א. עין רעה בספר דברים
בספר דברים בפרשת כי תבוא נמצאת אזהרה קשה לעם-ישראל פן ילך בשרירות לבו ופן יפנה אחר עבודה-זרה. בתוך הדברים המזעזעים שעלולים להתרחש אם נשליך את האמת ונתרחק מה' אלהינו, נזכרת גם ביאת צבא כובש אכזרי שיעשה שַׁמּוֹת בעם-ישראל, וִיעַנֶּה את עם-ישראל ברעב קשה ומחריד שיעביר את בני האדם על דעתם ויטשטש קשות את אנושיותם. רעב כל-כך קשה ואיום שיגרום למציאות בלתי נתפסת שבה הורים יאכלו את בשר בניהם ובנותיהם. אגב הדברים הקשים הללו, אנו מוצאים התייחסות לעין רעה (כח, נב–נח):
"וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ, וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר. מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
גם מפרשה קשה זו עולה בבירור כי עין רעה היא מגרעת מידותית, שבמקרה המזעזע האמור צצה כתוצאה מתנאי רעב ומצור קשים ונוראיים במיוחד. משמעות העין הרעה כאן היא צרות עין בקרובי המשפחה, שלא לחלוק עמם את בשר הבן או הבת הקטנים שמתו ברעב. כלומר, גם לפי התורה עין רעה מתארת צרות עין דהיינו אנוכיוּת קיצונית מאד, עד כדי הסתרת מזון אפילו מהאנשים הקרובים ביותר לאדם שנותרו בחיים, ואפילו שחייהם תלויים בדבר.
ב. עין רעה לדעת רס"ג
לא רק בתורה מצאנו פסוקים שמתארים עין רעה, בספר משלי מצאנו שני פסוקים שנוגעים לענייננו, הפסוק הראשון הוא (כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל", ושם פירש רס"ג: "טוב עין – הנדיב". והפסוק השני הוא (כח, כב): "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ", ושם פירש רס"ג: "נבהל – ממהר אל הממון אדם צר עין, ולא ידע מאין יבואהו המחסור". נמצאנו למדים, כי גם רס"ג, שקדם להרמב"ם בכ-250 שנים, פירש "עין רעה" באופן מושכל. כלומר, "איש רע עין" הוא אדם "צר עין" רודף בצע ותאוות אשר להוט אחר הממון ועינו צרה בממון זולתו, ו"טוב עין" הוא האדם הנדיב ששמח בחלקו ושמח לשתף את זולתו בממונו ובנכסיו. ברם, לפי פסוקי התורה צרות עין איננה דווקא בממון אלא בכל דבר שעלול להביא לאנוכיות, ללהיטות אחר נכסי הזולת, ואפילו לקנאה בהצלחתו ובאושרו.
ג. התועלת שבאימוץ דעת הרמב"ם
ראינו אפוא, ש"העין הרעה" שנזכרה בתורה ובדברי רס"ג והרמב"ם הינה ביטוי למגרעת מידותית, ולא כוח מאגי שמצוי בעין ושיש ביכולת האדם להזיק באמצעותו לזולתו. ברם, מדוע יש לאמץ דווקא את גישת הרמב"ם? ובכן, בדקנו ומצאנו כי ישנן לפחות שבע תועליות העולות מאימוץ דעת הרמב"ם:
ג.1) מהו הנזק האמיתי שעלול לגרום מי שמאמין שהוא מסוגל להזיק בהקפדת עינו? כדי להמחיש את הנזק האמיתי שעלול להיגרם, אספר כאן סיפור קצר. בעבר, סיפר לי אדם אחד ששמונה שנים לפני שיחתו עמי הוא סגר עסקה לקניית דירה במחיר מציאה, ברם, לאחר כשבועיים, בעל הדירה חזר בו מההסכם שסוכם ביניהם בעל-פה. אותו אדם התאכזב קשות והחליט שהוא "מקפיד" על בעל הדירה שחזר בו מהעסקה, ובמשך שמונה השנים מאז ועד שהוא סיפר לי את הסיפור הזה, הוא מתייסר ומתחבט בשנאה לאותו אדם, ומזכיר לעצמו לעתים קרובות עד כמה אותו אדם הזיק לו ועד כמה הוא "מקפיד עליו".
ברם, למי בעצם הוא הזיק ומזיק ב"עינו הרעה"? אותו אדם הזיק ומזיק לעצמו בלבד! שהרי הוא מקשה את לבו ומעורר כעס בליבו שנים רבות, כעס ותרעומת אשר מזיקים לבריאותו, ועם השנים עבותות השנאה וצרות העין בנפשו מתגברות ומתעבות, וכך גם מחריפים ייסורי נפשו אשר חולה ברגשות שנאה ונקמה מכאיבים. נמצא אפוא שהוא הזיק אך ורק לעצמו, וכפתגם הידוע: מי שעושה טוב – עושה טוב לעצמו, ומי שעושה רע – עושה רע לעצמו.
בנוסף לכך, אותו אדם מזהם את נפשו בהזיה מאגית ופותח פתח לחדירת הזיות מאגיות נוספות, שהרי אם המאגיה קיימת בתחום אחד בחיינו, ברור שהיא קיימת בתחומים רבים נוספים, ואין למעשה גבול לתחומים שניתן להחילה עליהם. וכך הזיה מאגית אחת גוררת עמה הזיות רבות נוספות, ואותו אדם שוקע עוד ועוד בדמיונות ומתרחק מבורא-עולם.
ג.2) מי שמאמין שהוא עלול להינזק מעין הרע חייו אינם חיים, מי שחושש שבני האדם עלולים לפגוע בו בעינם הרעה אין לו יום ולא לילה, כלומר, מכיוון שאין סוף לאנשים שיכולים לפגוע בו בהינד עפעפם – אין סוף לחרדותיו והוא נע ונד כל ימיו ולילותיו כעלה נידף.
ויתרה מזאת, בנוסף לחרדה הבלתי-נשלטת מפגיעה דמיונית מעין הרע, אותו אדם גם עלול לשקוע בים של חשדות כלפי משפחתו ואוהביו הסובבים אותו, ולחשוד באנשים כשרים שמא הם הזיקו לו או שמא הם מבקשים להזיק לו בהינד עפעפם... ועל ייסורי אמונת הבל זו יש להזכיר את מה שכתב רבנו הרמב"ם בהקדמתו לספרו "מורה הנבוכים", שם הוא מסביר מדוע יהיו כאלה שלא יאהבו את ספרו, שמרחיק ומבטל את כל סגולות התהו ואמונות ההבל:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם [=לאסונם, לעונשם ולייסוריהם]".
נשים לב במיוחד למשפט האחרון, כי בו רבנו הרמב"ם מלמדנו שאותם אלה שזיהמו וטינפו את שכלם בהשקפות הרעות – עונשם יבוא עליהם כתוצאה מאותן ההשקפות הרעות שבהן הם מחזיקים: "שהן [ההשקפות הרעות] סגולתם ורכושם המיועד לאידם [=לאסונם]".
ודברי רבנו מתאימים מאד גם לעניין האמונה בעין הרע, שהרי ההזיה הזו גורמת לאדם לשגות בהבל ובשווא בהאמינוֹ בקיום המאגיה כחלק מטבע העולם, וכן גורמת לו לחרדות יומם ולילה, וכן לחשדות כלפי בני אדם כשרים שמא הם גרמו לו לנזקים שבאו עליו, וכן לשנאה כלפי בני אדם שהוא החליט בדמיונו שהם האחראים לנזקים לייסורים ולפגעים שבאו עליו. ואת כל הרעות הללו הוא הביא על עצמו באמצו אל חיקו הזיה מאגית שיסודה באמונות אליליות.
ג.3) הייסורים שיבואו על האדם שאימץ השקפות רעות עלולים בקלות להתפרש על-ידו כאסונות שנגרמו לו כתוצאה מ"עין הרע", דהיינו ממבטים מזיקים דמיוניים שהביט בו זולתו ו"דפק לו עין" בנסיבות כאלה או אחרות. כלומר, בִּמְקוֹם שהאדם שחלו עליו ייסורים יפשפש בדרכיו ובמעלליו וישוב בתשובה ממעשיו הרעים, הוא תולה את הייסורים שבאו עליו ב"עין רעה" שזולתו "דפק לו". תליית הייסורים בגורם חיצוני היא עוון חמור, ובאגרת הרמב"ם ליהודי תימן (עמ' מו), הוא מסביר מדוע יש לבער ולִמְחות את עקבות האמונה באסטרולוגיה, ונראה שהדברים נכונים במידה רבה גם ביחס למפיצי אמונת ההבל ב"עין הרע":
"זו היא ההקדמה שרצו להקדימה [=האסטרולוגים] כדי להרוס יסודות התורה, וכדי שיתפקרו ללכת בשאיפותיהם ומאוויי נפשם הבהמית כבהמות [...] ועל ההשקפות הללו [כלומר לא רק על האסטרולוגיה, על כל אמונה שמרחיקה מעקרון השכר והעונש בפרט, ועל כל ההשקפות הרעות בכלל] הזהיר יתעלה בספרו [=בתורה] והודיענו ואמר, שאם אתם מריתם והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם, אם תהיו בדעה כי חלותם בכם דבר שאירע במקרה ואין סיבתו מפני שמריתם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אמרו בתוכחה: 'וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [...] וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי [וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם]' [ויק' כו, כא–כד] וכו'. וקרי הוא המקרה והאירוע, אמר, אם עשיתם עונשי אירוע שאירע במקרה, הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".
נמצא, כי תליית הייסורים והפגעים בעניינים חיצוניים מקריים כגון בנזק מאגי של "עין הרע", מרחיק את האדם מהתבוננות אמיתית בסיבת הייסורים ומעריכת חשבון נפש יסודי אשר מתחייב בעקבותיהם. ולכן כל-כך חמור לתלות את הייסורים והפגעים ב"עין הרע", כי אמונה רעה זו מרחיקה וחוסמת את הדרך לשיבה אל ה' יתברך, שהרי הייסורים והפגעים אינם בגלל עוונותיו של האדם והתרחקותו מדרך האמת, אלא בגלל שאיזה שוטה "דפק לו עין"...
ג.4) טעם חשוב נוסף: האם ייתכן שה' יאפשר לאדם להזיק לחברו באופן מאגי באמצעות מבט עינו, ולא יאסור זאת בתורה או לא יזהיר על-כך? מדוע אין הגדרה עונשית מדויקת לגרימת נזק באמצעות העין בתורה-שבעל-פה או בתורה-שבכתב? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את הרשעים ש"הזיקו" לזולתם בהינד עפעפם ללא אזהרה שתִּקדם לעונשם? והלא כלל ידוע הוא בתלמוד (יומא פא ע"א ועוד): "לא עָנַשׁ [=הקב"ה] אלא אם כן הזהיר!" האם ניתן להניח שה' יתעלה, שופט הצדק, חלילה יעשה עוול? כלומר שהוא יעניש ללא אזהרה וללא התראה?
ג.5) כמו כן, וכי יעלה על הדעת שה' יאפשר מציאות של גרימת נזקים בעין הרע ולא יעניק כלים ברורים לבתי-הדין לדיני ממונות להתמודד עם נזקים מסוג זה? האם יעלה על הדעת שה' יתברך יאפשר כאוס של נזקים בין איש לרעהו, מבלי לתת לבני האדם את האפשרות להעניש את המזיקים ולפצות את הניזקים? והלא מטרת כל התורה כולה היא יצירת חברה מתוקנת בריאה ומאוזנת, חברת מופת ישרת-דרך, כיצד אפוא ניתן ליצור חברת מופת ללא כלים משפטיים ברורים להתמודד עם הפושעים והרשעים, להוכיח את נזקיהם ולחייבם בפיצוי?
ג.6) על שלל ענייני המאגיה נאמר במסכת פסחים (קי ע"ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה". כלומר, יש ראיה ממאמר זה שכל ענייני המאגיה ובכללם עין הרע אין בהם שום זיק של אמת, שהרי חז"ל תלו את מימוש הפגיעה והנזק מעין הרע באדם שנפגע ולא באדם שפוגע. כלומר, מי שגורם ומביא על עצמו את הרעה הוא האדם שמאמין בהבל ובשווא, וכעין מה שנאמר באיוב (ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי".
ולכן נאמר בתלמוד לשון הקפדה: "קפדי בהדיה", ללמדנו, שמי שמאמץ את ההבל וההזיות המאגיות גורם שיחול עליו עונש מידה כנגד מידה. כלומר, על-כך שהקפיד על דברי הבל וטמטם את מוחו בשווא, מקפידים עליו מן השמים ועונשים אותו באותו ההבל והתהו שהוא בוחר לשגות ולהקפיד בו. ובמלים אחרות, מי שחושש מנזק מאגי של עין הרע מענישים אותו מן השמים שפחדיו וחרדותיו אכן יתממשו וייגרמו לו אותם הנזקים והפגעים שחשש מהם. לדוגמה, מי שחושש שרכבו החדש והיוקרתי יהיה מעורב בתאונה כתוצאה מעין רעה, עלול להיענש מן השמים באותו העונש שפחד ממנו כתוצאה מנהייתו אחר ההזיות המאגיות.
ובעניין זה כבר הבאנו וביארנו את דברי רבנו על סגולות התהו וההבל "שהם סגולתם ורכושם [של הרשעים] המיועד לאידם [=לאסונם, לעונשם ולייסוריהם]". כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות, שבהן בחרו הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, הן רכושם ומנת חלקם, ודווקא מהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר והמשבר – מידה כנגד מידה.
ג.7) אימוץ השקפה נכונה מקרבת את האדם לאמת, ובהתקרבות לדרך האמת ולהשקפות ישרות בריאות ונכונות שכלו של האדם מתחזק, וככל שכוח המחשבה של האדם מתחזק, כך גם הקשר שלו עם בוראו מתחזק והוא מתרומם למעלת העיון ויכולת המחשבה הישרה שבה האדם ראוי להיקרא אדם. וכפי שמבאר רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, נד): שהקרבה לבורא עולם תלויה ועומדת בידיעת האדם את ה' – ובבסיס ידיעת ה' נמצאת החובה לקנות השקפות נכונות שבהן נרחץ ונלבן את נפשנו מטינופי אמונות התוהו וההבל, שמרחיקות אותנו מדרך האמת ומאל אחד יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו, וכֹה דברי רבנו:
"וְאָמְרוֹ [כלומר מה שאמר משה רבנו:] 'לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' [שמ' לג, יג], מלמד, כי מי שֶׁיֵּדַע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שֶׁיְּדָעוֹ הוא הרצוי המקורב, ומי שֶׁסָּכַל ידיעתו [=מי שכָּשל לידע את בוראו] הוא הַזָּעוּם [=שיש זעם כלפיו מאת ה'] המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק".
"וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שם).
סוף דבר
למאמר זה נתקבלה תגובה בת ששה חלקים, להלן לשון התגובה ולאחריה תשובתי:
א) אין כל חולק שעין רעה משמש גם כמונח למידה נפשית של צרות עין, כך שהעובדה שהרמב"ם מפרש את מידת עין רעה אין בה כל ראיה באשר לעמדתו בנושא עין הרע.
ב) סעיף ג.4): בגמרא מופיעים איסורים מפורשים שנובעים מהאיסור להזיק לחברו באמצעות עין רעה, כמו האיסור לעמוד על שדה חברו בעת שעומדת בקמותיה (ב"ב ב ע"ב), או האיסור על שומר אבידה שמצא גלימה לשטוח אותה לצורכו. איסורים שנפסקו גם בשולחן ערוך.
ג) השאלה מדוע אין פיצוי ממוני איננה טענה. כל נזק שאינו ניכר אין עליו חיוב ממוני, על אף שיש בו נזק ממוני עצום. כמו כן יש לשון מצד גרמא, ואכמ"ל.
ד) דברי הגמ' "מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה" נאמרו במפורש לעניין זוגות בלבד, וגם בנושא זה כתבו הראשונים שיש להיזהר לכתחילה, כיוון שאינה הגנה מובטחת.
ה) המשמעות של "מאן דלא קפיד" רחוקה מאד מהנטען במאמר. כפי שמפרש שם רש"י – השדים, שמזיקים למי שמשתמש בזוגות, מִתְאַנִּים בעיקר למי שנזהר לרוב בענייני הזוגות.
ו) אין מן הראוי לכנות אמונה שנזכרת עשרות פעמים בדברי חז"ל, וקיבלוה כל הראשונים ואף נפסקה בשו"ע, אמונת הבל ואמונה תפלה.
עד כאן דברי המגיב, ומכאן ואילך תשובתי, אשר מסודרת לפי סדר תגובות המגיב:
א) ראשית, כל לומד רמב"ם יודע, כי ממה שהוא לא אמר ניתן ללמוד לא פחות ממה שהוא אמר, ואם רבנו מפרש עין רעה באופן רציונלי חזקה עליו שזהו פירושו היחידי לעין רעה; שנית, רבנו בהחלט התייחס לעין הרעה הדמיונית, וזאת במקומות הרבים מאד שבהם הוא גילה את דעתו ביחס למאגיה על כל שלוחותיה וגרורותיה, ואתה מוזמן לעיין בספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 103 ואילך; שלישית, לא יעלה על הדעת שאביר המחשבה היהודית יאמץ לעצמו השקפה אשר מובילה בקלות ובמהירות לשיבושים מחשבתיים כל-כך חמורים, ובמיוחד בעניין האמונה במאגיה – כי לדעת רבנו אמונה זו היא השורש והיסוד לכל העבודה-הזרה.
ב) מה שדובר בו בגמרא הוא היזק ראיה, לא היזק של עין רעה, ויש הבדל עצום בין הדברים. וגם בימינו שום אדם לא ירצה שחברו יתבונן לתוך חצרו, לא כי הוא חושש מנזקי עינו הרעה, אלא מפגיעה בפרטיותו; ואף אין אדם שירצה לפרסם את פרטי נכסיו והצלחתו, לא כי הוא חושש מעין רעה, אלא מנזק אמיתי שיבוא לו כתוצאה מצרות עין כגון לשון הרע, או נזקים מצד שודדים ופושעים, וזו מהות היזק הראיה ותוצאותיו שנזכר בגמרא. ואשמח להסביר לך כל מקרה לגופו באופן רציונלי ככל יכולתי, בתנאי שרבנו פוסק אותו להלכה, כי אין שום ראיה ממה שהשו"ע פסק, שהרי הוא היה מאגיקון גדול ורחוק מאד ממחשבה ישרה, ולכן אין להביא ממנו שום ראיה לדרך האמת. ואתה מוזמן לעיין במאמרי: "האמנם השולחן ערוך שמונים אחוז רמב"ם?" רק כדי להתחיל להבין עד כמה הוא החריב את דת האמת בהזיותיו ובשיבושיו.
ג) נזקי עין רעה הם נזקים ניכרים מאד, שהרי אם אדם מסוגל להזיק בעין רעה הוא מסוגל לגרום לחברו לתאונה ואפילו חלילה לסיכון חיי אדם, כלומר מדובר בנזקים ממשיים מאד, ולא כפי שטענת. ולגבי גרמא, במקרה עבודת התזה שלי הינה על גרמא וגרמי, כך שחקרתי היטב את הנושא, וברובם הגדול של נזקי גרמא יש סנקציות מוסריות ואפילו משפטיות מצד בית-הדין. ובמלים אחרות, אפילו לנזקי גרמא יש התייחסות משפטית בתורה-שבעל-פה – איך אפוא אין שום התייחסות משפטית לנזקי עין הרע שאינם נעשים בתום-לב כנזקי גרמא, והינם נזקים ישירים ומכֻוונים? וכי שופט כל הארץ לא יעשה משפט? וכי איש הישר בעיניו יעשה?
ד) איני יודע על איזה ראשונים אתה מדבר, כי מי שכותב שיש להיזהר לכתחילה ומתכוון לכך באופן פשטני הוא שוטה גמור, ולא חסר מחכמי ישראל הראשונים שהיו לדעת רבנו הרמב"ם מחוסרי דעת כנערים נבערים, אשר תעו ולעו בהזיות ובדמיונות חמורים מאד. וראה הלכות עבודה-זרה לרבנו סוף פרק יא על חכמי ישראל מחוסרי הדעת. אתה גם מוזמן לעיין לדוגמה בסדרת מאמריי על רש"י או על הרמב"ן, או בסדרת מאמריי על מלחמתו של הרמב"ם בגדולי הדור הוזי ההזיות שמתעים את העם אחר ההבל, שזהו רובם הגדול של חכמי ישראל הללו.
וביחס לדבריך שהמאמר שנזכר נאמר רק לעניין הזוגות, לעניות דעתי אין ללמוד ממנו רק על הזוגות, אלא על כל ענייני המאגיה והדמיונות האליליים לרוב סוגיהם ומיניהם, וכמו שרבנו כותב בצוואתו למורה: "אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת [כמו רוב חכמי ישראל באלף השנים האחרונות, ורבנו אומר זאת במקומות לא מעטים], הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם, שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם". ואם הבנת את יסוד השכר והעונש שבדברי רבנו במשפט האחרון, תבין שחז"ל לא דיברו רק על עניין הזוגות, אלא זהו בניין אב לכל הזיות המאגיה הנגעלות למיניהן ולסוגיהן, שיסוד כולן באמונות אליליות. ובמקומות אחרים במאמריי הסברתי עניין זה ביתר הרחבה.
ה) אתה מניח כי דברי רש"י נכונים בהכרח, ובכן, צר לי לאכזב אותך אך רש"י היה גדול המינים שקמו לעם ישראל במשך הדורות, ואם אינך מאמין, אתה מוזמן לקרוא את סדרות מאמריי על רש"י, גם בענייני ההגשמה ושאר ההזיות, וגם בענייני השדים שהזכרת, כי לעניין השדים בלבד ייחדתי ב"ה סדרת מאמרים בת 17 מאמרים, ועוד שישה מאמרי מבוא בעניין השדים ומשמעות האמונה בהם לדעת רבנו. ואם יש לך זכות ותרצה לשמוע דברי אמת ולהכיר בדרך האמת, אשלח לך קישורים לכולם. זאת ועוד, צר לי עליך מאד אחי היקר שנטית אחר הזיותיו של רש"י להאמין בשדים ובניהם, שהינם עבודה-זרה קדומה ומתועבת מאד, ורש"י וחבר מרעיו הם אלה שהנחילו לנו את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן והחריבו בכך את דת משה.
ו) עין רעה נזכרה עשרות פעמים בדברי חז"ל, אך לא במשמעות מאגית, אלא למיטב הבנתי: או במשמעות בסיסית פשוטה כמו שרבנו מסביר, או כמשלים בתוך אגדות שאין להבין אותן כפשוטן, ולכן אני מרגיש בנוח מאד עם חז"ל. ואדרבה, אנכי מגן על כבודם של חז"ל במה שאיני מפרש את אגדותיהם כפשוטן, בניגוד לרש"י וחבר מרעיו, אשר משפילים את החכמים בכך תכלית השפלות, כאילו חכמים היו בערים נבערים מאמיני הנמנעות וההזיות, ויש לך הרבה מה ללמוד בעניין זה אם תרצה, ואתה מוזמן להתחיל מהקדמת רבנו לפרק חלק.
ומה שהאמונה בעין הרע נפסקה בשו"ע וקיבלוהָ כל הראשונים, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד מבחינתי, כי האמת אינה נבחנת לפי רוב ההולכים בה והטוענים אותה, אלא לפי אמיתתה והראיות שעומדות מאחוריה. קבל האמת ממי שאמרו – זו מהותו של האדם היהודי ההולך בעקבותיו של אברהם אבינו. ורוב הראשונים לא ידעו אפילו ידיעת ה' וייחוד ה' מה הם, ואפילו לא ידעו היטב את הלכות עבודה-זרה! ולא רק זאת, אף שגו ותעו ולעו באינסוף הזיות והבלים אשר רובם נוגע בעבודה-זרה, ואתה מוזמן לעיין במאמריי שעוסקים בהתייחסותו של רבנו לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות, שרחקו מאד מדרך האמת והחריבו את דת משה.
ומדבריך אני מבין שדבריי יהיו קשים מאד בעבורך, כי גם אני הייתי בעולם הזה שאתה נמצא בו כעת, ואיני יודע איך הייתי מקבל אז את הדברים, כלומר לפני שחקרתי ודרשתי היטב. והדרך פתוחה בפניך: או לדחות את דבריי שהרי רובם אינם אלא ראשי פרקים בלבד, או לעיין במאמריי ולנסות להבין על מה אני מדבר, כי כל דבריי מגובים בעשרות רבות של ראיות חזקות מאד, ואף אם הנני צודק רק בשבעים אחוז משלל ראיותיי, עדיין כל טענותיי שהובאו לעיל עומדות בעינן ואף הרבה יותר מכך, כי האמן לי שהשתדלתי להיות עדין מאד בדבריי אליך.
"וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במ' טו, לט).
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג).
א) ראשית, כל לומד רמב"ם יודע, כי ממה שהוא לא אמר ניתן ללמוד לא פחות ממה שהוא אמר, ואם רבנו מפרש עין ראה באופן רציונלי חזקה עליו שזהו פירושו היחידי לעין רעה; שנית, הוא כן אמר, במקומות הרבים מאד שבהם הוא גילה את דעתו ביחס למאגיה על כל שלוחותיה וגרורותיה, ואתה מוזמן לעיין בספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 103 ואילך; שלישית, לא יעלה על הדעת שאביר המחשבה היהודית יאמץ לעצמו השקפה אשר מובילה בקלות ובמהירות לשיבושים מחשבתיים כל-כך חמורים, ובמיוחד בעניין האמונה במאגיה, כי לדעת רבנו אמונה זו היא השורש והיסוד לכל העבודה-הזרה.
ב) מה שדובר בגמרא מדובר בהיזק ראיה, לא בהיזק של עין רעה, ויש הבדל עצום בין הדברים. וגם בימינו שום אדם לא ירצה שחברו יתבונן לתוך חצרו, לא…