ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?

אחת ההזיות הקדומות ביותר שהממו את עם-ישראל ועכרו וטמטמו את חשיבתו היא ההזיה שהקב"ה ברא את עולמו באמצעות רצפים של אותיות, כאילו יש לרצפים של אותיות כוחות על-טבעיים כדי ליצור ולברוא את העולם המשוכלל שעומד לנגד עינינו המשתאות. כל מי שחושב שהעולם המשוכלל הזה על שלל מדעיו העמוקים והמורכבים וכן אינסוף מאפייניו הייחודיים המרתקים המדהימים והבלתי נתפשׂים לשׂכל האנושי – דהיינו שהיקום המרהיב העצום המגוון והבלתי נתפשׂ הזה נוצר באמצעות מלמול של כישופי לחשים וצירופי אותיות, בדומה למכשפי העמים החשוכים עובדי האלילים – הוא הוזה הזיות מטומטם ביותר!

ולא רק שהוא הוזה הזיות, הוא מחרף ומגדף את השֵּׁם הנכבד והנורא במה שהוא מדמה אותו למכשף עובד אלילים. זאת ועוד, לא רק שהוא מין גמור במה שהוא מדמה את ה' יתעלה לבני האדם ולא לסתם בני אדם אלא למכשפים פגאניים נגעלים, אלא שהוא גם מחריב את מחשבתו של עם חכם ונבון, מחדיר הזיה מאגית שמטמטמת את הכוח השכלי שהוענק לנו, מנציח בקרבנו את הבערות והסכלות, ופותח פתח רחב כאולם להחדרת אינסוף הזיות מאגיות פגאניות, שמערטלות אותנו מערכינו המחשבתיים והמוסריים, מדרדרות אותנו להיות עם סכל ונבל, ממיטות עלינו אסונות גלות וייסורי אימים נוראיים – והחמור מכל, מרחיקות אותנו מהיות עם חכם ונבון אשר נצטווה למלא ייעוד נשׂגב: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ומוסרי: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).

ולא לחינם ההזיה המרכזית שספר-האופל פותח בה היא ההזיה הזו, ראו בהקדמתו כמה הוא מתעמק בעניין זה ובונה עליו תלי תילים של הזיות, כאילו מדובר ביסוד הדת היסודי! וההזיה זו היא הראש והיסוד למינות ולהגשמה, והשער הפרוץ לטמטום ולאלילות. כי היא למעשה משחיתה את ההשקפה הראשונה שהתורה מבקשת ללמד אותנו – שהקב"ה ברא את העולם בחכמה משוכללה ומופלאה נשׂגבה מבינתנו, ואילו ספר-האופל קובע, בעקבות המינים הראשונים, שהקב"ה דומה למכשף שהרי הוא ברא את היקום באמצעות כישופים ומאגיה.

"וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר[-אמת] וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ [ומתוך האופל] עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה. וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּייָ שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ, כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן, [והם:] מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק" (יש' כט).

א. המקור להזיה – תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן

כמו הזיות רבות, גם המקור להזיה שהקב"ה ברא את עולמו בכישופים, נעוץ בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם המדרש בעניין זה במסכת ברכות (נה ע"א), ושם נאמר כך:

"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".

כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה שמו זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.

ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש מבקש ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר-התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש שם יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללה.

ובמלים אחרות, חלילה לחכמים מלומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירופי אותיות", וכאמור, כל מי שסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים ומלחששים תהו והבלים. אלא, האותיות הללו הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף ספרותי בולט ונאה מאד: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.

ואצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק בספר משלי שם עוסק בחכמה, ולאו דווקא בתורה. מדוע אפוא המדרש מחליף את החכמה בתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:

"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [פרק ח במשלי עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים [...] כיוון שהעיד השֵּׂכל ונאמר בכתובים כי היוצר יתהדר ויתרומם ברא מה שברא בחכמה, כלומר [באופן] מחוכם ומושלם [תוספת זו נועדה לשלול מה' חכמה שהיא חוץ ממנו, כי ייחוסה הוא שיתוף], נתברר בכך מה שאמר על החכמה שהיא קדמה לכל הבריאה בחיוב, לפי שהכל לא נברא אלא מחמתה [כלומר, לפי שהכל לא נברא אלא בחכמה]. [...] והנה, עצם החכמה, ואף-על-פי שאינה עומדת בעצמה [איננה ישות בעלת מודעות], הרי אין מציאותה נעדרת בכל נברא שברא ה' [שהרי הכל נברא כאמור בחכמה מופלאה]. ותיאר כאן כל מעשה בראשית, אמר על מה שנברא ביום הראשון: 'בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם' [מש' ח, כז] [...] והגיעה החכמה לתכלית הכבוד באמרה: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן' [שם, ל], כי בה מחדש כל מה שמחדש ובה יוצרו ומוציאו לפועל וממציאו. והיא בלי ספק על דרך המשל שמחה יום-יום, כי כל דבר שנברא בכל יום היא מתחדשת עמו [...] ואמרה: 'וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים' [שם] לא בעצמי, לפי שאינה פרט [ישות בעלת מודעות], אלא, נוחליי ורוכשיי [=החכמים], עליהם אמרתי: 'וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם' [שם, לא]. והמאמרים האלה מן ההפלגה וההגזמה בכבוד החכמים מפני שמלאכתם מלאכת שמים".

נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש החליפו את החכמה בתורה כדי לרומם את מעלת התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד, שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם קיום התורה. קצרו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...

וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם מטרת המדרש בברכות היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.

והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חוכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל. ומעידים על אמיתת דברינו גם דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג), על החכמה: "'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים [=משוכללים] – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".

ב. תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס דת משה

ועתה אחל להתייחס לספר יצירה: ובכן, עיינתי בו מעט ונגעלתי, כלומר, די היה בעיון מועט כדי להבין שמדובר בהזיה מוחלטת, והנה התובנה הראשונה שעלתה מעיון קל בספר: האמור בספר משקף באופן חזק מאד את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, וכפי שפורט לעיל, וכידוע, תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן הינה אחת מהרעות החולות הגדולות ביותר שהשחיתו את מחשבתו של עם חכם ונבון, והפכו אותנו במהלך אלף השנים האחרונות לעם סכל ונבל.

והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בהקדמתו לפרק חלק, אשר מהם עולָה לא רק חומרת ההשקפה הזו ותוצאתה המחרידה – השחתת הדת לחלוטין, אלא גם העובדה המחרידה שכל הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, כולם למעט יחידי סגולה נדירים ובודדים מאד שניתן אולי לספרם על יד אחת, כולם-כולם נכשלו ונחבלו בהזיה הזו, וכֹה דבריו:

"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?

והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".

ושימו לב כמה נדירים ובודדים הם יחידי הסגולה מקרב "חכמי ישראל" אשר הבינו שאין לתפושׂ ולפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמתו לפרק חלק שם:

"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.

ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה".

ג. ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?

ועתה לשמונה תובנות נוספות שעלו מעיון נוסף בספר ההזיה שמכונה "ספר יצירה": 1) שקר בעצם שמו – עצם שמו של "ספר יצירה" כבר מעיד על-כך שמדובר בשקר וכזב, כלומר, איך חיבור שמכיל בסך-הכל כאלפיים מילים (ספרתי) נקרא בימינו בשם "ספר"?

2) דרדור לעבודה-זרה – כאמור, מדובר בספר שהוא הזיה מוחלטת, מפני שנטען בו שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפים שונים של אותיות, בדומה מאד לכישופי המכשפים ההוברים עובדי האלילים. ויש בהזיה הזו סכנה גדולה, מפני שבהזיה הזו "ספר יצירה" קובע שיש אמת בתעתועי המכשפים, וטוען למעשה שיש בכוח המכשפים ובכוחם של רצפי אותיות לפעול גדולות ונצורות בבריאה: לברוא עולמות ולשדד את מערכות הטבע! וכידוע, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק. לפיכך, כל אימות דמיוני של מעשיהם ופעולותיהם של המכשפים מוביל באופן ישיר ומיידי לאימות השקפות מאגיות אליליות משחיתות ואף לעבודה-זרה גופה! כמו כן, כאמור, יש בהזיה הנחותה הזו גם דימוי הבורא לבני האדם, או יותר מדויק, למכשפים.

3) ספר יצירה מבוסס על ההנחה המדעית הקדומה שהיסודות של החומר בעולם נחלקים לארבעה חלקים: מים, אש, רוח, ועפר, וכידוע, החלוקה הזו מבוססת על התהו, ולכן לא יעלה על הדעת שמדובר בחיבור שכתב נביא (וכידוע יש שמייחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה).

4) לגבי הפירוש שמיוחס לרס"ג שנכתב לספר הזה: ייחוס הפירוש לרס"ג מצוי במחלוקת גדולה מאד, אך מבחינתי אין הדבר מעלה ולא מוריד, אפילו אם רס"ג כתב אותו כמו שיוסוף קאפַּח מתעקש לטעון וכמעט נשבע באביו ואימו על-כך, לא מן הנמנע שרס"ג ישגה. אך קשה לי מאד-מאד-מאד לקבל שאיש המחשבה הישרה יאמץ ספר כל-כך דמיוני מאגי והזייתי.

ויתרה מזאת! ראינו לעיל ראיה עניינית גדולה מאד לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את "ספר יצירה", שהרי לדעת רס"ג הפסוק במשלי שנדון לעיל: "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", לא נועד ללמד שהחכמה היא ישות נפרדת אשר נבראה קודם לבריאת העולם, אלא שכל העולם כולו לא נברא אלא באמצעותה, ולכן נאמר עליה שהיא נבראה לפני בריאת העולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בה, דהיינו בחכמה מופלאה לאין חקר. כלומר, לדעת רס"ג העולם נברא בחכמה מופלאה ומשוכללת ולא באמצעות צירופי אותיות.

וראיה גדולה מזאת מצאנו בכתבי רס"ג, שהרי רס"ג אומר לעיל במפורש שהקב"ה לא ברא את העולם בכלִי, כמו החכמה וכל הדומה לה, וכל-שכן שגם האותיות וצירופיהן הן בגדר "כלי", והנה לפניכם שוב דברי רס"ג בספרוֹ, והנני חוזר עליהם כדי להסיר ממנו את לעזי ההוזים:

"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".

והנה עוד ראיה נאה לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את הפירוש לספר יצירה: רס"ג קובע במפורש שכל המאמרות שנזכרו במעשה בראשית, כגון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בר' א, ג) וכיו"ב – כולם הינם רצונות, וכֹה דברי רס"ג בפירושו לבראשית (א, ו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים – רצה ה'". כלומר, לפי רס"ג הקב"ה ברא את העולם ברצונו ולא בדיבורו! הוי אומר, העולם המשוכלל והמרהיב שלפנינו לא נברא בלחשושי ההבל הריקים של ההוברים הכעורים, אלא באופנים עלומים ונעלמים, דהיינו ברצונו הנשׂגב והמופלא של הבורא יתעלה ויתרומם שמו. אגב, מטרתו של רס"ג בפירושו לעיל היא לשלול את ההגשמה, דהיינו לשלול מה' יתעלה אמירה מילולית, כי הקב"ה אינו גוף שיש לו כלי דיבור גופניים – אלא, הקב"ה רצה באותו הרצון הנשׂגב שלעולם לא יובן לאמיתו, ודי ברצונו הנעלם הזה כדי לברוא את כל היקום כולו.

גם רבנו הרמב"ם הלך בדרך זו, וכך הוא מפרש במורה (א, סה): "והנה, כל מה שנאמר במעשה בראשית 'וַיֹּאמֶר' 'וַיֹּאמֶר' – עניינו רָצָה או חָפָץ. וכבר אמר את זאת זולתנו [=רס"ג], ונתפרסם מאוד. וההוכחה לכך, כלומר שהמאמרות הללו [במעשה בראשית] הם רצונות לא דיבורים, כי הדיבורים לא יהיו אלא למצוי שיקבל את אותו הציווי, כך אמרוֹ: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' [תה' לג, ו], כשם ש'פִּיו' ו'רוּחַ פִּיו' – השאלה, כך דְּבָרוֹ ומאמרו – השאלה, והכוונה שהם נמצאו בחפצו ורצונו. וזה ממה שלא נעלם מאף אחד מחכמינו המפורסמים".

כלומר, לא ייתכן שהקב"ה אמר וציווה שהרי לא היו עדיין נבראים בראשית הבריאה שיקבלו את ציווייו והוראותיו, ולכן "רוח פיו" ו"דברו" של הבורא שנזכרו בתהלים הינם השאלה. אגב, מה שלא נעלם "מאף אחד מחכמינו המפורסמים" נעלם ממחברוֹ הפגאני של ספר יצירה.

5) עובדה חשובה נוספת היא שרבנו הרמב"ם לא התייחס לספר זה ולהזיותיו בשום מקום ברחבי כתביו, וברור שאם היה מדובר בספר כל-כך חשוב ויסודי, אשר כתב אברהם אבינו ואשר עוסק בסתרי מדעי האלהות, אין ספק שרבנו היה לכל הפחות מזכיר אותו ומכשיר אותו. אלא, כמו שהוא יוחס בשקר לאברהם אבינו, כך הוא עצמו שקר וכזב, בור ריק שאין בו מים.

6) איך יעלה על הדעת שהספר הזה יצא מחז"ל או מחכמים שקדמו לחז"ל? והלא חז"ל מורים לנו במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים", ואיך יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו שלא לדרוש במעשה בראשית לשני תלמידים או יותר, יכתבו ספר אשר מתיימר לעסוק במעשה בראשית? והנה לפניכם פירוש רבנו במשנה שם: "ולא במעשה בראשית בשניים, וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרו: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב] יחיד שואל ואין שניים שואלים [...] ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם" וכו'.

7) ה"ספר" עצמו, אשר כולל כאמור כאלפיים מילים, כתוב בלשון מאד לא ברורה, והקוראים מוזמנים לקרוא אותו ולשפוט בעצמם, ואין לייחס לשרבוט כל-כך לא-קריא ומבולבל גדוּלה ורוממות דמיוניים, ושיטה זו הביאה עלינו את האמונה האלילית ב"קדושתו" של ספר האופל.

8) לפי מסורת התורה-שבעל-פה העדר תגין בספר-תורה אינו פוסל כלל ועיקר, וזו המסורת שבידי רבנו ושהייתה בידי הקדמונים (כגון בקרב יהודי תימן ובספרי התורה העתיקים). ברם, בפירוש לספר יצירה נאמר, שספר-תורה שנכתב ללא תיוג – פסול! וקיצוניות זו מעידה על-כך שמדובר בספר מאוחר שמוצאו כנראה בקרב רשעי אשכנז הראשונים אשר כידוע הלכו בדרכי המינות, וייסדו את הדת האורתודוקסית אשר המיטה על עמֵּנו ייסורי אימים. וראוי לעיין באופן יסודי בפירוש הזה המיוחס בשקר לרס"ג, ויהי רצון שאזכה לכך ואקעקע את שקרי המינים.

והנה הדברים ששורבטו שם (עמ' קל): "ומוסרים [במסורת התורה-שבעל-פה כביכול] כי ספר-תורה, אם לא נכתב בדקדוק התגין אסור לברך עליו ולא לקרות בו בציבור, ואומרים: ולפיכך לא יחיה מי ששמתוהו בו אלא ימות במהרה". ולא רק שהדברים הללו מנוגדים למסורת התורה-שבעל-פה הנאמנה, אלא ברור שהם יצאו מקרב המינים, שהרי רק המינים יעזו לשרבט שמי שנידוהו בספר-תורה שנכתב ללא תיוג "ימות במהרה", וזו הזיה פגאנית שנובעת ממינות.

קצרו של דבר, מדובר במקשה אחת של פטריית-הזיה שעלולה להחריב את המחשבה הישרה. ודי בעיון מועט כדי להבין שמדובר בספר אלילי, כמו שדי בעיון מועט כדי להבין שהקוראן או ספר-האופל או הברית-החדשה הם ספרים אליליים נגעלים ומטופשים מאד. "אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח), "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י).

אגב, שמעתי פעם טענה מאיזה דרדעי תוהה ובוהה, שהעובדה שקאפח הוציא אותו לאור מעידה על כשרותו, ובכן, אין זו הפעם הראשונה שקאפח מוציא את ספרי המינים, בנוסף לשני ספריו של הפוחז הידוע (תשובות ופסקים, ובעלי הנפש), הוא הוציא גם את הספר: "כתאב אלחקאיק" שכל כולו הזיות קבליות (ובסוף מבואו לספרו הזה הוא אף כותב דברי הערצה לרש"י-שר"י!), וכן את "מדרש הבאור" שאף הוא מלא הזיות ודמיונות, וקאפח אף מודה בכך בפה מלא במבואו לספרו שם – כך שאין ראיה לכשרות-ספר ממה שקאפח בחר להוציאו.

לזאת יש להוסיף את העובדה שקאפח נמנע במשך כל ימי חייו להוציא את ספרו של סבו "מלחמות השם", דבר שמעבר לכפירה בטובה הגדולה של סבו מחנכו מטפחו ומגדלו, יש בו גם בגידה חמורה בדרך האמת. וכמובן, בל נשכח את הודאתו של קאפח בקבלה, שזו בגידה נוספת חמורה אף יותר, גם במלחמתו של סבו למען דרך האמת וגם בדרך האמת עצמה.

וכל מי שקורא לקאפח בתארי רוממות עבירה בידו, ולא רק כי כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא לא פחות מפני שקאפח ידע את האמת והעדיף את השווא וההבל וטובות-ההנאה, ועל-כך ראו: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'".

ד. ספר יצירה – הזיה משחיתה

חשוב להדגיש במאמר זה את חומרת ההזיות המאגיות, מפני שהן משחיתות ומרוצצות במגפי ברזל מסומרים את צלם האלוה שהוענק לנו, דהיינו את השׂכל האנושי ישר המחשבה. אמנם, כבר אמרתי את הדברים הללו במקומות רבים, אך בשל חשיבותם העצומה הנני חוזר עליהם. נחל אפוא בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב) בעניין חומרת ההזיות המאגיות, וכֹה דבריו:

"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".

כלומר, ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בתחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו השגיאה שיש למאגיה הפגאנית שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה הינה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?

בנוסף להתפשטות ההזיות המאגיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:

א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.

ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים, והזהירנו על-כך ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח).

וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:

"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ג; דב' ה, ז).

כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכפסק הרמב"ם (עבודה-זרה ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכפסק רבנו שם (ב, ז):

"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

ובמורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר המינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה]".

סוף דבר

אחתום מאמר זה בדברים שהובאו בעניין הספר הזה ב"ויקיפדיה", וכך נאמר שם:

"הספר, שאורכו כאלפיים מילים [ולשם ההשוואה במאמר זה יש למעלה מ-4500 מילים], עוסק ביסודות מהם נברא העולם [וכבר ציינתי לעיל שהזיית ארבעת היסודות: עפר ואש רוח ומים, אין לה שום יסוד והינה הבל מהובל ששגו בו חכמי קדם] [...] החיבור נפתח במילים: 'בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק [=פועל נפוץ בספר האופל ובספר יצירה] יה ה' צבאות אלהי ישראל, אלהים חיים, אל שדי רחום וחנון, רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, ברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וספר וסיפור [ה' יתעלה ברא את עולמו בספרים וסיפורים?]'.

שלושים ושתיים הדרכים הן עשר הספירות (הממוספרות מאחת עד עשר) ועשרים ושתיים אותיות האלפבית. לפי הספר, באמצעות עשר הספירות וכ"ב אותיות האלפבית העברי, ברא האל את העולם, וכאשר גילה אברהם את הסוד הזה, הבין את יסודות האמונה, 'ועלתה בידו': 'וכיוון שראה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכול הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם, שנאמר: וְהֶאֱמִן בַּייָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה [בר' טו, ו]' [והפסוק שמצטט המקובל ההוזה עוסק במקורו באמונה בהבטחת ה' לבן ובריבוי זרעו, ולא בשום דבר אחר]".

ומה אפשר לצפות ממטומטם שהשחית את מחשבתו בעשר ספירות השיתוף הקבליות? ומה אפשר לצפות ממין אשר כותב דברי הגשמה מכוערים: "נגלה אליו אדון הכול הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו"? מדובר אפוא בספר שיצא ממקורותיהם הנרפשׂים של המינים הארורים.

אמנם, תוספת המינות המודגשת כנראה לא שייכת למחבר ספר יצירה אלא למינים האירופים המגיהים, כי בכתבי-היד של הספר לא נזכר המשפט הזה (לפי מהדורתו של קאפח). ועדיין דבריי לעיל בעינם עומדים ומדובר בספר שיצא מביביהם המצחינים של המינים האירופים. כלומר, מדובר ביצירה של מקובל הוזה הזיות שהתערבו בה מגיהים אירופים נבערים.

קצרו של דבר, מדובר בספר קבלי אשר מזוהם בהזיות מינות מאגיות. ו"ספר יצירה" שנזכר במסכת סנהדרין אין הכוונה כלל לספר הפגאני הלז, אלא בקוד ללימודי מעשה בראשית.

"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת...

"וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר[-אמת] וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ [ומתוך האופל] עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה. וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּייָ שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ, כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן, [והם:] מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק" (יש' כט).

ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם

.pdf

הורידו את PDF • 262KB