"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
במהלך חקר פירושי רש"י נתקלתי במגמה רווחת בפירושו והיא לקעקע את גדולתו וייחודו של משה רבנו ע"ה. במקומות לא מעטים רש"י משפיל ומגמֵּד את משה רבנו, ובאופנים מתועבים ביותר. מטרת מגמה זו היא לקעקע את מעמדו של משה רבנו ע"ה כמוסֵר התורה, מפני שללא קעקוע מעמדו וייחודו המידותי והנבואי של משה רבנו ע"ה לא ניתן להחדיר דת חדשה. כלומר, כדי להחדיר דת אורתודוקסית פרו-נוצרית חדשה וכעורה, יש הכרח להחדיר מוסֵר תורה חדש, וכדי להחדיר מוסֵר תורה חדש, יש הכרח לקעקע ולהשחית את דמותו של המוסֵר האמיתי.
וביתר ביאור: אם לעולם-ולעולמי-עולמים לא יקום לעם-ישראל נביא כמשה רבנו ע"ה, לעולם לא יקום אדם שיהיה מסוגל לקבל מאת ה' תורה חדשה, שהרי קבלת התורה על-ידי משה רבנו נעשתה באופני נבואה ייחודיים ביותר, אשר לעולם לא יקום אדם שיזכה להם. ולכן, הואיל ולא יקום לעולם אדם כמשה רבנו, לעולם לא תבוא תורה חדשה ולעולם תורת האמת לא תוחלף. לשם כך, דהיינו כדי למנוע מצב שבו המינים משחיתים את דתנו, קיבלנו במסורת התורה-שבעל-פה שלושה-עשר יסודות, ושניים מהם נוגעים בדיוק לעניין זה, דהיינו לשימור מעמדו וייחודו של משה רבנו ע"ה. שהרי כאמור, רק לאחר קעקוע מעמדו וייחודו, ניתן להחדיר מוסֵר תורה חדש שבאמצעותו יתעתעו בעמֵּנו ויחדירו להמוני הפתאים והתועים תורה חדשה.
***
והנה לפניכם שני היסודות הללו, נחל ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצֵא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל עניין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים. [...]
ואחזור לעניין היסוד הזה השביעי ואומַר, שנבואת משה רבנו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים: ההבדל הראשון שכל נביא איזה שיהיה אין ה' מדבר אתו כי אם על-ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי כמו שאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ח].
וההבדל השני שכל נביא לא יבואֵהו החזון אלא בזמן השינה כמו שאמר בכמה מקומות: בחלום הלילה, ויחלם, בחלום חזיון לילה וכו' והרבה מן העניין הזה, או ביום אחרי תרדמה הנופלת על הנביא, ומצב שבו שובתים כל חושיו ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה, ומצב זה נקרא מחזה ומראה, ועליו הוא אומר: 'בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים' [יח' ח, ג] – ומשה בא לו הדיבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שהבטיחוֹ ה': 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ' וכו' [שמ' כה, כב], אמר יתעלה: 'אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה' [במ' יב, ו–ז].
וההבדל השלישי שהנביא כאשר בא לו החזון, ואף-על-פי שהוא במראָה ועל-ידי מלאך, ייחלשו כוחותיו ומתחלחל גופו ויֵרד עליו מורא עצום מאד כאילו [הוא] הולך למות, כמו שביאר בדניאל כשדיבר עמו גבריאל במראָה אמר: 'וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ' [י, ח], ואמר: 'וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה' [י, ט], ואמר: 'בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי' [י, טז] – ומשה אינו כן, אלא יבואֵהו הדיבור ולא תארע לו חלחלה כלל, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' [שמ' לג, יא]. כלומר, כשם שלא יארע לאדם שום חרדה מדברי חברו, כך הוא [משה רבנו] עליו השלום לא היה נחרד מן הדיבור ואף-על-פי שהוא פנים בפנים, וזה מחמת חוזק התחברוֹ בשכל כמו שאמרנו.
וההבדל הרביעי, שכל הנביאים לא יבואֵם החזון ברצונם אלא ברצון ה', ויש שיישאר הנביא כמה שנים ולא יבואֵהו חזון [של נבואה], ויש שמבקשים מן הנביא להודיעָם דָּבָר בנבואה ויישאר [הנביא ללא נבואה], עד שתבוא לו הנבואה לאחר ימים או לאחר חודשים או לא תבוא לו כלל. וכבר ראינו מהם [מהנביאים ע"ה] מי שהתכונן [לנבואה] על-ידי שִׂמחת הלב וזיכוך המחשבה כמו שעשה אלישע, באמרוֹ: 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן' [מ"ב ג, טו] אז בא לו החזון. ואין זה הכרחי שיתנבא כל זמן שיתכונן, אבל משה רבנו כל זמן שירצה, אמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח], ואָמר: 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת' [ויק' טז, ב], ואמרוּ [חכמים ע"ה במדרש הלכה:] 'אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא' [ספרא אחרי מות, א]".
והנה לפניכם גם פסקי רבנו בעניין היסוד הזה בהלכות יסודי התורה (ז, י–יג):
[י] "כל הדברים שאמרנו [מתחילת הפרק שם ועד הלכה זו] הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראָה, ומשה רבנו והוא ער ועומד שנאמר: 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' [במ' ז, פט]".
[יא] "כל הנביאים על-ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו לא על-ידי מלאך, שנאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ח], ונאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא], ונאמר: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], כלומר שאין שם משל, אלא רואה על בֻּרְיוֹ בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו: 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' [במ' יב, ח], שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בֻּרְיוֹ".
[יג] "כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגין [=נחרדים חרדה עצומה], ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר: 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' [שמ' לג, יא], כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עָמְדוֹ שלם".
[יד] "כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לוֹבְשַׁתּוּ ונבואה שורה עליו. ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מְכֻוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".
יוסף קאפח מסכם שם את ההבחנה בין נבואתו של משה רבנו לשאר הנביאים, וזה לשונו (שם, אות לו): "ועל ההבדלים בין נבואת משה רבנו ע"ה לנבואת יתר הנביאים חזר רבנו כמה פעמים [...] כי בכל הנביאים החזון הוא מאת ה', אבל המלים הן של הנביא, וכל נביא מתרגם את חזונו למלים שלו. מה שאין כן במשה רבנו ע"ה, המלים אינם שלו אלא מפי הגבורה [=מאת ה' באופן ישיר] [...] וזהו סוג נבואתו של משה רבנו, וסוג זה לא היה לפניו ולא יהיה לאחריו שנאמר: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד [...] כְּמֹשֶׁה' [דב' לד, י], 'וְלֹא קָם' – לשעבר, 'עוֹד' – להבא".
***
גם היסוד השמיני עוסק בשמירה על מעמדו של משה רבנו ע"ה, דהיינו בחובת ההשקפה שמשה רבנו הינו מוסֵר נאמן של התורה ומסר לנו אותה בשלמות מבלי להוסיף ולגרוע בה מאומה, וגם את היסוד הזה רש"י מקעקע בפירושו, וכפי שהוּכח במאמר: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", ונצרף משם כמה דוגמאות בהמשך, והנה דברי רבנו ביסוד השמיני:
"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה רבנו] עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר [=סופר] שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא [משה רבנו בתורה] 'מחוקק' [=סופר שחוקק את הפסוקים עלי ספר]. ואין הבדל בין 'וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן' [בר' י, ו], 'וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד' [בר' לו, לט], או 'אָנֹכִי יְיָ' [שמ' כ, ב], ו'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד] – הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת.
ולא נעשה מנשה אצלם [אצל חז"ל] כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו עניין 'אין תורה מן השמים', אמרוּ [חכמים ע"ה:] שהאומר שכל התורה כולה מפי הקדוש-ברוך-הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרוֹ הקדוש-ברוך-הוא אלא משה מפי עצמו – זה הוא 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא], יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים, אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינוֹ ה' [למי שסייעוֹ ה' להבין], ולא תושג תכלית חוכמתה, 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם' [איוב יא, ט]. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח]. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל-שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח]".
וכן פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] שלושה הן [...] האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו – הרי זה כופר בתורה".
שני היסודות שהועתקו לעיל, דהיינו היסוד השביעי והשמיני, הם למעשה גם התריס בפני השחתת היסוד התשיעי, שהרי השחתת מעמדו של משה רבנו ע"ה הכרחית להשחתת הדת ולהחדרת דת חדשה, ולכן רבנו סידר את יסודות הדת בסדר הזה: היסוד השביעי, השמיני והתשיעי, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".
וחובה להזכיר תמיד גם את סוף דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:
"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל.
וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
***
עוד חשוב לציין, שהשמות "נביא" ו"נבואה" נאמרים על משה רבנו בשיתוף השם בלבד, דהיינו לא מדויק לתארוֹ כ"נביא", ולא מדויק לתאר את נבואתו הייחודית כ"נבואה". כלומר, התואר "נביא" ביחס למשה רבנו ע"ה אינו מבטא את המציאות באופן מדויק, וזאת מפני שמעלתו של משה רבנו ע"ה נשׂגבה ומרוממה הרבה מעבר למעלתם של שאר נביאי ישראל ע"ה.
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה בספרו "מורה הנבוכים" (ב, לה):
"והנני מודיעך, שכל דבר שאומַר על הנבואה בפרקי מאמר זה, אינו אלא בצורת נבואת שאר הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו, אבל נבואת משה רבנו לא אעסוק בה בפרקים אלו באף מילה לא בפירוש ולא ברמז, כי השם 'נביא' לדעתי נאמר על משה רבנו ועל זולתו בסיפוק [=שם מסופק], וכך גם המצב לדעתי במופתיו ובמופתֵי זולתו, שמופתיו אינן מסוג מופתֵי שאר הנביאים. והנה הראיה התורתית על היות נבואתו שונה מכל קודמיו, הוא אמרוֹ: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב [...] וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' [שמ' ו, ג], הנה השמיענו כי השגתו אינה כהשגת האבות אלא יותר גדולה, כל-שכן השגת זולתם ממי שקדם. ועל שהיא שונה מנבואת כל מי שבא אחריו, הוא אמרוֹ על דרך ההודעה: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים' [דב' לד, י], הנה ביאר, כי השגתו שונה מהשגת כל מי שבא אחריו בישראל שהם: 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' [שמ' יט, ו] [...] כל-שכן בשאר העמים".
רבנו מודיע, מבהיר ומדגיש, שתיאורו של משה רבנו בתואר "נביא" אינה אלא בסיפוק, ולביאור מונח זה ראו נא את דברי רבנו בספרונו "באור מלאכת ההגיון" וכֹה דבריו (שער יג): "השם המסופק הוא הנאמר על שתי עצמויות או יותר בגלל עניין מסוים שהם שותפים בו, ואין אותו העניין מציין אמיתת כל אחד מהן, כגון: שם 'אדם' נאמר על ראובן החי ההוגה, ונאמר על אחד שכבר מת, וגם על צורת האדם הנעשית מן העץ או מן האבן או מאחד ממיני הצבעים".
כלומר, "השם המסופק" הוא סוג מסוגי השמות המשותפים, והוא נאמר על עניין שכולל בתוכו פרטים שאין ביניהם מכנה משותף מהותי, אלא חיצוני בלבד. לדוגמה, השם "אדם" הוא בגדר "שם מסופק", כי הוא כולל בתוכו גם את ראובן שהוא אדם חי, וגם את האדם שכבר מת, וגם את צורת האדם שפיסלוֹ הפַּסָּל בעץ או באבן וכיו"ב, וגם את צורת האדם ששׂוּרטט על גבי יריעת הציירים. כולם יתוארו בשם "אדם" בעת שאנו משוחחים איש עם רעהו ומתארים אותם, אך ההבדלים המהותיים שבין כל אחד ואחד מהמתוארים באותו השם גדולים ועצומים.
וכך עוצמת ההבדל שבין נבואת משה רבנו ע"ה לנבואת שאר הנביאים ע"ה, וכך רבנו פוסק בחתימת דבריו בהלכות יסודי התורה (ז, יד) בעניין ייחודיות נבואתו של משה רבנו:
"ובזה הבטיחו האל שנאמר: 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז–כח]. הא [=הנה] למדת, שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת, חוזרים לאהלם שהוא [משל ל]צרכי הגוף כולן כשאר העם, לפיכך אינן פורשין מנשותיהן. ומשה רבנו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פרש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה [=מכל שאיפות החומר], ונקשרה דעתו בצור העולמים, ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם, וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים".
עד כאן בעניין רוממות נבואתו וייחוד מעלתו המידותית וההגיונית של משה רבנו ע"ה, ועתה נעבור לראות כיצד המינים וצאצאיהם השחיתו את היסודות הנעלים וההכרחיים הללו.
פרשנדתא האגגי צורר היהודים
אחד הכינויים שרש"י כונה בהם במהלך הדורות הוא פרשנדתא – פרשן-הדת, כאילו אין עוד פרשן אלא רש"י לפרש את התורה שלנו, משל היה משה רבנו בכבודו ובעצמו! ביטוי נוסף לכך אנו מוצאים בכינוי אחר שהטביעו לו והוא: רש"י – רבן של ישראל, אשר מגדיל לעשות במה שהוא מבטל את מעמדו של משה רבנו כבחיר המין האנושי ורבן האמיתי של כל ישראל, וכמו שנאמר עליו לעיל: "רבן של כל הנביאים", ומחליף בו את רש"י, בדיוק כמו שהנוצרים החליפו את משה רבנו ביש"ו. ובדומה ליש"ו – רש"י ייסד דת חדשה, דת של מינות, עבודה-זרה ושאר הזיות מאגיות-אליליות, דת מלאה וגדושה באמונות תפלות, דת של סכלות ומידות רעות.
ברם, מי שמכיר מעט את מגילת אסתר יודע, שפרשנדתא היה בנו בכורו של המן הרשע, וראש וראשון לזרעו האגגי-העמלקי! אולם, משום מה, המינים האירופים במהלך הדורות לא שמו לב שפרשנדתא הוא בנו בכורו של המן הרשע ו"כיבדו" את רש"י בתואר המבזה הזה, אך ברור לי שלא לחינם דבק ברש"י הכינוי הזה, וכנראה שמִן השמים שלחו לנו רמז גדול ועבה אל האמת. והאמת היא שרש"י גרוע בהרבה מהמן ועשרת בניו, כי המן נכשל במשימתו, ואילו רש"י גרם וגורם לעם-ישראל לכליה רוחנית וגופנית, כי השקפותיו האליליות והזיותיו המאגיות זיהמו ומזהמות את דת משה, מרחיקות אותנו מלמלא את ייעודנו מלהיות עם חכם ונבון, ואף המיטו על המינים וצאצאיהם אלף-אלפי מיתות משונות באירופה במלחמת העולם השנייה.
והנה לפניכם דוגמה אחת מני רבות להפיכת רש"י-שר"י למשה רבנו ולמוסֵר התורה החדשה, דוגמה אשר מבטאת באופן מדויק את תפישתו של פירוש רש"י בקרב עם-ישראל, וכך כותב שעוועל במבואו לספרו: "רש"י – פירושי התורה": "נדמה, שהתורה עם הפירוש יחד ירדו כרוכים מן השמים", כלומר שעוועל מעניק לפירוש רש"י מעמד של תורה-שבעל-פה!
וכאמור, לא לחינם המינים האירופים ועבדיהם הנרצעים שטפו לנו את המוח שרש"י הוא "רבן של ישראל", וזאת עשו כדי לטשטש את מעמדו של משה רבנו, ולהפוך את שר"י למשה רבנו החדש. שהרי כדי להנחיל תורה חדשה גדושת מאגיה והזיות אליליות – ההיפך מדת משה הטהורה באמת אשר קידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה – יש צורך הכרחי להחליף את מוֹסֵר התורה, כלומר להחליף את משה רבנו ב"רבן [החדש] של כל ישראל". ועל דברי שעוועל שם ניתן לומר את דברי קהלת (י, יג): "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה".
והנה לפניכם דוגמה נוספת להפיכת רש"י-שר"י למשה רבנו ולמוסֵר התורה החדשה, הפעם מעולם האקדמיה היהיר והשחצני, וכך אומר פרופ' אברהם גרוסמן בראש מאמרו: "יצירתו הספרותית – הפירוש לתלמוד", להלן צירפתי רק מקצת מהבליו של הכסיל השחצן הזה:
"יצירתו הספרותית החשובה ביותר של רש"י, שהקנתה לו את פרסומו הגדול לדורות, היא פירושו לתלמוד הבבלי. הפירוש הזה הוא ממיטב היצירה העברית בכל הדורות. אמנם, קדמו לו חכמים אחרים בכתיבת פירושים למסכתות מן התלמוד ואף פירושים כוללים, אך איש מהם לא הגיע להישגיו הפרשניים של רש"י והשפעתם על לימוד התלמוד במרוצת הדורות הייתה קטנה. כמעט כל הפירושים שנכתבו באשכנז לפני רש"י נדחו מפני פירושו".
פשש... ורק כדי שתבינו עד כמה השקר עמוק ונרחב, אציין שגרוסמן (מתוך ויקיפדיה):
"הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים [וכן מחוקרי רש"י וחכמי-יועצי-אשכנז המפורסמים], חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1999, וזוכה פרס ישראל בחקר ההיסטוריה היהודית לשנת 2003 [ועוד רבים]".
"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).
חשוב להוסיף ולהבין, שייחוס מעמד אלהי לרש"י ולפירושו הוא הכרחי ביצירתה, בקליטתה ובהחדרתה של דת חדשה, כי כדי לשכנע את ההמון בשקר, חובה לטשטש את כל מנגנוני הבקרה והביקורת כדי שכָּל דברי השקר יתקבלו כדברי אלהים חיים. וכך רש"י התקבל, וכמעט אף-לא-אחד במשך אלף שנים עצר לרגע לחשוב, מה הוא בעצם אומר? ובדיוק כמו שאף-לא-אחד ממאמיני ישו ומוחמד עוצר לרגע לחשוב, מה הם בעצם אומרים? כלומר, ברגע שייחסנו מעמד אלוהי לרש"י ולפירושו הוא הפך להיות בפועל מעל ומעבר לכל בחינה, ביקורת ובקרה, וכל מי שמעז לכפור בדבריו – הרי הוא ככופר בתורה ואף בעצם מציאות הבורא יתעלה!
בדרך זו נהגו אלילים ואטִּים רבים מקרב זרמי המינות החדשים, כגון שיקוץ מנדל מחב"ד וכן הכלב השחצן מברסלב, ועוד רבים, שייחסו לעצמם גדולה ורוממות העולה בהרבה על גדולתו ורוממותו של משה רבנו! וכאמור, ערעור על מעמדו של מוסֵר תורת האמת והפיכת מייסד הדת החדשה והמשוקצת לגדול ממנו הינה הכרחית לביסוס האמונה החדשה והפגאנית: גם כדי לזייף, לסלף ולבטל את דת האמת המקורית והקדומה שנלחמת בסכלות, בבהמיוּת ובעבודה-הזרה, וגם כדי להפוך את האליל הראשי למעין אלוה, כדי שלא יבְחנו את דבריו ומעשיו בעין ביקורתית, וכך לא יזהו את סכלותו ונבלותו, וכן את רדיפתו ותשוקתו לזימות ולתאוות.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
לאחר כל הדברים האלה נעבור לעיין בראיות לערעור על מעמדו של משה רבנו בפירוש רש"י, וחשוב לציין שאין לי צל-של-ספק שיש עוד דוגמאות רבות, ובעז"ה מאמר זה עוד יורחב.
הערה אחרונה, בדוגמאות לקמן שילבתי דוגמאות מן המאמר: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", מפני שמהן עולה שרש"י מערער על נאמנותו של משה רבנו במסירת התורה, ובמלים אחרות, לפי רש"י משה רבנו אינו מוסֵר נאמן מפני שהוא הוסיף בתורה מדעתו. לא הבאתי את כל הדוגמאות להזיה הזו של רש"י, אלא רק את הבולטות והגסות במיוחד. זאת ועוד, רש"י התאמץ להציג את משה רבנו כאילו הוא ניסח את התורה מדעתו, גם כדי להעניק לגיטימציה לחכמי-יועצי-אשכנז לייסד דת חדשה – כי אם משה רבנו ע"ה כתב את התורה מדעתו, מדוע שחכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם לא יכולים גם הם לשרבט תורה חדשה שתתאים להם?
ראיה ראשונה
בבראשית (יח, כב) נאמר: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְיָ", ורש"י פירש שם: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְיָ – והלא לא הלך [אברהם] לעמוד לפניו [=לפני הקב"ה], אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו [שני פסוקים לפני כן]: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [שם יח, כ], והיה לו לכתוב: 'וה' עודנו עומד על אברהם', אלא תיקון סופרים הוא זה".
לפי רש"י, מי שכתב את הפסוק: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְיָ" הוא בשר ודם, שהרי הוא אומר: "תיקון סופרים הוא זה" – ומי הוא אותו בשר ודם? מי הוא אותו "סופר" אשר לפי רש"י ניסח את פסוקי התורה מדעתו? ובכן, כדי להשיב על-כך עלינו לשאול: מי הוא ראש וראשון לכל הסופרים? מי הוא זה שכתב את התורה מפי-הגבורה? מי הוא זה שמסר את התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה לעם-ישראל? ובכן, משה רבנו הוא ראש וראשון לכל הסופרים והנביאים, והוא גם זה אשר כתב את התורה מפי-הגבורה, והוא גם זה אשר מסרהּ לעם-ישראל.
וראו נא את דברי רבנו ביסוד השמיני:
והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה רבנו] עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר [=סופר] שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא [משה רבנו בתורה] 'מחוקק'".
מדברי רש"י עולה אפוא באופן ברור כשמש שמשה רבנו ע"ה ניסח פסוקים בתורה מדעתו! ורק מי ששקע עמוק בתהומות האפלים של הסכלות והמינות, לא יזהה את התעיותיו הנבזיות של רש"י-שר"י, ואף יתעקש לאטום את עיניו מלראות את אור האמת. "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז).
ולאחר שהוברר שלפי רש"י הפסוק הנדון נכתב על-ידי משה רבנו ע"ה, קרוב לוודאי שהביטוי שמופיע בסמוך לו: "והיה לו לכתוב", אף הוא מיוחס למשה רבנו, וכך פירוש הדברים לפי רש"י: משה קיבל את הפסוק מאת ה' באופן מסוים כאמור, והיה לו-למשה לכתבוֹ כמו שהוא קיבלו, אך משום מה משה בחר שלא לשמוע לדבר ה' ולנסח את הפסוק באופן שונה כפי הבנתו. ובמלים אחרות, משה רבנו אינו מוסֵר נאמן, שהרי הוא החדיר אג'נדות זרות לתורת משה!
ושימו לב גם לניסוח הפירוש על-ידי רש"י: "בא אצלו [=למשה] ואמר לו [=למשה] [...] והיה לו [=למשה] לכתוב" וכו'. כלומר, ברור שרש"י מנסה בכל כוחו להחדיר את ההזיה שמשה רבנו ניסח לפחות חלק מפסוקי התורה מדעתו, אך נזהר שהדבר לא יהיה בולט יותר מדי.
ראיה שנייה
בשמות (ג, יח) נאמר כך: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַייָ אֱלֹהֵינוּ". ושם פירש רש"י: "נִקְרָה עָלֵינוּ – לשון מקרה; וכן: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים' [במ' כג, ד], 'וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה' [במ' כג, טו], אהא נקרה מאתו הלום".
כלומר, לפי רש"י הטמבל, הקב"ה מורה למשה רבנו לבוא יחד עם זקני ישראל אל פרעה, ולומר לו שה' יתעלה ויתרומם נגלה עליהם במקרה! ואיך יעלה על הדעת שה' ישתבח שמו ינסח דרישה שהיא מהובלת מיסודה? דהיינו בגלל שהקב"ה נגלה עלינו במקרה אנו תובעים שתשחרר אותנו שחרור מוחלט ותאפשר לנו לצאת ממצרים? והלא על דרישה כזו פרעה יכול להשיב מיניה וביה: על התגלות מקרית ויחידה אתם באים בתביעות? ושמא דמיינתם?
ושימו לב כיצד אונקלוס מתרגם שם (שמ' ג, יח): "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ – אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי אִתְקְרִי עֲלַנָא", דהיינו ששם ה' יתברך ויתעלה שמו נקרא עלינו – על עם-ישראל, ועתה הננו נקראים לקיים את מצוותו, וכך פירש רס"ג שם: "נִקְרָה עָלֵינוּ – באה אלינו מצוותו".
עד כאן סכלותו של רש"י ומכאן לרשעותו ולנבלותו של שר"י, שימו לב להמשך פירושו לעיל: "נִקְרָה עָלֵינוּ – [...] וכן: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים' [במ' כג, ד], 'וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה' [במ' כג, טו]".
רש"י משווה אפוא בין התגלותו של ה' יתעלה למשה רבנו לבין החלום שנתן הקב"ה בדמיונו של בלעם! לעומת רש"י, אונקלוס עורך הבחנה ברורה בין שני העניינים: בעניין משה רבנו אונקלוס מתרגם כאמור: "אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי אִתְקְרִי עֲלַנָא", ובעניין בלעם (במ' כג, ד) הוא מתרגם באופן שונה לחלוטין: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם – וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם". כלומר, אונקלוס נזהר שלא להשוות בין התגלות ה' יתעלה למשה רבנו ע"ה, לבין דבר ה' לבלעם בן בעור, ולכן הוא מתרגם את הגעת דבר ה' לבלעם באופן שונה לחלוטין מאשר האופן שבו הוא מתרגם את התגלות ה' למשה רבנו, וזאת כדי שלא תעלה על הדעת איזו השוואה ביניהם.
ואף שגם כך פירושו של רש"י חמור מאד, הוא לא מסתפק בזה, שימו לב כיצד רש"י מתאר במקום אחֵר את הגעת דבר ה' אל בלעם בחלום הלילה: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במ' כג, ד), ושם פירש רש"י: "וַיִּקָּר – לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובביזיון, ולא היה נגלה עליו [על בלעם] ביום אלא בשביל להראות חיבתן של ישראל". והוא חוזר על דבריו אלה גם בפירושו לויקרא (א, א): "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם' [במ' כג, ד]". והנה לפניכם שוב פירושו של רש"י לעיל: "נִקְרָה עָלֵינוּ – לשון מקרה; וכן: 'וַיִּקָּר אֱלֹהִים' [במ' כג, ד], 'וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה' [במ' כג, טו]". נמצא, שרש"י לא רק משווה בין התגלות ה' למשה רבנו לבין דבר ה' לבלעם, הוא גם אומר בפירוש מה דעתו על אופי ההתגלות לבלעם! ואם שתי ההתגלויות דומות, מה דעתו על משה רבנו?
לאור זאת, שאלה גדולה קמה וזועקת: האם ניתן להשוות במשהו בין משה רבנו לבין בלעם בן בעור? והשוואה כזו היא מינות, סכלות, רשעות ונבלות! כי רק מין מסוגל להשוות בין התגלות ה' למשה רבנו לבין הגעת דבר ה' אל בלעם בן בעור. כמו כן, ברור כשמש שרש"י היה מן הכופרים ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות הדת, לפיו משה רבנו ונבואתו ייחודיים מאד.
זאת ועוד, בפירושו של רש"י לעיל (במ' כג, ד) מתגלה כפירה נוספת ביסוד השביעי, וזה לשונו: "ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חיבתן של ישראל". כלומר, לפי רש"י אין שום הבדל מהותי בין נבואת משה רבנו ושאר נביאי ישראל, לבין חלומות הלילה של בלעם בן בעור! אלא, ההבדל בין סוגי ההתגלויות והחלומות הוא רק חיצוני ושטחי בלבד, דהיינו רק כדי לבטא את חיבתן של ישראל ביחס לאומות העולם! ודבריו אלה הם דברי מינות, כפירה וסכלות.
ולעומת סכלותו של רש"י ראו נא את דברי רבנו במורה (ב, מא), בשתי הפְּסקות לקמן:
"אבל מה שנאמר בו 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל, ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, וביאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום. כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו, הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך, 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. [...] ולפיכך תרגמוֹ אונקלוס: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'.
וממה שהקדמנו [...] תדע, כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה".
אך לשיכורים אין שום קשיים, כי העקוב יהיה תמיד בעיניהם כמישור... אגב, מהי המשמעות של דברי רש"י לעיל: "אהא נקרה מאתו הלום"? ודומני שרש"י היה הלום-יין בשעה ששרבט את הגיגיו; ובכל פעם מחדש הוא שובר את שיאי העילגות העמוקים והתהומיים ביותר.
"הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן [...] בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם" (יש' כח, א–ג).
ראיה שלישית
בשמות (ד, ב–ג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו", ושם פירש רש"י:
"מַה זֶּה – לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש: מִזֶּה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים [...] וַיְהִי לְנָחָשׁ – רמז לו שסיפר לשון-הרע על ישראל, ותפש אומנותו של נחש".
ואיך הקב"ה רמז למשה רבנו על שהוא סיפר לשון-הרע על ישראל? והלא הפיכת המטה לנחש התרחשה זמן רב לפני חטאו של משה בהכאת הסלע במדבר! ובכלל, וכי חטאו של משה רבנו היה שהוא סיפר לשון-הרע על ישראל? וכי אמירת "שמעו נא המורים" לפני כל עם-ישראל היא לשון-הרע? ורש"י הטמבל והרשע כלל לא ידע את הגדרותיה של לשון-הרע.
כמו כן, איך רש"י-שר"י מעז לומר על משה רבנו: "ותפש אומנותו של נחש"? ואלה דברים קשים מאד, אשר לא יעלה על הדעת לאמרם, כאילו משה רבנו הלך בדרכי הרשעים...
מקור דברי רש"י הוא במדרש שמות רבה. מדרש זה נזכר לראשונה אצל עזריאל בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז מפוסקיירא, שנקרא וכונה "יצחק העיוור". קצרו של דבר, מדובר במדרש מינות שיצא תחת ידיהם של מכשפים ומשתפים ועובדי-אלילים אשר היו הוזי הזיות פרו-נוצריות חמורות ביותר.
המדרש הזה נכלל בפרויקט השו"ת וכן בכל המאגרים תחת הקטגוריה של ספרות חז"ל! ארורים יהיו צאצאי המינים אשר זייפו וסילפו והשחיתו את דת משה בגסות רוחם כי רבה.
"וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (יח, כ).
והנה כמה מלים מתוך המדרש הטמא הזה (ג, יב): "מה כתיב אחריו? 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה', כלומר מִזֶּה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא-שם-רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים [...] תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון-הרע על בוראו [...] כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב: 'וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ', לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה".
ורש"י לקח את ההזיה החמורה הזו מן המינים הקדמונים, והחדיר אותה לתוך פירוש פשטני לתורה! ובזה הוא חירף וגידף תורת אלהים ושם אלהים חיים, שהרי אם משה רבנו היה כל-כך שפל ונתעב כמו שרש"י מתאר: "תפש אומנותו של נחש", מה הדבר אומר על תורת משה שנמסרה על-ידו, ומה הדבר אומר על ה' יתעלה שבחר בו לאדון כל הנביאים?
ראיה רביעית
בשמות (י, יד) נאמר כך: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן", ושם פירש רש"י:
"וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן – ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר: 'כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם' [יואל ב, ב], למדנו שהיה כבד משל משה כי אותו של יואל היה על ידי מינין הרבה, שהיו יחד ארבה ילק חסיל גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה".
דברי רש"י כאן הם לא פחות מדברי כפירה בתורה! שהרי על מכת הארבה של מצרים נאמר בתורה במפורש: "כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן". נקודה.
ברם, יש להוסיף כאן הערה חשובה, רש"י פירש את שני הפרקים הראשונים ביואל כאילו מדובר שם במכת ארבה, ולא היא, אלא מדובר במשל לצבאו של נבוכדנצר אשר בא להשחית את ירושלים, והראיה לכך ששני הפרקים הללו הינם משל לצבאו, היא מסוף פרק ב שם:
בפסוק יז נאמר: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְיָ וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם", ואם מדובר במכת ארבה כפשוטה, מדוע נזכר החשש והחרפה משעבוד לגויים? והלא מדובר במכת חקלאות בלבד?
כמו כן, בפסוק כ נאמר: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת", ושם תרגם יונתן: "וְיָת עַמָּא דְּאָתֵי מִצִּפּוּנָא אֲרַחֵיק מִנְּכוֹן וְאַגְלֵינֵיהּ לַאֲרַע צָדְיָא וְחָרְבָּא רֵישֵׁיהּ לְיַמָּא מַדְנְחָאָה וְסוֹפֵיהּ לְיַמָּא מַעְרְבָאָה וְתִסַּק סְרוּתֵיהּ וִיהָךְ רֵיחֵיהּ אֲרֵי אַסגִּי לְמֶעֱבַד בִּישָׁן". הנה יונתן גילה לנו במפורש שמדובר בעם שיבוא מצפון! וברור כשמש שהכוונה לחילו של מלך בבל.
ואולי גדולה מזאת, בראש פרק ב נאמר במפורש שמדובר בעם ולא בארבה! וכך נאמר שם:
"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם יְיָ כִּי קָרוֹב, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (א–ב).
ורש"י לא ידע ולא יבין, פירש את משלי הנבואה שביואל כפשוטם והגיע עד-כדי כפירה בתורה, ותירוצו הדחוק בעניין מין אחד או מינים הרבה של ארבה אינו מצליח לכסות על תקיעת חרב המינות בתורת משה, אשר קבעה מפורשות: "כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן", חד וחלק, לא הייתה מכת ארבה כמוה ולעולם לא תהיה. ודברי רש"י: "ואותו שהיה בימי יואל [...] למדנו שהיה כבד משל משה", הינם דברי כפירה ומינות חמורים מאד, אשר נועדו לקעקע את גדולתו וייחודיותו של משה רבנו, והינם גם מטשטשים את עוצמת המכות והתשועה הגדולה אשר עשה ה' לנו בצאתנו ממצרים, ונקבע לזוכרם לדורי דורות.
אמנם, להבדיל אלף-אלפי-הבדלות ולהבדיל בין האור לבין החושך, מפליא מאד שגם רבנו התייחס לנבואת יואל בעניין הארבה כפשוטה, ברם, רבנו נזהר מלומר שמכת הארבה בימי יואל הייתה הגדולה ביותר שידעה האנושות, שהרי יש בכך כאמור כפירה בתורה, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, כט): "ואמר יואל בן פתואל בארבה העצום אשר בא בימיו" וכו'.
ראיה חמישית
בשמות (יד, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", ושם פירש רש"י: "מַה תִּצְעַק אֵלָי – [...] דבר אחר, 'מַה תִּצְעַק אֵלָי', עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן: 'עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי' [יש' מה, יא]".
ופירושו טמטום ורשעות, ואסביר:
א) איך עלה על דעתו של רש"י שהקב"ה הוכיח את משה רבנו: "עלי הדבר תלוי ולא עליך"? וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ראה את עצמו כאלוה שישועת עם-ישראל תלויה בו? והיכן נרמז בפסוק שמשה רבנו נהג שלא כהוגן? כל-שכן שהתפרץ קמי שמיא? ומי שמייחס למשה רבנו ע"ה התפרצות קמי שמיא, פוסל במומו וחושף את נבלותו ומינותו שלו.
ב) רש"י מתעה באופן שפל ביותר, הוא מביא ראיה להתפרצותו הדמיונית של משה רבנו ע"ה ממה שנאמר "להלן", וכפי שהוא אומר לעיל: "כמו שנאמר להלן" – והיכן "להלן" אפילו נרמז כדבר הרע הזה? והפסוק "להלן" שרש"י הרשע מביא ממנו ראיה הוא בספר ישעיה! האם זה בגדר "להלן" שיש להביא ממנו ראיה להתפרצותו הדמיוניות של משה רבנו ע"ה קמי שמיא? והלא אין שום קשר בין הפסוק שרש"י מעתיק מישעיה לבין הפסוק שהוא מפרש בשמות!
וכדי לחדד את רשעותו של רש"י נעיין בשני הפסוקים בישעיה שם: "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה וּפָעָלְךָ אֵין יָדַיִם לוֹ. הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין. כֹּה אָמַר יְיָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי".
כלומר, הנביא ישעיה מותח ביקורת קשה על התפרצותו של עם-ישראל כלפי ה' יתעלה, אשר תובעים לידע את העתידות ומתיימרים לצוות על ה' יתברך כיצד לפעול ולנהוג בבריאתו.
האם זהו מצבו של משה רבנו ע"ה? האם משה רבנו ע"ה התפרץ כלפי ה' יתעלה? ההיפך הגמור! מן הפסוק עולה שמשה רבנו זועק אל ה' יתעלה שהוא יושיע את עמו, ולכן ה' משיב לו: מה תצעק אלי? עליך לפעול! דהיינו ההיפך הגמור מדברי הבלע שרש"י מלהג! משה רבנו תולה את הכל בה' יתברך ויתרומם, ואילו ה' משיב לו, שגם עליו ועל עם-ישראל לפעול.
אגב, בפירושו לישעיה שם, רש"י מודה שהפסוק עוסק בהתפרצות קמי שמיא, והנה לפניכם קטע מפירושו: "אבל על בני ועל פועל ידי ישרים שבשבילם יצרתי את הכל אתם באים לצוותי ולקרוא לפני תגר?", והאם בחיר הנביאים משה רבנו ע"ה קרא תיגר לפני ה' יתעלה ויתרומם? ודבריו הללו של רש"י הם לא פחות מדברי מינות חמורים מאד, אשר די בהם כדי לקבוע שדינו הוא מורידין ולא מעלין, שהרי ערעור על ייחודיות נבואתו ומעלתו ומעמדו של משה רבנו ע"ה, הינה הלכה למעשה ערעור על תורת משה שניתנה לו מפי הגבורה, ומסרהּ לנו בנאמנות!
ראיה שישית
בשמות (יז, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ", ושם פירש רש"י:
"עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם – ונראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני?".
פירושו של רש"י תמוה מאד, שהרי אין בשום פסוק ראיה לכך שמשה רבנו חטא באמרוֹ בפסוק לפני כן: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". כל-שכן שאי-אפשר לטעון שמשה רבנו הוציא לעז על בני ישראל! נמצא אפוא, שדברי רש"י הם דברי שקר והתעיה חמורים מאד, כאילו משה רבנו ע"ה התלונן והתבכיין ואף הוציא-שם-רע על עם-ישראל!
אמנם, במדרש תנחומא (מהדורת ורשה הארורה) מצאנו מדרש שממנו רש"י-שר"י שאב את מימיו הרעים, וכך נאמר בתנחומא שם (בשלח, כב):
"עבור לפני העם נראה מי סוקל אותך, התחיל לעבור עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא, אמר ליה הקב"ה למשה: כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן, אלא הנהיגם כרועה הצאן שבשבילן העליתי אותך ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני".
ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי משה רבנו ע"ה היה מנהיג קפדן? ואלמלא משה רבנו ע"ה לא היינו שורדים את חרון אפו של הקב"ה על כל העוונות והחטאים והמרדים שפשענו בהם כנגדו!
"וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תה' קו, כג).
כמו כן, וכי יעלה על הדעת שמנהיגותו של משה רבנו לא הייתה רצויה לפני ה' יתעלה? וכמו שעולה מפירוש רש"י באמרוֹ: "כמה פעמים אני מצווה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן" וכו', והלא הקב"ה העיד על משה רבנו ע"ה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במ' יב, ז).
זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ימצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני ה' רק בגלל עם-ישראל? והלא הקב"ה אמר לו למשה רבנו ע"ה לאחר חטא העגל: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (דב' ט, יד). ויתרה מזאת, הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא האדם העניו ביותר מכל האדם (במ' יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", כלומר, הוא מצא חן לפני הקב"ה בזכות עצמו!
ואין לי צל של ספק שמדובר במדרש אירופי שכל כולו זיוף נואל מקרב המינים וצאצאיהם, ודי להוכיח זאת מן השקרים החמורים שבו. אך יודע אנכי שיקומו להם עבדים הנרצעים למינים האירופים הארורים וישללו את הראיות הללו בהתעיות. לפיכך, הוספתי לבדוק ומצאתי שבמהדורתו של בובר על-פי כתבי-יד למדרש תנחומא המאוחר, מדרש זה כלל אינו מופיע.
ונצרף עוד ראיה לכך שמדובר במדרש מינות: שימו לב ליחס של המכילתא דרבי ישמעאל לעניין סכנת סקילתם של משה ואהרן, וכך נאמר במכילתא שם (מסכתא דויסע, פרשה ב):
"ר' יוסי בן שמעון אומר: כל זמן שישראל מבקשין לרגום את משה ואת אהרן, מיד: וכבוד ה' נראה בענן [והפסוק המדויק: 'וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן' (שמ' טז, י)], ולהלן הוא אומר? 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים' [במ' יד, י], וכאן מהו אומר? 'וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן' [שמ' טז, י] וכל-כך-למה? אמר הקדוש-ברוך-הוא: מוטב שילקה עמוד הענן ואל יסקל משה ואהרן".
מדרש זה מציין אפוא, שפעמים רבות ביקשו עם-ישראל לסקול את משה ואת אהרן, כך שדברי התנחומא לעיל שמשה רבנו "הוציא לעז" על עם-ישראל הינם שקר מוחלט. כמו כן, יש ראיה ברורה שכך נהגו עם-ישראל במדבר, והנה לפניכם הפסוק האמור בעניין חטא המרגלים (במ' יד, י): "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
***
וראוי להרחיב מעט בעניין הביטוי "הוצאת לעז על בָּנַי" שרש"י משרבט בפירושו. ביטוי זה אינו מופיע בתנחומא מהדורת ורשה אשר נזכר לעיל, אך הוא מופיע במקום אחר במדרש תנחומא מהדורת ורשה (וילך, ג), והנני מזהיר את אוהבי האמת שמדובר בדברים מחרידים, מזעזעים ומקוממים, ואוכיח באופן ברור לקמן שמדובר בזיוף, מכל מקום כך נאמר במהדורת ורשה:
"'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת' [דב' לא, יד] – אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, בדבר שקלסתיך שאמרתי: 'הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם' וגו' [דב' י, יד] אתה מקניטני? אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: אתה דומה לשכן רע [!] שרואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, כך אמרת על בני: 'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי' [שמ' ו, יב] והוצאת לעז על בני".
וכי הקב"ה מקניט? וכי משה רבנו ע"ה שכן רע ומוציא-שם-רע על עם-ישראל?
נעבור עתה ממהדורת ורשה הארורה, למהדורת בובר על-פי כתבי-יד (וזאת הברכה, ו):
"'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ' [דב' לא, יד]. אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, בלשון שקלסתיך שאמרתי: 'הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם' [דב' י, יד], בו קנסת עלי מיתה? אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אני אעשה קורת רוח, 'הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ' וגו' [דב' לא, טז]. אמר ר' אבהו: אין לשון 'הִנְּךָ' אלא קורת רוח, שנאמר: 'וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ' [איוב ג, יז]".
שימו לב להבדלים העצומים שבין מדרש תנחומא מהדורת ורשה הארורה לבין מדרש תנחומא מהדורת בובר, פשוט שמים וארץ! ומזאת נלמד על זיופי המינים הארורים בוורשה הטמאה. ולא לחינם שרף ה' את ורשה וכן את דומותיה בערי הטומאה והמינות הפולניות והליטאיות.
אגב, לא אתפלא אם המינים זייפו את התנחומא כדי לטעון שמקור דברי רש"י בספרות חז"ל. כלומר, רש"י הוסיף על התנחומא כל מיני ביטויי מינות, ובאו המינים בוורשה "והשלימו" את התנחומא על-פי פירושו. ובאו אחריהם מינים, והוכיחו מזאת שמקור פירושו בדברי חז"ל...
ראיה שביעית
בשמות (יז, ט) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי", שלושה פסוקים לאחר-מכן, בשמות (יז, יב) נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", ושם פירש רש"י:
"וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".
המקור שממנו רש"י זייף את פירושו כאן הוא המכילתא דרי"ש (בשלח, מסכתא דעמלק א), אך שם נאמר כך: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – מכאן שלא ישהה אדם במצוות, אילולי שאמר משה ליהושע: 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים' לא היה מצטער כן, אמרו, יָקְרוּ ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין לו שני כדין של מים". נשים לב, במכילתא נאמר: "שלא ישהה אדם במצוות", ואילו רש"י אומר משהו אחֵר לחלוטין: "בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".
וכי ניתן ללמוד מן המכילתא שמשה רבנו ע"ה נתעצל במצוות? והלא הביקורת המרומזת שנמתחה על משה רבנו במדרש הינה בעניין השיהוי, דהיינו שהוא לא היה צריך לבחור דווקא אנשים מובחרים למלחמה, אלא לצאת מיד, אך לא שהוא התעצל חלילה. כמו כן, המדרש מתאר שמשה רבנו ע"ה הצטער מאד על פקודתו לבחור אנשים מובחרים למלחמה, ולכן כבדו ידיו. לעומת זאת, לפי רש"י ידיו של משה רבנו ע"ה כבדו בגלל שהוא "התעצל במצוה"...
ויתרה מזאת! לפי רש"י, "העצלות" של משה רבנו הייתה עונש על-כך שהוא מינה את יהושע, אך המדרש לא מתאר שום גנאי בבחירתו של יהושע, וזו המצאה מוחלטת של רש"י! ובמלים אחרות, לפי שר"י, משה רבנו ע"ה היה משתמט ופחדן שברח מן המלחמה עם עמלק!
ולא רק שלפי רש"י משה רבנו ע"ה היה משתמט ופחדן, אלא שהוא מרד בהקב"ה! שהרי הציווי להכרית ולהשמיד ולמחות את זכר עמלק הוא ציווי אלהי! וכל מי שמתעצל בו וכל-שכן מי שנמנע מלקיים את דבר ה' – עונשו חמור מאד-מאד וכמו שראינו בעניין שאול המלך. כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במשה רבנו ע"ה אשר על שכעס פעם אחת כנגד כל ישראל, והיה הדבר ביחס אליו חילול-שם-שמים חמור, הענישוֹ ה' יתעלה ולא הכניסוֹ לארץ-ישראל.
והנה לנו דוגמה נוספת למגמתם של המינים להשחיר את פניו של משה רבנו ע"ה.
בנוסף לכל האמור עלינו לזכור שמדובר במדרש, ואפילו אם מדובר במדרש שלא זויף על-ידי המינים, מטרת המדרש אינה לפרש את הפסוקים, אלא להעביר מסרים וללמד רעיונות. וכל מטרת המדרש הייתה להעביר מסר בעניין יציאה נחרצת ומיידית למלחמת עמלק ותו לא.
ורק מין מסוגל ללמוד מן המדרש הזה שמשה רבנו התעצל במצוה ומרד בה' והשתמט וברח ממלחמת עמלק, ואף להחדיר את ההזיה הרעה והשקרית הזו לתוך פירוש פשטני מוצהר.
ושמא לא לחינם רש"י בחר להאשים את משה רבנו בעצלות דווקא בעניין מלחמת עמלק, שהרי בדיוק בעניין זה קרע ה' את המלכות משאול והעבירה לרעו הטוב ממנו – לדוד המלך:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ש"א טו, כו–כח).
והואיל ובעמלק עסקינן, נזכיר את תוכחתו של שמואל שם למינים ולצאצאיהם לדורותיהם:
"כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (ש"א טו, כג), ושם תרגם יונתן בעניין הוספה וגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא".
ראיה שמינית
בשמות (יח, יג) נאמר כך: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ושם פירש רש"י: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה וגו' וַיַּעֲמֹד הָעָם – יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחוֹ על-כך, שנאמר: 'מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ' [שמ' יח, יד] וכולם ניצבים". לפי רש"י משה רבנו ע"ה היה רודף כבוד ושׂררה אשר מתגאה ומתייהר ומתנשׂא על קהל עם-ישראל! וכבר היו לפניו שטענו את אותה הטענה בדיוק! ומי הם? קרח ועדתו ודתן ואבירם, וכך אמרו הרשעים הללו למשה רבנו ע"ה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְיָ" (במ' טז, ג), והוסיפו ואמרו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במ' טז, יג).
בפירושו זה רש"י חושף שוב את רדיפת הכבוד שפעפעה ואכלה את מה שנותר מנפשו, שהרי קרח ועדתו ודתן ואבירם האשימו את משה רבנו ע"ה ברדיפת הכבוד והשׂררה, אך האמת הייתה שהם בעצמם היו רודפי כבוד ושׂררה, והאשימוהו בעוול כדי להשתלט על ההנהגה.
ועל פירוש רש"י הזה יש לומר: "לא כלו דתן ואבירם", ומה היה בסופם? "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל [...] וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במ' טז, לא–לה).
נעבור עתה לעיין במקור שאותו רש"י סילף וזייף, ראו נא את דברי המכילתא דרי"ש:
"'וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה', מה ראה? ראהו שהיה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו; אמר לו, מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך" (מסכתא דעמלק, פרשה ב).
שימו לב, התוכחה שהוכיח יתרו את משה רבנו נוגעת אך ורק לעניין אחד בלבד! והוא "מדוע אתה יושב לבדך", אין בדברים הללו אפילו רמז קלוש להזיה של רש"י שמשה רבנו ע"ה היה מזלזל בכבודם של ישראל! או שיתרו הוכיחוֹ על-כך שהוא היה מזלזל בכבודם של ישראל!
זאת ועוד, רש"י בסוף פירושו לעיל מביא ראיה מפסוק יד שם להזייתו, והנה הפסוק לפניכם: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?". מפשט הפסוק עולה באופן ברור ומפורש, שתוכחתו של יתרו נבעה מכך שהעם ניצב "מן הבוקר ועד הערב". דהיינו, היא נבעה מדאגתו למשה רבנו ע"ה שלא יצליח להחזיק מעמד כשופט יחידי לכל העם, ולא מכך שהעם היו ניצבים – עומדים, שהרי מיד לאחר המלים: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ" נאמר שהבעיה היא לא בעצם ההתייצבות, אלא בעצם זה שהיא נמשכת מן הבוקר ועד הערב, ואין למשה מנוחה.
ויתרה מזאת, התורה מפרטת באופן ברור את סיבת תוכחתו של יתרו למשה רבנו ע"ה:
"וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמ' יח, יז–יח).
נמצא, שטמטומו של רש"י בפירושו זה שובר שיאי שפלות חדשים, ושוב הוא מסלף ומזייף מדרשים ברורים ומפורשים, ושוב הוא מוציא לעז חמור על משה רבנו ע"ה. וכבר למדנו על מגמתו לגמֵּד ולהשחיר את דמותו של משה רבנו ע"ה, כי כל מי שמרשיע להחדיר דת חדשה, מוכרח ומחויב להחליף את מוסֵר התורה הקדומה במוסֵר חדש שינחיל את הדת החדשה.
ראיה תשיעית
בשמות (כא, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".
לפי רש"י הקב"ה סבר שמשה רבנו עלול להתעצל להסביר לעם-ישראל את טעמי הציוויים והאזהרות: "לא תעלה על דעתך לומר [...] ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו", ובמלים אחרות, מפירושו של רש"י עולה גערה חמורה וברורה כלפי משה רבנו ע"ה!
ברם, במקור הדברים במכילתא דרי"ש (מסכתא דנזיקין, א), נאמר כך:
"רבי עקיבא אומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם' [פסוק זה מופיע 14 פעמים בתורה]. אין לי אלא פעם אחת, מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? תלמוד לומר: 'וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [דב' לא, יט]. יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר: 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' [שם]. יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ערכם לפניהם כשלחן ערוך, כעניין שנאמר: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת' [דב' ד, לה]".
ובכן, במדרש אין זכר לגערה או לחשד כלפי משה רבנו ע"ה, וכמובן שאין רמז עבה לכך שמשה רבנו עלול להתעצל בלימוד טעמי המצוות לעם-ישראל. יתר-על-כן, הדרשה כלל אינה מיוחסת להקב"ה, כלומר, אפילו לפי פשט הדרשה הקב"ה כלל לא אומר את הדברים הללו למשה רבנו! אלא, מטרתה הברורה של הדרשה היא ללמד את מורֵי ההוראה כיצד ללמד את התלמידים, וכמו שאומר רבי עקיבא בדרשה בלשון הווה וציווי: "מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? [...] יכול למדין ולא שונין? [...] יכול שונין ולא יודעין? [...] עָרְכֵם לפניהם כשולחן ערוך".
וזו דוגמה נוספת למגמתו של רש"י להציג את משה רבנו בפירושו באופנים שליליים, וכבר הסברתי שכל מי שמבקש להחדיר דת חדשה צריך להחדיר מוסֵר חדש לתורתו החדשה, ולכן הוא בהכרח יבקש להשחיר את פניו של מוסֵר התורה הקדום, כדי להחדיר את החדש.
וזו כאמור הסיבה המרכזית לדעתי לכך שנבואתו הייחודית של משה רבנו ע"ה ורוממות אישיותו נקבעו כיסודות הדת, דהיינו כדי להקים תריס בפני אותם מינים ארורים אשר יקומו ויכזבו ויתאמצו להחליף את דתנו לדת בהמית וחשוכה אשר מתאימה לתאוותיהם ולזימותיהם. ובמלים אחרות, לעולם לא יקום לנו מוסֵר תורה חדש, ולפיכך תורתנו לעולם לא תוחלף.
ראיה עשירית
בשמות (כח, כג) נאמר: "וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן", ושם פירש רש"י: "היה לו לכתוב בתחילת המקרא: 'ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב' [דהיינו להוסיף את המילה 'קצות'], ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן".
ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יעלה על הדעת למתוח ביקורת על ה' יתעלה ולומר כנגדו, שהיה עליו לכתוב את התורה באופנים אחרים? ולא ייתכן שרש"י התכוון לכך, אחרת מינותו הייתה נחשפת לעין-כל כשמש בסהרה באמצע יום שרב. אלא ברור, שהביטוי "היה לו לכתוב" מופנה למשה רבנו ע"ה. ויתרה מזאת! בפירושו הזה רש"י למעשה מתרברב שהוא היה מסוגל לכתוב את התורה באופנים מדויקים יותר ממשה רבנו ע"ה! והמסקנה שהוא מנסה להחדיר לפתאים היא: שרש"י ראוי יותר ממשה רבנו להיות מוסֵר התורה לעם-ישראל, ולכן יש להחליף את משה רבנו ברש"י. ואכן, כך הבינו הכסילים והפכוהו ל"רבן של ישראל" במקום משה רבנו.
ראיה אחת-עשרה
בשמות (ל, לו) נאמר כך: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה – כל מועדי דִבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום". רש"י מדגיש פעמיים שמי שקבע את מפגשי הקשר הנבואי הייחודי שנערכו בין ה' יתעלה למשה רבנו, הוא הקדוש-ברוך-הוא בלבד: "שאקבע לך, אני קובעם". בדבריו אלה רש"י מערער על יסוד מיסודות דתנו והוא ייחודיות נבואת משה רבנו ע"ה, והנה קטע קצר מדברי רבנו ביסוד השביעי שהובא לעיל:
"וההבדל הרביעי, שכל הנביאים לא יבואֵם החזון ברצונם אלא ברצון ה', ויש שיישאר הנביא כמה שנים ולא יבואֵהו חזון [של נבואה], ויש שמבקשים מן הנביא להודיעָם דָּבָר בנבואה ויישאר [הנביא ללא נבואה], עד שתבוא לו הנבואה לאחר ימים או לאחר חודשים או לא תבוא לו כלל. וכבר ראינו מהם [מהנביאים] מי שהתכונן [לנבואה] על-ידי שִׂמחת הלב וזיכוך המחשבה כמו שעשה אלישע, באמרוֹ: 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן' [מ"ב ג, טו] אז בא לו החזון. ואין זה הכרחי שיתנבא כל זמן שיתכונן, אבל משה רבנו כל זמן שירצה, אמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח], ואָמר: 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת' [ויק' טז, ב], ואמרוּ [חכמים ע"ה במדרש הלכה:] 'אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא' [ספרא אחרי מות, א]".
ואף ערעור זה על היסוד השביעי נובע ממגמת הערעור על סמכותו של משה רבנו, ובל נשכח את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, בעונשם של המפקפקים ביסודות הדת:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ראיה שתים-עשרה
בשמות (לא, יח) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים", ושם פירש רש"י: "כְּכַלֹּתוֹ – כתיב חסר [=לא נאמר ככלותו], שנמסרה לו [למשה] תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה".
כלומר, לפי רש"י, משה רבנו ע"ה לא קיבל את כל מצוות התורה כולן בהר סיני. ועוד הוא העז להחציף פנים כנגד ה'-אלהים-אמת, ולומר שמשה רבנו לא היה מסוגל ללמוד את כל התורה כולה בארבעים יום וארבעים לילה! ברם, כך אומר רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' ב):
"ואמרו ע"ה בברייתא: 'וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי' [ויק' כה, א], מה תלמוד לומר 'בְּהַר סִינַי'? והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני! אלא לומר לך: מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני [ספרא שם]".
כלומר, כל מצוות התורה נאמרו למשה רבנו בהר סיני. דברי רש"י הם אפוא הכחשת מסורת חכמים ע"ה במסורת התורה-שבעל-פה, ואף ערעור על יסוד בדתנו לפיו התורה לא תשתנה ולא תוחלף – שהרי אם משה רבנו קיבל את התורה קרעים-קרעים, ואין שום ייחודיות במעמד הר סיני, ברור שהדרך פרוצה: לשַׁנות ולעוות ולזייף את התורה בכל זמן ובכל תקופה.
ועל סמך מה רש"י קבע שמשה רבנו "לא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה"?
ובכן, רש"י החליט שהמילה "כְּכַלֹּתוֹ" נכתבה בכתיב חסר כדי ללמד מגרעת על משה רבנו ע"ה, דהיינו שהוא לא היה מסוגל ללמוד את כל מצוות התורה כולן בארבעים היום והלילה בהר סיני. ובכן, המילה "כְּכַלֹּתוֹ" מופיעה שבע פעמים בתנ"ך ובכל הפסוקים היא מופיעה בכתיב חסר. כלומר, אין שום עניין מיוחד בזה שהיא נכתבה בכתיב חסר ביחס למשה רבנו ע"ה, ולכן לא יעלה על הדעת לדרוש אותה כעדוּת למגרעת חלילה ביחס למשה רבנו ע"ה, להלן ההַפְניות לפסוקים הנוספים: במ' טז, לא; שו' טו, יז; ש"א יג, י; ש"א יח, א; ש"ב יג, לו; מ"ב י, כה.
אלא, יש לפנינו עדות נוספת למגמת הערעור על סמכותו של משה רבנו כמוֹסֵר התורה.
ראיה שלוש-עשרה
כאמור, בשמות (לא, יח) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים", ושם הוסיף רש"י: "לְדַבֵּר אִתּוֹ – מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד". ושאלה גדולה קמה וניצבה: וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ע"ה, "בחיר ה' מכל המין האנושי", שהיה באותו המעמד בשגב רוממות ההשגה השכלית, שלא תספיק לו שמיעה פעם אחת מפי-הגבורה? וכי יעלה על הדעת, שהתורה ניתנה למשה רבנו באופנים פשטניים, כאילו מדובר בשינון הלכות בבית-המדרש? ופירושים פשטניים כאלה מלמדים על נחיתות, מוגבלות ואף אפסות שכלית חמורה מאד.
ברם, לא מדובר רק על רדידות ונחיתות ושפלות ואפסות מחשבתית עמוקה, אלא גם בערעור על יסודות דתנו, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השמיני משלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה רבנו] עליו השלום אשר הגיעה אליו", וכו' כאמור לעיל.
נמצא, שלא ייתכן שהקב"ה שינן הלכות עם משה רבנו ע"ה, שהרי פעולת הדיבור שנאמרה בתורה בעניין הקשר שבין ה' יתעלה למשה רבנו, אינה כפשוטה, אלא הפועל ד-ב-ר הושאל, כדי ללמד אותנו שהיה קשר נעלה ונשׂגב מאד בין ה' יתעלה למשה רבנו ותו-לא. כמו כן, אין לרש"י שום יכולת לקבוע בפירוש פשטני שהקב"ה שינן הלכות עם משה רבנו, שהרי "אין יודע איכות ההגעה אלא הוא [משה רבנו] ע"ה אשר הגיעה אליו". ובהתיימרותו של רש"י לידע כיצד הגיעה ההשגה הנשגבה הזו למשה רבנו הוא גם חושף את שחצנותו, כאילו הוא במעלה כל-כך רמה עד שהוא מסוגל לידע ולהבין כיצד הגיעה ההשגה מה' יתעלה למשה רבנו ע"ה.
זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שמשה רבנו נזקק שהקב"ה ישנן עמו את ההלכה, כאילו הוא עוד איזה תלמיד בבית-המדרש! וכדי לשלול את פירושו הזה של רש"י נצרף את דברי רבנו ביסוד השביעי, וממנו נבין כי תיאורו של משה רבנו כתלמיד קטן הוא ערעור על היסוד הזה:
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצֵא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל עניין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".
הצגתו של משה רבנו כתלמיד קטן הינה אפוא ערעור על סמכותו הבלעדית של משה רבנו ע"ה כמוסֵר התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, שהרי אם דרגתו הייתה כמו של תלמיד קטן או כמו איזה פנסיונר שבא לבית-הכנסת בעיקר כדי לאכול בורקסים – אין ספק שכל אחד יכול למסור תורה לעם-ישראל, ולכן אין שום מחויבות דווקא לתורה שנמסרה על-ידי משה רבנו.
זאת ועוד, הצגתו של משה רבנו כתלמיד קטן שאינו "חכם ומבין ומדעתו", מערערת על יסוד נוסף מיסודות דתנו והוא היסוד התשיעי, וכֹה דברי רבנו: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]".
ומדוע קבעתי לעיל שרש"י מערער גם על היסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו? ובכן, כבר הוסבר פעמים רבות, שכדי להחדיר תורה-שבעל-פה חדשה מן ההכרח לערער על מוסֵר התורה ולקבוע מוסֵר תורה חדש, וכך נהגו כל דתות השקר למיניהן, וכך גם רש"י נהג בהחדירו את דת המינות. ואין זו הפעם הראשונה שרש"י מערער על סמכותו של משה רבנו כמוסֵר התורה הבלעדי, אלא, מדובר במגמת מינות מתמשכת ועקבית בפירושו. קצרו של דבר, כדי לעוות, לסלף ולזייף את מסורת התורה-שבעל-פה, מן ההכרח לגמֵּד את מוסֵר התורה.
אגב, פירושו של רש"י מופיע במדרש מאוחר הוא שמות רבה, וכבר למדנו לעיל שמדרש זה נזכר לראשונה אצל עזריאל בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז מפוסקיירא, שנקרא וכונה "יצחק העיוור". קצרו של דבר, מדובר במדרש מינות שיצא תחת ידיהם של מכשפים ומשתפים ועובדי-אלילים אשר היו הוזי הזיות פרו-נוצריות חמורות ביותר. ברם, אפילו במדרש המינות האירופי הזה נאמר שמדובר במשל! ואילו רש"י-שר"י השמיט את העובדה החשובה הזו, לפיה לא מדובר בפרשנות פשטנית.
וכך נאמר במדרש המינות של ווילנא שמות רבה (כי תשא, מא):
"אמר רשב"ל: מהו 'לְדַבֵּר אִתּוֹ'? משל לתלמיד שלִמדו רבו תורה, עד שלא לִמדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו, משלִמד אותו אומר לו רבו: בא ונאמר אני ואתה, כך כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה, כשלְּמָדה אמר: בא ונאמרה אני ואתה, הוי 'לְדַבֵּר אִתּוֹ'".
ומדרש זה בעייתי מאד, שהרי הוא אמנם קובע שמדובר במשל, אך בהמשך הדברים משמע בבירור שמדובר בפשט, שהרי הנמשל זהה בו למשל: "כך כשעלה משה לשמים" וכו'.
ובכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים כתבום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, ואלה הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".
ראיה ארבע-עשרה
בפירושו לספר במדבר (יא, טו) אומר רש"י כך:
"וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – תשש כוחו של משה כנקבה כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה; וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי – ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתיקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון הלשון".
כלומר, מאן דהוא מקרב "הסופרים" ניסחו כאן את התורה! ולא רק כאן, מדברי רש"י עולה שיש מקומות רבים שבהם "הסופרים" ניסחו את התורה, במסגרת "כינוי ותיקון הלשון". וכאמור, ראש וראשון לכל הסופרים הוא משה רבנו ע"ה, לפיכך, ברור שכוונת רש"י לרמוז למשה רבנו שהוא ניסח פסוקים בתורה מדעתו. זאת ועוד, לפי רש"י בפירושו הזה, מי שכתב ואף ניסח את הפסוק הזה הוא אחד "הסופרים", ולכן, קרוב לוודאי שגם הביטוי "היה לו לכתוב" מופנה לסופר בשר ודם, וכך יש להסביר את פירושו: "היה לו [לסופר] לכתוב, אלא שכינה הכתוב [אלא שהוא בחר שהכתוב ינוסח באופן שונה], וזה אחד מתיקוני סופרים" וכו'.
אולם, בספרֵי במדבר (פסקה צא) שממנו העתיק רש"י את פירושו זה, כלל לא נאמרו המלים: "תשש כוחו של משה כנקבה", וזו תוספת של רש"י. זאת ועוד, גם בשני המקומות שנמצא הביטוי "תשש כוחו של משה" (ברכות לב ע"א; ב"ב קכא ע"ב), לא צורפה אליו הנקבה. ואין צל של ספק שמדובר בהמשך מגמתו של רש"י לערער על מעמדו של משה רבנו ע"ה, שהרי השוואת כוחו של אדם או כוחה של אומה לנשים היא בגדר ביזיון וחרפה, ראו נא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד יְיָ צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו" (יש' יט, טז).
ראיה חמש-עשרה
בדברים (לד, יד), נאמר כך: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים". ורש"י פירש שם כך: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כעניין שנאמר: 'וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ' [שמ' לב, ל], 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".
וכאשר קראתי את הפירוש הזה נחרדתי והזדעזעתי כל-כך עד שקראתי "ברוך דיין האמת"! כי איך ניתן להעלות על הדעת שמשה רבנו ע"ה, בחיר המין האנושי, אשר הקב"ה מעיד עליו שהוא: "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג), וכן: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (שם, ז), איך אפשר להעז ולהחציף ולומר שליבו של משה רבנו ע"ה היה גס בהקב"ה?!
ופירושו זה כמו רבים אחרים טעון שריפה וזרייה על פני המים, ויפה שעה אחת קודם.
וכדי להבין עד כמה חמור פירושו זה, בדקנו את משמעות הביטוי "ליבו גס בו", והנה מה שמצאנו ב"מילון השפה העברית" ברשת: "לבו גס בהם – קָטְנוּ בעיניו; התרגל אליהם עד שכבר הפסיק להעריך אותם ולפחד מתגובתם"; והנה עוד שלוש דוגמאות לשימוש בביטוי הזה, הפעם מספרות חז"ל וההלכה: "מפקידין תרומה אצל ישראל עם-הארץ, ואין מפקידין תרומה אצל כהן עם-הארץ מפני שלבו גס בה" (תוספתא-ליברמן, דמאי ד, כח); "גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה על אותו היין הרי זה אסור, מפני שלבו גס בו שולח ידו ומנסך" (מאכלות אסורות יב, כג); "אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה, לישא אחת משבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן, והוא מתייחד עמה ולבו גס בה, ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה" (איסורי ביאה ב, יא).
מקור ההלכות הללו הוא בפסיקותיהם ובלשונותיהם של חז"ל, והן עוסקות בכהן עם-הארץ, בגוי ובנואף! ורק מין יעז לומר שליבו של משה רבנו היה גס בה' יתעלה! שהרי משה רבנו היה בשיא השיאים של האנושיוּת, הענווה וההכנעה לפני בורא-עולם. אמירת מלים כאלה על משה רבנו הינה חמורה מאד, ומטשטשת, מעוותת ואף מחריבה לחלוטין את עוצמת אישיותו הייחודית והמופלאה של משה, ואף מכשירה את הקרקע להחלפת מוסֵר דת האמת במוסֵר הדת החדשה, הלא הוא רש"י-שר"י, שהנחיל לנו דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית.
ראיה שש-עשרה
בפירושו למסכת בבא קמא (קז ע"א) אומר רש"י כך:
"עירוב פרשיות – פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו, דהאי 'כִּי הוּא זֶה' [שמ' כב, ח] ב[פרשת] 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה' [שמ' כב, כד] הוה ליה למכתביה, דהתם קאי" וכו'.
לפי רש"י חלה שגיאה בכתיבת התורה: הפסוק בשמות (כב, ח) היה צריך להיכתב לפי דמיונו בפרשה אחרת בהמשך הפרק. האם לפי דבריו אלה ניתן להעלות על הדעת שהמלים "היה לו לכתוב" בפירושו מופנים כלפי הקב"ה? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה שגה בכתיבת התורה? ואם זו כוונתו הרי שהוא מין סכל שבסכלים, שהרי הוא חושף את מינותו באור בוהק וברור. והואיל ורש"י היה מין סכל ונבער שמנסה להיות מתוחכם, נראים הדברים שאין כוונתו לומר שהקב"ה הוא זה שערבב את פסוקי התורה אלא משה רבנו ע"ה, ולכן הביטוי "היה לו לכתוב" כאן מופנה כלפי משה. וזו גם דוגמה נוספת למגמת הערעור על מעמדו של משה רבנו, שהרי לפי רש"י כותב התורה ערבב פרשיות וסידר את הפסוק בפרשה שאינה מתאימה לו.
ראיה שבע-עשרה
במסכת זבחים (פב ע"ב) נדון הפסוק: "הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי" (ויק' י, יח), ודנו שם חכמים בעניין איסור הכנסת דם החטאת להיכל ולקודש-הקדשים, ושאלו שם: מן המלה "פְּנִימָה" יודעים שאסור להכניס את דם החטאת לקודש-הקדשים, מאין אפוא לומדים על האיסור להכניס את דם החטאת גם להיכל? ומשיבים, שלומדים זאת מן המלים: "אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה", כלומר: "הַקֹּדֶשׁ" מלמד על ההיכל, ו"פְּנִימָה" מלמד על קודש-הקדשים. ומקשים: מדוע לא נאמר "הַקֹּדֶשׁ" בלבד, שהרי אם אסור להכניס את דם החטאת להיכל, וודאי שאסור להכניסו גם פנימה, דהיינו לקודש-הקדשים. ומסקנת חכמים שם היא, שכל דבר שהכהן הגדול חשב להכניסו לקודש-הקדשים לא נפסל בהיכל.
ועתה נעבור לעיין בדברי רש"י שם, אשר נאמרים כהרגלו בעילגות לשון:
"אלא הכא – דאזהרת לפני ולפנים [=האיסור להכניס דם חטאת לקודש-הקדשים] בכלל היכל היא, דהא לא ייכנס לה אלא דרך היכל, אין כאן אלא פסול היכל. וכיוון דמהיכל איפסיל ליה, לפני ולפנים מאי בעי הכא למיפסל? הרי פסול ועומד [=הואיל ודם חטאת שנכנס לקודש-הקדשים כבר נפסל בהיכל בדרך לקודש-הקדשים, מדוע יש צורך להוסיף בפסוק את המלה 'פְּנִימָה'?], והיה לו לפרש היכל ולשתוק שלא יִשְׁנֶה מקרא של חינם שאינו מלמד כלום!".
ואנכי שומע ולא אבין, וכי יעלה על הדעת לומר קמי שמיא: "והיה לו לפרש היכל ולשתוק שלא יִשְׁנֶה מקרא של חינם שאינו מלמד כלום"? ומי שמתבטא באופנים הללו קמי שמיא הוא מין גמור שאפילו אינו מנסה להסתיר את מינותו. ולכן, נראה לי שגם כאן כוונתו היא למשה רבנו, כי חוצפה כזו קמי שמיא מצויה אך ורק אצל המינים מן הסוג הראשון, דהיינו האתאיסטים.
***
"בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ו–ח).
בתמונת שער הרשומה: מעמד הר סיני, תחריט מ-1723, יוצר יאן לאוקן.
מבין כי מדרש רבה הוא מאוחר יותר.
מהם אם כן המדרשים הקדומים ובאיזה הוצאות כדאי ללומדם?