הערך הנעלה ביותר במשנת הרמב"ם הוא האמת, ואם ידחקוני לתאר את הרמב"ם במלה אחת הייתי אומר "אמת" – משה אמת ותורתו אמת. רבנו הרמב"ם לא ביקש להנחיל משנה שתכליתה לימוד האסור והמותר בלבד, חלילה לו מכך, כי תורת משה בעיניו אינה הוראות יצרן. תורת משה בעיני חז"ל ורבנו הרמב"ם היא תורת המחשבה, תורת הדעת, וכל מי שמקיים את המצוות באיברי גופו בלבד אינו משיג את תכליתן, וכמו שרבנו אומר במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שהרי בפסוק לאחר מכן ירמיה הנביא אומר דברים מחרידים:
"וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ, הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
הרמב"ם גם לא היה מה שנהוג לומר היום "פוליטיקלי קורקט", כי לא שיקולי פריימריז או תקציבים וטובות הנאה העסיקו את נפשו הזכה, אלא האמת בלבד. מייצגים נאמנה את גישתו זו הם דבריו בפירושו לאבות (ד, ז), כאשר הביע את דעתו ביחס למוסר ר' צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם", וכֹה דבריו: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".
אגב, רס"ג מגנה בחריפות את מי שמנהל את חייו לפי שיקולי "פוליטיקלי קורקט", ובפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק: "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא אומר כך:
"ועוד ממעשיהם [של הרשעים אשר תוארו בפירושו של רס"ג שם, נרמזו ברישא של הפסוק:] 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים', [ופירושו:] עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".
וכומרי הדת השכירים בימינו מנוגדים בתכלית לכל המוסרים היסודיים שתוארו לעיל:
הם מרחיקים את צאן מרעיתם מן החכמה ואף מחדירים ומנציחים את הבערות והטמטום כדי שהם יוכלו להמשיך ולתמרן את ההמונים הנבערים ולהפיק מהם טובות הנאה, ולכן הם מחקו מדת משה את כל יסודות המחשבה הטהורים ואף מחדירים להמונים את ההשקפה שדת משה היא דת טכנית של אסור ומותר (בעיקר אסור) – מעין הוראות יצרן למכונת כביסה...
בנוסף לכך, ציר הרשע והפשע של דתם האורתודוקסית הוא הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, וזאת בניגוד מוחלט למוסרו של ר' צדוק. כמו כן, הם נוהגים בעיקשות ובנלוזות בהחדירם את נכלולי הפוליטיקה לתוך הממסד הדתי, וכל דבריהם הם אפוא דברים שקולים אשר מותאמים ומתואמים למטרה אחת מרכזית: הפקת רווחים ושׂררה וטובות הנאה.
ולעומתם, רבנו הרמב"ם ביקש להציל את נפשנו מֵרחף במרחבי התֹּהו המחשבתי, הוא לא ביקש לרכב על-גב חסידיו, ולא לנצלם כדי להשיג כוח פוליטי, ואף לא להתחסד כצנוע, ומתחת לשולחן נמשכות משכורות או מעטפות מרשרשים לטובת "הצדיק" וקרוביו וקרובי-קרוביו. הרמב"ם ביקש להכחיד את הבערות והצביעות, לבער את ההשקפות הנפסדות, להצילנו מן האפסות ולהביאנו אל מרבצי הדעת והתבונה, וכֹה דבריו בסוף פירושו לברכות: "ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".
כֹּה גדולה הייתה אהבתו של רבנו הרמב"ם לאמת, וכֹה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, עד שלעתים הנני עומד תוהה ומשתאה, הייתכן שדמות נפלאה ומופלאה שכזו, נטולת פניות ותאוות, מלאה באהבת ה' והאדם, אכן חיה בינינו? וכֹה דבריו בסוף הקדמתו למורה:
"כללו של דבר אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
ואזכיר דרדעי אחד תוהה ובוהה, אשר חינך אותי על הפסקה הזו של רבנו, אך כאשר הדבר מגיע למבחן האמת, פתאום כל הדברים הללו נמחקים! פתאום לא ראוי לומר דברים אשר גוררים עמם גינוי של ההמונים, ופתאום כן יש לחוש להמוני הכסילים, ופתאום לא ראוי לגנות את המינים אשר החריבו את דתנו והמיטו עלינו חורבן נורא, ופתאום כן ראוי לנהות אחרי כומרי דת ממורדעים וחלקלקים ארורים אשר מתחזים לאנשי אמת, אך בסתר ובגלוי הפכו את חציבת התורה לאמנות כל-כך משוכללת עד שאפילו הכומרים הנוצרים יכולים ללמוד מהם...
קבל האמת ממי שאמרו – או קבל את האמת כל עוד היא נוחה לדרדעים השכירים?
ונסיים בכיסופיו ובכמיהתו של הרמב"ם בחתימתו למורה: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [יש' ט, א]".
בתמונת שער הרשומה: בית הרמב"ם במרוקו.
רב אדיר שלום וברכה
כמה מילים צנועות ברשותך
כידוע לך, המילה אמת, חוזרת בצורותיה השונות, כ 10 פעמים בארבעת ההלכות הראשונות של משנת רבנו.
אמת לכאורה, הוא מושג גדול של תורת ההכרה הפילוסופית, אבל אצל הרמב"ם, היא הופכת לעיקר דתי אמוני.
אם השם אלוהים אמת, והוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתתו
ואין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, אז אין ידיעת האמת, אלא ידיעת השם!
ויש לידע את האמת משום שהיא אמת, והתורה אמת, ותכלית לידיעתה, לעשותה!
רבנו אהב את אלוהים במשמעות עבודתו של אברהם אבינו במעמד העקידה, ובמובנה של אותה האהבה האמורה בקריאה הגדולה של "שמע ישראל", לא במובנה של האהבה האמורה ב "והיה אם שמוע"!.
רבנו הינו גדול המאמינים אחרי האבות, הנביאים וחז"ל!
ואת האמונה הזו, ואת האהב…