אחד מהחברים שלח אלי הקלטה בת 11 דקות שבה מדבר כסיל אורתודוקסי בשם סעדון. בהקלטה סעדון מדבר על עין הרע ומבקש להוכיח שהיא אכן קיימת בהיבט המאגי. נתבקשתי להתייחס ל"ראיות" שהביא סעדון וכן באופן כללי לדברים שהוא אומר. ובכן, סעדון פותח את שיעורו הקצר במלים הבאות: "עין הרע, חוץ מהמיסטיקה שיש בדבר [...] יש בזה גם הלכות, זאת אומרת, יש הלכות עין הרע, אנשים לא יודעים את זה", והוא מוסיף ומביא ראיה מהכומר הפגאני הידוע בציבור בשם "בן איש מוות", וכמו שאין לי צורך להתייחס להזיות של כומרי הבודהה כך אין לי צורך להתייחס להזיות של מקובלים פגאניים פרו-נוצרים ניאו-אליליים.
ועתה לדברי סעדון המאגיקון בעניין "הלכות עין הרע", ובכן, תחילת דברי פיהו סכלות, וכפי שנראה לקמן אחרית פיהו הוללות רעה, שהרי אין שום הלכות בעניין זה (שמוצאו בהזיות העמים עובדי האלילים). אמנם, יש הלכות שנוגעות ל"היזק ראייה" שזה עניין שונה לחלוטין, וכן יש אגדות שהמינים תופשׂים אותן כפשוטן ולומדים מהן שיש עין רעה במובנה המאגי, אך מעבר לזה – מאומה. וחשוב להבין את גודל השקר של סעדון בעניין זה, שהרי אם אכן הקב"ה היה נותן כוח לעין להזיק באופן מאגי, ולפי סעדון יש בכוחה של העין אפילו לרצוח אדם, ואפילו אמא יכולה לרצוח את התינוק שלה בעין הרע מבלי שהיא אפילו מתכוונת לכך – ובכן, אם אכן הקב"ה היה נותן כוח לעין להזיק באופנים כֹּה חמורים עד כדי רצח, ברור כשמש שהייתה לכל הפחות מסכת שלמה בגמרא אשר עוסקת בדינים המשפטיים של נזקי עין הרע, וכן באופנים שבהם ניתן לרסן את בני האדם כדי שלא יזיקו לזולתם בעינם הרעה, אך כל זאת – נעדר.
ומי שסבור שהקב"ה יניח תקלה כל-כך חמורה בעולם שהוא ברא, דהיינו שהוא יאפשר לבני האדם להזיק בעיניהם לזולתם, וכאמור עד כדי רצח, הוא שוטה ורשע וגס-רוח אשר אינו מבין מאומה ביסודות דת האמת, ואינו מבין מאומה בידיעת ה' – כי מיסודות דתנו שה'-אלהים-אמת הוא שופט-צדק ושלם בתכלית השלמות, ולא יעלה על הדעת שהוא יברא עולם באופן כל-כך מעֻוות, אכזרי וכאוטי. ואם אכן היה ולוּ זיק של אמת בדברי סעדון הפגאני, אז לא רק שהדבר היה מלמד על מגרעת חמורה קמי שמיא, אלא שהעולם לא היה מתקיים ולוּ שעה אחת.
ומדובר במגרעת חמורה ופשוטה מאד להבנה, ללמדנו על טמטומו של סעדון, שהרי מי שבורא עולם באופנים הללו הוא לא פחות מאשר כסיל או שיכור כלוט או אכזרי כעובדי האלילים – ואפילו בתי-המשפט של הגויים מבינים את חשיבות הצדק והסדר והמשטר, ואפילו הם מבינים שכאוס מוביל לחורבן המשפחה החברה והמדינה. יתר-על-כן, מי שמייחס מגרעת וכל-שכן מגרעת כֹּה חמורה קמי שמיא, לא רק שהוא מחרף ומגדף את השֵּׁם הנכבד והנורא, אלא שהוא בהכרח גם יכשיל את בני האדם בהגשמה ומינות, כי ייחוס מגרעת קמי שמיא וכל-שכן מגרעת כל-כך חמורה, הינה הגשמה, כי אין מגרעות אלא לשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם – אשר בשל נפשם הכנוסה בגוף נוטים למגרעות שנובעות משאיפת החומר לשקוע בבהמיוּת.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת ייחוס מגרעת לבורא-עולם:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
כמו כן, כאמור, מקור הבלי המאגיה הוא בקרב העמים עובדי האלילים. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות המאגיות הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיוּת. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
ואחתום את המבוא באזהרת ה' יתעלה שלא נתפתה אחרי התהו וההבל הפגאניים:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).
א. חצר השותפין
אחל אפוא ב"ראיה" הראשונה שסעדון מנפנף בה בתרועת ניצחון מהובלת, אך טרם שנעיין בדברי סעדון, עלינו ללמוד לכל הפחות את יסודות הדין. ובכן, במשנה בבא בתרא (א, א) נאמר כך: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע", ושם פירש רבנו:
"חצר זו האמורה כאן היא שאין בה דין חלוקה [דהיינו חצר קטנה מאד שאם יחלקוהָ לא יהיה בה 'ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין', וכפסק רבנו בהלכות שכנים א, יג], ולפיכך אינה מתחלקת אלא ברצון כולם, אבל אם היה בה דין חלוקה ורצה אחד מהם לחלוק – חולקין אותה וכופין את השני על כך. [...] וגובה הכותל שבונים ארבע אמות כדי שלא יראה אחד מהם את חברו, לפי שהראייה היזק, ולא יהיו חורים בכותל כדי שלא יביט אחד מהם על חברו".
ובהלכות שכנים (ב, יד) פוסק רבנו כך: "חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחילקוהָ ברצונם אף-על-פי שאין בה דין חלוקה, יש לכל אחד מהן לכוף את חברו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראֵהו חברו בשעה שמשתמש בחלקו, שהיזק ראייה היזק הוא".
ובכן, בדברי רבנו כאן שמיוסדים על דברי הגמרא שנראה לקמן, כלל לא דּוּבָּר על עין רעה, אלא על היזק ראיה, ויש הבדל עצום בין הדברים. וברור לכל אדם, לגדול ולקטן, ששום אדם לא ירצה שחברו יתבונן לתוך חצרו, לא מפני שהוא חושש מנזקים מאגיים-פגאניים כגון נזקי עינו הרעה של שכנו, וגם לא מפני שהוא חושש מנזקים אמיתיים כגון לשון הרע או פריצה לביתו, אלא מפגיעה בפרטיותו. ומי שמתעקש לפרש "היזק ראיה" באופן משובש ופגאני, דהיינו כחשש מנזקים מאגיים, אינו מבין מהי פגיעה בפרטיות והוא כסיל נבער שהבהמה טובה ממנו.
טרם שנעבור לדברי הגמרא עלינו לעיין בהמשך המשנה שם (א, ב): "וכן בגינה במקום שנהגו לגדור", ובהלכות שכנים (ב, טז) פוסק רבנו וכֹה דבריו: "וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חברו במחיצה גבוהה עשרה טפחים". כלומר, בגינה אין היזק ראיה, שהרי אם היה היזק ראיה רבנו היה מחייב לבנות כותל שגובהו ארבע אמות וכמו שפסק בעניין החצר. וההבדל ברור, בחצר אדם עושה את מלאכתו ומקיים בה פעילות משפחתית, ואילו גינה, האדם רק מעבד אותה ומוציא ממנה פירות וירקות וכו', ואין בה חשש של נזק לפרטיות האדם ומשפחתו.
ועתה לאמור בגמרא שם (ב ע"ב): "וְהַזֵּיק ראיה לאו שמיה היזק? ת"ש [והלא נאמר במשנה]: 'וכן בגינה'! [כלומר, כן יש היזק ראיה, שהרי גם בגינה יש חשש לנזק לפרטיות] גינה שאני, כדר' אבא, דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה [כלומר, אין היזק ראיה בגינה, וכל החשש הוא שמא האדם יגרום לעצמו למידה רעה של קנאה בחברו, וכפי שיוסבר לקמן]. והא 'וכן' קתני! [ובכל זאת, הרי נאמר במשנה 'וכן' ביחס לגינה, משמע שיש להשוות בין חצר לגינה, ומשיבים:] אגויל וגזית [כלומר המילה 'וכן' נועדה ללמֵּד שהחומרים שמהם עשויים כתלי החצר והגינה צריכים להיות לפי מנהג המדינה, וכפסק רבנו שם (ב, יט): 'מקום שנהגו לבנות הכותלים המבדילין בחצרות או בגינות, באבנים שאינן גזית [...] בגזית [...] בכפיסין [...] בלבנים" וכו', ושם רבנו מפרט]".
נמצא אפוא, שמסקנת הגמרא היא שאין היזק ראיה בגינה! שהרי המסקנה היא שהמילה "וכן" שנאמרה במשנה לא נועדה ללמד שיש היזק ראיה בגינה כמו בחצר, אלא היא נועדה ללמד שדין כותלי החצר ומחיצות הגינה שווה בכך שבכולם הולכים אחר מנהג המדינה. ברם, כן יש חשש להיזק מסוג אחר: יש חשש שמא האדם יתעכב ויאריך להתבונן על הצלחתו של חברו, דהיינו על שדה חברו כאשר הוא בשיא פריחתו ושגשוגו, וצרות העין תכרסם בקרבו.
אך החשש הזה לא נפסק להלכה, שהרי אין וודאות שאכן תיכנס בלב האדם צרות עין בהביטו על הצלחתו של חברו, והואיל ומדובר בחשש רחוק, רבנו לא ראה לנכון להעתיקוֹ להלכה.
ועל-כל-פנים, דבר גדול למדנו מסוגיה זו, והוא שהיזק ראייה ועין רעה הם שני עניינים שונים: היזק ראיה הוא נזק לפרטיותו של האדם, כלומר הוא פוגע בבעל הבית; ואילו עין רעה, דהיינו צרות עינו של האדם, הוא נזק לאדם המתבונן עצמו, והקנאה אף עלולה להוציאו מן העולם, וכמו שנאמר באבות (ד, כז): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
ואם כבר הזכרנו את היוצאין מן העולם, נצרף את פירושו של שר"י לסוגיה שם, ומדבריו יובן בבירור מי הוא הכסיל האורתודוקסי אשר דרדר את עם-ישראל להזיות מאגיות פגאניות, וזה לשונו: "אסור לאדם שיעמוד בשדה חברו וכו' – שלא יזיקנו בעין רעה". ובמסכת בבא מציעא (קז ע"א), שגם שם מובאת הסוגיה הזו, אומר שר"י: "לא תזבון – לא תקנה שדה הסמוכה לעיר, שעין בני האדם שולטת בה תמיד; אסור לאדם כו' – שלא יפסידנה בעין הרע". יתר-על-כן, מה שנאמר בגמרא שם: "לא תזבין ארעא דסמיכא למתא [=לא תקנה קרקע בסמוך לעיר], דאמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה", אין זה אלא על דרך החסידות המופלגת מאד. כלומר, התוספת "לא תזבין ארעא" וכו', נועדה להזהיר שלא להכשיל את בני האדם בקנאה, וכלשון העם: "שלא לנקר עיניים", ואין צורך לומר ששום דבר מן העניינים הללו לא נפסק להלכה על-ידי רבנו הרמב"ם.
***
ואחתום בתשובת רבנו (סימן שצה), והואיל ותשובה זו נכתבה ל"חכמי לוניל" לא סמכתי עליה ולא בניתי עליה את ראיותיי, ואיני יודע אם היא לרבנו, כי מצד אחד יש בה דברי אמת אך מצד שני יש מהמוֹרים בלשונה אשר מעוררים ספקות ביחס למקוריותה, והנה התשובה:
"[שאלה:] בספר קנין נמצא כתוב שבין גינה לגינה סגי בעשרה טפחים, ובתחילת בבא בתרא משמע פשיטא לן בגינה דהיזק ראיה שמיה היזק מבחצר [=ואיך למדו שיש היזק ראיה בגינה? ולפי האמור לעיל מסקנת החכמים היא שאין היזק ראיה בגינה וכפסק רבנו] ואם-כן אמאי לא צריך ארבע אמות? יורנו מורנו גאוננו כי צמאים אנחנו לתשובתו כאיל תערוג על אפיקי מים.
[תשובה:] זאת השאלה לא הייתה לאנשים גדולים כמוכם לשאול אותה. וכי לא שני לכו בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי, שיראה אדם חברו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה שיראה קמת חברו משום עינא בישא? שאֵלו דברים חסידות הם, שלא יעיין בו בעין רעה [=בצרות עין], ואותו השנוי שנויא בעלמא הוא ואינו אליבא דהילכתא [כוונתו לדברי ר' אבא שראינו לעיל], אלא, עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים, אבל בגגות [=צ"ל בגינות?] אינו צריך ד' אמות לפי שאין דרכן של אדם לדור בגגות [גינות?] אלא במחיצת י' טפחים סגי כי היכי שיתפס כגנב ק"ו לגינות שאין דרך בני אדם לדור שם. ואם מאותו העניין של עינא בישא [חייבנו כותל לחצר] אפילו בבקעה היינו מחייבין אותו לגדור [...] שעיקר קמתו של חברו בבקעה הוא, וכבר נתברר שאין מחייבין אותו לגדור בבקעה כלל לא בד' ולא בי' ולעולם אין חוששין להיזק ראיה אלא משום בני אדם ובמקומות הקבועים לדירה כחצרות [כלומר כל חשש היזק ראיה הוא משום פרטיות האדם, ולא משום נזק מאגי-פגאני]. ואותן הדברים שנאמרו שם בגינה שאני שנוייא בעלמא היא וזה דבר מבואר ואין ראוי להאריך בו".
ב. יהבי ביה עינייהו ושכיב
בברכות (נח ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר שלשים יום, אומר: 'ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', לאחר שנים-עשר חודש, אומר: 'ברוך מחיה המתים'. [...] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא, פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא, אמרו ליה: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי: 'ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו' ו'שהחיינו'. אמר להו: אנא נמי, כיוון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל, ובריכי עלייכו תלת: הנך תרתי, ו'ברוך חכם הרזים'. אמרו ליה: חכימת כולי האי? יהבי ביה עינייהו ושכיב".
וסעדון ורבותיו למדו מדברי האגדה שבסוף הסוגייה שיש אמת בהזיות המאגיות של עין הרע! כלומר, סעדון הבין שרב פפא ורב הונא כל-כך התלהבו מחכמתו של רב חנינא, עד שדפקו לו עין ורצחו אותו! שהרי הם מבינים את הדברים כפשוטם: "יהבי ביה עינייהו ושכיב", דהיינו נתנו בו את עיניהם ומת! הייתכן כדבר הרע הזה? ומהי חכמתו של רב חנינא? תוספת ברכה! הוא לא המציא תרופה לסרטן או קיבל נבואה מאת ה' יתעלה, אז על מה הם דפקו לו עין?!
ואף יתרה מזו! לפי הזיותיהם, עין הרע איננה בשליטת האדם! כלומר, גם אם האדם אוהב את חברו הוא יכול לעשות לו עין הרע ולהורגו, ואפילו אמא שאוהבת את תינוקה יכולה לעשות לו עין הרע ולהורגו! עד-כדי-כך שגו הכסילים הללו בהבלים, והנה הדברים שאמר בזה סעדון המאגיקון: "זאת אומרת, אנשים חושבים, מתי אתה עושה עין רעה לבן-אדם? שאתה לא אוהב אותו, לא! גם אם אתה אוהב אותו, האמא עושה עין רעה לתינוק שלה ראשונה בעולם: 'אימשי כפרה עליך, עלה מארבעים CC לשישים CC' [כלומר שהתינוק אוכל עתה כמות יפה יותר], ואז הוא מפסיק לאכול, יש לו גזים, לא יוצא לו, כאבי בטן, למה? כי האמא אמרה, ברוך ה' אני העברתי אותו, העליתי אותו, הזזתי אותו – עושה עין רעה [=ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!]".
ורק כסיל זחוח ושחצן מסוגל לומר דברים שכאלה, ואם הקב"ה היה מפקיר את עולמו לעין רעה שכזאת, אוי ואבוי לנו, העולם לא היה מתקיים שעה אחת, שהרי אם האמא מזיקה לתינוק שלה באהבתה אותו, כלומר אם גם האוהבים הגדולים ביותר של האדם מזיקים לו – איך העולם היה מתקיים? ואדם שספג איזה עונש מאלהים, במה יתלה את עונשו? בעין רעה שדפקה לו אימו או בעין רעה שדפק לו אביו! הייתכן כדבר הרע הזה?! במקום לפשפש במעשיו ולחפש מדוע ה' הביא עליו ייסורים, הוא ילך לקלל את אביו ואת אימו! וכבר הרחבתי בהזיות הפגאניות המטופשות הללו של עובדי האלילים, ראו במאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".
קצרו של דבר, הכסילים הפגאניים שהוכיחו מדברי האגדה הללו שיש אמת בעין הרעה וכן שיש אמת במאגיה הפגאנית (שהחדירו ראשוני רשעי אשכנז ובעקבותיהם עבדיהם הנרצעים מקובלי האופל) – ובכן, כל הכסילים הללו משפילים את חכמים ע"ה בתכלית השפלות, שהרי הם מתארים אותם כרוצחים, לכל הפחות בשגגה – הייתכן כדבר הזה?! ואם אכן חכמים רצחו בשגגה מדוע הם לא עמדו על-כך לדין? מדוע אין שום התייחסות בהלכה לרוצח בשגגה בעין רעה? הייתכן שיהיה בדברים הללו ולוּ זיק של אמת, והקב"ה יפקיר את עולמו ולא יפרט את דיני ההורגים בשגגה בעין רעה? והבלי הכסילים הפגאניים הללו מעידים על נחיתותם, ואוי ואבוי לנו שהרשעים הללו שולטים ביהדות בימינו, כי כסילים שכאלה יובילו אותנו לאבדון.
ולאחר כל הדברים האלה, עדיין יש לשאול: ומה חכמים ביקשו ללמדנו בדברי האגדה שבסוף הסוגיה ההיא? ובכן, איני יודע מדוע, אך משום מה לא מצאה חן בעיניהם של רב פפא ורב הונא התוספת של רב חנינא, אולי משום שהרגישו שהוא מתרברב? ('חכימת כולי האיֵ?'), או שהרגישו שאין תוכו כברו? ונתנו בו את עיניהם, כלומר הקפידו עליו והעניקו לו מבט חמור של גערה, ורב חנינא קיבל את תוכחתם והצטער, וצערו היה כל-כך גדול עד שהוא נמשל למת.
עוד ייתכן, שברכת חכם הרזים כבר נקבעה על-ידי הסנהדרין אך ורק לשישים רבוא מישראל, ובכך שרב חנינא העז להוציא שם שמים לשווא כנגד החלטת הסנהדרין, היה בזה עוון חמור. שהרי עוון ברכה לבטלה הוא כעוון שבועת שווא, עוון חמור מאד שיש בו חילול השם הנכבד והנורא... "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמ' כ, ז; דב' ה, יא), ועל חומרת ברכה לבטלה ראו: "'מנהג המקום' – מנפנופי תירוצי המינים".
ג. סעדון טובע בשקריו
עוד אומר סעדון בשיעורו הקצר בעניין עין הרע:
"הגמרא אומרת, האבא רוצה לעלות לתורה הבן שלו לא יעלה אחריו, למה? רואים אבא עולה לתורה ואחר-כך רואים את הבן, אומרים פשש... איזה אבא, איזה בן, ואז הם מסתכלים עליו, כולם רואים ויודעים שזה אבא ובן, אבל עושים לו עין הרע. או שתי אחים, אליהו רוצה לעלות שביעי, אפרים יעלה שישי, שתי אחים, אסור! למה? זה שתי אחים במקום אחד עולים לתורה עלייה [...] עכשיו כל הציבור אוהב אותם, כולם אוהבים אותם, עין הרע! מה זה עין הרע? שהציבור רואה את שתי האנשים האלה, עושים עליהם עין הרע, וכן על זה הדרך".
ולא מצאתי שום סוגיה בגמרא שקובעת את ההזיה הזו, ואתם מוזמנים לתקן אותי. על-כל-פנים, להבנתי סעדון אִבְּן חרדון פשוט מלהֵג! מה כן יש? חכמי-יועצי-אשכנז הם אלה שהחדירו את ההזיה המאגית-פגאנית הזו לעם-ישראל, וכך נאמר בספר ח'רבת יוסוף (סימן קמא):
"כתוב באורחות חיים (הל' שני וחמישי אות כו) שאין לקרות בתורה שני אחים או אב ובן זה-אחר-זה מפני שהם פסולים לעדות זה-לזה, וכתיב: 'עדות ה' נאמנה' [תה' יט, ח] עכ"ל. והכל בו בסימן כ, והמרדכי בהלכות קטנות (סי' תתקסח) כתבו בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' קצ) שיכולים לקרות שני אחים זה-אחר-זה והבן אחר האב ואין מניחין לעשות כן בשביל עין הרע".
הנה ראינו שהמקור להזיה הזו הוא הוזה-הזיות צרפתי (אורחות חיים, אהרן מלוניל, סוף המאה הי"ג), וכן הוזה הזיות צרפתי-גרמני (מרדכי בן הלל, המאה הי"ג), וכן התשר"ץ הידוע לשמצה (אלג'יר, המאה הי"ה). אגב, בספר "אורחות מוות" שנמצא לפנינו נכתב כך: "יכולין שני אחים לקרות בתורה בזה-אחר-זה, והבן אחר האב, ואין מניחים לעשות אלא בשביל עין הרע. ויש אומרים דאין להם לקרות זה-אחר-זה שהם פסולים לעדות זה-לזה וכתיב עדות ה' נאמנה". קצרו של דבר, מקור הדברים הינו בקרב הוזי ההזיות הפרו-נוצרים, ושקר הגה סעדון.
בעקבות הטמאים הללו, פוסק קארו הקראי בשולחן הגילולים שם, וזה לשונו: "יכולים לקרות שני אחים זה-אחר-זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע". והוסיף מוסא איסר-לשלשת שם: "ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע (מהרי"ל)". וכל אלה הזיות נחותות מבית מדרשם של המינים האירופים שר"י. ואגב, טור האבן לא פסק את ההלכה הזו, וקארו הקראי החליט להיות יותר קתולי מהאפיפיור...
"לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ" (הו' ה, ד).
ד. תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ
בבבא מציעא (קז ע"ב) נאמר: "'וְהֵסִיר יְיָ מִמְּךָ כָּל חֹלִי' [דב' ז, טו], אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ".
כיצד יש להבין את הגמרא הזו לפי הרמב"ם? ובכן, רבנו יסביר שמדובר במדרש מוסרי שנועד ללמד על חשיבות העין הטובה של האדם, כלומר רוב החולאים לפי המדרש הזה באים כתוצאה מצרות עין וקנאה של האדם בזולתו, ובמלים אחרות, ממידות רעות. ורק אחד מת זקן ושבע ימים בדרך ארץ, דהיינו לאחר שתמה מנת חייו מן השמים, ולא קיצר את ימי חייו במו ידיו.
וכיצד שר"י פירש שם את המדרש? ובכן, הנה הזיותיו: "כָּל חֹלִי – דבר שכל החולאים תלויין בו, וזו העין, עין רעה; עבד מה דעבד – יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת: אם מת בזמנו אם בעין רעה". כלומר, לפי שר"י, רב האמורא הגדול היה דורש אל המתים! דהיינו עובר על לאו מפורש מן התורה, לאו שנוגע בעבודה-זרה! וכיצד רבנו יפרש "עבד מאי דעבד"? ובכן, לפי רבנו רב הלך בין הקברים ועשה סטטיסטיקה ורשם לעצמו ממה כל אחד מת, ומצא שתשעים ותשעה מתו ממידות רעות ועין הרע בראשן, ורק אחד קנה לעצמו מידות טובות ולא קיצר את ימיו במידות הרעות, וזכה למות זקן ושבע ימים כאברהם אבינו.
ועל דברי המדרש שנוּתח לעיל אומר סעדון אִבְּן חרדון, וזה לשונו:
"צריך להיזהר מעין הרע, שגורמים עין הרע, כמו ספר תורה [וכוונתו למי שמסרב לעלות לתורה אז דופקים לו עין, ועוד הזיות שאין להן שחר]. יש אנשים סתם פוחדים מעין הרע, מכל דבר פוחד מעין הרע, מסכן, יש עין הרע, הגמרא אומרת ריב"ל הלך בבית העלמין ואמר: תשעים ותשע אחוז מתו פה מעין הרע, אחד מת, הגיע זמנו. תשעים ותשע אחוז מתו פה, ריב"ל אומר, הוא הלך בבית העלמין והוא הצביע מה כולם פה מתו מעין הרע. לא הגיע זמנם, אז מי יכול להגיד? הרמב"ם אומר אין עין הרע, בסדר, אבל הגמרא אומרת שיש. אז זה כבר דיון".
ואין כאן שום דיון, יש כאן סכלות חמורה של הבנת מדרשי חז"ל. פשוט תת-רמה. ואכן, מי שפוחד מעין הרע הוא מסכן ואומלל, כי חייו אינם חיים, ונדמה לו לשוטה התועה הלז שכל רגע מישהו יכול לחסלוֹ בעין הרע ולקצר את ימי שני חייו, ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי הקב"ה הפקיר את עולמו לנזקי עיני בני אדם? ומה זה אומר על הקב"ה אם הוא ברא את עולמו באופן שכזה? ואף לא העניק לנו כלים משפטיים כדי להגביל ולרסן את בעלי העיניים הרעות הרצחניות... וכבר הרחבתי במאמר שצוין, בהזיות החמורות שעולות מהבנת עין הרע כנזק מאגי-פגאני.
ה. כל דקפיד קפדי בהדיה
בהמשך דברי סעדון הוא מזכיר את הגמרא בפסחים, וכבר התייחסתי אליה במאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם – חלק ב", והנה שלוש פְּסקות מן המאמר בעניין האמור:
על שלל ענייני המאגיה נאמר במסכת פסחים (קי ע"ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה". כלומר, יש ראיה ממאמר זה שכל ענייני המאגיה ובכללם עין הרע אין בהם שום זיק של אמת, שהרי חז"ל תלו את מימוש הפגיעה והנזק מעין הרע באדם שנפגע ולא באדם שפוגע. כלומר, מי שגורם ומביא על עצמו את הרעה הוא האדם שמאמין בהבל ובשווא, וכעין מה שנאמר באיוב (ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי".
ולכן נאמר בתלמוד לשון הקפדה: "קפדי בהדיה", ללמדנו, שכל מי שמאמץ את ההבל וההזיות המאגיות גורם שיחול עליו עונש, מידה כנגד מידה. כלומר, על-כך שהקפיד על דברי הבל וטמטם את מוחו בשווא, מקפידים עליו מן השמים ועונשים אותו באותו ההבל והתהו שהוא בוחר לשגות ולהקפיד בו. ובמלים אחרות, מי שחושש מנזק מאגי של עין הרע מענישים אותו מן השמים שפחדיו וחרדותיו אכן יתממשו וייגָּרמו לו אותם הנזקים והפגעים שחשש מהם. לדוגמה, מי שחושש שרכבו החדש והיוקרתי יהיה מעורב בתאונה כתוצאה מעין רעה, עלול להיענש מן השמים באותו העונש שפחד ממנו כתוצאה מנהייתו אחרי ההזיות המאגיות.
ובעניין זה כבר הבאתי וביארתי את דברי רבנו במורה על סגולות התהו וההבל "שהם סגולתם ורכושם [של הרשעים] המיועד לאידם [לאסונם, דהיינו לעונשם ולייסוריהם]". כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות, שבהן בחרו הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, הן רכושם ומנת חלקם, ודווקא מהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר והמשבר – מידה כנגד מידה.
עד כאן מתוך המאמר, ועתה לדבריו המעורבבים של סעדון: "אם אדם פוחד מעין הרע הגמרא אומרת בא עליו וודאי עין הרע [...] אבל מי שפוחד, מאן דקפיד – קפדינן בהדיה, מי שלא קפיד – לא קפדינן עליו, אם הוא לא פוחד מעין הרע – לא יבוא לו. [ואז שואל אותו אחד ממשתתפי השיעור, רגע, אז בעצם אין עין הרע למי שלא פוחד ממנה? וסעדון נלחץ ונדחק ואומר כך:] אבל כן יש [עין הרע], בגדול יש [מה זה בגדול?], אם אני עושה לך עין הרע, גם אם אתה לא מאמין יהיה לך [אבל נאמר במפורש בגמרא: 'ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה'], רק מה, אם אתה לא פוחד מעין הרע זה לא נדבק בך זה לא רודף אחריך [רגע, מצד אחד 'יהיה לך עין הרע' אבל מצד שני 'זה לא נדבק בך וזה לא רודף אחריך'? אז כן או לא? ואין היגיון אצל השוטים]".
ו. יוסף הצדיק פחד מעין הרע?
עוד אומר סעדון:
"תראה, הראשון שכבר פחד מעין הרע זה יוסף הצדיק, שהוא נתן את החליפות לבנימין, הוסיף לו את האות ה"א, הבן איש חי כותב הוסיף לו את האות ה"א, למה? להציל אותו, רש"י כותב, רש"י הקדוש, לא יודע אנשים חולקים על רש"י, לא יודע איזה אומץ יש להם, רש"י אומר שרצה יוסף הצדיק להציל את בנימין מעין הרע, לכן הוסיף לו את האות ה"א, ה"א כנגד עין הרע. גם הבן-איש-חי כותב, להציל אותו מעין הרע הוסיף לו את האות ה"א, לבנימין, שנתן לו את החליפות בגדים. זאת אומרת יש עין הרע, אז זה לא בא מהגויים, עין הרע יש".
ולא מצאתי את פירושו של שר"י שנזכר, ואין צורך להתייחס למינים ארורים כיוסוף בגדדי.
ז. לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין
במשנה בבא בתרא (ג, ט–י) נאמר כך: "לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין [...] היה קטון לא יעשנו גדול, אחד לא יעשנו שניים", ושם פירש רבנו: "חצר זו היא שהיה בה לכל אחד מן השותפין בית ידוע, ורחבת החצר משותפת ביניהם. ומנע מכל אלו כדי שלא יתוסף היזק ראיה, לפי שיש לכל אחד מהם למנוע את חברו מלהוסיף בהיזק ראיה, ואין זה [=אחד השותפים] יכול לומר כיוון שאני רואה אותך מפתח זה או מחלון זה, וגם אתה רואה אותי לא תמנעני מלפתוח פתח אחר, אלא יכול למנעוֹ מלהוסיף בהיזק ראיה עליו. והטעם בכל אלו שלא יראֵהו" וכו'.
ובגמרא שם (נח ע"ב) נאמר: "מאי איריא לחצר השותפין? אפילו לחצר חברו נמי לא! [כלומר, מדוע נאמר במשנה שאסור לפתוח חלון דווקא לחצר ששייכת לשותפים? והרי גם לחצר חברו אסור לו לפתוח חלון?] לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לחצר חברו דלא [=לא היה צריך התנא לאסור לפתוח חלון לחצר חברו, שהרי זה ברור], אבל לחצר השותפין [כן היה צריך התנא לאסור באופן מפורש, שהרי השותף יכול לומר לשותפו:] דאמר ליה: סוף-סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר [=מדוע לא תאפשר לי לפתוח חלון לחצר המשותפת? והלא ממילא אתה צריך להצטנע ממני כאשר אנחנו עובדים יחדיו בחצר?], קא משמע לן [=והמסקנה היא שאין זו טענה צודקת, שהרי השותף משיב לשותפו שרוצה לפתוח את החלון, כך:] דאמר ליה: עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך, השתא אפילו בבית נמי בעינא אצטנועי מינך [=עד עתה הייתי צריך להצטנע ממך רק כאשר שנינו עבדנו יחדיו בחצר, ועתה גם כאשר אעבוד לבדי אצטרך להצטנע ממך, שהרי תוכל להתבונן עלי מן החלון שבביתך שפתחת לחצרנו]".
ומשמעות המילה "להצטנע" היא: לחשוש שמא מתבוננים עליך, וחשש זה יגרום לתחושת מתח, לפגיעה בפרטיות, וכן להימנעות מפעולות שהאדם היה מרגיש בנוח לעשות בביתו. וכך רבנו פוסק בהלכות שכנים (ה, ז): "אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר – חברו מעכב עליו, מפני שמסתכל בו ממנו"; ושם (ז, ז) רבנו פוסק כך: "לפיכך מי שבא לפתוח חלון לחצר חברו, בין חלון גדולה בין חלון קטנה, בין למעלה בין למטה, בעל החצר מעכב עליו, שהרי אומר לו: 'תזיק לי בראייה, ואף-על-פי שהיא [החלון] גבוהה, תעלה בסולם ותראה'".
ואיני צריך לחזור ולהסביר את ההבדל העצום שבין היזק ראיה שמשמעוֹ פגיעה בפרטיות, לבין נזק מאגי-פגאני של עין הרע, שיסודו בקרב העמים עובדי האלילים הטיפשים והבהמיים. ולמרות שהדברים ברורים לכל מי שיש בו ולוּ זרזיף של דעת, כך אומר סעדון: "הגמרא במסכת בבא מציעא [=בבבא בתרא] אומרת, אתה אסור לך לעשות חלון לחצר שלי, למה? מעין הרע, אם יש לך בית, ויש לי בית, ויש את החצר שלי ולך פה יש קיר, אתה לא יכול לפתוח חלון חדש להסתכל לי בחצר, כי אתה עושה לי עין הרע, ואני יכול לתבוע אותך על דין עין הרע, כי אתה מסתכל לי בחצר. לכן יש עין הרע בגדול [ומה זה בגדול?], זה לא בא מהגויים, זה נמצא".
ח. עוד הזיות מבית המרזח של סעדון
וכך הוא אומר לקראת סוף שיעורו: "יש בזה כמה ראיות, שבית ראשון נחרב מעין הרע שהייתה בו, שהיה בפרסום גדול", האמנם בית-המקדש הראשון נחרב בגלל עין רעה? היכן הדבר נאמר? והבליו הללו הם לא פחות מאשר כפירה בדברי הנביאים ועזות פנים קמי שמיא – שהרי הוא אומר למעשה שהקב"ה הוא האשם בחורבן הבית, לא בגלל חטאינו ופשעינו גלינו מארצנו ונחרב בית-מקדשנו, אלא בגלל איזו עין רעה מאגית-פגאנית דמיונית. ומי שנכשל בהזיה הזו לעולם לא יפשפש במעשיו, לעולם לא ישוב לדרך האמת, ולעולם לא יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש – שהרי הוא סבור שהייסורים הקשים ביותר שחלו בעם-ישראל הם בגלל עין רעה! ולא רק שהוא לעולם לא ישוב בתשובה, אלא שהוא ישוב על עוונות אבותיו ושוב יגלה מארצו.
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל. וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם" (יר' יא, ט–יד).
עוד אומר סעדון: "הלוחות הראשונות נשברו, למה? היה בפרסום גדול, לוחות השניות איפה כתוב אותם? [בספר שמות פל"ד: 'פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים' וכו'] לוחות הראשונות הקב"ה השתיק את כל העולם [מה?!], נשברו מעין הרע, לוחות השניות לא נשברו". וגם דבריו אלה הם כפירה בתורה, שהרי הלוחות הראשונות נשברו בעוון חטא העגל, ולא בגלל איזו עין רעה מאגית-פגאנית, וכפירתו זו בתורה גם מצדיקה למעשה את העבודה-הזרה! שהרי לפי סעדון, לא בעוון עבודה-זרה לעגל הזהב נענשו ישראל ונשברו הלוחות, אלא העין הרעה הזו, שפועלת באופנים בלתי נשלטים ובלתי רצוניים, היא זו שגרמה, וכמה מתאים לעובדי האלילים האילמים לטשטש ולהעלים את עוון חטא העגל, ולהכשיר בזה את העבודה-הזרה שבידם.
והכסיל חותם: "יש בזה הרבה עניינים [...] אבל יידע שיש את זה. ה' יציל אותנו מעין הרע". "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְיָ נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיה א, ג–ד).
אשריך על העין הטובה שיש לך על ה' יתברך להבין את האמת ולפרסמה ברבים שהבורא לא נתן לבני אדם שום כוחות בעינים.