"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א).
הקב"ה ציווה עלינו בתורה הקדושה לשמוע קול שופר בראש השנה, וכך נאמר בספר במדבר (כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [=תשרי] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". רבנו הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביאר מצוה זו (עשין קע), וכֹה דבריו: "הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום האחד בתשרי, והוא אמרוֹ בו: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' [...] ואין הנשים חייבות בה". ובהלכות שופר (א, א) רבנו פוסק כך: "מצוַת עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' [שם]".
א. טעמו של הרמב"ם
ראינו לעיל שמצות שמיעת קול שופר היא מן התורה – אך בתורה לא צוין שום טעם לכך. רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד) מבאר אפוא מהו הטעם לשמיעת קול שופר, וכֹה דבריו:
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [=שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו [=בעצם התקיעה נרמז טעם המצוה]. כלומר, עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
בפתיחת דבריו רבנו הרמב"ם מציין את העובדה שהזכרנו לעיל, והיא שמצות שמיעת קול השופר נאמרה בתורה כגזרה, כלומר כחוק ללא טעם בצידו. ברם, הרמב"ם מוסיף, שלמרות שבתורה לא נתפרש הטעם, הטעם ברור, והוא, שתקיעת השופר נועדה להרטיט את הלבבות: תקיעת השופר נועדה לנו בני האדם, לחדור לאוזנינו ולליבנו, כדי שנעצור לרגע את מהלך חיינו החומריים, נתבונן עמוק לתוך נפשנו ונשאל את עצמנו: איפה אנחנו? האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה והישרה? האם אנחנו שוגים ורודפים אחר ההבל אשר לא יועיל ולא יציל? האם אנחנו זוכרים את בוראנו? האם דרכנו היא דרך האמת? והאם אנחנו באמת חותרים אליה?
"מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ, כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (יר' ד, יט). "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו).
ב. טעמים אחרים לתקיעת שופר
בסידורי התפילה הנפוצים ישנו נוסח די ארוך שאותו אומר התוקע לפני תקיעתו בשופר. נעיין בקטע קצר מנוסח זה ונלמד ממנו על הטעמים הנוספים שיוחסו למצות שמיעת קול שופר:
"ואני יודע בעצמי שאיני כדאי [ובהמשך נבין שאכן אינו ראוי] [...] לכוון כוונת התקיעות וצירוף שמותיך הקדושים, וכל הייחודים וזיווגי מידות העליונות, ומיתוק הדינים קשים ורפים הראויים לבוא על ידיהם [...] ותצרף מחשבתי [...] כאילו אתכוון בכל צירופי שמות הקדושים העולים מתוכם, ובכל הייחודים וזיווגי מדות העליונות ומיתוק הדינים הראויים לכל תקיעה ותקיעה [...] ויעלו לפניך [התקיעות] [...] המעלים ייחוד וזיווגי מידות העליונות ומעוררים את הרחמים".
כל זה רק מעט מן החיזיון המאגי שאנו שומעים לפני התקיעה בשופר. לפי דברים אלה ישנן "כוונות" לתקיעות, הכוונות מורכבות מכל מיני צירופים של "שמות קדושים" שעולים מעלה-מעלה וגורמים ל"ייחודים וזיווגי מדות העליונות", ואלה מביאים כביכול ל"מיתוק הדינים".
ברם, הדרך היחידה לִזְכּוֹת בדין היא תשובה ומעשים טובים, ולכן תפישׂת הכַּוונות הזו מזיקה מאד, מפני שהיא מסיתה ומדיחה את המחשבה מהרהורי תשובה וחרטה, לעבר מחשבה על כוונות שבהן אנחנו "לוחצים על הכפתורים הנכונים", והוֹפּ, כבמטה קסם "נמחקים" כל עוונותינו... המחשבה שנזכה בדין באמצעות דמיונות ש"יעוררו את הרחמים" ו"ימַתקו את הדינים", היא טעות מרה ויש בה גם נגיעה רחבה במינות ובעבודה-זרה וכפי שנראה לקמן.
"וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ [...] אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דב' ל, ב).
ג. ייחודים וזיווגי מדות העליונות
כאשר הנני שומע את הדברים הללו איני יכול שלא לקבל צמרמורת, האם בראש השנה, ברגעים הקדושים ביותר, ראוי להזכיר מושגים שקשורים לחרפה הגדולה ביותר לאדם כפי שאמר אריסטו, דהיינו, לתאוותו המינית של האדם? האם בממלכתו של מלך-מלכי-המלכים הקב"ה ישנם ייחודים או זיווגי מידות עליונות? מדוע האדם בכלל זקוק לזַווג משהו בעולמות העליונים? מה זה עוזר לנו לשוב בתשובה? ומה זה בכלל קשור לתשובה? וברור כשמש שכל ההזיות הללו הן בגדר מינות חמורה, כי ייחוס חרפה חומרית שכזו לה'-אלהים-אמת הוא בגדר הגשמה ברורה, ואף חמור מכך, שהרי מדובר בייחוס של הזיות בהמיוֹת שאף כלפי בני-האדם שוכני-בתי-חומר הינן בגדר חרפה ותועבה. קצרו של דבר, שפל-שפלות המינות והזימה.
כמו כן, ההזיות הללו מזיקות מאד, מפני שהן מסיתות אותנו ממחשבה על תשובה אמיתית ומחיבור רוחני אמיתי, וסוחפות אותנו אל עולם מאגי זימתי שרחוק מאוד מדרך האמת הישרה. עולם מיסטי דמיוני ויצרי אשר רחוק מאד מקדושה ורוחניות אמיתית, ואשר עלול על נקלה לדרדר את האדם לשגות ולנהות אחר תאוות החומר השפלות ביותר. והסיבה פשוטה, המאגיה ועולם ההזיות מעוררות מאד את כוח הדמיון שבאדם, שהוא בעצם כוח יצרי רַגשני וחושני שפונה אל התאוות. נמצא אפוא, שהמיסטיקה וההזיות לא רק שאינן משענת רוחנית, ההיפך הוא הנכון, הן מדרדרות את האדם לשקיעה בחומר ובתאוות הבהמיוֹת הבזויות ביותר.
ולכן אנו שומעים על מקובלים פגאניים רעים וחטָּאים שזימתם המינית העבירה אותם על דעתם והם הפכו לחיות טרף. נואפים עם נשים נשואות, ילדים וילדות. וכל זאת בטענה שהם "עושים תיקונים בשמיים" או שהמעשים הללו "הכרחיים" כדי לכפר על כל מיני פשעים שהאישה או הילדים עשו "בגלגולים קודמים". אין ספק שמדובר בחולֵי נפש אכזריים ביותר, אשר כל-כך הסתאבו עד שהם מאמינים לשקרים שהם מספרים, או שהם פשוט משתמשים בהבלים הללו כדי להתעות ולתעתע בהמון הנבער מדעת, ולספק את יצריהם השפלים.
ד. "שֵׁמות קדושים"
בנוסח הפגאני שנאמר לפני התקיעות בשופר נזכרים "שמות קדושים". ובכן, בספרו הטהור "מורה הנבוכים" רבנו הרמב"ם מלמד אותנו שהיו באומה שלושה שמות מיוחדים לה' יתברך. השם האחד הוא השם המפורש: יהוה, השם השני הוא שם בן 12 אותיות, והשם השלישי הוא שם בן 42 אותיות. שני השמות האחרונים אבדו במהלך הזמן ואינם ידועים בימינו.
השמות בני ה-12 וה-42 אותיות אינם שם אחד, אלא מספר מלים שמוֹרוֹת על ייחוד ה'. וכֹה דברי רבנו במורה (א, סב): "ואין ספק כי אותן המלים מורות על עניינים [מחשבתיים] בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השׂכלת עצמותו יתעלה". כלומר, לא מדובר במלים שמלהגים אותן כ"כשפים" או שיש להן "כוחות" מאגיים, אלא במלים שהחכמים יראי ה' יבינו מֵהן עניינים עמוקים ביחס למציאות אמיתת עצמותו של הבורא והנהגתו. בהמשך דבריו, הרמב"ם מתייחס לעניין "השמות הקדושים" שנזכרו בתפילה לעיל, וכֹה דבריו שם:
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
מי הם אותם "הכשרים החלשים הפתאים" שהרמב"ם מזכיר? ובכן, קאפח השכיר אומר שם כך: "בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים [והיה עליו לציין ספרים כי מדובר בביעור עבודה-זרה מן הארץ ואסור לכבדהּ ואף מצוה לבזותהּ, וברור ששותפותו בממסד הכמורה האורתודוקסי הרחיקה אותו מאד מדרך האמת]". כלומר, יש מחוסרי-דעת אשר חוששים להכריע בין האמת לבין השקר, ופעמים רבות תשמעו אותם אומרים על שתי השקפות מנוגדות: "אלה ואלה דברי אלהים חיים", בעוד שלפי האמת אחת מהן היא האמת והאחרת שקר וכזב ויסודה בעבודה-זרה, אלא שחולשת דעתם ושכלם גרמה להם לשפלות מחשבתית ולאיבוד דרך השקפתי.
אגב, במקום לתרגם: "הכשרים החלשים הפתאים" מ' שוורץ תרגם שם: "החסידים היראים הפתאים" – ואיך ייתכן שרבנו יקרא להוזי הזיות: "חסידים ויראים"? והלא חז"ל קבעו באבות (ב, ו) ש"אין בור ירא-חטא ולא עם-הארץ חסיד"! אלא, ששוב ידיהם של המינים האשכנזים החוצבים בזיוף ובמעל: להכשיר את רבותיהם המשוקצים ואף להציגם כ"חסידים ויראים".
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח, ח), ולמיטב הבנתי רבנו אומר שהם "כשרים" רק כדי ללמד שהם אינם עושים במזיד, ותו לא.
ואוסיף ואצרף לפניכם את דברי רבנו בעניין ה"שמות הקדושים" במורה (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
האמונה שישנם "שמות קדושים" אשר "פועלים" גדולות ונצורות בשמים ובארץ, היא השקפה שיסודה בעבודה-זרה. כלומר, השקפה זו נובעת מהשקפות הוברי-הַהֲבָרִים, מכשפי העבודה-הזרה הקדמונים, שהאמינו שפעולות כטקסי "כישופים" ו"לחשים" מחוללות גדולות ונצורות. ועלינו לשאול את עצמנו: האם ראוי לאמץ את ההזיות הללו בכלל ועוד בראש השנה בפרט? כל-שכן שהזיות אלה מייחסות כוחות על-טבעיים לשוכני-בתי-חומר והופכת אותם בזה לאלילים.
ולעיון נרחב בעניינים אלו ראו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים?", "אל תפנו אל האלילים".
ועל כל ענייני המאגיה הללו ראו את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים וההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה שכזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
ה. "מעוררים את הרחמים"
אחת ההזיות הבעייתיות ביותר משלל ההזיות שהנחילו לנו "הרשעים הבערים" ו"הכשרים [ועדיין תמוה שרבנו קורא כאן להוזי ההזיות 'כשרים'] החלשים הפתאים" שבאו בעקבותיהם, וכל שאר המטורללים שבכל דור ודור – היא האמונה, שבתקיעות השופר אנחנו "מעוררים" את הקב"ה לרחם עלינו ולסלוח לנו על כל פשעינו, וכמו שנאמר באותה התפילה שלפני התקיעות: "ואתה בטובך תעורר רחמיך [...] ויעלו לפניך [...] תפילות ותקיעות בניך [...] המעוררים את הרחמים" – כביכול הקב"ה הוא שופט בשר ודם, שאם נבכה ונתחנן, ואולי אף נגניב לו שוחד זימתי מתחת לשולחן בִּדְמות תפילות ותקיעות עם כוונות ראויות "המעלות ייחוד וזיווגי מידות העליונות", נצליח "להשפיע" עליו שידון אותנו שלא כפי שורת הצדק והאמת.
ובמלים אחרות, אנחנו למעשה מציעים לבורא-עולם שוחד בעל אופי זימתי שבאמצעותו נצליח להשפיע עליו לקרוע את רוע גזר דיננו ואף להפוך את דיננו לטובה, לברכה, לשגשוג, לרווחה ולרווחים... וברור כי האמונות הללו הינן תועבה חמורה ביותר, מפני שהן רומזות ברמזים עבים מאד שבעולמו של ה' יתעלה קיימת תאוות המין שהיא חרפתם הגדולה ביותר של בני האדם! ואף יש בה כאמור גם נגיעה רחבה במינות ובעבודה-זרה, וכדברי רבנו במורה (א, נה):
"כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה [=לייחוס גופניות לבורא] חובה בהחלט לשלול אותו ממנו, וכן לשלול ממנו כל התפעלות [=שינוי באמיתתו של הבורא יתעלה שמו, בין שינוי גופני, ובין שינוי נפשי כגון שינויי רגשות], כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [שהרי אדם שכועס למשל, מחולל במהותו שינוי במצב נפשו, ועובר משלווה לכעס]".
כלומר, כל ההתפעלויות מחייבות שינוי פנימי בנפש האדם כאמור, כך שאם לדוגמה נאמץ את ההשקפה שהבורא "מרחם" במובן הרגשני והאנושי של המילה, הרי שאנחנו חוטאים במינות ובעבודה-זרה, מפני שייחסנו לו שינוי ואין שינוי אלא לבעלי חומר. אלא, הוא פועל פעולות של חסד ורחמים בעולם, אך לא מתוך התפעלות רגשית אנושית, והפעולות הללו נקראות "רחמים" כי כך בני האדם תופשים ומבינים את הפעולות מהסוג הזה, ודיברה תורה כלשון בני אדם (ובעניין זה ראו: 'לעורר רחמי שמים?', 'מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?', ועוד).
קצרו של דבר, אסור לייחס לה' שינוי באמיתתו: חיצוני-גופני או פנימי-נפשי כגון התעוררות, מפני שבשניהם ישנה הגשמה, והנה דברי רבנו במורה (א, לו) ביחס לחומרת ההגשמה:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [=כגון התעוררות נפשית מכל סוג שהוא], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר [=לשונות שכֻּוונו בתורה כנגד עובדי אלילים אילמים] – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
קאפח מוסיף שם (א, נה): "כי כל התפעלות היא ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת". כלומר, שינויי מצבים נפשיים ייתכנו רק לנפש שקשורה בגוף, מפני שחושי הגוף (ראיה, שמיעה, מישוש, וכו') מעוררים בקרבה התפעלויות רגשיות פנימיות.
ואצרף גם את דברי הרמב"ם המאלפים שסותמים כל ויכוח בעניין, וכֹה דבריו (א, נט):
"ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הִרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם [...] ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותיארוהו ודיברו לפניו בכל מה שחושבים אותו אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם [כמו לפני התקיעות, וכמו שניסו לעשות נביאי הבעל הוזי ההזיות לפני העם ואליהו הנביא בהר הכרמל] [...] ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת, ומקצתם יש בהם מן השטוּת והדמיון הנִפסד מה שמשׂחיק [=מצחיק] את האדם כפי טבעו בעת ששומעם".
"וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ" (תה' עח).
וכן אומר הנביא ירמיה בראש פרק יב:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
ועוד בכל העניינים החשובים הללו, הנשכחים והמושכחים, ראו: "עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם", "כתר או נקדישך?", "זמרירי חרזני הסליחות – מחירוף וגידוף ועד הגשמה ומינות", "על זמרירי הסליחות: צאצאי הדרדעים משחיתים את דרך האמת", ועוד.
ו. שׂטנים משׂטינים ומקטרגים
בתפילות שלפני התקיעות ישנה רעה פגאנית כעורה נוספת והיא האמונה הדמיונית בקיומם של שטנים ומשטינים ומקטרגים למיניהם, וכך נאמר בתפילות המינות האירופיות הללו:
"וסתום וחתום פי שטן ואל ישׂטין עלינו", ועוד נאמר שם: "יהי רצון מלפניך [...] שתקרע [...] כל המשטינים והמקטרגים על עמך בית ישראל".
השקפה זו שיושבים לצד בורא-עולם משטינים ומקטרגים הינה הוצאת-שם-רע על המלאכים הקדושים והטהורים, כי היא מעלה את המחשבה שיש ישויות עליונות נשגבות מרושעות אשר מבקשות להרע ולהחריב את עם-ישראל! ואם הוצאת-שם-רע על אדם חמורה מאד, ואם הוצאת-שם-רע על ארץ-ישראל חמורה מאד-מאד, מה יהא דינם של המוציאים לעז כֹּה חמור על מלאכי-השרת הקדושים והטהורים ומציירים אותם כיצורים אפלים מרושעים ונקמנים?
ואין ספק שיש כאן השפעה נוצרית מובהקת, אשר מתארת לצד בורא-עולם שלל שדים כעורים ויצורים מרושעים שבראשם עומד השטן, ואשר יש להם כביכול כוח להשפיע על בורא-עולם, וכדַי ביזיון וקצף כמו שאומר קאפח על-כך באחת מהערותיו. אגב, הסיבה המרכזית שהנוצרים החדירו את האמונות הרעות הללו היא כדי שהם יוכלו להמשיך לחטוא ולפשוע בעיקר בענייני זימה ותועבה, ולהאשים את השדים והיצורים הרעים הדמיוניים הללו, שהם אלה "שהשפיעו" עליהם לעשות את העוולות החמורות הללו ולהרוס משפחות ונפשות רכות. כך הם מתחמקים מלתת את הדין על פשעיהם וממשיכים "לשרת בקודש", ואין צל של ספק שרובם המכריע של הכומרים מושחתים וזימתיים וארורים מאד בבחינת: רק אין יראת אלהים במקום הזה.
מדברים אלה נעבור לבחון רעה חולה נוספת שיש באמונה בקיום שטנים משטינים ומקטרגים: וכי יעלה על הדעת שיש בכוח יצורים שטניים להשפיע על בורא-עולם ולהטות את דינם של בני האדם? וכי אין דין צדק לפניו? וכי הקב"ה הוא שופט עַוָּל? וכי יש מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל? והאמונה הזו, שאותם היצורים הדמיוניים מסוגלים להשפיע על בורא-עולם איננה רק חירוף וגידוף קמי שמיא, אלא היא גם מובילה להגשמה, שהרי אם ניתן להשפיע על בורא-עולם, אז יש לו כלים גופניים אשר קולטים וצורבים רשמים בנפש שהיא כוח בגוף, ובמלים אחרות, הקב"ה הוא בהכרח כוח בתוך גוף, ובעל חושים גופניים שבאמצעותם ניתן להשפיע ולעצב את "נפשו" הכנוסה בגוף! וכמו שקאפח אומר לעיל: "כי כל התפעלות היא ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת". כלומר, שינויי מצבים נפשיים ייתכנו רק לנפש שקשורה בגוף, מפני שחושי הגוף (הראיה, השמיעה, וכיו"ב) מעוררים בקרבה התפעלויות רגשיות פנימיות, וכבר הזכרנו זאת לעיל והפנינו למאמרים בעניין זה, וראו עוד: "חומרתה העצומה של ההגשמה", וכן: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם".
כאמור, אמונה פגאנית זו מובילה להשקפה שבורא-עולם כפוף ומשועבד להשפעות חיצוניות, ולא סתם השפעות חיצוניות אלא השפעות של ישויות אכזריות ומרושעות מאד! השקפה זו מייחסת אפוא מגרעת חמורה מאד לבורא-עולם כי כל מי שכפוף ומשועבד לזולתו למעשה אינו מסוגל לממש את רצונו, וזו מגרעת חמורה ביותר! וכאשר מדובר בכפיפות ובשעבוד לישויות פגאניות אכזריות ומרושעות הדבר חמור שבעתיים, ובגדר חירוף וגידוף כפול ומכופל. אך לא רק חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא יש בכך, אלא גם הגשמה ברורה, שהרי רבנו מלמד במורה, שייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לבורא-עולם היא בגדר הגשמה, מפני שכל מגרעת מובילה באופן ישיר ומיידי להשקפה שבורא-עולם אינו שלם בתכלית השלמות, וההשקפה שהוא בעל חסרונות ומוגבלויות מובילה מיד להשקפה שהוא בעל גוף. וכבני האדם, אף הוא בעל חסרונות ומוגבלויות ומגרעות אשר נובעות מהיותו משועבד לגוף חומרי מוגבל וחסֵר.
זאת ועוד, האמונה הפגאנית והפרימיטיבית בקיומם של שֵׁדים משׂטינים ומקטרגים למיניהם, הינה עבודה-זרה קדומה, שהרי בימי קדם נהגו לעבוד את השדים הדמיוניים, והאמונות הללו הסעירו והחריבו את מוחותיהם הרקובים של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז) – וכי יעלה על הדעת שדווקא בימים הנוראים: בראש השנה וביום הכיפורים, אנחנו נזכיר את העבודה-הזרה המתועבת הזו לפני ה' יתעלה? וכי יעלה על הדעת שאנחנו נודה באמיתתם ובקיומם במציאות ואפילו אם נניח שליבנו לשמים ואין אנחנו יראים מפניהם? והלא רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה שכל מי שמודה באמיתת עבודה-זרה ואפילו שאין הוא עובדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, והנה דברי רבנו הללו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
ואיך יעלה על הדעת לחרף ולגדף את השם הנכבד והנורא בהזיות ובהבלים מאגיים פגאניים, ועוד בראש-השנה וביום-הכיפורים? ובעניין חומרת הזיית השדים הרחבתי בסדרה: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה.
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה [אפילו מבלי להתיירא ממנה!] כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).
ז. צדיקים וחסידים או עובדי אלילים אילמים?
התחינות שהקב"ה יסתום את פי המשטינים והמקטרגים מדיחה את המחשבה מחשבון נפש אמיתי ונוקב, כאילו אנחנו ישרים ותמימים, וכל הצרה היא רק המשׂטינים והמקטרגים על עם-ישראל וכאילו רק בהם יש לטפל... כך סוברים צאצאי המינים, חובשי מגבעות הטומאה ולובשי גלימות הכומרים, שאלמלא המשטינים והמקטרגים לא הייתה להם שום בעיה, כי הם צדיקים וחסידים קדושים וטהורים! ואלה הן תפישות-שחץ אשכנזיות טיפוסיות אשר חונקות ודורסות כל דיון מעמיק במהות הדרך שבה בחרו אבותיהם באירופה, ולעולם מתארות את בני עדתם וגדולי אסלותיהם כאילו היו "מבחר המין האנושי", אשר גדולים בהרבה ממויישה רבייני...
ורק מינים ארורים מסוגלים להתכחש לייסורים הנוראיים שהקב"ה הנחית עליהם בשואה, ואף לחסום כל דרך לדיון בשאלה: מדוע התרגשו עליהם ייסורי האימים הללו? כאילו מדובר בשאלה שהיא מיסודה בלתי לגיטימית – ההיפך הגמור מדברי התורה שמחייבת את הפרט והאומה לבחון ולחקור את מעלליהם ומחשבותיהם בעקבות ייסורים שהתרגשו עליהם, כל-שכן ייסורים מחרידים. ואם תכריח את הוזי ההזיות להשיב על שאלה זו, יענו לך במשׂאות שווא ומדוחים: שכל זאת אירע להם בגלל "שדיברו בבתי הכנסיות" או בשל "הרפורמים המתבוללים".
ומי שטוען שבגלל דיבורים בבית-הכנסת הקב"ה יעשה כזאת (כמו שטיינמן שר"י) הוא עובד אלילים, מפני שהוא מתאר את בורא-עולם כאליל פגאני חמום-מוח מרושע ונקמני אשר הורס ומתעלל ללא כל פרופורציה לחומרת העבירה, והוא אף כופר בתורה שהעידה על יוצר הכל:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
עוד הוכח במאמר: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה", שהקב"ה כמעט ולא נגע במתבוללים, ורובה המוחץ של המכה האנושה ניחתה בשטעטל הפולני-ליטאי, אך הם ממשיכים להפנות עורף לאמת ההיסטורית: בארה"ב ובריטניה נרצחו 0 אחוז מהיהודים, בגרמניה וצרפת נרצחו מעט יותר מ-20 אחוז מהיהודים; ואילו בפולין, מוקד השטעטל ומקור זוהמת היידישקייט נרצחו נחנקו ונשרפו למעלה מ-90 אחוז מהיהודים! כך לפי הנתונים המחקריים ב"יד ושם".
ועל כל זאת ועוד הרחבתי במאמרים נוספים: "הכיתה אותם ולא חלו", "וכל המינים כרגע יאבדו", "כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם זו מינות", "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?", "תורה מגנא ומצלא", ועוד.
ח. "מיתוק הדינים"
בנוסח שנאמר לפני התקיעות נזכר פעמיים המושג "מיתוק הדינים":
"ואני יודע בעצמי שאיני כדאי [וכאמור הוא אכן אינו ראוי] [...] לכוון כוונת התקיעות וצירוף שמותיך הקדושים, וכל הייחודים וזיווגי מידות העליונות, ומיתוק הדינים קשים ורפים הראויים לבוא על ידיהם [...] ותצרף מחשבתי [...] כאילו אתכוון בכל צירופי שמות הקדושים העולים מתוכם, ובכל הייחודים וזיווגי מדות העליונות ומיתוק הדינים הראויים לכל תקיעה ותקיעה [...] ויעלו לפניך [התקיעות] [...] המעלים ייחוד וזיווגי מידות העליונות ומעוררים את הרחמים".
וחשוב לחדד, שההזיה לפיה הקב"ה "מְמַתֵּק" את הדינים "הקשים והרפים", באמצעות כוונות דמיוניות וצירוף "שמות קדושים" אשר גורמים ל"ייחודים וזיווגי מידות העליונות", הינה דריסה ורמיסה גסה של היסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו: השכר והעונש – שהרי אם ניתן לשנות את דין שופט-האמת באמצעות הזיות פגאניות שכאלה, איך ייענשו הפושעים?
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת [...] וכאשר יפקפק אדם [=ואפילו רק יפקפק לעצמו] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ [=ניסו לעורר את אלילם] וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז).
סוף דבר
לסיום אצרף תגובה שקיבלתי מאת דרדעי רשע שנפל בפח היקוש של המינים האקדמיים רודפי התאוות ועוקרי המצוות, וכך הוא כתב בעניין הטעם לתקיעה בשופר בראש השנה:
לדעתי הסיבה הפשוטה שבגללה תוקעים בשופר בראש השנה היא להודיע על כניסתה של תקופה חקלאית ואסטרונומית חדשה. בדיוק כמו שתוקעים בשופר ביום הכיפורים של היובל כדי להודיע על שחרור העבדים והשׂדות. וכמו שבמסכת סוכה בפרק החמישי, שם מתארת המשנה מה תפקידו הפשוט של השופר: להודיע על פתיחת שערים, הקרבת התמידים, ובערבו של שבת להודיע לבטל את העם ממלאכה.
מסקנה, תפקידו של השופר להודיע על משהו חדש שנכנס, ולפי דעתי, א' בתשרי לא יכול להיות מוגדר ראש השנה. כמו כן, הרעיון החכם להפוך את ראש השנה לימי דין הוא יוזמתם של חכמים, כדי להכין אותם ליום הכיפורים, ובמטרה להרגיל את המון העם להיכנס לתהליך של תשובה ששיאו מגיע ביום הכיפורים. כך עם השנים קיבל השופר עניין של תשובה. אך זה ממש לא פשוט לפי התורה. כל המועדים בתורה מייצגים את המסלול הטבעי של העולם.
תשובה:
אלעזר, חז"ל ורבנו חולקים עליך באופן מובהק וחד משמעי, וכֹה דבריהם: "אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
נמצא, שתכלית התקיעה בשופר לפי מסורת התורה-שבעל-פה היא התעוררות לתשובה.
כמו כן, יש הבדל גדול מאד בין תקיעת השופר של ראש השנה לבין תקיעת השופר של יובל, בתקיעת השופר של ראש השנה ישנה חובה לשמוע קול שופר, ואילו בתקיעת שופר של היובל החובה היא לתקוע ולהודיע. כלומר, הקב"ה ציווה עלינו בראש השנה לשמוע קול שופר ולא להודיע, כי מטרת תקיעת השופר איננה הודעה בעלמא, אלא לשמוע ולהתעורר לתשובה.
"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמוס ג, ו).
והסמיכות של ראש השנה ליום הכיפורים היא עדות נוספת לכך שראש השנה נועד להוות שער ומבוא לתהליך של התבוננות וחרטה ושיבה לה' יתעלה, אף שזה לא פורש בתורה.
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם, אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ, אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן, יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן, יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (הושע יד).
ועתה אומר משהו כללי על חוקרי האקדמיה שמהם אתה ניזון בעניינים רבים מאד:
מדוע שלא נאמץ את הפרשנות של חז"ל ורבנו הרמב"ם? מדוע לשגות בתהו של אנשי השחץ האירופים? אותם אלה שפשטי התורה כבר לא מספיק טובים להם, ופרשנות חז"ל אינה מספיק משוכללת בעבורם, עד שהם בורחים לכל מיני פרשנויות והשקפות זרות, כדי להוכיח את חריפותם ידענותם ו"נאורותם"... ודרכם הזו רעה מאד, והיא נובעת מגאוותם יהירותם ורדיפתם אחר התאוות, כי מי שמבטל במחי יד את פרשנות חז"ל שהיא מסורת התורה-שבעל-פה, חזקה עליו שאין בו ענווה, ומי שאין בו ענווה וודאי שגם תורה אין בו, אך כפירה יש בו.
ואין צורך לומר שרוב ואולי כל אנשי השחץ האקדמאים הללו זוללין מן התורה...
ורובם הגדול, בעיקר אלה שבחוגים לפילוסופיה, כל מטרתם היא לקעקע את פרשנות חז"ל ולפטור את עצמם מן המצוות. כאילו העיסוק בחכמה הוא מטרת האדם בעולם, ולא קיום המצוות שקיבלנו בסיני. כך הם מכשירים את השרץ לעצמם, דהיינו לעסוק בתאוותיהם בחדרי חדריהם ולפטור את עצמם מן המצוות. ובמקרה דנן, דהיינו בהעלאת טעם חקלאי ואסטרונומי לתקיעת שופר בראש השנה, מטרתם של רשעי האקדמיה החכמים בעיניהם היא לקעקע את יסוד התשובה, דהיינו את החובה להתעורר ולשוב לעבודת ה' יתעלה ולדרכי יושר וטהרה.
כלומר, אם מדובר בחג חקלאי אסטרונומי ותקופתי גרידא, שאין לו שום קשר וזיקה עם דת האמת ודרישותיה המוסריות והערכיות מן האנושות – הרי שאין לראש השנה שום קשר וזיקה לענייני דת ומוסר ולחובת השיבה והניסה אל ה' יתעלה בבכי ובתחנונים, זו רק המצאה של חכמים לשיטתם, ולפיכך, הם יכולים ורשאים להמשיך במעלליהם בתאוותיהם ובזימותיהם – שהרי כל מטרתה של תקיעת השופר בראש השנה היא הודעה על תחילת תקופה חקלאית, וכאילו תקיעת השופר בראש השנה נועדה מעיקרה אך ורק לחקלאים ולאסטרונומים...
נמצא, שהחוקרים היהירים במגדל השן אשר אוכלין מן התורה ואף דורסים אותה, מתיימרים לפרש את התורה באופנים יותר "נאורים" ויותר מושׂכלים ונעלים כביכול, מאשר ניתן להבין מפשט דברי התורה עצמה, ואין צורך לומר שפרשנות חז"ל בעיניהם היא פרימיטיבית ורדודה, ואינה ראויה למרומי שחץ מגדל השן הדמיוני שהם בנו לעצמם ברוב כסילותם וכפירתם.
ברם, התבוננות מעט מעמיקה בדבריהם מעלה שדבריהם הינם סכלות חמורה, ולא רק כי מטרת התורה היא בראש ובראשונה שנבין אותה כפשוטה, אלא גם כי פרשנות חז"ל היא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, מסורת שקיבלנו איש-מפי-איש מפי משה רבנו. ואחתום מאמר זה בשאלת השואל אלעזר ק' ואוכיח עוד עד כמה זוהמה מחשבתו בהזיות אנשי השחץ:
"כמו כן, הרעיון החכם להפוך את ראש השנה לימי דין הוא יוזמתם של חכמים, כדי להכין אותם ליום הכיפורים, ובמטרה להרגיל את המון העם להיכנס לתהליכי תשובה ששיאו מגיע ביום הכיפורים. כך עם השנים קיבל השופר עניין של תשובה. אך זה ממש לא פשוט לפי התורה. כל המועדים בתורה מייצגים את המסלול הטבעי של העולם".
לפי השואל, הפיכת ראש השנה לימי דין נועדה "להכין אותם ליום הכיפורים, במטרה להרגיל את המון העם להיכנס לתהליכי תשובה [...] כך עם השנים קיבל השופר עניין של תשובה" וכו'. שימו לב כיצד השואל מוציא את עצמו מן הכלל, כלומר, תקיעת השופר ושיבה בתשובה לפני ה' יתעלה איננה נוגעת לו, שהרי הוא ברוב "חכמתו" התרומם כבר מעל ומעבר לצורך לשוב בתשובה לפני ה' יתעלה – וזו דרכם של אנשי השחץ, להתנשא מעל מצוות התורה, כאילו הן אינן נוגעות להם בשל עיסוקם ב"חכמות", וכל זאת כדי להתייהר ולהשתחץ, לפטור את עצמם ממצוות התורה, ולהצדיק את רדיפת ההבל ושקיעתם בתאוות העולם-הזה.
"רשע מה הוא אומר? 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם' [שמ' יב, כו] – 'לָכֶם' ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' [שמ' יג, ח] – 'לִי' ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל" (הגדה של פסח).
אז האם אתה בעצם סבור שיש לחגוג את ראש השנה בא' בניסן? עם בואו של האביב המסמל צמיחה, התחדשות, אורה, פריחה ולבלוב?