במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה": "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ", למדנו על כך שהתורה היא נצחית ו"עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים", ולכן אפילו נביא אינו רשאי לחדש מאומה בהלכות התורה, כלומר לשנות, להוסיף או לגרוע מתרי"ג מצוות התורה. עוד למדנו, כי היו חכמים רבים באלף השנים האחרונות אשר הוסיפו וגרעו ערכו ושינו את מצוות התורה וחוקיה, ואף שהם לא השתמשו במלה "נבואה" ולא כינו את עצמם בשם "נביא", הרי שבפועל הם ייחסו לעצמם את הנבואה, אם בטענת התגלויות של מלאכים, או ביצירת הילה של גדולה ורוממות על-טבעית סביבם כביכול כל דבריהם אות באות מפי הגבורה.
כמו כן הסקנו, שעקרון נצחיות התורה הוא אמצעי לזהות את נביאי השקר, כלומר אם עומד לפנינו אדם שטוען שהוא יודע את העתידות או את הנסתרות, והחליט שמצוות מסוימות לא באמת קיבלנו אותם בהר סיני, כגון: איסורי ניחוש, עוננות, מינות, פנייה למליצי יושר, הובר הבר, דורש אל המתים, מכשף, וכיו"ב – הרי שהוא בפועל מבטל מצוות ממצוות התורה. וכל שכן, כמו שאמרנו במאמר הקודם, מי שהשמיט את יסוד היסודות ועמוד החכמות מספריו, ומשתף פעולה עם המינים אשר שרפו וביטלו את מהותה ונשמתה של דת משה. מהו דינו של אותו נביא שקר? מהו דינו של אותו "חכם" אשר מתיימר לתקשר עם המלאכים, ומרשה לעצמו לחבל ולהשחית את דת משה? הנה פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, ב):
"לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו – להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לְפָרֵשׁ במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם-ולדורי-דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו. שהוא-ברוך-שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח] ולא איש אל ויכזב".
ומי שאומר שמתגלה לו מלאך על בסיס קבוע, ברור שהוא למעשה אומר שהוא נביא ושה' שלחו, ואפילו הנביאים הגדולים ביותר לא זכו להתגלויות נבואיות על בסיס קבוע, למעט משה רבנו. ולכן, רשע או סכל כזה או שניהם, אשר מפיץ הלכות והשקפות הבל וברקע הוא מציג ומתאר את עצמו כמקורב למלאכים – הרי הוא נביא שקר לכל דבר ועניין ומיתתו בחנק: "על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו". מָרי מוסיף ומעיר שם שמיתתו של נביא שקר מישראל היא בחנק, ומיתתו של נביא שקר מאומות העולם בסיף, "דקיימא לן [...] אין חלוק מיתות באומות, שכל מיתתן בסיף, פרט לבא על בת ישראל מאורסת שהוא בסקילה".
לאור דברים אלה קמה וניצבה השאלה: מדוע אפוא ה' שולח נביאים לעם ישראל? אם ממילא התורה קיימת ועומדת לעולם-ולעולמי-עולמים, מדוע יש צורך בשליחת נביאים? על כך משיב רבנו בהלכה הבאה שם (ט, ג):
"אם כן, למה נאמר בתורה: 'נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם'? [דב' יח, יח] לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם: 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי' [מלאכי ג, כב]".
נמצא, שמטרתו המרכזית והחשובה ביותר של הנביא היא להדריך את עם-ישראל לדרך האמת, להורות להם דרכי מישרים, ולצוות ולהזהיר על חוקי התורה הקיימים ועומדים. והפסוק שהביא רבנו בסוף ההלכה, משמש בימינו כקריאה לאוהבי האמת, להתחזק בעמידתם כנגד גלי המינות הפרשנית והרפורמה החילונית והחרדית המכים בעם-ישראל, ולזכור בתוך כל החושך הגדול הזה את דרך האמת שהתווה לנו רבנו בעקבות אברהם אבינו ומשה רבנו – ודרך זו תאיר את אפלתנו, תזקוף את קומתנו, ותשפוך אור אף על סביבותינו.
א. האם חובה לשמוע לרב בענייני הרשות?
אחת התופעות הנוראות שקיימות בימינו היא "אמונת חכמים" במובן הפגאני ביותר של הביטוי. כלומר, אנשים בימינו הולכים לשאול בעצת רבנים בעניינים אישיים, משפחתיים, עסקיים, רפואיים, ועוד-ועוד, ומתייחסים לתשובת הרב כתשובה שניתנה מפי הגבורה. ויש להבין, כי רב אשר מייעץ לזולתו בעניינים שאינם קשורים להלכה, ויחד עם זאת הוא ועסקניו יוצרים הילת-נביאות אצל מקבל העצה, כביכול הרב יודע ומבין בנסתרות – בפועל אותו רב מייחס לעצמו מעמד של נביא, כי רק נביא רשאי לתת לנו הוראות ופקודות בענייני הרשות ואנחנו נהיה מחויבים לשמוע לו.
לאחרונה התברר לי, כי הרבנים החרדיים מורים לנשים הרות שלא לעשות סקירת עוברים באופן שיטתי כולל גורף ומכליל, והחסידים השוטים שלהם לומדים גמרא כל היום ועדיין הם היותר סכלים בבני אדם (והאמת שאיני מתפלא כי לימוד גמרא ללא השקפות נכונות משבש קשות את דעת הלומד) – כי הם מאמינים שהוראה זו ניתנה מפי הגבורה, ואינם מבינים שהם עוברים על עניינים שיש בהם פיקוח נפש וסכנת נפשות, מפני שבמקרים לא מעטים ניתן לזהות בשלבי התפתחות העובר הריון בסיכון – הריון אשר לידה רגילה עלולה לסכן את העובר ואת האם, ולכן יש לבצעו בבתי חולים מסוימים שיש בהם חדרי ניתוח משוכללים, או אפילו מלכתחילה לא ליילד את העובר בלידה רגילה אלא בניתוח קיסרי.
הרבנים הסכלים הללו מורים כאמור לחסידיהם שלא לעשות שום בדיקה או סקירה, כאילו יש להם "כוח על-טבעי" לשמור על היולדות והיילודים, שלא יאונה להם כל רע בזכות ששמעו ל"צדיק". ואסור באיסור חמור לעשות כן, אלא יש לבצע את כל הבדיקות האפשריות כדי לקבל תמונה כמה שיותר ברורה, וכדי להתאים את אופני הלידה למצב הנתון. ושמעתי מאחות ותיקה בפגיה שתינוקות לא מעטים מגיעים לטיפולים בפגיה עד כדי סכנת חיים, מפני שההורים שגו לחשוב שאסור לבצע סקירה עוברית. והנה לנו דוגמה על רבנים בימינו, אשר מייחסים לעצמם סגולות נבואיות, וכמו שאמרנו רק נביא רשאי להורות לנו בענייני הרשות, וכך פוסק רבנו שם (ט, ד):
"וכן אם ציוונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ' [דב' יח, יט]. וכן נביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו – חייב מיתה בידי שמים, ובשלושתן נאמר: 'אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ'".
מעניינת במיוחד חתימת דברי רבנו, שהנביא חייב להשמיע לעם את דבר ה' אשר ציווהו, הוא אינו יכול להתחמק מלומר את האמת ואת הדברים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. וכמו שאומר ירמיה הנביא (כ, ט): "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל".
ב. האם חובה לשמוע לנביא בכל מחיר?
בהמשך הלכותיו שם רבנו מלמד אותנו, כי אפילו שהנביא יאמר לנו לעבור על דברי תורה חייבים אנו לשמוע לו למעט אם הורה לנו לעבוד עבודה-זרה, ובתנאי שהוראתו היא "הוראת שעה" ואינה הוראה לדורי דורות אשר מוסיפה או גורעת למעשה מחוקי התורה, והנה פסק רבנו שם (ט, ו–ח):
[ו] "וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה – מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים הראשונים מפי השמועה, בַּכֹּל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה, כאליהו בהר הכרמל, שמע לו, חוץ מעבודה-זרה, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ, וירושלים נבחרה, והמקריב בחוץ חייב כרת. ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו. וגם בזה נאמר: 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו]".
[ז] "ואילו שָׁאֲלוּ את אליהו ואמרו לו, היאך נעקור מה שכתוב בתורה: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם'? [דב' יב, יג] היה אומר: לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שציווה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל".
[ח] "ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה, מצוה לשמוע להן, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתן בחנק, שהתורה אמרה: 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח]".
לפיכך, אדם אשר מייחס לעצמו כוחות נבואיים ויוצר סביבו הילת-נביאות, חוטא חטא גדול לאלהים, כי במה שהוא מתעה את העם אחר ההבל שהוא ממש כמו נביא, הוא למעשה מעביר מסר להמונים שהם חייבים לשמוע לו, לא רק בעניינים שהם "ענייני הרשות", אלא אפילו לעבור על דברי תורה – ומכאן הדרך קצרה מאד לעשות את כל העוולות והתועבות הגדולות ביותר "לשם שמים" – שהרי התורה חייבה אותנו לשמוע לנביא אפילו לעבור על דברי תורה! וכמו שאומר מָרי בהערותיו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב): "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש, וטוענים כי בצדק הם עושים, ולא עוד אלא שאומרים זהו דעת תורה".
ומוסיף שם מָרי ואומר: "ואם תאמר מדוע צריך דווקא נביא שהוחזק בנבואה, הרי כל בית-דין רשאי לבטל מצות עשה או לעבור על לא תעשה לפי שעה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים, וכמו שכותב רבנו בהלכות ממרים ב, ד [...]. ונראה דשם דווקא בית-דין [כלומר, בית-דין-הגדול], ובנביא אפילו יחיד. ועוד, דכעין קריאתו של אליהו: 'וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים' [מ"א יח, כד] רק אליהו וכל נביא ברוח נבואה יכול לקרוא קריאה כזו, ושום בית-דין אינו יכול לעשות כן. לפיכך הדגיש רבנו שנודע שהוא נביא".
ג. נביא שעקר ממצוות התורה-שבעל-פה
בהמשך הלכות רבנו שם הוא מלמד, כי אדם שמתיימר להיות בעל כוחות נבואיים, אשר עקר מצוה ממצוות התורה שבעל-פה, מן הדברים שקיבלנו אותם בפירוש איש מפי איש ממשה רבנו עליו השלום שקיבל בסיני – הרי זה נביא שקר וייחנק. וכבר הזכרנו את המוחקים המבטלים השורפים ובעלי הרפורמות למיניהם, שחיבלו במצוות התורה שבכתב ובמצוות התורה שקיבלנו אותם ממשה רבנו בהר סיני – וכמה חמורה הטעיית ההמונים אחר ההבל, עד שרבנו פוסק בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
והנה פסק רבנו בעניין נביאי השקר בהלכות יסודי התורה (ט, ח):
"וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא, והלכה כפלוני, הרי זה נביא שקר וייחנק אף-על-פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש תורה שאמרה: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא' [דב' ל, יב], אבל לפי שעה שומעין לו בכל".
בהלכה זו מסתתרת אמת נוקבת ביותר, כלומר אדם אשר טוען שה' גילה לו מהי ההלכה הנכונה, וכיצד יש לנהוג בעניינים הלכתיים – הרי זה נביא שקר. ובמלים אחרות, כל מי שטוען שהוא זוכה להתגלויות מלאכים, ושהם מלמדים אותו תורה או משיבים לו לשאלות הלכתיות או מחדשים לו חידושי דינים – הרי זה נביא שקר ונהרג, אפילו לא ביטל שום מצוה ממצוות התורה! כי עצם הטענה שיש מענה הלכתי ב"קו החם" של המלאכים כלומר באמצעות נבואה, היא טענה אשר מלמדת מיד כי "הלוחש למלאכים" אשר עומד לפנינו הוא נביא שקר – שהרי התורה קבעה באופן מפורש וברור שהיא כבר ניתנה, ולאחר שניתנה היא כבר איננה מגיעה לשום אדם בדרכי נבואה, ולכן לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישלח מלאך כדי להשיב לנו על שאלות הלכתיות או לחדש לנו חידושים.
הכס"מ הקשה שם ואמר: "אבל קשה לי דאמרו בפ"ק דיבמות יצתה בת-קול ואמרה הלכה כבית הלל, וקיימא לן הכי בכל דוכתי". וכבר העיר שם מָרי שהכס"מ סותר את עצמו באותו הפרק כי לעיל "הביא דברי ר"י שאין משגיחין בבת-קול ומשמע דהכי קיימא לן, והכא משמע דקיימא לן כ'ואי בעית אימא דמשגיחין בבת קול'".
ומָרי מוסיף ומסקל שם את אבניו של הכס"מ:
"ואחר הסליחה רבתי [ואיני יודע מדוע מָרי צריך לבקש סליחה ומחילה מהכס"מ, ואפילו אם הכס"מ היה חכם באמת, מדוע יש צורך לבקש סליחה כאשר יש בידיך ראיות שחברך טועה? האם אין בעצם בקשת הסליחה טשטוש דרך האמת? האם אין בהתרפסות ובהכנעה שאינה במקומה כדי להחליש את טענות האמת? וכמו שפירש רס"ג במשלי (יח, כג): "אבל הראוי הוא שיהא בעל האמת מדבר בתוקף, בין שהיה עשיר או עני. וכך בעל הספק ידבר ברכות, ובעל השווא לא ידבר כלל"]. [ומָרי ממשיך שם ואומר:]
קושייתו [של הכס"מ] תמוהה מאד לפי תפישתו של רבנו את מושג בת-קול, שהכס"מ הרכיב מושגי בת-קול ונבואה כאילו הם דבר אחד, והרכבה זו באה מפני שאמרו על בת-קול: 'לא בשמים היא', וברור שהשתמשו בפסוק זה על דרך ההכללה וההפלגה, כי אף ר' אליעזר כשאמר 'מן השמים יוכיחו' לא רצה לפסוק הלכה על-פי נבואה, וכבר הגדיר רבנו מושג בת-קול במורה (ב, מב): '[...] תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הם כעין בת-קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד [לנבואה]'. [...] ולדעת רבנו דיבור המלאך או כל קול נברא או במלים אחרות קול מופשט, אינו נשמע באוזניים אנושיות אלא בחזון נבואי, וכבר אז לכולי עלמא נסתלקה הנבואה, ולכן לא ייתכן שהבת-קול זהה עם הנבואה".
וכנראה היה קשה לכס"מ לזנוח את דמיונותיו שמלאך מתגלה לו באופן קבוע ומורה לו הלכות וחידושים, ואף הוציא ספר ופרסם את הזיותיו ברבים, ואף הרהיב עוז לשקֵּר ולקרוא לספרו "מגיד מישרים", ואינו אלא מעוות את העקושים הנפתים אחריו. זאת ועוד, הנביא ישעיה תיאר בביטוי זה את דברי ה' יתעלה לעם-ישראל: "אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים" (יש' מה, יט), ואם ספרו היה דברי אמת ומישרים – מילא, אבל להשתמש בביטוי שנתייחד לה' יתעלה ולהתעות בו את העם אחר ההבל – יש בזה לפי דעתי גם זלזול חמור בה' יתעלה.
ד. נביא שציווה לעבוד עבודה-זרה
כבר ראינו לעיל את דברי רבנו, שהחובה לשמוע לנביא ואפילו כאשר הורה לנו לעבור על דברי תורה – אינה אמורה בעבודה-זרה, ואם נביא ציווה עלינו לעבוד עבודה-זרה בהוראת שעה – הרי זה נביא שקר ונהרג, ובהלכה זו רבנו גם חותם את פרק ט מהלכות יסודי התורה וכֹה דבריו:
"במה דברים אמורים? בשאר מצוות [חובה לשמוע לנביא בכל מה שיאמר לעבור על דברי תורה], אבל בעבודה-זרה אין שומעין לו ואפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' ציווהו שֶׁתֵּעָבֵד עבודה-זרה היום בלבד, או בשעה זו בלבד, הרי זה דיבר סרה על ה', ועל זה ציווה הכתוב ואמר 'וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת... לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' יג, ג–ו], שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ולפיכך נדע בוודאי שהוא נביא שקר, וכל שעשה בלאט וכישוף [בטכסיס ותחבולה] עשה – וייחנק".
גם בהלכה זו מסתתרת אמת נוקבת, שהרי רבים-רבים הם הנחשבים ל"גדולים" בימינו, אשר יצרו סביב עצמם הילת-נביאות גדולה ורוממות, ואשר מורים בפועל לחסידיהם השוטים לעבוד עבודה-זרה, כגון: להשתטח על קברים ולפנות אל המתים, לפנות בשאלות אל הרבי המת, לכוון שהתפילות יעברו דרך הרבי, ולהאמין באינסוף הזיות מאגיות-אליליות. ואפילו אם אותם "גדולים" עשו אות ומופת או שהפיצו עליהם סיפורי נסים ונפלאות שעשו בכוח "גדולתם" – אין להאמין ולקבל את אותותיהם ואין לפנות אחריהם – ודינם חנק.
וזכורני כיצד בשנת 2011 אחד מגדולי הבבות נרצח בדקירות על-ידי אחד מחסידיו הרשעים, והסתבר שהעצות שהמקובל-המבולבל נתן לאותו רשע לא צלחו כל כך... ולא רק שלא צלחו, הן כנראה היו כל-כך גרועות עד שהביאו את אותו רוצח להבין, שאותו הבבא שהציג את עצמו כסגן של אלהים – אינו אלא נוכל שרלטן וסכל. התובנה הזו הכתה את אותו רוצח בפתאומיות כל-כך גדולה, ושברה באופן כל-כך חד את אמונתו באלהים בשר-ודם – עד שנשתבשה עליו דעתו כליל והוא רצח את המקובל-המבולבל בדקירות סכין ובחמת זעם אכזרית.
"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז).
בתמונת שער הרשומה: כריכת הספר "יש נביא בישראל": "אשר מביא את נבואותיו של הרבי על האירועים הגדולים העולמיים בדורנו ועד לנבואה העיקרית שהנה זה משיח בא וכבר בא".
Comments