זכורני כאשר הייתי בתחילת דרכי המחקרית בעניינו של רש"י-שר"י, תקפו אותי דרדעים אורתודוקסים שאוכלין מן התורה. הם טענו שרש"י אהוב ליבם ונפשם "לא התכוון להגשים", והם אף טענו שיש ראיות בפירושו שהוא מרחיק מן ההגשמה. כמובן שאותם דרדעים כסילים גם שוגים אחרי הרמב"ן ועוד פרשני-הבל ו"קדושי עליון" פרו-נוצרים. על-כל-פנים, היה אחד ששלח אלי רשימה של ציטוטים מפירוש רש"י שמהם הוא הוכיח לפי אי-הבנתו, שרש"י לא התכוון להגשים, ושהוא אף היה ממרחיקי הגשמות! ובכן, היום כבר אין לי צורך להתייחס לכל פירוש ופירוש שהכסיל האורתודוקסי הזה העתיק, מפני שהנני עובר על פירוש רש"י באופן שיטתי, פירוש-פירוש, ומנתח את כל המקומות שבהם הוא הגשים וחירף וגידף את השם הנכבד והנורא. כמו כן, הנני מתייחס בהרחבה לכל פירוש, שממנו ניתן לכאורה לטעון שרש"י לא התכוון להגשים או שהוא התכוון להרחיק מן ההגשמה, ראו למשל דוגמות יו, יז, ו-מח.
לאחר שניתחתי מאות רבות מפירושיו של רש"י-שר"י, המסקנה היא שרש"י וחבר מרעיו המינים נוהגים מדי פעם לתעתע, ואסביר: הם מחדירים ערֵמות של השקפות מינות ומדוחים, ומבינים היטב שלאחר שהחדירו אותן עמוק, טשטושן המועט והאפסי בדברי אמת, לא יערער במאומה את השקפות המינות שהוחדרו – ההיפך הגמור! החדרת זיק של אמת לתוך בליל של השקפות מינות מטונפות מועילה להחדרתן ללבבות! שהרי אותו זיק של אמת מגומגמת ומסולפת תשמש בידי השוטים והכסילים כ"תעודת הכשר" שבה יוכלו לנפנף בפני אנשי האמת, ו"להוכיח" להם שהנה רש"י אלילם המגואל היה ממרחיקי הגשמות! ובסיכומו של דבר, אותו זיק של דברי אמת, מקל על רש"י הארור להחדיר את השקר לעם ה' צבאות.
לפיכך, בכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים כתבום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".
וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראו נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):
"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".
הוי אומר, גם כאשר המין יתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו. לסיכום, דרכם של המינים היא דרך הטומאה המגונה ביותר: דרך החזיר. החזיר הפך להיות לסמל הטומאה והתיעוב אף שיש לו סימן טהרה, וזאת מפני שהוא נראה כלפי חוץ כטהור. כלומר, מכך שדווקא החזיר הפך להיות לסמל התיעוב והגיעול אנו למדים, שהטומאה הגדולה ביותר והמינים הרשעים והמסוכנים ביותר הם אלה שפושטים את טלפיהם כלפי חוץ: "טהורים אנו". מפני שכך הם מדיחים ומפילים המונים ברשת המוות והמינות. אולם, עיון נוסף ואמיתי חושף שמדובר בהתעיות מסוכנות, שכל מטרתן להחדיר השקפות מינות אפלות.
ולעיון נרחב ב"ראיית המחץ" של הדרדעים האורתודוקסים לכך שרש"י לא היה מן המגשימים ראו: "ראיתָ דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", ועד עצם היום הזה הם דבקים בהבל.
דרך אגב, בדרך התעתועים של רש"י-שר"י הולכים בימינו גדולי האסלה החרדים שתוקפים בחמת זעם את הרפורמים, כאילו הם האנטי-תזה להשקפות הרפורמים למיניהם... ועושים כן כדי לכסות על היותם רפורמים בעצמם, ואסביר: הרפורמים אינם מקיימים מצוות רבות בשל שעבודם ליצרם-הרע, וכן בשל הרגשת גועל ומיאוס כלפי הדת האורתודוקסית הפגאנית. לעומתם, המינים האורתודוקסים לדורותיהם, השחיתו כליל את דת משה ואף עשו זאת באופן מתוחכם וערמומי: על-ידי החדרת אלפי הלכות ומנהגים הזרים לדת משה ולהשקפות דת האמת. קצרו של דבר, חכמי-יועצי-אשכנז האורתודוקסים גרועים בהרבה מהרפורמים החילונים, כי אלה החילונים רודפים אמנם אחרי תאוותיהם אך אינם משחיתים את דת משה, ואף אינם מחללים-שם-שמים בהפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים. זאת ועוד, הרפורמים החילונים משרתים בצה"ל, תורמים ואוהבים את מדינת-ישראל, עובדים ועומלים לפרנסתם, משלמים מיסים, לומדים מדעים, עוסקים בשכלולה ובפיתוחה של ארץ-ישראל, ועוד.
דוגמה מט
בבראשית (ו, ז) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה", ושם פירש רש"י: "מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה – אף הם השחיתו דרכם". בהמשך, בבראשית (ו, יב) נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". ובהמשך, בבראשית (ו, כ) נאמר: "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת", ושם פירש רש"י: "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ – אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה".
ואף שיש זֵכֶר במדרש לכך שגם החיות והבהמות השחיתו את דרכיהן, איך יעלה על הדעת שיש להבין את המדרש כפשוטו? וכי יעלה על הדעת שהבהמות השחיתו את דרכיהן? וכי יש להן בחירה או שהן מקבלות ציווי? וברור שהתיאור הציורי במדרש בראשית רבה (כח, ח) לפיו הכל השחיתו את מעשיהם, והכלב הלך לזאב, והתרנגול הלך לטווס וכו', כל זה אינו כפשוטו, ונועד לתאר את עוצמת שחיתות בני האדם באותו דור, עד שכביכול אפילו בעלי החיים הושפעו משחיתותם העצומה. הבה נעבור עתה לעיין במסכת סנהדרין (קח ע"א), ושם נאמר כך:
"'כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ', אמר ר' יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. אמר ר' אבא בר כהנא: וכולם חזרו, חוץ מתושלמי".
אפילו במדרש שנאמר במסכת סנהדרין לא נאמר שבעלי החיים בחרו להשחית את דרכיהם. אלא, רבי יוחנן אומר שהאדם הוא זה אשר השחית את דרכיו, והרביע את בעלי החיים זה בזה ובאדם. ובהמשך הגמרא שם אף נאמר במפורש שבעלי החיים לא חטאו במאומה, ובניגוד מוחלט לפירוש רש"י-שר"י לעיל: "אף הם השחיתו את דרכם", וכך נאמר בגמרא שם:
"'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' [בר' ז, כג] – אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? תנא משום רבי יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופיזר את חופתו. אמר, כלום עשיתי – אלא בשביל בני, עכשיו שמת – חופה למה לי? אף הקדוש-ברוך-הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה – אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא – בהמה וחיה למה לי?".
נמצא ברור, שהבהמה לא חטאה במאומה כי אינה בת-דעת לקבל ציווי או אזהרה, וההשחתה האמורה היא השחתת האדם, אשר הרביע את בעלי-החיים זה בזה ובאדם. ומה שאמר ר' אבא: "וכולם חזרו, חוץ מתושלמי", כוונתו לאחר שהאדם חדל ממעשיו הרעים וחדל להשחית את הרבעת בעלי החיים, בעלי החיים לא המשיכו מעצמם בדרכי התיעוב נגד טבע הבריאה, אלא כולם נהגו בדרכים הטבעיות והישרות שהקב"ה טבע בהם. ומה שנאמר בגמרא: "חוץ מתושלמי", לפי רש"י שָׁם התושלמי הוא: "עוף שאוחז עדיין תרבות רעה שמזדווג עם הכל [...] ודרכו של אותו עוף להרביע כל הבריות", וברור שזו סכלות גמורה להמציא פירוש כזה. ולי נראה ששֵׁם זה מבטא ביקורת על העיר ירושלים בתקופת בית-ראשון שהיו בה תועבות רבות ולפיכך החריב אותה הקב"ה: "בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ" (יח' טז, ב), ועדיין התושלמי אוחז בתרבות רעה, כלומר ועדיין עמֵּנו מחריב את בית-המקדש בכל דור ודור...
נחזור לרש"י, מפירושו של שר"י עולה, כי לבעלי החיים יש בחירה מינית כמו שיש לאדם, או חמור מכך, יש מבעלי החיים אשר נולדים עם גנים הגורמים לזכרים להימשך לזכרים ולנקבות להימשך לנקבות. ובימינו הלהט"ב ישמחו מאד על פירוש רש"י, כי הם מביאים ראיה לכך שסטיותיהם הם בגדר הטבע, מבעלי חיים ממין אחד שכביכול חיים זה-עם-זה. ברם, מדובר בשקר, כי אין דבר כזה אצל בעלי החיים, ואף אם מצאו אחד בטעות, אין הדבר מעיד על חריגה מדרך הטבע אלא על סתם בהמיות של בעלי החיים, וכמו שתמצאו כלב מנסה לבעול את רגלו של אדונו, וכי הוא נולד עם נטייה לרגליים ואינו נמשך לכלבות בנות מינו? ודאי שלא...
ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן דרדרה את רש"י להחדיר אלפי הזיות רעות לדת משה.
דוגמה נ
בבראשית (ו, ט) נאמר כך: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ושם פירש רש"י: "בְּדֹרֹתָיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". ובפירושו לבראשית (ז, ז) הוסיף: "מפני מי המבול – אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".
ובכן, אף שפירושו של רש"י-שר"י מופיע במדרש בשינויים, החדרתו לתוך פירוש פשטני מוצהר מובילה לכפירה בתורה, שהרי בתורה נאמר על נח באופן חד-משמעי: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק". ואסביר: חז"ל לא התכוונו שדרשותיהם ישמשו כפירוש פשטני למקראות, אלא הם ביקשו ללמד אותנו עניין אחר לחלוטין! הם ביקשו ללמד אותנו שלנח הייתה מגרעת והיא, שהוא לא היה אדם אשר קורא בשם ה' אל עולם כמו אברהם אבינו, הוא לא היה נלחם בעוז בעבודה-זרה, הוא אמנם קיים את דבר ה' ודאג להמשך קיום האנושות, אך מעבר לבניית התיבה הוא לא פעל כמו אברהם אבינו כדי להציל את האנושות מכליה, ולא ניסה להדריך את בני האדם להכרת הבורא. ואת הנקודה הזו בלבד חז"ל מבקשים ללמד אותנו, לא שהוא לא היה צדיק, אלא שהייתה בו מגרעת משמעותית, ושעלינו ללמוד שלא ללכת בדרך הזו, כלומר אל לו לאדם לדאוג רק לידיעתו שלו את דרך האמת והצדק, חובה עליו להפיץ את האמת לכל באי עולם.
זהו המסר אפוא, חובה עלינו להדריך את בני האדם לדרך האמת, ולא לדאוג רק לעצמנו.
וכל מי שמבין מדברי חז"ל עניינים אחרים, וכל-שכן מי שגורר את פשט דברי חז"ל לתוך פירוש פשטני למקראות, גורר לכפירה בתורה, שהרי לא יעלה על הדעת שהתורה תאמר על אדם שהוא "איש צדיק", בעוד שהוא לפי דברי חז"ל במדרשיהם: "מחוסר אמנה" (ולפי רש"י מקטני אמנה), או שהוא היה מפקפק בדברי אלהים חיים שמא יבוא המבול או שמא לא יבוא.
דוגמה נא
בבראשית (ו, יג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "קֵץ כָּל בָּשָׂר – כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה-זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים". רש"י העתיק את הדברים הללו ממדרש בראשית רבה (פרשה כו), שם נאמר כך (לפי כתבי-יד): "אמר ר' שמלאי: בכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרומוסייה באה לעולם והורגת את היפים ואת הרעים". מטרת חכמים במדרש זה ללמד, שכאשר המין האנושי חוטא בזימה קיצונית כמו שהיה בדור המבול, הקב"ה מנחית על בני האדם מכות קשות, והורג רבים מקרב בני האדם, עד שנדמה שגם "טובים" או "יפים" נהרגים, וזאת בשל מספר החללים הגבוה, שמפיל הקב"ה במכותיו.
כלומר, חכמים ביקשו ללמוד שזימה ותועבה קיצונית גוררת עמה עונשים כבדים מאד, ורק כדי לבטא את עוצמת העונשים והיקפם הרחב, אמרו חכמים שהקב"ה אינו מבחין בין טוב לרע. ברם, החדרת דברי חז"ל שבמדרש – שמטרתם כאמור לתאר את עוצמת המכות והייסורים שהקב"ה ינחית על האנושות אשר סוטה אחרי הזימה והתועבה – לתוך פירוש פשטני מוצהר, גוררת עמה כפירה בתורה ופקפוק וערעור על אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה: יסוד צדקת דינו של הקב"ה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).
יסוד זה גם עוגן בתוך שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דברי רבנו ביסוד זה:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".
דוגמה נב
בבראשית (ו, יז) נאמר: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע", ושם פירש רש"י: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא – הנני מוכן להסכים עם אותם שזירזוני ואמרו לפני כבר: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ' [תה' ח, ה]". המקור שאותו רש"י-שר"י העתיק וסילף הוא מדרש בראשית רבה (לא, יב), שם נאמר כך: "וַאֲנִי הִנְנִי – הנני מסכים לדברי המלאכים, שהיו אומרין: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ' [תה' שם]".
ואיך יעלה על הדעת להחדיר את המדרש הזה לתוך פירוש פשטני מוצהר? וכי יש להבין אותו כפשוטו? דהיינו שהקב"ה דן את דינו של האדם יחד עם המלאכים? וכי הוא זקוק ליועצים? וכי הוא זקוק לסנגורים וקטגורים? וכי הוא זקוק לחיזוק דינו על-ידי המלאכים שיסכימו לו?
מהי אפוא מטרת המדרש? ובכן, המדרש נועד ללמד על השקפה מסוימת בהשגחה והמלאכים נזכרו בו רק כתפאורה. לפי השקפה זו, האדם, בשל אפסותו ביחס לכללות היקום והבריאה, כלל לא היה צריך להיות מושגח, לא על מעשיו הטובים ולא על הרעים, וחסד עשה ה' עמנו שהוא משגיח על עולמינו ומעניש את הרשעים וגומל לצדיקים בעולם-הזה ובעולם-הבא.
וכן כותב רבנו במורה (א, י): "וכן אם חלה מכה על אומה או על אקלים [...] שאותם האנשים פקד ה' מעשיהם, ואחר כך הביא עליהם את העונש, הרי הוא מכנה גם את העניין הזה ב'ירידה'. מפני שהאדם קל מכדי שיפקדו מעשיו וייענש עליהם אלמלי הרצון. וכבר נתבאר זה בספרי הנבואה, ונאמר: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' [תה' ח, ה]".
ומוסיף וכותב רבנו במורה שם (ג, יז): "וכבר תמהו הנביאים גם על שיש השגחה באישי האדם, ושהוא פחות מכדי להשגיח עליו, כל-שכן מה שזולתו מבעלי-החיים, אמר: 'מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ' [תה' קמד, ג], 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' [תה' ח, ה]".
עוד ניתן ללמוד ממדרש זה על האופן שבו הקב"ה מגלגל עונש על הראויים לעונש, וזאת באמצעות הסרת ההשגחה, וכאשר הקב"ה מסיר את ההשגחה מדבר מסוים, הוא עתיד להיות גולה ומטולטל כעלה נידף, וכיליונו קרוב מאד. ובמלים אחרות, הקב"ה הכין מששת ימי בראשית את האפשרות הזו של הצפת העולם במבול, וכאשר מין האדם חטא והרשיע עד לשמים, הסיר הקב"ה את השגחתו ואִפשר למבול לפרוץ ולהשחית את פני כל הארץ.
וכן כותב רבנו במורה (א, כג):
"העניין [הוא] סילוק השכינה אשר הייתה בינינו מאתנו, אשר בעקבותיה העדר ההשגחה עלינו, כמו שאמר באיומיו: 'וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל' [דב' לא, יז] כי אם נעדרה ההשגחה יופקר ויהיה מטרה לכל מה שעלול לקרות, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה [והמקרים העתידיים גלויים לפניו, והוא מסיר את השגחתו מן האדם או האומה כדי שיחולו עליהם המקרים הראויים להם]. וכמה קשה איום זה, ועליו כינה באמרו: 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי' [הו' ה, טו]".
קצרו של דבר, המדרש רומז על חסד השגחת ה' את האדם והעולם, ואף רומז על אופני הענישה – וכל ענייני ההתייעצות וההימלכות, והשמיעה לעצות המלאכים וכיו"ב, המובאות במדרשים, כל אלה נועדו ללמד על אופני הנהגתו את העולם וכן על חשיבות מידת הענווה.
והנה מעט מדברי רבנו בעניין זה במורה (ב, ו):
"ובכמה מקומות [בספרות חז"ל] אמרו כך בסתם: 'אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה' [...] ונאמר עוד בבראשית רבה [נא, ג]: 'כל מקום שנאמר וַייָ [הכוונה] הוא ובית דינו'. ואין הכוונה בכל הלשונות הללו מה שמדמים הסכלים שיש שם דיבור – יתעלה [מלייחס לו דיבור] – או מחשבה, או רעיון, או עצה והיעזרות ברעיון הזולת, והיאך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל זה ביאור – כי אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת איברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות [שבעולם נקראים] 'מלאכים' [...] כי כל כוח שמינהו ה' יתעלה בדבר מן הדברים, הרי הוא מלאך הממונה על אותו דבר. ולשון מדרש קהלת: בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך ומלאך אומר לכרוב [י, כג]. הרי ביארו למי שמבין ומשכיל, כי גם הכוח המדמה נקרא מלאך, ושהשכל [=כוח המחשבה] נקרא כרוב [והוא שם נרדף למלאך], והנה כמה חשוב זה למי שיודע, וכמה כעור הוא אצל הסכלים".
והנה לפניכם גם דברי רס"ג בפירושו למשלי (כא, ל) "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ":
"אין ה' זקוק לְהִתְחַכֵּם [=לרכוש חכמה] או להתבונן [=להבין ולהשכיל] או להתייעץ [=עם המלאכים או כל ישות אחרת] – כי הוא מקור החכמה. [...] ועוד, שלא תועיל אצלו תחבולת החכמים והנבונים והיועצים [=שלא ניתן לשכנעו באמצעות תחבולות ותכסיסים שונים]".
אולם, רש"י הבין גם את המדרש הזה כפשוטו, כביכול הקב"ה הוא ישות אשר נתונה לשכנוע ולהשפעה, כלומר מפירושו עולה שהקב"ה מתחילה לא ביקש להשמיד את העולם, ורק "שכנועם" של המלאכים או ישויות שמימיות אחרות, הוא זה שגרם לכך – כאילו הקב"ה סבר בתחילה שאין העולם הזה ראוי לעונש עד שהמלאכים "האירו את עיניו" והביאו לפניו "ראיות חדשות" שלא היו ידועות לו, ולבסוף הוא הסכים עמם שיש להטיל על מין האדם עונש כבד. זאת ועוד, רש"י לא הסתפק בהחדרת מדרש זה לתוך פירוש פשטני מוצהר, הוא אף העצים את ממד ההגשמה שבו, שהרי במקור המדרשי נאמר: "הנני מסכים", ורש"י אמר: "הנני מוכן להסכים", כלומר רש"י מעצים את תיאור הבורא כישות הנתונה להשפעה ולשכנוע.
פירושו כאן מבטא המשך ישיר להשקפתו שכבר ראינו בחלקים הקודמים, שהקב"ה זקוק למלאכיו, כלומר להימלך ולהתייעץ עמם, כדי להגיע להחלטות נכונות ונבונות ביחס לבריאה ולאופני ההשגחה. וכאמור, השקפה זו רעה מאד, ומתארת את הקב"ה כמלך בשר ודם אשר אינו יודע מראשית אחרית, ואף כמלך בשר ודם אשר מתלבט וחוכך בדעתו היאך ראוי לנהוג, ואף כמלך בשר ודם אשר אינו מסוגל למשול ולמלוך ללא עצת יועציו – שהרי המלאכים נחוצים כביכול להקב"ה כדי לנהל ולהשגיח על עולמו, וכן כדי להביא בפניו מידע שהיה נסתר ממנו.
נקודה נוספת, במקור במדרש רבה נאמר: "הנני מסכים לדברי המלאכים". אולם, רש"י סילף את דברי המדרש, שהרי הוא מנסח את פירושו באופן אחר: "הנני מוכן להסכים עם אותם שזירזוני ואמרו לפני" וכו'. כלומר, רש"י אפילו אינו אומר שמדובר במלאכים בהכרח, ופותח פתח רחב לשיתוף ולהשקפות המינים, לפיהן היועצים והמייעצים הללו, הקרובים לה', עשויים להיות גורמים חיצוניים אחרים כגון: "רוח הקודש" שהזכיר רש"י בחלק הקודם של המאמר או השטן הדמיוני שהסעיר את מחשבתו או אפילו ישויות שמימיות פגאניות אחרות.
וכך בדיוק הבינו המינים את פירוש רש"י, וזה לשונו של הט"ז בפירושו "דברי דוד": "הנני מוכן להסכים – מדנקט רש"י תיבת 'מביא' [בדיבור המתחיל: 'ואני הנני מביא' – כלומר לשון רבים], משמע שמכאן הוכיח שיש כאן דעת אחרים (שזירזו להקב"ה), דאם לא היה אלא דעת עצמו – היה לו לומר 'אביא', אלא אחרים הם שזירזו לכתחילה ועתה הרי הוא מוכן להסכים".
כלומר, הט"ז (פולין המאה הי"ז) הבין, שמדובר כאן ב"דעת אחרים", אשר "עבדו קשה" על הקב"ה כדי לשכנע אותו להביא מבול על הארץ, שהרי בתחילה הקב"ה לא הסכים עמהם, ועתה הביאו לפניו ראיות חדשות שלא היו ידועות לו, או שעתה הצליחו "לרגש" אותו ולשנות את שיקול דעתו. ח"ד שעוועל אף הוסיף בתוך פירושו של "דברי דוד" את המלים: "(שזירזו להקב"ה)", וזאת בהתאם להמשך דברי הט"ז שם: "אחרים הם שזירזו לכתחילה".
מדברי הט"ז ושעוועל אנו למדים עד כמה זיהם רש"י-שר"י את מחשבת הפרשנים המינים שבאו אחריו. ועדיין איני יודע מי הם ה"אחרים" הללו שמזכירים הט"ז ושעוועל, וסכלותם נובעת מבורו הנשבר של רש"י-שר"י ששינה את לשון המדרש שבו נאמר שמדובר במלאכים, ואילו רש"י טשטש עניין זה והותיר פתח רחב להחדרת אלהים אחרים מאלילי העמים.
גם הט"ז ושעוועל לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי נאמר במפורש בתחילת הפסוק: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא" ואיך למדו מתיבת "מֵבִיא" שבפסוק שמדובר בלשון רבים? ושיש כאן דעת אחרים? ויתרה מזאת, גם אם נתעלם מהמילים "וַאֲנִי הִנְנִי", כבר לימדנו רס"ג שבמקומות לא מעטים נאמר לשון רבים ביחס להקב"ה ואין זה חלילה מעיד על שיתוף, וכֹה דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג, וכבר ביארתי אותם בהרחבה בחלק ד של מאמר זה):
"וראיתי [פרשנים כסילים] אחֵרים נתלים במה שאמר ה': 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ', ואומרים: כי [לפי פשט הפסוק, וכרש"י] הלשון הזה מורה על רבים, ואלה יותר סכלים מן הראשונים, לפי שאינם יודעים כי שפת בני ישראל מרשה לנכבד לומר 'נפעל' ו'נעשה' והוא אחד, כמו שאמר בלק: 'אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ' [במ' כב, ו], ואמר דניאל: 'דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא' [דנ' ב, לו], ואמר מנוח: 'נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים' [שו' יג, טו; כלומר, לדעת רס"ג מנוח לא דיבר בשמו ובשם אשתו, אלא בשמו בלבד ונקט בלשון רבים], וכל הדומה לכך".
למדנו מדברי רס"ג, כי "האחרים" היחידים שישנם לפנינו הם רש"י-שר"י, ט"ז ושעוועל, אשר מדמיינים שיש "דעת אחרים" לצד אלהותו של אל אחד שאין בלתו ואין-כיוצא-בו, ולמעשה הם-הם האחרים אשר מייחסים לבורא מגרעות ותולים בו הגשמה. והעובדה שפרשנים כמו רש"י והבאים אחריו, אשר אין להם ידיעות בסיסיות בלשון התורה, ובכל זאת מרשים לעצמם לפרש אותה, מעידה כאלף עדים על יהירותם וגאוותם, שהרי אם הם היו יודעים את מעלתם האמיתית וריחוקם מדרכי מישרים הם לא היו מעזים לפרש את התורה בדרכים הרסניות.
כמו כן, עשרות פעמים בכתבי הקודש נאמרה מילת "מֵבִיא" ביחס להקב"ה, וכי יעלה על הדעת שבכל מקום שהיא נאמרה הדבר מעיד על כך שיש כאן דעת אחרים? והנה רק שתי דוגמאות: 1) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויק' כ, כב); 2) "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה" (במ' טו, יח).
נקודה אחרונה, במקור במדרש הנדון נאמר: "הנני מסכים לדברי המלאכים, שהיו אומרין" וכו', ואילו רש"י מוסיף בפירושו: "הנני מוכן להסכים עם אותם שזירזוני ואמרו לפני" – וכי יעלה על הדעת שניתן "לזרז" את הקב"ה? וכי ניתן לעורר אותו לפעול? וכי הוא מתעצל שראוי "לזרזו"? וכי יתעלה-שמו זקוק לעידוד ולחיזוק? ותוספת מלה זו מבטאת הגשמה מובהקת.
ואחתום בפירושי אונקלוס ורס"ג אשר אין בהם ולוּ זיק של הגשמה:
אונקלוס תרגם: "וַאֲנָא הָאֲנָא מֵיתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא, לְחַבָּלָא כָל בִּסְרָא דְּבֵיהּ רוּחָא דְּחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כָּל דִּבְאַרְעָא יְמוּת", וכמו בתורה, אונקלוס מדגיש פעמיים שמדובר בהקב"ה בלבד: "וַאֲנָא הָאֲנָא" (=ואני הרי אני); ורס"ג פירש שם: "את המבול – הנני מביא שטפון אדיר של מים", וגם רס"ג מדגיש שמדובר בהקב"ה בלבד: "הנני מביא" – ואין בדבריהם שום זכר לקיומה של "דעת אחרים" או לזירוזו של הקב"ה על ידי "אחרים".
דוגמה נג
בבראשית (ו, יט) נאמר: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", ושם רש"י פירש: "וּמִכָּל הָחַי – אפילו שדים". כלומר, לדעת רש"י השדים הם יצורים חיים גופניים אשר אוכלים ושותים ובועלים, ומינם מחולק לזכרים ולנקבות. כמו כן, הקב"ה ציווה את נח להכניס את מיני השדים השונים לתיבתו, כדי שלא ימותו במבול.
והִדגשתי שהשדים גם אוכלים ושותים לפי דמיונו, כי בשני הפסוקים שלאחר מכן נאמר: "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה".
ולעצם פירושו, איני מבין כיצד עלה על דעתו לפרש כך את פשטי המקראות, שהרי הוא מתעלם מפסוקי התורה המפורשים, שבהם הקב"ה כבר פירט לנו מי נכנס לתיבה (אולי גם כדי להוציא מדעתנו את השדים הכעורים שבפירוש רש"י-שר"י): "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ", והשדים שרחשו במוחו של רש"י לא נזכרו כלל.
Comments