במאמר "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" למדנו, שהרמב"ם היה בדעה שהחיים לאחר המוות הם חיים רוחניים נצחיים לנפש בלבד. נפש האדם נפרדת או מתנתקת מן הגוף, ואם האדם זכה לזכּכה בעולם-הזה, היא מתרוממת לשׂגב הנצחי ולעונג הרוחני התמידי שבחיי העולם-הבא. כדי להתרומם מן הבהמיוּת ולזכות בשׂגב הזה שהוא גם ייעודנו, עלינו להבין כי חיי העולם-הזה הינם מעבר חד-פעמי בפרוזדור חיים שחולף כרוח, שכל תכליתו להכשיר את נפשנו לאותו מעמד מרומם. ההבנה הזו הינה היסוד לַכֹּל, מפני שהיא עשויה לעורר אותנו לסגל לעצמנו מידות טובות, לנהוג בחמלה ובסובלנות כלפי הסובבים אותנו, לקנות השקפות נכונות ואמיתיות ולצאת למסע לידיעת ה' יתעלה שירוממנו לעבוד את ה' יתעלה מאהבה.
ברם, כאמור במאמר שצוין לעיל, תופשי התורה לא ידעו ולא יבינו, וכשלו וסכלו להבין שהשׂכר שהאדם מקבל בעבור התנהגותו הטובה בעולם-הבא הוא שכר רוחני, דהיינו עונג נפשי-רוחני נצחי שלא נפסק ולא חָדֵל. טעות חמורה נוספת שנכשלו בה הינה תפישׂתם את התורה כהוראות יצרן להפעלת מכונת כביסה, כאילו מטרתה היחידה של התורה היא ללמֵּד אותנו מה אסור ומה מותר בלבד. ובמלים אחרות, לפי דעתם אין לתורה מטרות מחשבתיות, לא מלחמה בעבודה-זרה, לא קריאה לכל באי עולם לייחוד ה', וכמובן, הס מלהזכיר את ידיעת ה': הכרתו והשׂגתו באמצעות לימוד מדעי-הטבע – כאילו היה מדובר בכפירה גמורה! להלן נתבונן מעט בשגיאותיהם ומהן נלמד, כי תופשי התורה שגו בהבנת התורה וקיום המצוות לחלוטין!
א. סכלותם גורמת לחילול-השם ולשנאת הדת
חינוך דורות על-גבי דורות להזיה שכל תכליתה של התורה היא ללמד מה אסור ומה מותר ללא מטרה ומחשבה, משפיל מאד את מעמדה של התורה אפילו ביחס להוראות יצרן למכונת כביסה, שהרי אפילו להוראות להפעלת מכונת כביסה יש סיבות טובות מדוע יש להפעיל את המכונה באופן כזה ולא אחר. ברם, לא רק זלזולה של התורה והשפלתה, התבוננות במצוות התורה כציוויים טכניים נעדרי תכלית או כציוויים שנועדו לתועלת מאגית דמיונית, פתחה בפניהם את השער להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, ואסביר את דבריי:
תפישׂת המצוות כעניינים טכניים או כסגולות מאגיות-פגאניות גרמה להשבתת המחשבה, לבערות איומה מן המדעים, ולחניקת כל התבוננות ביקורתית ומעוף מחשבתי. חינוך קלוקל זה יצר חברה שלמה של הולכי-על-שתיים שאינם מבינים מאומה בענייני מדע וחכמה. מניעת השׂכלה וטיפוח הבערות וההזיות יצרו אפוא עדר של כבשים תועות אשר נוחות מאד לתמרון ולהתעיה, שהרי אין להם כלים לבחון אמונות ודעות, וההשקפה המרכזית שהוחדרה להם ומנחה אותם היא הערצה אלילית נחותה לגדוליהם-גילוליהם. כלומר, לאחר שסכל מהובל הוגדר כ"גדול", כל מה שהוא יפסוק חייב להתקבל מיד כאמת אלהית מקודשת ומוחלטת.
נמצא אפוא, כי בעיני גדולי תופשֵׂי התורה המינים למיניהם, הדת אינה אמצעי לחקור ולהשׂכיל במטרה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ההיפך הגמור! הדת היא אמצעי להנציח את הבערות והאלילות, כדי שהם יוכלו להמשיך ולתמרן את ההמון כאוות נפשם, ולשמֵּר מערכת של חוקים ומוסכמות שמטרותיה המרכזיות הן: הפקת רווחים וטובות הנאה, השגת גדוּלה ורוממות מדומות, שגייה בהזיות מאגיות מטופשות, ושקיעה בתאוות בגלוי ובחדרי-חדרים.
שאיפותיהם הזרות גרמו כמובן לשיבושים מחרידים בפסיקת ההלכה, שהרי מי שאינו רוצה להבין שמטרת מצוות התורה הינה ליצור מערכת איזונים נפשיים עדינים ומשוכללים, אשר יכשירו וירוממו את האדם להגות בחכמות-במדעים ולהכיר את בוראו ככל יכולתו – מי שאינו מבין זאת ומנחיל את ההשקפה שהאסור והמותר הם התכלית, יתדרדר כמעט בוודאות לעולם החומרות וההחמרה, שהרי אם האיסורים נועדו להרחיק אותנו מן העבירות ולקרב אותנו אל בוראנו, מדוע שלא נפליג באיסורים ובכך נתקרב עוד ועוד אל הבורא? נמצא אפוא לפי דמיונם, שככל שהאדם יסגף ויחמיר ויענה את עצמו, ויַראה כלפי חוץ שהוא מקפיד על המצוות, כך הוא יְדַמֶּה לחשוב שהשיג מעלה, וכך הסובבים אותו יכבדוהו ואף יעריצוהו כ"אדם גדול".
כדי ליצור מִדרג דמיוני של גדולה בהחמרה ובסגפנות הם שיבשו ועיוותו את ההלכה וכלליה, ואף הוסיפו עליה אלף-אלפי הלכות חומרות ומנהגים, שרובם הזויים ומיותרים, וחלקם הבלתי מבוטל אף נוגע בענייני עבודה-זרה ולעתים לא רחוקות אף גולש לעבודה-זרה גופה! ואם נשים לב, שלל חומרותיהם וסיגופיהם החיצוניים, השחצניים, המתרברבים, המתיימרים והמדומים ממוקדים בהצהרות ובהנהגות חיצוניות. לדוגמה, רוממות תפילתו של אדם איננה נמדדת לפי מידת ריכוזו והכנעתו לפני בורא-עולם, אלא להיפך: לפי מידת התנועעותו החיצונית, הנפת ידיו, תנודות ראשו, וכיו"ב. ובדומה לתפילה, גם לימוד התורה המשובש שלהם אינו נמדד לפי מידת הבנה אמיתית יסודית ומעמיקה, אלא לפי מידת שיגעונו של הלומד בעת לימודו, וככל שהוא יעשה יותר רעש וצלצולים, יניף את ידיו וירים את קולו וייראה תזזיתי כאילו הוא שרוי בטרנס עילאי של "לימוד" – כך הוא ייחשב לגדול יותר, ואולי אף יזכה להיות מוגדר כ"עילוי".
ואם יורשה לי להוסיף, גם שלל חומרותיהם בענייני אישות נראות בעיניי הזויות לחלוטין, ואיני מסוגל להבין כיצד ניתן לחנוק את צרכי שוכני בתי חומר עד-כדי-כך. ומכיוון שברור שלא ניתן לחסום את טבע האדם, אין ספק שהם פשוט משקרים! כלומר, הם מתיימרים להיות סגפנים גדולים שפורשים מן האשה כמעט כמשה רבנו! אך ברור כשמש, שמי שרחוק כל-כך מידיעת ה' ומהשקפות נכונות ובריאות, לא מסוגל להתגבר על יצרו אפילו ביסודות איסורי הביאה. ודומים הם לכומרי הנוצרים אשר מתיימרים להיות "פרושים מן האשה", והאמת ידועה...
וכבר אמרתי באחד המקומות כי הסיבה המרכזית שהם מציגים את עצמם כסגפנים גדולים היא כדי להפעים ולהרשים את בני האדם, ובעיקר את הגבירים, כדי שהם יראו אותם כאילו הם "מלאכים עלי אדמות" – שהרי כל אדם נכשל ביצרו, וכאשר הוא פוגש בני אדם אשר לכאורה גוברים על יצרם ומשחקים בו ומכניעים אותו בקלות ואפילו באדישות, הוא מיד נבהל ומתפעל וחושב בליבו שהם "בני האלהים" אשר כדאי וראוי ואף חובה לתמוך בהם. וכך חושב לעצמו הגביר: אם אתן כסף ל"בני האלהים" האלהיים הללו, אשיג לעצמי ברכה גדולה מאד בעולם-הזה, ואף אזכה לשבת בעולם-הבא "במזרח" יחד עם אותם "בני האלהים"! ואת ההתעיה הזו למדו המינים וצאצאיהם מכומרי הנוצרים, הזיה שמכניסה הרבה מאד כסף...
ברם, ככל שהעולם המדעי משתכלל ומתפתח וככל שהדעת ממלאת את הארץ, כך מתרבים ומתגברים אנשי הדעת אשר מזהים את הזיותיהם ותעתועיהם הפרו-נוצריים. כלומר, ניפוח עולם ההלכה ועיווּתוֹ המוחלט גורם ללומדי המדעים בימינו להתבונן בפליאה על התועים הללו, לגחך בקרב לבם, ואף לתמוה ולהשתומם על התנהלותם הזרה והמוזרה של "מחזיקי הדת" – התנהלות שלעתים קרובות מאד רחוקה מהגיון בריא ומדעת נכונה. וכל זאת במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב, המתבוננים החיצוניים הללו, דהיינו הגויים או הישראלים הרחוקים מדת משה, עלולים גם לפתח איבה ומשׂטמה עזה כלפי אלה אשר מתעקשים להתנשא על זולתם ולראות את עצמם כבניו הבלעדיים של אלהים, ואשר יחד עם התנשאותם הזו הם יותר תועים מן הבהמות והקופים בתחומים רבים, ובמיוחד בכל מה שקשור למדעים ולהשקפות נכונות.
התוצאה היא אפוא חילול השם ושנאת הדת. כלומר, ריחוק ממדעים והשקפות נכונות מדרדר את כת המינות האורתודוקסית הגלותית לשקיעה בטיפשות ובסכלות. ובני אדם כאלה, אשר למרות רמתם המחשבתית האפסית ולמרות הפיכתם את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, עדיין מתעקשים להתרברב כ"בני האלהים" ומחציפים בתביעות גסות כלפי החברה שתכלכל אותם ותשלם מיסים בעבורם, הולכי-על-שתיים שכאלה גורמים לנזק עצום לדת משה! כי לא רק שהם פרימיטיביים ונחותים ובהמיים ויחד-עם-זאת מתנשאים מעל זולתם כאילו היו כוכבים בשמים, ולא רק שהם תובעים לעצמם פטורים ממסים ומשירות החברה והמדינה, הם גם תובעים בתוקף שהחברה תממן אותם ותעבוד בשבילם! וכאשר המתבונן החילוני או אפילו הגוי מתבונן על סכלותם ורואה לנגד עיניו עובדי אלילים אילמים, הוא נגעל מהם וזועק שיסירו את עוּלָּם מעל צווארו, כי אין שום סיבה שהוא יממן לימוד תורה בכלל, וכל-שכן תורה חדשה פרו-נוצרית אשר מקדשת את הבערות, מנציחה את הסכלות ומרוממת את האלילות.
ב. תפישת אגדות חז"ל כפשוטן
אחת התוצאות העגומות של הריחוק ממדעים ומהשקפות נכונות היא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן. קבלת פשטי האגדות כפשוטן החדירה במהלך השנים אלפי הזיות מאגיות אליליות לתוך דת משה, ועיצבה מחדש ובאופן מעֻוות להחריד את פני הדת באלף השנים האחרונות. הלכות והשקפות לא מעטות בימינו מבוססות על הזיות מדרשיות שלא נועדו ללמד מאומה, אלא לשמש כמשלים או כתפאורה למשלים ולרעיונות נסתרים. העדר ידיעת המדעים ושקיעה בהזיות, גררו את תופשֵׂי התורה באלף השנים האחרונות לעוט כמוצאי-שלל-רב על ההזיות המדרשיות. הם אחזו בהן בדבקות פגאנית בכל כוחם, אימצו אותן אל חיקם באהבת סכלותם, ואף פיתחו ניפחו ועיבו את ספרות המדרשים באגדות מאגיות הזויות פרי בָּאְשַׁת דמיונם.
ואפילו בימינו, בדור דעה, דור המדע והדעת, דור אשר כבר מבין היטב כי האסטרולוגיה ושאר ההזיות המאגיות האליליות הינן הבל מהובל ונגעל, אפילו בימינו, העולם הדתי האורתודוקסי עדיין מתרפק על הזיות המדרשים ועוסק בספרות הזו כאילו היא ניתנה מפי הגבורה. ולא רק בעולם הדתי האורתודוקסי אשר רואה בלימודי המדעים כפירה, גם בעולם האקדמיה האשכנזי הלבן, עדיין רבים הם חוקרֵי המדרשים והמיסטיקה בפקולטות למדעי היהדות, אשר קשה להם עד מאד להתנער מתרבות אבותיהם ואבות-אבותיהם המינים המיוסדת על הזיות, וקשה להם עד בלתי אפשרי להודות בשגיאות ובהזיות אבותיהם, ובשקיעתם בהבלי האלילות.
שקיעתה של יהדות אשכנז בהזיות המדרשים, גררה אחריה את כל עדוֹת-ישראל, אשר משום מה ראו באשכנזים הלבנים והגבוהים מבחר המין האנושי, עד שבימינו הפכה תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן להשקפה שהיא נחלת כלל עדוֹת-ישראל. לצערי, רבים מקרב תופשֵׂי הדת בני עדות-המזרח נטו ואף התמכרו לשיטות הפקת הרווחים וטובות ההנאה של המינים האדומיים, אשר למדו מן הנצרות להפוך את הפקת הרווחים מן הדת למערכת מסועפת ומשומנת, ובגלל התמכרות חכמי המזרח לתאוותיהם הם אימצו אל חיקם את כל השקפות אדוניהם – "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (יש' ב, ו).
ויתרה מזאת, במקרים לא מעטים בלשון המעטה, עלו העבדים הנרצעים על אדוניהם הלבנים, והגדילו לעשות בהחדרת הזיות מחפירות במיוחד לדת משה, ואף הצליחו לשכלל את שיטות חציבת הדת וניצולה אף יותר מאדוניהם (כגון מפלגת הספרדים בימינו). הדוגמה הבולטת ביותר להחדרת תרבות ההזיות המאגיות הינה ספר הזוהר הפגאני ועימו שלל הזיות המקובלים הספרדים, אשר התערבו באשכנזים ולמדו ממעשיהם לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן על כל הזיותיהן. אך הספרדים לא הסתפקו בזאת, הם הגדילו לעשות ויצרו ספרות קבלית הזייתית שמאפייניה האליליים והמגשימים בוטים ומפורשים אף יותר מספרות ההזיות האשכנזית!
חכמי ספרד כל-כך טרחו להתדמות לחכמי-יועצי-אשכנז וכל-כך התאמצו להחניף להם על-ידי דבקות עיוורת ומוחלטת בהזיותיהם המאגיות, עד שנתקבלה התוצאה ההפוכה: חכמי-יועצי-אשכנז דחו את חכמי ספרד! רבים מחכמי אשכנז התנגדו לקבל את חכמי ספרד המקובלים כמי שיותר חכמים וגדולים מהם (היהירות האשכנזית הטיפוסית) וביטלו את רוב הזיותיהם של חכמי המקובלים. אולם, ברובם המכריע של המקרים לא הייתה זאת מאהבת האמת והצדק, אלא משאיפתם לשמֵּר את עליונותם הדמיונית, שהרי אם הם היו מודים לחכמי המקובלים על שלל הזיותיהם הם היו צריכים להודות שחכמי המקובלים עלו עליהם ב"חוכמתם"!
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט). הנביא מסביר, שתיעוב הדת האורתודוקסית הינו עונש מאת ה' יתעלה, על-כך שהם "נֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה", דהיינו על-כך שהם השחיתו את דת משה והפכוה למינות.
"הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ! וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת!" (יש' מב, יח), "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (יש' לה, ה), "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה, וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּייָ שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ, כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן, מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק" (יש' כט).
ג. ההזיות והתאוות הינן מורפיום לייסורי הנפש
במאמר שנזכר בראש רשימה זו למדנו, כי שגיאתם של תופשֵׂי התורה בהבנת העולם-הבא ותפישׂתם אותו כעולם של הנאות גופניות, נבעו משקיעתם בתאוות הבהמיות אשר גרמו להם להשתעבד להנאותיהם הגופניות ולא להבין ואף לא לשאוף כלל להנאות רוחניות נשגבות.
לצד שקיעתם בהזיות ובתאוות, תופשֵׂי התורה גם שקעו באפלת המינות וההשקפות הרעות. תעייתם המחשבתית הקשה הוסיפה והעמיקה את התדרדרותם במדרון ההזיות והתאוות, והם התבוססו עוד ועוד בבהמיוּתם והגדישו את סאת סכלותם באימוץ תפישות פשטניות חומרניות ביחס לחיי העולם-הבא וכן תפישות מגשימות ואליליות. ובמלים אחרות, ההשקפות הרעות דרדרו מאד את תופשי התורה לשקוע עוד ועוד בהזיות ובתאוות – וברור שמי שאין לו מקור מים חיים לינוק ממנו אור ושמחה וידיעת ה', מחפש בורות נשברים להפיג את זעקת נפשו העשוקה, ותר כל העת אחרי הנאות גופניות שישככו ולו לרגע קט את ייסורי ריקנותו.
רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה, מבקר באופן חד ונוקב את תופשי התורה הללו על שגיאותיהם המחשבתיות אשר בראש ובראשונה נובעות מסטייה אחרי התאוות ומריחוק מידיעת המדעים. ביקורתו ניצבת ועומדת גם בימֵינו כתוכֵחה מהדהדת לעולם-הדתי שממשיך לאחוז בדבֵקות עיוורת, ולעתים תוך שימוש בכוחנות ובהטלת אימה, בשגיאותיהם ובהזיותיהם הרעות של תופשֵׂי התורה באלף השנים האחרונות – כאילו הן היו אמת אלהית שניתנה לנו בהר סיני.
רבנו מלמד אותנו בפירושו למשנה ובעוד מקומות ברחבי כתביו, כי שגיאתם של תופשי התורה הללו בהבנת העולם-הבא, נובעת אפוא בראש ובראשונה מסכלות שנובעת מרדיפת ההבל והתאוות. כלומר, טיפשותם וריחוקם מן המדעים גרמו להם לאמץ אל חיקם כל הזיה שנקרתה בדרכם, ובכלל זה גם את תפישת אגדות חז"ל – שיש בפשטיהן תיאורים פשטניים ביחס לחיי העולם-הבא – כפשוטן. וכך, באימוץ הזיה-אחרי-הזיה, כבשו הליסטים את דת משה ועיצבו מחדש את פניה – וכאמור, בין שאר הזיותיהם הם גם החליטו שחיי העולם-הבא הינם חיים של הנאות גופניות, "לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ" (הו' ה, ד), ובפרקים הבאים נלמד על האופנים הנכונים שיש להבין את אגדות חז"ל.
ד. כיצד יש להבין את אגדות חז"ל?
רבנו הרמב"ם קובע בהקדמת חיבורו "פירוש המשנה", שמחבר התלמוד הבבלי היה רב אשֵׁי, ולאחר מכן רבנו מפרט את מטרותיו של רב אשי בתלמוד, וכֹה דברי רבנו (עמ' יט):
"וחיבר התלמוד, וקבע מטרתו בו ארבעה דברים [...] והרביעי, דרשות המתאימות לעניין כל פרק שיזדמן שראוי בו הדרש. והעניין הרביעי הזה, כלומר הדרש שהוּבא בתלמוד, אין לחשוב שהוא קל חשיבות, או שתועלתו מעטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעוין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהן מן העניינים האלהיים ועניינים אמיתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כילו בו הפילוסופים דורותיהם".
ברחבי התלמוד אנו מוצאים לעתים קרובות דברי אגדה, מאגיה וגוזמה אשר פשטיהם מנוגדים לטבע ולהגיון, רבנו טוען שדברי האגדה הללו הינם משלים שמיועדים למי שהִכשיר את עצמו במידות הנעלות ובחכמות האמיתיות. רק מי שהכשיר את עצמו יהיה מסוגל לחדור לעומק הבנת דברי חז"ל ומוסריהם ולהבין את רמזיהם – רמזים אשר שופכים אור על סודות מדעי הטבע ובריאת העולם, על השקפות אמיתיות, ועל סוד מציאות האל, אחדותו והנהגתו.
רבנו הרמב"ם הזהיר מאד מלהבין את דרשות התלמוד כפשוטן, והוא מבאר מדוע הסתירו חכמים את רעיונותיהם הנשׂגבים וכיסו אותם במשלים וברמזים אגדיים (עמ' יט):
"וכשתביט בהן בִּפשׁוּטן תמצא בהן נגד המושכל [=ההיגיון] מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך [חכמים, שהסתירו באגדות רעיונות נשׂגבים] לעניינים נפלאים, האחד לעורר הבנת הלומדים [בעניינים משובבי נפש], וגם לָשׁוֹע [=לכסות את אותם הרעיונות מ]עיני הכּסילים שלא יוּאָרוּ ליבותיהם לעולם, ולוּ תוצע בפניהם האמת היו סוֹטים מעליה כפי חסרון טבעם, ועל כיוצא בהם אמרו 'אין מגלין להם סוד', לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל את האמת על בוריה".
למדנו מדבריו, שחז"ל שׁיבּצו בתלמוד אגדות ציוּריות מופלאות שאם נתבונן בהן כִּפְשׁוּטן, נבחין מיד שהן מנוגדות לטבע ולהגיון. לחז"ל הייתה מטרה נעלה בהסתרת רעיונותיהם הנשׂגבים במשלים הללו: הרמב"ם מבאר, שהסיבה המרכזית להסתרת המדעים האלהיים וכן ענייני מוסר נעלים, היא משום שהאמת האלהית יקרה ונשׂגבה מאד-מאד, ואין לגלותה לכל אדם כי אם ליחידי סגולה מעטים הראויים לה – וכך כותב רבנו בהמשך דבריו שם:
"וּלְמַד על עניין זה [=על-כך שחכמים ע"ה הסתירו עניינים עמוקים בדבריהם] ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [חכמים] ע"ה ואמרו שעניין דברים אלו, שהמושׂגים הערֵבים שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו ושלא יוּצאוּ מתחת הלשון בשום פנים וזהו אמרוֹ: 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' – כי עניינים אלה אינם ממה שאפשר לְלַמְּדָם, ואינם נדרשים ברבים, אלא רומזים עליהם בספרים רמזים נסתרים".
וכבר הוסבר במאמר: "יסודות במדעי האלהות" מדוע מדעי הטבע נחשבו בימי קדם לסודות נסתרים ועמוקים שאסור לדרוש בהם ברבים.
ה. האם יש עונג רוחני בעולם-הזה?
אגב העיון בביאורו של הרמב"ם לתכליתן של אגדות חז"ל למדנו נקודה חשובה, והיא, שניתן להבין משהו, ולוּ מעט מזער, על אותו העונג הרוחני הנצחי ששמוּר וכמוּס בעולם-הבא לישרי-הלב והמחשבה ההולכים בתום בעולם-הזה. כלומר, מי שזכה להתרחק מתאוות העולם-הזה, ולהתרומם במחשבתו להשקפות נכונות ול"מושגים הערֵבים שהנפש מתענגת בהם", זוכה להבין ולוּ במשהו, דַּק מן הַדַּק, מֵאותו עונג רוחני נצחי טמיר ונשׂגב שבחיי העולם-הבא.
ברם, כדי להתענג בעונג רוחני בעולם-הזה, לא די בהשתדלות ללכת בדרך היושר והאמת, האדם זקוק לדבר נוסף, והוא סיוע אלהי, וכפי שכותב שם הרמב"ם: "ואם הֵסיר ה' המסך מעל לֵב מי שרצוי לפניו, אחרי שהִכשיר עצמו בלמודים, יבין מהם לפי כוח שִׂכלו". כלומר, תחילה האדם צריך להכשיר את עצמו בלימודים המכשירים (=המדעים) ובהשקפות הישרות והנכונות (=יסודות הדת), ורק לאחר מכן הוא עשוי לזכות לסיוע אלהי בהסרת המסך מעל עיני שכלו.
ו. עצתו של הרמב"ם
למרות שהמושגים העדינים הללו ערֵבים מאד לנפש, המציאות היא שמעטים מאד הם אלה שמתאמצים להתענג עליהם. מעטים מאד הם אלה שזוכים להתרחק מהתאוות והמידות הרעות, באופן שיאפשר להם להתרומם מבחינה מחשבתית, וגם אם כבר זכה מי שזכה לזכֵּך את נפשו, בבחינת "סור מרע", לא תמיד הוא ימצא את המדריך הנכון שילמדוֹ את הדרך "לעשות טוב" ולרומם את מחשבתו. כי לא די לסור מֵרע, חובה בהחלט גם לעשות טוב. רבנו הרמב"ם מוּדע למכלול הקשיים והאתגרים העצומים שעל האדם לִצלוֹח כדי להכשיר את נפשו ולזכּכה, ולכן הוא מייעץ לנו לשׂאת את עינינו לבורא-עולם בהכנעה ובתחינה (עמ' יט–כ):
"ואין לאדם לעשׂות עם הלימוד וההשתדלות בעסק התורה אלא לכוון את ליבו לה', ויתפלל לפניו ויתחנן שיחנהו דעת ויעְזְרהו, ויגלה לו את הסודות הכמוסים בכתבי הקודש, כמו שמצאנו דוד [המלך] ע"ה עשה כן, והוא אָמְרוֹ: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח] [...] ולכן ראוי לאדם [הנבון, שרק הוא ראוי להיקרא 'אדם' באמת], שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד הַמּוּשְׂכָּל [=ההיגיון] לפי דעתו, שלא יְיַחֵס החיסרון לאותם הדברים אלא ייחס החיסרון לשִׂכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו ראוי לו להצטער מאד על-כך שלא הֵבִין את העניין. עד שנעשו אצלו הדברים האמיתיים בתכלית הריחוק".
למדנו מדבריו, כי האדם צריך להצטייד בענווה רבה בבואו לעיין ולהבין את סודות הבריאה והבורא אשר כמוּסים בכתבי-הקודש. ברם, כל עוד האדם לא זכה לזכֵּך את נפשו ולרוממה, עליו להבין שאינו מסוגל להבין כעת, וכאשר יתבונן באגדות חז"ל שֶׁפִּשְׁטֵיהֶן נוגדים את ההיגיון או את המדע, ולעתים אף מורים על רמיסת יסודות הדת הטהורים, לא ייחס את חסרון אי-הבנתו לחז"ל, ולא יתלה בהם סִכלות או מינות חלילה. אלא עליו להצטער על-כך שהעכיר והשחיר את נפשו בתאוות, ובכך הִרחיק את שכלו מהבנת האמת והעניינים העדינים שבמדעי האלהות, ובכך הפסיד את העונג הרוחני הנשׂגב שבהבנת המושגים הערֵבים לנפש.
"כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (מש' ב, י).
ז. ביקורתו של רבנו על תופשׂי התורה
ביקורתו של הרמב"ם על תופשי התורה בימיו ניצבת ועומדת במלא עוזה, נחיצותה ואמיתתה גם כלפי תופשי התורה בימינו. ביקורת זו מופיעה בחיבורו "פירוש המשנה" בהקדמתו לפרק העשירי במסכת סנהדרין, וכך הוא פותח את דבריו: "וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות", כוונתו לומר שדברי חכמים, כלומר מאמרי חז"ל האגדיים, נחלקו בהם בני האדם לשלוש כיתות של השקפה. הכת הראשונה שהרמב"ם מתאר מייצגת את רובו המכריע של העולם הדתי האורתודוקסי, ובמיוחד את רבניו ודרשניו. כת זו לפי הרמב"ם, מפרשת את מאמרי חז"ל האגדיים כפשוטם, וכֹה דבריו שם (עמ' קלו):
"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".
הרמב"ם חושף לעיל את הרעה החולה שדרדרה את העולם הדתי האורתודוקסי לשגות בהזיות ובהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, והיא: "סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים". הרמב"ם היה בדעה כי לימוד המדעים הוא מצוה מן המעלה הראשונה, הואיל והמדעים מכשירים את האדם להבחין בין אמת ושקר ומרחיקים את האדם מהזיות ודמיונות פגאניים. ויתרה מזאת, בלימוד המדעים האדם מקיים את המצוה הראשונה שבה נצטווינו בהר סיני והיא ידיעת ה'! שהרי באמצעות הלימוד על פעולותיו הנפלאות והמשוכללות של בורא-עולם אנחנו לומדים להשיגו, כלומר, מהתבוננות במדעי-הטבע שבבריאה אנו זוכים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.
אולם, המינים וצאצאיהם בימינו נלחמים בכל כוחם כנגד שילוב לימודי המדעים ולימודי ליבה במוסדות החינוך שלהם, כאילו מדובר בלימודי כפירה ומינות! בעוד שלפי הרמב"ם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, כי לימודי המדעים מקנים לאדם את היכולת הבסיסית להבחין בין אמת לבין שקר, בין הוכחת-אמת מבוססת לבין הוכחת תהו והבל שיש לבטלה, מרחיקים את הנמנעות ההזיות והדמיונות, ואף מכשירים ומרוממים את האדם להכיר את בוראו.
והיום כבר ברור כשמש, שלימוד המדעים מפחיד את המינים וצאצאיהם בדיוק מהסיבות הללו. כלומר, אם חסידיהם ילמדו לעיין בטקסט בעין ביקורתית ומדעית, ואם יינתנו להם כלים לבחון באופן אובייקטיבי את הדרך שבה הם הולכים, וכן כלים אמיתיים לבחון את הוראות מנהיגיהם ותוכן דבריהם ומעשיהם – הרי שרבים מאד מקרב חסידיהם יפנוּ מעליהם. ההשׂכלה הינה אפוא מקור הפחד הגדול והנורא ביותר שלהם, מפני שהיא עלולה לגרום להתרופפות שליטתם בהמונים עד אפילו להעדרה כליל. לפיכך הם כל-כך מתאמצים להנציח את הבערות והסִכלות, ומפיצים שקרים ותעתועים על לימודי המדעים בפרט ועל ההשׂכלה בכלל, כאילו עבירה חמורה היא ללמדם. ולא רק על צדקת לימודי המדעים, הם גם מפיצים שקרים ותעתועים על עצם התועלת שבלימודים אמיתיים, כביכול האדם שמצוי במבוכה ובחוסר ידיעה הוא האדם השלם! בערותם ואי-יכולתם להבחין בין האמת לבין השקר הביאה אותם לאמץ הזיות ודמיונות מסוגים שונים, ובכללן אימוץ אגדות חז"ל כפשוטן ותפישת העולם-הבא כעולם של הנאות גופניות.
ברם, עדיין יש לשאול מדוע המינים וצאצאיהם מעודדים את בנותיהם ללמוד מדעים? הרי בסמינרי כת המינות החרדית הבנות נבחנות במבחני הבגרות ואף משתלבות לאחר מכן בלימודים אקדמיים גבוהים בתחומי המחשבים והאלקטרוניקה, החשבונאות וההנדסה וכו'. מדוע אפוא לבנותיהם ולנשותיהם מותר ללמוד מדעים? התשובה פשוטה, כשמדובר בכסף ההלכה שלהם גמישה מאד, והם לא יהססו לכופף את אותן ההלכות-ההזיות האליליות שקבעו הם עצמם בעט ברזל ובציפורן שמיר – רק כדי שהן יתאימו לצרכיהם הכלכליים. "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם" (יר' יז, א).
זאת ועוד, עצם ההשקפה שהאישה חייבת לפרנס את הבעל והילדים היא נגד הוראת חכמים שחובה על הבעל לפרנס את אשתו (ואפילו מגלימה שעל כתפיו), ובכלל, זו אחת מהעוולות החברתיות הגדולות ביותר שיצרו המינים וצאצאיהם. עוולה נוספת שהם יצרו ב"הכשר התורה", היא טיפוח מעמדות בין הישיבות מתוך מטרה להפיק טובות הנאה, ואסביר את הדברים: ידועה ומפורסמת הבדיחה, שכאשר שומעים אמבולנס במקומותיהם אז מדובר באב שחטף התקף לב לאחר שסגר "וורט" (=תנאֵי חתונה) לבתו. בדיחה זו צמחה על רקע עוולה חברתית קשה ביותר: הורי בת שמתחתנת מחויבים לשלם סכום כסף גדול להורי החתן בעבור בנם "העילוי", וסכום הכסף נקבע לפי מעמדה ויוקרתה של הישיבה בה למד "העילוי".
ברם, לא רק הורי הבנות נסחטים. כאשר הבחור יבקש להתקבל לישיבה "יוקרתית", יסכימו לקבלו בתנאי שהוא לא פרענק כמובן ובתנאי שהוריו ישלמו סכום חודשי גבוה, ומדוע? מפני שמדובר ב"השקעה טובה", שהרי שווי החתן "העילוי" יאמיר בשוק ה"עילויים", והורי החתן יזכו להחזיר את השקעתם בבואו להתחתן. כך יוצא אפוא, שגם הורי החתן וגם הורי הכלה נסחטים, והכל כדי לממן משכורות מנופחות לראשי ישיבות, לעוזריהם ולעוזרי עוזריהם.
ח. מחשיכים את זוהר התורה
נמשיך את הדיון בביקורתו של רבנו שהחילונו בה לעיל, נציג תחלה את המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו) ואחר כך שוב נקשור אותם לימינו אנו:
"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".
תופשי התורה בימינו דבקים באותה הגישה שרבנו מתאר בדבריו לעיל, כלומר, לפי דמיונם, כל מה שנאמר בתלמוד הוא כפשוטו וכולו אמת אלהית צרופה בדיוק כמו התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה שניתנו לנו בהר סיני מפי הגבורה! ובכלל האמת הצרופה הפשטנית הזו כלולות כמובן כל אגדות חז"ל, דהיינו כולן הינן כפשוטן, וחלילה להם לומר שמשהו מאותן האגדות אינו כפשוטו, שהרי מי שאומר כן לפי דעתם מבזה ומגמֵּד את חכמתם של חז"ל!
לדוגמה, מסופר באגדה על חכם ששתה יין והתבסם, ומתוך שכרותו שחט חכם אחר, לאחר מכן מסופר שהוא התחרט והחייה את חברו ששחט כמה רגעים לפני-כן. לפי סכלותם, אם נפרש אגדה זו שלא כפשוטה אנחנו למעשה מזלזלים ומשפילים את אותו חכם שהרי אנחנו מבטלים וכופרים ב"כוחו המאגי" להמית ולהחיות. אך מרוב טיפשותם לא שמו לב, כי לפי פשוטה האגדה הזו שופכת רפש כבד על אותו חכם שכביכול רצח מתוך שכרות חכם אחר, כאילו היה אחרון השפלים עלי אדמות! ועל זאת אומר הרמב"ם "לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך".
ט. הפרשנים והדרשנים הפשטניים – מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן!
ריבוי של פרשנים ודרשנים הוזים ומהובלים הינה אחת התופעות הנפוצות ביותר בימינו. ישנם עשרות אלפי פרשנים ודרשנים שדורשים את אגדות התלמוד כפשוטן ומנסים להלהיב את ההמון כמו שמדהימים את הילדים הקטנים בסיפורי אלף לילה ולילה. רעה חולה זו פושׂה בכל שׂדרות הממסד הרבני השכיר, ובכל פעם שאני שומע כומר ממסדי שכיר ובכיר (כפי שהוא נחשב, אך אלהים יִראה ללֵבב), הנני שומע את דרשות חז"ל נדרשות כפשוטן, וברוב סכלותם הם אינם שמים לב שהם מגיעים לאבסורדים מחשבתיים חמורים, עד כדי הנחלת השקפות אשר רחוקות מאד מדת משה במקרה הטוב, ואליליות במקרה הפחות טוב. אך כל זאת כלל לא מעניין אותם, כי הרי כבר אמרנו שהדת לפי דעתם היא דת של אסור ומותר, ולכל ענייני המחשבה אין משמעות מבחינתם. מה גם שענייני המחשבה מחייבים אותם לנהוג ביושרה ומוסר, שתוכם יהיה כברם, ולהתנתק מתאווֹת הממון והכבוד שבהן הם מכלים את ימיהם.
נחזור לפרשנים ולדרשנים, ונמשיך לעיין בביקורתו של רבנו לתופעה הזו, שאגב החלה כבר לפני אלף שנה בפירושו של רש"י, אשר הנחיל לעם ישראל את השיטה הרעה הזו של תפישׂת משלי התורה והנבואה וכלל אגדות חז"ל כולם כפשוטם, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קלו):
"והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
ואצרף את דברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' כ), אשר בהם הוא מתאר את רמתו הרוחנית של האדם שלא למד מדעים ועד כמה הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית:
"כל זה לפי ההנחה שהאדם שהִצענו לפניו שאלה זו הוא אדם מלומד במדעים אחרים, והוא גם זך-רעיון מהיר-הבנה, והשאלה ששאלנוהו מסוג השאלות הלימודיות שהן מן הדרגות שבהם עולים לעניינים האלהיים – [ואם המלומד – כך] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אימו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלהיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהיו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל".
י. הערה על התלמוד הבבלי
העולם האורתודוקסי שבימינו שׁוֹגה לחשוב כי התלמוד הבבלי הוא תורה-שבעל-פה. ואף זו טעות חמורה, הואיל והתלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול של דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה, השקפות שנדחו מעולם המחשבה, ואף ענייני פולקלור פגאניים שנועדו ללמד אותנו על אפלת הגלות הנוראה ועל נחיתותם המחשבתית של הבבליים. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והזיות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי ללומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד!
כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא פיקוח בקרה וסינון, תדרדר את הפתי הנבער בוודאות מוחלטת לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את ספרו "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלה ולהבינם כפי אמיתתם.
וכבר הרחבתי בעניין האופן הנכון שבו יש להתייחס לתלמוד הבבלי הבלול, ראו: "ותופשי התורה לא ידעוני (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "הייתכן שחז"ל היו כסילים?", "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", ועוד רבים.
כמו כן, במקום אחר אף הסברתי מדוע המינים וצאצאיהם נאחזים בדבקות פגאנית דווקא בתלמוד הבבלי, וכיצד כל דבקותם החיצונית בו נובעת אך ורק משאיפתם להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים (שהרי הם אינם מקיימים את הלכותיו!). כלומר, הם נטפלו לטקסט ארוך מסורבל ומסובך מאד בכוונה תחילה, כי הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע להישג ולתכלית רוחנית אמיתית. וכך, בהעדר תכלית אמיתית ובהנצחת הבערות והסכלות, יצרו לעצמם ישיבות על גבי ישיבות שמתעסקות בתורה מבלי להגיע לדברי אמת, ובהבל הזה הם מצדיקים את הפקת הרווחים וטובות ההנאה במשך מאות רבות בשנים.
והנה דברי רבנו בסוף איגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו), בשתי הפְּסקות לקמן:
"כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ['מטרת המשא ומתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן' (קאפח)], ומטרת הלומדים היא איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים [=יכולת הוויכוח] ולא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים ופירשוֹ השני הפכוֹ, הוזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו.
ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית הזו כדי להקל על זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים, והִנחנו כל שזולת זה [כלומר הנחנו את כל הוויכוחים התלמודיים העקרים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לפלפולי סרק], כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ושאותה יש לדרוש".
ברם, ניפוח יכולת הוויכוח והתעתועים יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות הוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, שיודעת לתחבֵּל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, תוך הפצת כזבים שמדובר במטרות נעלות, כגון: תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול-שם-שמים חמור ביותר, ואילו לדעת המינים וצאצאיהם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה! כלומר, הם מתחבלים תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת מפורשות, ומתדרדרים אפילו לגניבה ולגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.
זאת ועוד, מכיוון שהתלמוד הינו טקסט ארוך ומסורבל וקשה מאד להבנה, יש צורך בראשי ישיבות, וב"מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות ומעטפות וקצבאות מדי חודש בחודשו, כדי שהם יסבירו לפי דמיונם לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לשקוע ולתעות בהזיות התלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונת המינות המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, יוקרה, מעמד וכוח כלכלי ופוליטי.
סוף דבר
בסיום דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק הוא אומר כך (עמ' קלז):
"ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואֵג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק, כמו שאמר [שלמה המלך]: '[בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת] לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' [קה' יב, י]. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה".
"כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. [וכיצד טימאו המינים וצאצאיהם את ארצו ונחלתו שמו לתועבה? הנה לפניכם:] הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב [...] שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב).
התמונה מאת: Alisdare Hickson; רישיון: CC BY-SA 2.0.
Kommentare