר באיזה יום נבראו המלאכים, הוא פרט שולי שאף נמצא במחלוקת, וכל מטרת הדיון בפרט הזה היא להבין רעיון אחֵר לחלוטין! ובמלים אחרות, שר"י הפך את הטפל לעיקר ואת העיקר אף מחק מספרו כליל. ובכן, הבה נחל אפוא את עיוננו בדברי חכמים באגדה בבראשית-רבה (ג, ח), וכֹה דבריהם:
"יום אחד, [...] אמר ר' יודן, שבו היה הקדוש-ברוך-הוא יחידי בעולמו, שלא היה בעולמו אלא הוא, אתיא כר' יוחנן ולא אתיא כרבי חנינא: ר' יוחנן אמר, בשני נבראו המלאכים הדא-הוא-דכתיב: 'הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ' [תה' קד, ג], וכתיב: 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת' [שם]; רבי חנינא אמר, בחמישי נבראו מלאכים שנאמר: 'וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ' [בר' א, כ], וכתיב: 'וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' [יש' ו, ב]. רבי לוליאני בר טבראי בשם ר' יצחק אמר, בין על דעתיה דר' חנינא בין על דעתיה דר' יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעיתו, אלא 'כֹּה אָמַר יְיָ גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְיָ עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי' [יש' מד, כד], 'מי אתי' כתיב, [כלומר] מי היה שותף עמי בברייתו של עולם?".
וברור שאין מטרת המדרש להשיב על השאלה באיזה יום נבראו המלאכים, כי מי באמת יכול לדעת דבר כזה? ואם הייתה לפרט זה משמעות בעבורנו הקב"ה היה אומרו במפורש בתורה. ובכלל, וכי מדובר בימים בעלי 24 שעות כל אחד? והלא כל סיפור מעשה בראשית נאמר במשלים נשׂגבים! אלא ברור, שמטרת המדרש ללמֵּד שלכל הדעות לא היה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית, עוד ברור, שמטרת המדרש היא להילחם בהשקפות המינים אשר סברו שהיה וישנו שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכמו שנאמר בהמשך המדרש שם (ח, ח):
"בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?". וברור שמשה רבנו ע"ה לא יעז להאשים את הקב"ה בנתינת "פתחון פה למינים" (על-כך שנאמר בתורה 'נַעֲשֶׂה' בלשון רבים), אלא אגדה זו נועדה להזהיר אותנו מהפרשנים המינים הארורים למיניהם אשר נתלים בפשטי פסוקי התורה כדי לבסס את המינות והאלילות אשר בידם, ועל נבלותם וכסילותם של המינים כבר אמר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
נמצא אפוא, שכל מטרת האגדה שדנה באיזה יום נבראו המלאכים, היא להרחיק מהשקפות המינים, ולצרוב בתודעתנו שהקב"ה הוא אל אחד שאין-כיוצא-בו! אך כמובן שרש"י לא הבין זאת, כי לא ידע ולא הבין כלל את מצות ייחוד ה'. כמו כן, נראה די ברור שהוא סבר שחלים על ספרות האגדה כללי הפסיקה של ספרות ההלכה, ולכן הוא הכריע כר' יוחנן שאמר שהמלאכים נבראו ביום השני – וכך הפך עמֵּנו מ"עם חכם ונבון" ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
ואחתום את המבוא לחלק זה בעוד פירוש של שר"י, אשר גם ממנו ניתן לראות בבירור שהוא הבין את אגדות חז"ל כפשוטן:
בבראשית (א, לא) נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי", ושם פירש רש"י: "יום הששי – הוסיף [אות] ה"א בששי בגמר מעשה בראשית, לומר [=ללמד] שהִתנה עמהם על-מנת שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי כולם תלויים ועומדים עד יום הששי, הוא שישי בסיוון המוכן למתן תורה".
המקור המפוקפק שממנו רש"י העתיק את פירושו הינו מדרש תנחומא המאוחר, וקטע זה אף לא נמצא במהדורת כתבי-היד של בובר, אלא במהדורת המינות הגמורה של ורשה (בר' א):
"יום השישי, ה"א יתירה למה? שהרי בכולן [בכל הימים] לא נאמר אלא 'יום אחד', 'יום שני' וכן לכולם, מלמד שהִתנה הקדוש-ברוך-הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה שיש בה חמשה ספרים מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
והחדרת המדרש המפוקפק הזה לפירוש פשטני מוצהר מובילה להזיות חמורות, ואסביר:
וכי יעלה על הדעת שהקב"ה הִתנה תנאים עם מעשה בראשית, דהיינו עם כלל הנבראים? תנאים עם החיות והבהמות? עם הדגים ועם השרצים ועם הרמשים? עם העצים והאבנים? ואף אם נניח שהייתה בהם דעת לקבל ציווי ואזהרה ולהבין תנאים, האם זו הייתה אשמתם אם עם-ישראל היה מחליט שלא לקבל את התורה? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? קצרו של הדבר, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? אלא ברור, שכל מטרת המדרשים הללו ללמֵּד על חשיבותה העליונה והנשגבה של התורה ולעורר אותנו לקיימהּ ולאהוב את ה' אלהינו בכל לבבינו ובכל נפשינו. קצרו של דבר, מפירושו של רש"י עולה באופן ברור, שהוא פירש את האגדה שבמדרש תנחומא המפוקפק כפשוטה ואף העז להחדיר אותה לפירוש פשטני מוצהר – ובזאת, רש"י זיהם את דתנו בעוד פירוש נחות ופרימיטיבי מאד, שמציג את דתנו כדת חשוכה ונבערה.
דוגמה קכב
בבראשית (כ, ט) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי", ושם פירש רש"י בדפוס ראשון: "מכה אשר לא הורגלה לבוא על בריה באה לנו על-ידך: עצירת כל נקבים של זרע ושל קטנים ושל גדולים ואוזניים וחוטם". ונראה שזו היא גרסתו, כי במסכת בבא קמא (צב ע"א) רש"י פירש: "פי טבעת – נקב הגדולים לפנות". אולם, בפירוש רש"י שלפנינו מחקו את המלה "גדולים" וכתבו במקומה "רעי", ולא אתפלא אם עובדי "הגדוילים" המשוקצים שלחו את ידם, כדי שלא חלילה ניזכר בגדולים אחֵרים כאשר אנחנו מזכירים את "הגדויילים"...
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת...
דוגמה קכג
בבראשית (כ, יג) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי" וכו'. כדי להבין היטב את הדוגמה הזו, נחל את עיוננו בתרגום אונקלוס ובפירוש רס"ג ולהבדיל לאחריהם נעבור לעיין בפירוש רש"י, הנה אפוא תרגום אונקלוס שם: "וַהֲוָה כַּד טְעוֹ עַמְמַיָּא בָּתַר עוּבָדֵי יְדֵיהוֹן, וְיָתִי קָרֵיב יְיָ לְדַחְלְתֵיהּ מִבֵּית אַבָּא" וכו', ותרגומו לעברית: כאשר טעו העמים אחרי מעשה ידיהם, ואותי קירב ה' ליראתו מבית אבי. כלומר, אונקלוס נזהר מאד משתיים: 1) שלא יובן חלילה שהקב"ה גרם לאברהם אבינו לשגות ולתעות במסעותיו ללא מטרה ותכלית; 2) וכן שלא יובן חלילה שהקב"ה התעה את אברהם אבינו מבית אביו שבחרן, ללכת ולשגות אחרי ההבל.
ולכן אונקלוס מפרש: "ויהי כאשר טעו העמים אחרי מעשה ידיהם, ואותי קירב ה' ליראתו" וכו'. ובמלים אחרות התְּעייה לריק או אחרי ההבל היא של העמים עובדי-האלילים, ולא חלילה נבעה מהוראתו של הקב"ה לאברהם לעזוב את בית אביו וללכת לארץ כנען, שהרי ברור שאם נפרש כך יש בזה גנאי גדול לה' יתעלה, שהוא כביכול גרם לאברהם אבינו לתעות אחרי ההבל וללכת תוהה ובוהה ללא מטרה וללא תכלית, בדיוק כמו עובדי-האלילים שאותם הוא עזב בחרן.
ואין לי צל של ספק, שגם כאן תרגומו של אונקלוס הוא מסורת תורה-שבעל-פה, כי לא יעלה על הדעת שתקלה כל-כך גדולה בהבנת הפסוק המתינה עד לבואו של אונקלוס כדי שיבארנה, אלא ברור שהיא הייתה מסוּרה באומה מקדמת דנא איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה.
גם רס"ג נזהר שלא לפרש את המלה "הִתְעוּ" במובן של תעייה בדרך, וכך הוא אומר שם: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ – כאשר עקרני אלהים", וקאפח הוסיף שם: "על ידי הצו 'לֶךְ לְךָ'. ומילת 'הִתְעוּ' [מובנה כאן] עקירה, כמו 'וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ' באיוב (ד, י)". כלומר, לדעת רס"ג לא מדובר כאן בתעייה בדרך או בהבל, אלא הקב"ה עקר את אברהם אבינו ממקום העבודה-הזרה שבחרן, ללכת אל ארץ כנען שאותה בחר ה' לתת לאברהם אבינו ולבניו אחריו השומרים דרך ה' – וגם לפי אונקלוס וגם לפי רס"ג, הוראת ה' לאברהם אבינו לעקור ממקומו נבעה ממקור חכמה.
ועליהם אומר הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם", וההמשך: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" נאמר על שר"י לקמן, שבא ליטמא ופתחו לו פתח לפרש את המקראות בדרכי המינות, ושם פירש שהקב"ה גרם לאברהם אבינו לשוטט ממקום למקום:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי וגו' – אונקלוס תרגם מה שתרגם. ויש ליישבו עוד [כלומר פירושו הנוסף איננו כפרשנותו של אונקלוס בתרגומו] דבור על אפניו [=ורש"י מקדים ומשבֵּח את פירושו]: כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום [...] ואם תאמר מהו לשון 'הִתְעוּ'? כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו: 'וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע' [בר' כא, יד], 'תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד' [תה' קיט, קעו], 'יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל' [איוב לט, א] – יֵצאו ויתעו לבקש אכלם".
נמצא אפוא לפי רש"י, שהקב"ה עשה רעה גדולה עם אברהם אבינו, שהרי לגרום לאדם להיות "משוטט ונד ממקום למקום" הוא עונש חמור מאד, וכמו שהקב"ה העניש את קין: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בר' ד, יב), ועל העונש הזה אומר קין בהמשך שם: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (ד, יג). ורק מי שאינו מבין את הטובה הגדולה שבעזיבת עבודה-זרה מסוגל לפרש את הפסוק כפשוטו, ובמלים אחרות, רק מי ששקוע במינות ובעבודה-זרה מסוגל לתאר את עזיבתן כעונש גדול!
יתר-על-כן, בשלוש הדוגמות שרש"י מביא למילה "תועה", הוא מגלה לנו שהוא לא מפרש כמו רס"ג שפירש "הִתְעוּ" – "עקירה", אלא "הִתְעוּ" – תעייה בדרך ממש, בין בדרך החומרית ובין בדרך המחשבתית! ובמלים אחרות, רש"י למעשה מצביע על-כך שהקב"ה התעה את אברהם אבינו בחומר וברוח, במה שציווה עליו לצאת מהגלות וללכת אל ארץ-ישראל! ואולי פירושו זה של רש"י נובע מאהבת הגלות הטיפוסית של האשכנזים, אשר כל-כך אהבו ואוהבים את התרבות האירופית, את ארצותיהם, את מנהגיהם, את השקפותיהם ואת טומאותיהם.
ולאחרונה שמעתי ברדיו שבתוך תופת הייסורים והיגון, ערכו בגטו ווילנה תחרות "כישרונות צעירים". ובמלים אחרות, בתוך התופת הנוראה ובעוד החרב החדה מונחת על צווארם יהודי גטו ווילנה היו עסוקים בתחרות "כוכב נולד"! דא עקא, לא היה להם פסנתר בגטו, מה עשו? היהודים שהיו יוצאים מדי יום לעבודות כפייה מחוץ לגטו, הבריחו במשך זמן-מה חלקים-חלקים של פסנתר, עד שהרכיבו להם פסנתר בגטו כדי שיוכלו לקיים תחרות "כוכב נולד"!
סיפור זה זעזע והחריד אותי מאד כי הוא המחיש לי עד כמה היו יהודי אירופה שקועים בתרבות האירופית, וחמור מכך, עד כמה הם לא כמהו וכספו לארץ-ישראל, שהרי אסור לנגן בכלי שיר כל עוד אנחנו בגלות ובית-המקדש חרב. ובמלים אחרות, ארץ-ישראל לא עניינה אותם כלל, הם היו שמחים ומאושרים בגולת הנצרות הארורה! ולא רק שתרבות "הניגונים" הטמאים פרחה ושׂגשׂגה באירופה שקדמה לשואה, אפילו בתוך התופת, במקום לזעוק לה' יתברך, במקום לערוך כינוסי תשובה וזעקה, להתכסות בשקים ואפר ולחפש במעשיהם, וכמו שנהגו אנשי נינווה, יהודי ווילנה בחרו לערוך בגטו תחרות "כוכב נולד"! וטובה נינווה מווילנה.
וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יש' ה, יב).
נחזור עתה לשלוש הדוגמות שרש"י הביא, הדוגמה הראשונה היא מתעייתה של הגר במדבר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע", כלומר, לפי רש"י הקב"ה הִתעה את אברהם אבינו כמו שהגר תעתה במדבר באר שבע! הדוגמה השנייה היא מדוד המלך שבכה והתחנן לה' יתעלה שיצילו מן התעייה: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי", כלומר, לפי רש"י הקב"ה התעה את אברהם אבינו כמו ששה אובד מן הצאן, וכמו שדוד המלך ע"ה תעה והגיע עד שערי מוות! והדוגמה השלישית היא מאיוב, אשר מתאר את גוזלי העורב אשר תלויים באימם ותועים אנה ואנה בבקשם אוכל לפיהם: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל". וכל שלוש הדוגמות הללו פשוט מחרידות ביחס לה' יתעלה ולמילת "הִתְעוּ" שנזכרה בפסוק.
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? [מדוע היכה ה' את יהודי אירופה?] וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט).
אחתום עניין זה בהסבת תשומת לבנו לראש דברי רש"י: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי וגו' – אונקלוס תרגם מה שתרגם. ויש ליישבו עוד דבור על אפניו" וכו'. כלומר, שר"י משבח את פירוש עצמו שהוא כמו "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" (מש' כה, יא), ומילא אם פירושו היה באמת כזה, אף שאפילו על פירושים נבונים נאמר: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" (מש' כז, ב), וכל-שכן על פירוש שראוי לומר עליו: "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג). ונראה שרברבנותו של רש"י האירופי שפירושו ראוי לִשבחו של שלמה המלך, לימדה את האשכנזים לשבח ולפאר ולרומם את עצמם בכל מקום, ולדרוש את הפסוק במשלי כך: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא [=ואם אף אחד לא משבח אותך] פִיךָ [=פתח את פיך האירופי והלל את עצמך]".
ופעמים רבות עמדתי משתומם גם באקדמיה וגם בעולם הישיבות, בראותי אשכנזים כסילים עומדים מול קהל רב, מנופחים כבלון הליום מחשיבות עצמית, גדושים בביטחון עצמי מופרז, הוזי הזיות גדלוּת חמורות, ומשבחים ומפארים ומהללים את עצמם ואת עבודותיהם באופן כל-כך טבעי ובוטח – כאילו הקב"ה בכבודו נגלה להם והורה להם להתרברב. ולי אני עבדכם, כשהייתי רואה את מפגן הרהב הלז, הייתי חושב לעצמי, וכי רק אני מזהה את הכיעור שבדבר? וכי רק אני מזהה את הזיוף והמשחק? וכי רק בקרבי מתעוררות תחושות גועל ובחילה? ולאט-לאט הבנתי שהתרבות האירופית היהירה השחצנית והצבועה החריבה כל חלקה טובה.
דוגמה קכד
בהמשך פירושו לפסוק הקודם שר"י מוסיף ואומר: "כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ – לשון רבים, ואל תתמה, כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים: 'אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים' [ש"ב ז, כג], 'אֱלֹהִים חַיִּים' [דב' ה, כג], 'אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא' [יהו' כד, יט], וכל לשון אלהים לשון רבים".
ואיני יודע מאין העזות לשקר במצח נחושה, וכי כל לשון "אלהים" הוא לשון רבים?! והלא ההיפך הגמור הוא הנכון! בכל אלף המקומות בערך שנזכרה בהם מילת "אלהים" בכתבי-הקודש, היא נאמרה בלשון יחיד, ורק במקומות בודדים נער יספרם היא מופיעה בלשון רבים! הנה כמה דוגמות בודדות מתחילת ספר בראשית המעידות על הכלל המוחלט והמוחץ: "בָּרָא אֱלֹהִים" (א, א); "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (א, ג); "וַיַּרְא אֱלֹהִים" (א, ד); "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים" (א, ה); "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים" (א, ז); "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים" (א, יז); "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים" (א, כא); "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" (א, כב); "וַיְכַל אֱלֹהִים" (ב, ב). וכאמור ישנן עוד כאלף דוגמות כאלה אשר בהן מילת אלהים היא בלשון יחיד, ויש רק כמה דוגמות בודדות שבהן מילת "אלהים" נאמרה בלשון רבים.
גם רבנו הרמב"ם סבר שאלהים הוא לשון יחיד, שהרי הוא פוסק כך בהלכות יסודי התורה (א, ו): "אילו היו האלהות הרבה" וכו', ועוד שם (ב, יב): "שאלמלי [=שאם] היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלהות הרבה, הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד". כמו כן, רס"ג כבר פתר את העניין הזה בדרך מדויקת, והנה דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג): "וראיתי אחרים נתלים במה שאמר ה': 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ' ואומרים כי הלשון הזה מורה על רבים, ואלה יותר סכלים מן הראשונים, לפי שאינם יודעים כי שפת בני-ישראל [=הלשון העברית] מרשה לנכבד לומר 'נפעל' ו'נעשה' והוא אחד".
והנה גם דברי רס"ג המפורשים בפירושו למשלי (ל, ג): "וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע", וכֹה דבריו:
"ויהיה 'קְדֹשִׁים' שם ה' כעניין קדוש וכפי שכבר הקדמתי [בפירושו הקצר שם], כי שמו אלהים כעניין אלוה, וכפי שהקדמתי: 'כִּי יוֹם כִּפֻּרִים' [ויק' כג, כח] כפרה לשון יחיד, ו'לֵיל שִׁמֻּרִים' [שמ' יב, מב] שמירה לשון יחיד, ו'אֵיל מִלֻּאִים' [שמ' כט, כב] לשון יחיד, כך אלהים אלוה לשון יחיד, ו'אֲדֹנִים' [יש' יט, ד] אדון יחיד, ו'קְדוֹשִׁים' [הו' יב, א] קדוש יחיד".
ואף שרש"י מצווה עלינו בפירושו שלא לתמוה, ראוי לתמוה עליו ואף להוקיעו: ואיך העז הכסיל הלז לכזֵּב שלשון "אלהים" בכל מקום הוא לשון רבים? האין בשקר הזה כדי לפתוח פתח רחב למינות? שהרי אם אכן כל לשון אלהים בכתבי-הקודש הוא לשון רבים, אין עוד שום ספק שאלהים הוא רבים! וכי הקב"ה יניח תקלה כזו? ורק מי שדעתו נטתה אחרי ההזיות והשיתוף מסוגל לומר כלאחר-יד שקר כל-כך חמור אשר מוביל בקלות לשיתוף, לכפירה ולהגשמה.
דוגמה קכה
בבראשית (כ, יח) נאמר: "כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם", ורש"י פירש שם: "על-פי דיבורה של שרה" ובפסוק ד לפני-כן הוא פירש כי אבימלך "לֹא קָרַב אֵלֶיהָ [אל שרה] – [כי] המלאך מנעו" – והנה לנו אפוא ראיה נוספת שהוא פירש את אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי במקור שממנו שר"י העתיק את פירושיו הללו, דהיינו במדרש בראשית-רבה (נב, יג), נאמר כך: "אמר ר' לוי, כל אותו הלילה היה מלאך עומד ומגלב בידו, והיה מתייעץ בשרה, אם אמרה ליה מחי – מחי, ואם אמרה ליה שבוק – הוה שביק".
וברור שאין מדרש זה כפשוטו, שהרי אבימלך אשתו ואמהותיו לא לקו על-ידי מגלב. כמו-כן, וכי המלאך זקוק לעצתה של שרה לידע את מי להכות ואת מי לא להכות? ובכלל, על סמך מה שרה קבעה את מי להכות ומי לא להכות? וכי היא הכירה את כל בני ביתו של אבימלך כדי לידע מי ראוי לעונש ומי אינו ראוי לעונש? וכי היא חקרה ודרשה היטב בעניינם? אלא ברור, שכל מטרתו של המדרש הזה להראות את כוחה של שרה, שהעונש הקשה שהושת על אבימלך ובני ביתו נגרם להם בגלל יושרה צדקותה וטהרתה של שרה, וכדי ללמד אותנו על אישיותה המיוחדת הנפלאה והמופלאה למען תהיה לנו למופת לדורות בכל מעשיה.
ואין לי ספק שגם אונקלוס הכיר את ספרות המדרש לא פחות טוב מרש"י האירופי, ואף-על-פי-כן הוא בחר לתרגם ולפרש גם כאן על-פי השכל הישר: "אֲרֵי מֵיחָד אֲחַד יְיָ, בְּאַפֵּי כָּל פָּתַח וַלְדָּא לְבֵית אֲבִימֶלֶך, עַל עֵיסַק שָׂרָה אִתַּת אַבְרָהָם". כלומר, הקב"ה העניש את אבימלך ובני ביתו בגלל המעשה שנעשה בשרה אשת אברהם, דהיינו חטיפתה ולקיחתה לבית אבימלך, ואין שום רמז בדבריו לא למלאך ולא לדיבור ולא למגלב, וראוי הוא רש"י למגלב שהזכיר.
"שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים"; "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד [אלא השבט לגו כסילים]" (מש' כו, ג; כט, יט). "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב). "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
Comments