נשאלתי בעבר מהי הסיבה לכך שהמינים האירופים זייפו ועיוותו את תורתנו? מה הניע אותם לכך? ובכן, אנהג כמנהגו של רס"ג לוחם-הצדק בפירושיו, ואתן תשובה קצרה ותשובה ארוכה, אחל בתשובה הקצרה אשר מופיעה בדברי רבנו בצוואתו למורה, וכֹה דבריו המכוֹננים:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
כלומר, הסיבה המרכזית לכך שהמינים סילפו זייפו ורוצצו את תורת האמת, וזאת באמצעות החדרת זיהומֵי מינות מרקיבים ומשחיתים למכביר, היא מפני שלימוד תורת האמת ולימוד דרך האמת חושפים את "פסולת הסיגים שבידם". דהיינו, הלומד את יסודות דתנו הנאמנים, והנצמד לדרכם של חז"ל ורבנו שמסרו לנו תורה-שבעל-פה ישרה וטהורה – יגלה במוקדם או במאוחר (תלוי עד כמה הוא הוא זכה לענווה ולמעלת ההודאה על האמת), כי תורת חכמי-יועצי-אשכנז היא תורת מינות ארורה, וכומרי דתם באלף השנים האחרונות הינם מינים.
קצרו של דבר, ללא זיופה והשחתתה של דת האמת – תרמיתם של חכמי-יועצי-אשכנז הייתה נחשׂפת לעין-כל, והם היו מוקעים לדורי דורות ונזכרים לדיראון עולם, וכפי שאכן עוד יקרה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם [נוצרים ופרו-נוצרים] יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל! הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (יר' טז).
עד כאן התשובה הקצרה, ועתה לתשובה הארוכה: ובכן, הסיבה הראשונה לזיוף ולהשחתת תורתנו על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים היא רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד, התאוות, הבהמיוּת, התֹּהו, השחץ, ועוד. לעתים מדובר ברדיפה של אחד ההבלים הללו, לעתים מדובר בשניים או יותר, אך על-פי רוב מדובר ברובם או כולם. וכדי שראשי המינים יוכלו להוסיף ולשגות ברדיפת המינות והבלי העולם-הזה, ולהמשיך להתבוסס ולשקוע בתאוותיהם וזימותיהם, מן ההכרח לעקור את יסודות הדת ואף לסלף ולעוות את מצוותיה, כדי שתתאמנה למעלליהם. והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, כג): "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו". ובשבעת הפרקים הבאים אציין שבעה יסודות בתורתנו שאותם המינים זייפו והשחיתו, ואסביר כיצד זיופם משרת את בהמיוּתם: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
א. עקירת שלילת הגשמות
רש"י-שר"י ויתר המינים האירופים זייפו את התורה בהחדרת ההגשמה, ועמהּ החדירו עוד הזיות מינות מאגיות-אליליות למכביר, וזאת מפני שהליכה בדרכי התאוות המשחיתות מחייבת להתרחק ריחוק מחשבתי מוחלט מה' יתעלה. כלומר, כדי לעקור את צו המצפון ואת צו המוסר היהודי והאנושי, חובה לעקור תחילה את יראת השמים, וכדי לעקור את יראת השמים, חובה להתרחק ריחוק מחשבתי ומדעי מוחלט מה' יתעלה – רק לאחר התרחקות מדעית ומחשבתית מוחלטת מה' יתעלה, ניתן לעקור את יראת השמים, ולפתוח את הפתח להזיות ולתועבות.
נמצא, שהחדרת המינות וההזיות המאגיות הינה הכרחית לעקירת יראת השמים, ועקירת יראת השמים הכרחית להליכה בשרירות הלב ולהתבוססות בכל התאוות והתועבות. והרחבתי בעניין זה במאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". כמו כן, על רדיפת תופשֵׂי הדת לדורותיהם אחרי הבלי התאוות הבהמיוֹת, ועל שגיאות מחשבתיות חמורות נוספות שצצו כתוצאה מכך, ראו: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?".
זאת ועוד, אדם שרודף ורדוף על-ידי תאוותיו הבהמיות, ישאף לאמץ לו אלהים בשר ודם, שהרי בכך הוא מצדיק למעשה את רדיפת כל תאוות החומר ואפילו התועבות החמורות, שהרי אפילו אלהים לפי שיטתו מורכב מבשר ודם ונגוע ומנוּגע בשאיפות החומר המטונפות – וזו סיבה מרכזית נוספת לכך שהנצרות וכן היהדות האשכנזית החליטו שאלהיהם הוא בשר ודם.
ואוסיף כמה פְּסקות מתוך המאמר: "מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?":
בספרוֹ מורה-הנבוכים (א, ה), רבנו מבאר את הקשר הישיר שבין הגשמת הבורא וההִתפרצות החמורה של המחשבה קמי שמיא, לבין רדיפת התאוות והתועבות למיניהן, וכֹה דבריו:
"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השׂגתם בלתי-שלמה, ולפיכך נאמר בהם: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד [...] כיוון שלא בא [ה' יתעלה בתורה] אלא להקפיד עליהם על אופן השׂגתם אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה [...] ונתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם [משה רבנו] ע"ה, והאריך להם [כלומר עונשם נדחה] עד שנשׂרפו בתבערה".
רבנו הרמב"ם מלמד, כי אצילי בני ישראל שגו באופן השׂגתם את ה' יתעלה, ושגיאתם הייתה כֹּה חמורה עד שנתחייבו מיתה! מהי אפוא שגיאתם? ובכן, שגיאתם הייתה שנתערבּבו אצלם מושׂגים גשמיים ומוחשיים בהשׂגת ה' יתעלה, שאין לו גוף ודמות הגוף ואינו כוח בגוף, יתעלה ויתרומם לעילא-לעילא מעל כל מושׂגי החומר. כלומר, המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" שבפסוק מלמדות על-כך שאצילי בני ישראל שגו בהגשמת הבורא, שהרי אין רגליים אלא לבעל גוף ותמונה.
רעיון זה אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, אלא נראה שמקורו כבר בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "ותחת רגליו – מלמד שהגיסו דעתן והִשוו עליונים לתחתונים". כלומר, הם הִשוו את אמיתת הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות לחלוטין, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קהלת ג, כ).
שגיאתם החמורה הזו הובילה לשגיאה חמורה נוספת, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:
"ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשׂגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשׂגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".
כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחרי התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושׂגי האלוהות וסטייתם אחרי התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר קאפח השׂכיר שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושׂכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הסטייה אחרי התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת יסוד ייחוד ה' הכרחיים לניתוק מן המושׂכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי רק בהחרבת צלם האלוה תתמלא תהום התאוות.
ומכאן המסקנה המטלטלת: רדיפת התאוות שקיננה בקרב נושאי הדת גררה אותם להשקפות מינות שתאפשרנה להם לשקוע בבהמיוּת. כלומר, אימוץ השקפות המינות פתח את הפתח לכומרי הדת באלף השנים האחרונות לסטות אחרי התאוות, שהרי רק לאחר שנפרצת הפרצה להשקפות רעות ולהזיות אליליות, נפתח פתח רחב לתאוות הבהמיוֹת – ומכאן הדרך קצרה ביותר ואף בלתי-נמנעת עד לתוצר הסופי: עיוות הדת והפיכתה לדת של סכלות ומינות.
ב. עקירת השׂכל הישר
המינים תפשו את אגדות חז"ל כפשוטן והחדירו להמונים הזיות מטמטמות, והסיבה לכך אף היא פשוטה מאד: מן ההכרח להרחיק את ההמונים ממדעים ומהשׂכלה כדי להחדיר להם את הזיות המינות הפגאניות אשר באמצעותן ראשי המינים הופכים את עצמם לאלילים. רק לאחר שהמינים טמטמו את ההמונים בהזיות, התאפשר להם להחדיר להמון את ההזיה האלילית שהם בגדר מכשפים בעלי כוחות נסתרים ושכל דבריהם דברי אלהים חיים. כך נפתח הפתח לשליטה מוחלטת בהמון, ולהפיכתו לעדר ממושמע ונרצע אשר מממן ומפטם את כומריו.
והנה דברי רבנו בהקדמתו לפרק י במסכת סנהדרין, בעניין תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים ע"ה [באגדות], נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותן [את האגדות] כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל [=כמשלים וחידות, וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה עד ימינו כל הטיפשים שנקראים 'חכמי ישראל'], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות, דהיינו כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד-כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הַזָּרוּת עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [אפילו לשוטים!] כל-שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמֶּה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
ודרך אגב, יש גם קשר ישיר בין תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן להגשמת הבורא יתעלה, וכֹה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים (=אלה שהחליטו שה' הוא גוף) ועל המסופקים (=אלה שטרם החליטו האם ה' הוא גוף כמו הפוחז מפוסקיירא שסבר שרבותיו המגשימים הם 'גדולים וטובים'), אשר כולם הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים הכסילים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), וכאמור לעיל.
"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג); "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).
ג. עקירת ידיעת ה'
המינים האירופים עקרו את יסוד ידיעת ה', דהיינו את החובה ללמוד מדעים ולהכיר באמצעותם את מי-שאמר-והיה-העולם, והסיבה לכך אף היא פשוטה מאד: כל מי שלומד מדעים ומכשיר את שכלו להבין את המושׂכלות, מתרומם להבחין בין אמת לבין שקר ומסוגל לזהות השקפות אמת. לעומתו, מי שבועט במדעים ושכלו מזוהם בהכרח בשל-כך בהזיות ובדמיונות, לא יהיה מסוגל להבין דברי חכמה, הוא יירתע ולעתים אף יתעב את החכמה, כי העיון בחכמה ובדברי אמת יסב לו כאבי ראש קשים מאד, ויכה את מה שנותר משכלו בסנוורים מייסרים ביותר.
והנה לפניכם שוב דברי רבנו בעניין זה בצוואתו למורה, והפעם נתמקד בהם בעניין אחר:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
לעומתם, רבנו פותח את ספר המדע בידיעת ה' יתעלה ויתרומם וחותם אותו גם כן בידיעת ה', ללמדנו על חשיבות היסוד הזה שהוא העיקר הגדול שבו תלוי הכל. "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (ישעיה מ, כו). ברם, המינים וצאצאיהם הפכו את לימוד המדעים ללא פחות מאשר לכפירה בעיקר! ובעשותם כן, רוצצו במגפי ברזל מסומרים את יסוד היסודות ועמוד החכמות.
ואם תוסיפו ותתמהו: ומדוע עשו כן? ובכן, מטרתם לזהם את עמֵּנו במינות, ואי-אפשר להחדיר מינות ואלילות להמונים טרם שמחריבים את שכלם ומשחיתים את מחשבתם – כי רק מוחות ריקים ומרוקנים מחכמה ומדע יקבלו את ההזיות המגוחכות שהמינים מלעיטים בהן את השוטים. וביתר ביאור: גדולי האסלה טיפחו באופן אגרסיבי ואלים את הגישה שאסור באיסור חמור לחקור, רק להאמין, וזאת במטרה להרחיק את העם ממדע ומהשׂכלה, אם מפני שהם אינם מסוגלים להתרומם למעלת לימוד המדעים, ואם מפני שהתעצלו להתרומם למעלה זו.
אך בעיקר עשו כן מפני שהם ביקשו להשאיר את המון העם סכלים ובורים נוהים אחרי המאגיה וההזיות, כדי שיהיה קל להפליא אותם בסיפורי הבלים ולהחדיר לליבם אמונות שווא ומדוחים – וכל זאת כדי לרומם את כבודם וגדולתם ולהפיק את מירב טובות ההנאה מן הדת, כי אם המצוה היא רק להאמין בלא שום חקירה והתבוננות, הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, ואף לא אחד יבדוק או יהרהר אחר הוראותיהם ומעשיהם, כי אסור לחקור – רק להאמין... נמצא, כי מן ההכרח לעקור את מצות ידיעת ה' ולנתק את ההמונים מלימוד החכמות והמדעים, וזאת כדי שההמונים יהיו סכלים נבערים שגרונם פתוח לרווחה להלעטה בכל ההזיות הפגאניות.
ועוד בעניין חשיבות מצות ידיעת ה', ראו: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו", "לימודי ליבה – הלב של עם-ישראל". והנה גם דברי ישעיה ע"ה (מ, כו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה".
ד. עקירת איסורי עבודה-זרה
המינים וצאצאיהם עקרו את איסורי העבודה-הזרה מתורתם החדשה (ולדוגמה לשחיתותם בעניין זה ראו נא במאמר: 'קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת'), וזאת במטרה להסתיר את העובדה שהם הפכו את עצמם לאלילים ולמכשפים, שהרי מי שמעיין בהלכות עבודה-זרה יבחין מיד שהמינים וצאצאיהם הפכו את עצמם לאלילים ומעודדים ודוחפים לדרכי מינות.
כמו כן, תהליך יצירת דת חדשה פרו-נוצרית מחייב לזהם את עמֵּנו במינות, ואסביר: כדי לאמֶּת את השקר וההבל, התעורר צורך הכרחי ליצור בקרב ההמון הערצה אלילית כלפי ה"גדולים" או כפי שראוי לקרוא להם: גדולי האסלה. ומדוע? ובכן, ללא ההערצה הזו שקריהם והזיותיהם לא היו מחזיקים מעמד, שהרי מי שיבחן את דבריהם של גדולי טחורי האסלה בעין ביקורתית יזהה מיד את סכלותם ונבלותם. ולכן, עבירה גוררת עבירה, והם נאלצו לעבור על איסור עבודה-זרה ולתאר את גדוליהם כאלילים ממש! עד שאינם טועים לעולם, וכל דבריהם צודקים וישרים ונאמרים מפי הגבורה, וכל זאת כדי לחסום כל אפשרות של עיון מדעי וביקורתי בדבריהם.
אגב, שמעתי פעם ביאור נפלא מפי אחד מתלמידיו של ד"ר אורי מלמד, ולפיו, אחת ממטרותיה המרכזיות של התורה בהרחקת הגשמות היא ללמדנו שאין אלוה בשר ודם. כלומר, הרחקת הגשמות נועדה גם להרחיק אותנו מעבודת ומהערצת בשר ודם ולקרב אותנו לעבודת ה'-אלהים-אמת – אלוה יחיד ומיוחד שאין זולתו ואין-כיוצא-בו, וכל גדוּלה אדנות ורוממות בעולם הזה, ואפילו אמיתית, איננה אלא אפס מאופס ומוחלט באפסיותו, ביחס לרוממותו יתעלה.
ה. עקירת טוהר לימוד התורה
המינים וצאצאיהם עקרו את האיסור ליהנות מכבוד תורה, והסיבה לכך ברורה: הם מפתים את ההמונים ליהנות מכבוד תורה ולחיות חיי בטלנות ניצול והשתמטות, ואף מתעתעים בהם שהם משׂיגים מעלה עצומה ושזו מצוה רבה לחיות חיי דוחק ועוני (תוך זיוף התורה שהאשה היא זו שגם צריכה לפרנס את הבעל וגם לטפל בבית ובילדים) – וכל זאת כדי שהם יוכלו לשלוט ולתמרן את ההמונים באופנים אשר יכניסו לכיסם רווחים עצומים. ובקיצור, הם מחזיקים את רבבות עובדי האלילים שהולכים אחריהם סנטימטר מעל קו המים, רק כדי שלא יטבעו וימותו, וזאת כדי שהם יוכלו לפטם ולהעשיר שכבה קטנה של מינים, ולרוממם להיות שועי הארץ.
והנה שתי פְּסקות מתוך המאמר: "מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?":
רדיפת הבצע והשׂררה השתלטה על כומרי הדת בימינו בפרט ובדורות האחרונים בכלל, מפני שהשיקול הראשון של תופשֵׂי הדת בימינו אינו השׂגת האמת או עשייה לשם שמים או עבודת ה' באמת ובלבב שלם – מטרתם הראשונה ולעתים אף היחידה היא להפיק ולזלול מן הדת את כל מה שניתן, "למקסֵם רווחים" כלשון העם, והדת ומצוותיה במקרה הטוב הם רק שנִיִים בסולם העדיפויות. יש כאלה שיודעים ומכירים ברשעם ונאטם לבם מלחזור בתשובה, אך יש גם כאלה שנדמה להם שהם עובדים את ה' בשלמות, ואפילו אינם שׂמים לב כיצד הפכו את התורה לקורדום-חוצבים, וכיצד תפישׂת עולמם משועבדת לשיקולים פוליטיים וכלכליים.
בדרך זו לא ניתן להגיע לדרך האמת, לא ניתן לעבוד את ה' בלבב שלם, ולעולם לא ניתן לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש – כי כאשר שיקולים זרים חודרים למערכות הממסד האורתודוקסי, לעולם שיקולי הכבוד, השׂררה, הכסף וטובות ההנאה, יהיו מעל ומעבר לשיקולֵי דרך האמת. וכאשר הדת מושתתת על טובות הנאה והפקת רווחים, השוחד מעוור ומסמא לחלוטין את עיני הכומרים, אשר מגששים באפלת התאוות, תועים ומתעים – וכדי לשמֵּר את מעמדם, יוקרתם, שׂררתם ומשכורותיהם, הם משכנעים את עצמם ששחוֹר-דרכם לבן הוא, ואף חובלים בזולתם ומתירים את דמם של אוהבי ה' שמעזים לפרסם את דרך האמת הטופחת על פניהם.
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר, הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כ–כא); "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמוס ה, י); "בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א).
ו. עקירת התורה-שבעל-פה
המינים עקרו את התורה-שבעל-פה בהחדירם את תורת מינותם האורתודוקסית הפרו-נוצרית, ויש לעקירה זו סיבה שטרם נאמרה: כדי שאדם יהפוך לאליל וימשוך אחריו כת של מאמינים אשר תרוממוֹ ותפטמוֹ ותממנוֹ ואף תעשירוֹ ותיתן לו כבוד של מלכים ואף יותר מכך, מן ההכרח הוא ליצור דת חדשה, אשר תובחן ותובדל מן הדת "הרגילה". באמצעות ההבחנה וההבדלה הזו, המינים נוטעים בקרב ההמונים את ההזיה שהם "היהדות האורתודוקסית", דהיינו הזרם המרומַם ההולך בדרך הנעלה – וכל השאר במקרה הטוב הינם עמי ארצות, ובמקרה הפחות טוב הינם יהודים כופרים סוג ג' אשר מצוה לעשוק ולגזול ולנצל ולרַמות ולהתנשא מעליהם... וכל נביאי השקר בכל ההיסטוריה האנושית, נאלצו לכזב ולהפיץ דת-בשורה חדשה כדי לשכנע את ההמונים שילכו אחריהם דווקא, ולא אחרי תורת האמת או נביאי השקר המתחרים.
אגב, המצאת דת חדשה נובעת גם ממקור נרפש של שחץ יהירות והתנשאות, אשר מעוור את עיניהם של המינים לאחוז בדבקות בדרכים העקושות של אבותיהם ואבות-אבותיהם – שהרי אם יודו שקודמיהם הלכו בדרכי חתחתים ומהמוֹרים, ושדינם היה מורידין ולא מעלין, אנה יוליכו את חרפתם? איך יכלכלו ויפטמו את גאוותם? כיצד יתנשאו בהזיות גדלוּת מעל זולתם?
ז. עקירת המלאכה ומעלתה
כאמור, המינים מטיפים לבטלנות לניצול ולהשתמטות ועוקרים בזה את מעלת המלאכה, וגם עקירה זו נועדה לשרת את שלטונם המושחת של המינים, שהרי כאשר ההמונים משׂכילים ועובדים ועומדים בזכות כישוריהם ויכולותיהם – לא ניתן לשלוט בהם באמצעות ארגוני צדקה שיחזיקו את ראשם מעט מעל המים (כדי שלא ימותו ויוכלו להצביע גימ"ל בקלפי). אך כשהם משׂכילים ועומדים על עמדם מבחינה כלכלית, הם חופשיים משליטתם הכלכלית של המינים. וכאשר האדם חופשי משליטתם הכלכלית של המינים, הוא מסוגל לחשוב באופן עצמאי.
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא), בעניין חשיבות המלאכה:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לחיי העולם-הבא!]".
ובמלים אחרות, איך יעלה על הדעת להפוך את המלאכה לחילול-שם-שמים?! ואפילו קאפח השׂכיר מודה שאין שום חילול-שם-שמים בעשיית מלאכה, וזה לשונו שם (עמ' רפ): "אלא שיהירות הדורות יצרה על עשיית המלאכה מושגים מעֻוותים לדעת רבנו". ואין זו רק דעת רבנו, אלא דעת חז"ל ורבנו, ודעת התורה וכל הנביאים והחסידים ממשה רבנו ע"ה ועד ימינו.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ, הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ, יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תה' קכח).
קצרו של דבר, המניע הראשון של חכמי-יועצי-אשכנז היה רדיפת התאוות והתועבות למיניהן, ורדיפת הבהמיוּת דרדרה אותם לסכלות לרשעות ולמינות, והסכלות והרשעות דרדרו אותם לסלף ולעוות ולשבש את ספרות חז"ל כדי שזו תתאים למנהגיהם ולשאיפותיהם הבהמיוֹת. לכן חכמי-יועצי-אשכנז סילפו וזייפו את דת משה, הואיל ולעולם הם חתרו להפוך את הנאמר בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה להזיות מאגיות, במקום להבין את העניינים באופן מושׂכל ואמיתי – והמאגיה וההזיות הפגאניות הן המאפיין המרכזי של רודפי הבהמיוּת והתועבות.
ויש עוד סילופים וזיופים רבים אשר פירטתי וביארתי בעשרות ומאות של מאמרים, ובדרך-כלל גם הסברתי באותם המאמרים מה הן הסיבות הגלויות והנסתרות של המינים לעיוותיהם.
וראוי לחתום פרק זה באמור בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]". וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:
"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם [אפילו מתנה חד פעמית], אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
סוף דבר
ראינו אפוא שהסיבה המרכזית בימינו שעמֵּנו תועה אחרי המאגיה ושאר ההזיות, היא בגלל שראשי העם ומנהיגיו מלעיטים את עמֵּנו בהזיות מזהמות ומשחיתות, וזאת במטרה שהם יוכלו לשלוט בהמונים ולהפיק מהם עושר, שׂררה, הערצה, כבוד-מלכים ושלל טובות הנאה לרוב.
והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [=והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִּיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
והנה גם דברי מלאכי (פ"ב): "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [=מלעיטים ומשחיתים את עמֵּנו בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]".
ההליכה בדרכי המאגיה והדת האשכנזית הפרו-נוצרית היא למעשה הליכה בדרכי השקר והתעתועים, דרכי האלילות העבירות והתועבות. עבותות העוונות והחטָּאים לופתות ומלפּפות את האדם ומדרדרות אותו לעברי-פי-פחת עד לאבדנו המוחלט, בעולם-הזה ובעולם-הבא. ולכן, אין ספק שההמונים הנבערים סובלים מאד-מאד מהשקפותיהם הרעות, מהזיותיהם המאגיות האפלות, ומכך שהם נכשלים ונחבלים ומתייסרים בבלי-דעת. סכלותם ובורותם שמונצחת על ידי כומרי מינות וזימה רודפי בצע ושׂררה, גורמת לעמֵּנו לחולשת-דעת כללית, ולחוסר יכולת להתמודד עם קשיי החיים וניסיונותיהם – וכאשר ההמון מרגישים שהם עומדים להתרסק ולהתפרק, הם פונים לאותם אלה שהנציחו בקרבם את הבערות בבקשה לפתרון או לנס.
הדרך הקלה ביותר, הבריאה ביותר, והמאושרת ביותר לאדם היהודי היא דרך התורה היא דרך האמת, והיא הדרך שה' יתעלה ציווה עלינו ללכת בה! ואף שלעתים יש קושי לסגֵּל מידות טובות או השקפות נכונות, התועלת והאושר העצומים שצומחים לאדם ההולך בדרך האמת, בסופו-של-דבר מביאים לכך שעצם ההליכה בדרך זו היא הקלה ביותר – כי האדם הולך בה מאהבה ומתוך הבנה ודעת. וה' אף העיד בנו כי הדרך שהוא דורש ומבקש מאיתנו היא הדרך הקלה ביותר מכל הדרכים, שהרי יש דרכים קצרות שהן ארוכות וארוכות שהן קצרות, וזו היא דרך התורה שרק לכאורה נראית ארוכה, אך היא דרך קצרה לחיים מאושרים בריאים ומאוזנים, והנה דבר ה' לנו שנמסר למיכה הנביא (ו, ג): "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!".
ואחתום בדברי תורת האמת והנצח, אשר לעולם לא תישָּׁכַח: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל, יא–יד).
נספח: שאלה ותשובה
בעקבות חשׂיפת אחד התעתועים האשכנזים האורתודוקסים הפרו-נוצריים, אחד מני רבים, נשאלתי כך: כחרדי אשכנזי אני מכיר את כל הטריקים והשטיקים אולי אפילו יותר ממך, השאלה היא האם להסתכל על כל תופעה בפני עצמה או הכל משורש אחד כראייתך?
תשובה: אין לי ספק שאתה מכיר טוב ממני את המינים, אך אולי לא תמיד אתה מודע לחומרת ה"טריקים והשטיקים", דהיינו לאופנים שבהם הם הורסים ומשחיתים את יסודות הדת.
לשאלתך, להבנתי הכל נובע משורש אחד: מרדיפת התאוות (כגון רדיפת השׂררה והשחץ והבצע וכו') אשר גורמת להם לשנוא את הדעת ואת יראת ה' שכובלות אותם לדרכי מישרים. ולכן הם הולכים אחרי אלהים אחרים, שישכיחום את ה'-אלהים-אמת ויסירו מליבם את יראתו – ולאחר הסרת יראת ה' מקרבם, הדרך ללכת בשרירות שאיפתם הרעה פתוחה לרווחה.
והנה לפניך דברי שלמה המלך, כי דבריי לעיל נובעים מדבריו:
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של שר"י ותלמידיו תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).
コメント