במאמר זה נבחן את הגדרות הרמב"ם לנס לאור דבריו ב"מאמר תחיית המתים" המפורסם. באמצעות בחינת הגדרותיו של רבנו בעניין הניסים, נוכל להבין כיצד להתייחס להתרחשויות ולנסיבות הסובבות אותנו, ונלמד על איזו התרחשות ניתן לומר שהיא בגדר "נס".
נחל אפוא, רבנו מבחין בין שני סוגי ניסים: א) נס על-טבעי – נס שהוא נגד החוקיות הטבעית שנטבעה בבריאה; ב) נס טבעי – נס שהוא בגדר הטבע ואין בו חריגה מחוקי הטבע.
נס על טבעי
וכֹה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' צח): "המופתים [=הניסים] יש שהם בדברים הנמנעים בטבע, כהפיכת המטה תנין, ושקיעת האדמה בעדת קרח, וקריעת הים".
זהו כאמור הסוג הראשון של הניסים, שהתרחשותם היא נגד החוקים הפיזיקאליים והביולוגיים וכו' שלפיהם ובהם נברא הטבע. דוגמאות לניסים על-טבעיים: זריקת המטה על-ידי משה רבנו והפיכתו לתנין, וכן השלכת המטה על-ידי אהרן הכהן לעיני פרעה והפיכתו לתנין (ועוד כאמור לעיל), וכל זאת כדי להראות לפרעה באות ומופת שאלהים שלחם (שמ' פרקים ד, ז).
דוגמה נוספת לנס על-טבעי היא שקיעת האדמה מתחת לעדת קרח, ואם תשאלו, והלא יש בולענים ורעידות אדמה שבהם נבקעת האדמה ונפערים חורים בקרקע, ואם-כן שמא אף הנס הזה הוא בגדר נס טבעי? ובכן, על זאת משיב הרמב"ם במאמרו שם: "ושלמות [הנס בעדת קרח] הייתה בחזרת האדמה למצבה [בסגירת הבקע שנפער] 'וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל' [במ' טז, לג]". כמו כן, גם קריעת ים סוף היא נס שהוא נגד חוקי הטבע.
נס טבעי
עוד כותב רבנו במאמרו הנדון (עמ' צח), וכֹה דבריו:
"ויש שהם [המופתים והניסים] בדברים האפשריים בטבע, כגון בוא הארבֶּה והבָּרד והדֶּבר במצרים, כי דרך מיני הדברים הללו שיארעו במקצת הזמנים ובמקצת המקומות, וכגון בקיעת מזבח ירבעם כאשר אמר איש האלהים [מ"א, פרק יג] [...] כי דרך הבניינים להתבקע ובפרט אשר נבנו מחדש, וכגון ירידת הגשם השוטף בזמן הקיץ על ידי שמואל [ש"א, פרק יב], וכגון הברכות והקללות האמורות בתורה שכל אחת מהן אירועה [=התרחשותה] אפשרי בכל מקום ובכל זמן, והן כולן מסוג האפשרי כאשר תתבונן בהן [שהרי כולן בגדר חוקי הטבע]".
כלומר, כל האירועים הללו שהזכיר רבנו ותוארו בתורה או בדברי הנביאים, הם ניסים שבגדר הטבע: בקיעת מזבח ירבעם היא בגדר הטבע, כי יש ונפערים סדקים בבניינים ולעתים אף קורסות מרפסות בבניינים חדשים של גינדי... ואין צורך לומר שירידת גשם זלעפות שוטף אף היא דבר טבעי, וכן כל שאר האירועים שנזכרים בברכות ובקללות שבתורה, תקופות שובע ותקופות רעב ומלחמה, אירועים משמחים ואירועים מצמררים, כל זאת בגדר הטבע.
לאור דברי רבנו האחרונים שאלה גדולה קמה וניצבה: אם ישנם נסים רבים שהם בגדר הטבע, כיצד ניתן להבחין בהם ולזהות אותם? והלא כולם הינם אירועים טבעיים! רבנו משיב, שאירוע ייחודי שהוא בגדר הטבע יוגדר כנס באחד משלושת התנאים הבאים או בכולם:
תנאי ראשון
וכֹה דברי רבנו בהמשך מאמרו הנדון (עמ' צח):
"שיהא [=שיתרחש] אותו האפשרי [אותו המאורע שהוא אפשרי כאמור לפי חוקי וכללי הטבע] בעת האמירה, כלומר, [שהנס יתרחש בעת] אמירת הנביאים בדיוק, כמו שנאמר בשמואל: 'אֶקְרָא אֶל יְיָ וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר' וכו' [ש"א יב, יז], 'וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל יְיָ וַיִּתֵּן יְיָ קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא' [שם, יח], וכמו שנאמר באיש האלהים הבא מיהודה: 'וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים' [מ"א יג, ה]".
למדנו אפוא, שאם קדמה הודעה מפי נביא על ביאת אירוע מסוים שניתן להגדירו כמאורע שהוא בגדר הטבע, והוא אכן התרחש בדיוק בעת שבו הודיע עליו הנביא, ובאותו האופן בדיוק שבו תיאר הנביא שיקרה – הרי שמדובר בנס מאת ה' יתעלה שמו, אף-על-פי שהנס עצמו, דהיינו עצם הנסיבות וההתרחשויות, אינן חורגות מן החוקיות הטבעית שטבועה בטבע.
תנאי שני
וכֹה דברי רבנו בהמשך מאמרו הנדון (עמ' צט):
"פלאיות אותו האפשרי ונדירותו על כל אפשרי ממינו [אותו אירוע שביסודו הוא עניין טבעי לחלוטין, פלאי ונדיר מאד בהיקפו או במאפיינים טבעיים אחרים, עד שלא ניתן להתעלם מהם], כמו שנאמר בארבֶּה: 'לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ' [שמ' י, יד], ובַבָּרד נאמר: 'אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי' [שמ' ט, כד], ובַדֶּבר נאמר: 'וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד' [שמ', ו], כי ייחוד אותו האפשרי בָּעָם שנרמז עליו [בעם-ישראל או במצרִים למשל] או במקום מיוחד או במין שהמחשבה מצביעה עליו – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו".
כלומר, כאשר מדובר באירוע שהוא מפליא מאוד עד שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום: כגון שהוא ייחודי באופן מופלא במין מסוים דווקא או במקום מסוים דווקא, או שהוא פלאי באופן כללי – הרי שמדובר בנס. לדוגמה, מכת הדֶּבר שנחתה על בהמות המצרים לא פגעה כלל בבהמות בני-ישראל, וזה דבר מפליא מאד, שבתוך מדינה אחת ובתוך ערים קרובות או משותפות, כל מקנה המצרים ימותו בדבר, ואילו ממקנה בני-ישראל לא ימות אף לא אחד.
דוגמה נוספת, מכת הברד הִכתה בכל רחבי מצרים בעוצמה, אך לא פגעה כלל בתחום המחיה של בני-ישראל: "רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (שמ' ט, כו). ואל שתי הדוגמאות האחרונות רבנו מכַוון באמרוֹ לעיל: "כי ייחוד אותו האפשרי בָּעָם שנרמז עליו או במקום מיוחד [...] – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו". אמנם, על הברד נאמר בתורה שהיה בו גם מאפיין על-טבעי, שהרי נאמר: "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שמ' ט, כד).
ודוגמה אחרונה, מה שאומר הרמב"ם לעיל "במין שהמחשבה מצביעה עליו", כוונתו שכל הרואה את הנס מתרשם ומתפעל בשכלו ובמחשבתו מנדירותו, כמו בארבֶּה, שלפניו לא היה כן ארבה כמוהו, ואף לאחריו בכל מהלך ההיסטוריה לא יהיה-כן. ואל דוגמה זו מכַוון רבנו באמרוֹ לעיל: "כי ייחוד אותו האפשרי [=שבגדר הטבע] [...] במין שהמחשבה מצביעה עליו [דהיינו שהמחשבה מתפעלת מעוצמתו ומנדירותו] – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו".
תנאי שלישי
וכֹה דברי רבנו בהמשך מאמרו הנדון (עמ' צט):
"המשכיות אותו האפשרי ההווה ותמידיותו כגון הברכות והקללות, כי אילו היו פעם אחת או שתי פעמים לא היו מופת, והיה אפשר לומר שזה מקרה. וכבר באר בתורה ואמר: 'וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי' [ויק' כו, כא], כלומר אם אתם תעשו מה שיחול בכם מן הרעות הללו מקרה לא שהן עונש [כלומר, אם נסבור שהייסורים שבאים עלינו הם במקרה ולא עונש על פשעינו], אמר שהוא יתעלה יתמיד בתוקף אותו הדבר אשר חשבתם אותו מקרה, ואמר 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם (בחמת) קֶרִי' [קרוב לפסוקים שבויק' פרק כו, כג–כד]".
למה מתכוון רבנו באמרוֹ: "המשכיות אותו האפשרי ההווה ותמידיותו כגון הברכות והקללות"? האם המשכיות ברכות או קללות לאורך זמן מעידות בהכרח על נס? ובכן, נראה שאין זו עיקר כוונתו, אלא, עיקר כוונתו לומר, שהתהפוכות שעוברות על עם-ישראל, מטוב לרע ומרע לטוב, ואשר מתרחשות שוב ושוב באופן אשר תואם את מעשיהם של עם-ישראל, הרי שיש בזה נס ומופת: דהיינו שכל מעשינו כפרטים וכאומה משפיעים ישירות על מאורעות חיינו ועמֵּנו.
הבדל נוסף בין נס על-טבעי לנס טבעי
וכֹה דברי רבנו בהמשך מאמרו הנדון (עמ' צט–ק):
"דע, כי המופת בדברים הנמנעים בטבע [דהיינו הנס העל-טבעי שמנוגד לחוקי הטבע] אינו משתהה כלל ולא יאריך ולא יישאר במצבו, כי אילו הִתמיד הדבר, היה אפשר לחשוד במופת, כי אילו נשאר המטה תנין היו חושדים שהוא היה תנין מעיקרו, ולפיכך הייתה שלמות המופת חזרתו [להיות] מטה: 'וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ' [שמ' ד, ד]. וכך אילו נבקעה האדמה בעדת קרח ונשארה בקועה לעולם הייתה מגרעת במופת, ושלמותו הייתה בחזרת האדמה למצבה: 'וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ' [במ' טז, לג], וכך: 'וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ' [שמ' יד, כז].
ומחמת הכלל הזה אשר העירותיך עליו אנו מתרחקים מלהיות בדעה שיתמיד דבר מחוץ לטבע כמו שביארנו [שהרי התמדתו גורעת מהנס] [...] אבל המופת בדברים האפשריים, הרי כל מה שהתמיד ונמשך מתחזק שהוא מופת. ולפיכך אנו בדעה על תמידות הברכות עם המשמעת [עם המשמעת לדבר ה' יבואו עלינו הברכות האמורות בתורה] והקללות עם המרי [ואם חלילה נמרוד בו יבואו הקללות] לדורות עולם באומה הזו, ובכך נעשו אות ומופת כמו שביארנו".
סוף דבר
נחתום בנס הגדול ביותר שאירע לעם-ישראל באלפיים השנים האחרונות והוא כמובן תקומתה של מדינת ישראל והפיכתה בשבעים שנים למעצמה ביטחונית כלכלית וטכנולוגית ולהישגים אדירים בתחומים רבים ומגוונים. ובכן, מי שיתבונן בעניין הזה ובמיוחד על רקע רדיפת עמֵּנו בגלות ובשואה הנוראה ועד עתה, מבית ומחוץ, אינו יכול שלא להתפעל מכך – כי נס הוא!
לאחר הנס הגדול בתקומתו המדינית של עם-ישראל, מצפה לנו עוד נס אחד והוא תקומתו הרוחנית של עם-ישראל, ובו נזכה לאהבת האמת ולידיעת בורא-עולם – ואז נבער את המינות האורתודוקסית והעבודה-הזרה האירופית מקרבנו, ונכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכל המפקפקים והכופרים למיניהם שונאי ארץ-ישראל, נשיב את תשובת אלישע לשליש (מ"ב ז, א–ב): "וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר [השליש]: הִנֵּה יְיָ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר [לו אלישע]: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל".
ונחתום בנבואת יחזקאל שבפרק לו, פסוקים טז ואילך:
"וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְיָ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה.
לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי יְיָ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ".
Comments