יִגְלֶה יגאל – כהן לעבודה-זרה

זהו מאמר נוסף לעדות על רשעותם של נושאי הדת בימינו, ואשר עליהם נאמר (מיכה ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה", בגלל תועבותיהם נחרבו, ועדיין חרבים, שני בתי-המקדש וכפי שנאמר בפסוק הבא שם: "לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר", מפני שבמקום להדריך את עם-ישראל לדרך האמת הם נכנעו לתאוות בצעם.

תשעים-ותשע אחוז מהר"בים (=רודפי-הבצע) השכירים כיום נוהים אחר יוסף קארו נביא השקר אשר טען שנגלה אליו מלאך. בספרו "שולחן-ערוך" התיר קארו את הרצועה להפוך את התורה לקרדום (ראו: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים"), הוא גם השמיט את מצות ידיעת ה' והחליפהּ במאגיה ובמיסטיקה הפגאנית (ראו: "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת") עד שכיום כל חסידיו השוטים האורתודוקסים כלל אינם יודעים מי הוא ה' אלהים אמת וגם אינם רוצים לדעת, לכן הם מאמצים את "שולחן-ערוך" המתיר את כל השרצים והרמשׂים.

יגאל כהן – בהתאם לשיקוצי הממסד הטמא – קובע שתלמיד חכמים חייב להיות "בקיא בכל ארבעת חלקי שולחן-ערוך" (כלשונו כאן). כך הם חונקים את דרך האמת: הם מחייבים את מי שרוצה להיות ר"ב בישראל לדקלם את הספר הזה הראוי לשריפה ולהיבחן דווקא עליו.

לפני כשמונים שנה נענשו חסידי הדת האורתודוקסית באלף-אלפי מיתות משונות, ועד היום הם תמהים ובוהים על ייסוריהם, אולם, הם לא למדו את הלקח הכואב מאיוב אשר ייסוריו עוררו אותו להבין את עוונו: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (איוב מב, ה). כלומר, בתחילה ידעתי אותך ה' יתעלה ויתרומם רק במסורת ובקבלה אך היית רחוק מכליותיי. "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" – לאחר מסכת הייסורים הנוראיים ותהליך ההתבוננות המחשבתית – שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו. כך רבנו מפרש במורה (ג, כג) את חטאו הגדול של איוב – ההתרשלות מידיעת השם והעדר הפניית המחשבה לה' יתעלה. נמצא, שאותה העין האמורה שאיוב מגלה לנו שהוא החל לראות בה, היא משל להשגה השכלית אשר החלה לפעם באיוב, וכפי שמסביר רבנו במורה (א, ד): "ראה והביט וחזה, שלושת הלשונות הללו נאמרים על ראיית העין, והושאלו שלושתן להשגת השכל", לדוגמה (קה' א, טז): "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת".

הלומדים מאותם ר"בים יתדרדרו לזרויות במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יתדרדרו למינות; יגאל כהן מספר שהגיעו אליו זוג, שבִּתם הקטנה יושבת על כיסא-גלגלים בעקבות גידול בעמוד השדרה שלה. המומחים אמרו שהבת לא תוכל ללכת יותר, יגאל עודד את ההורים ואמר להם (כאן): "אתה יודע כמה עמודי-שדרה הקב"ה בורא ביום? פיל [לדוגמה], איזה עמוד שדרה יש לו? משהו גדול", והוא מעודד את האבא: "בעיה להקב"ה שמייצר מיליונים של פילים? מיליונים של בני-אדם [...] לרפא ילדה אחת קטנה ולעשות לה עמוד שדרה תקין? האם הקב"ה לא יכול לרפא את הילדה הזו שהיא תלך על הרגליים? הוא כן יכול! [...] אמרתי להם: אם אתם תאמינו באמונה שלמה שהילדה הזו תלך על הרגליים – היא תלך על הרגליים".

מה זה תאמין? איזה מן פתרון זה? הוא נמנע מלומר שעליהם לערוך חשבון נפש ולפשפש במעשיהם, במקום זאת הוא מעודד אותם לסמוך על הנס ואומר בביטחון רב שאלוהים יעשה מעשי קוסמות על בִּתם, וזאת למרות שתופעות על-טבעיות רחוקות מאד ומופיעות במקרים נדירים ומשמעותיים כמו יציאת מצרים ומעמד הר-סיני, וכן בעת בואם של נביאי אמת.

אך מאז ועד הלום נביאי השקר מנצלים את צרות וייסורי ההמון, וכפי שעושה יגאל (שם):

"הם [ההורים של הילדה הנכה] עשו איתי כמה פעמים שבתות בבתי מלון [...] הילדה הזו לא מפסיקה לרוץ היום, היא לא מפסיקה לרוץ".

יגאל מציע עוד "סגולה בדוקה ומנוסה שתציל אותך מכל הבעיות" מאת חיים מוולוז'ין – והלוואי והייתה נכחדת יחד איתם בשואה, אך ישנם נוכלים ורשעים המתעים את העם אחרי ההבל שחשוב להם לשמֵּר ולהנציח את העבודה-זרה, כמו לָבָן הארמי שנלקחו ממנו התרפים.

וכך אומר ומצטט יגאל הרשע (כאן):

"באמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו שום רושם כלל. חס ושלום שוטר-תנועה, חס ושלום בית-משפט, אדם שיש לו חוסר בפרנסה [...] אומר רב [ר"ב] חיים מוולוז'ין: 'כשאדם קובע בליבו לאמור: 'הלא השם הוא האלהים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם, וכל העולמות כלל והכול מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו', ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ושום רצון בעולם, ומשעבד ומדבק מחשבתו רק לאדון היחיד ברוך הוא – כן יספקוֹ בידו יתברך, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות וכל הרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל'".

יגאל מדבר על סגולה "להסיר ולבטל דינים ורצונות אחרים", דהיינו להימלט מן הייסורים שבאים על האדם בעקבות העוונות הקשים שיש בידו, והפתרון לסילוק הייסורים הוא להאמין שה' הוא אחד – אך זה פשוט דבר והיפוכו, שהרי ידיעת ה' ואחדותו באמת, מובילה להבנת צדק ויושר פעולותיו של בורא-עולם, וכן להבנה שמחשבה על ה' בלבד לא תוביל לכפרה.

מדובר אפוא בכפירה ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר היסודות (פיה"מ סנהדרין, י):

"שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה".

כלומר, מיסודות אומתנו שאין סגולות להתחמק מן הייסורים, אלא ה' מנהיג את עולמו כפי שנאמר (יר' יז, י): "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", והדרך היחידה היא לשוב אל ה' יתעלה באמת ובלבב שלם ולקבל את הייסורים באהבה ובהכנעה. אך יגאל לא מכיר את אלהים ולא את תורתו ומחדיר את הסרת ההשגחה כאילו היא דבר של מה בכך.

ולדעת רבנו מדובר במעשה נבלה שעונשו חמור מאד (מו"נ א, כג):

"ואמר: 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי' [הושע ה, טו], העניין [הוא] סילוק השכינה אשר הייתה בינינו מאיתנו, אשר בעקבותיה העדר ההשגחה עלינו, כמו שאמר באיומיו: 'וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל' [דב' לא, יז], כי אם נעדרה ההשגחה יופקר ויהיה מטרה לכל מה שעלול לארע ולקרות, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה. וכמה קשה איום זה".

כלומר, אם באו על האדם ייסורים קשים והוסרה ממנו ההשגחה עליו לידע שהוא נזוף מלפני ה' יתעלה, ועליו לזעוק ולהתחנן לבורא-עולם שישיב עליו את רצונו והשגחתו, אך יגאל כל-כך טיפש עד שהוא מלהג הזיות ופולט דברים ברשלנות שעליה אמרו חז"ל באבות (א, יא):

"חכמים [=שהציבור נושאים אליהם עיניהם] הזהרו בדבריכם, שמא תחויבו חובת גלות ותִגלו למקום המים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמיים מתחלל".

ופירש רבנו שם:

"מים הרעים – כינוי למינות. אמרו: הזהרו בדבריכם ברבים שלא יהא בו מקום לטעוּת שניתן לפרשו לכאן ולכאן. שמא יהיו שם אנשים פוקרים ויפרשהו כפי אמונתם, והרי התלמידים כבר שמעוהו מכם ויחזרו למינות, ויחשבו שכך הייתה כוונתם, ויהיה בכך חילול-שם-שמיים".

יִגְלֶה ממשיך לירות ולקשקש (שם):

"מה פירוש המילים 'אין עוד מלבדו'? [ומסביר:] אני חושב שזה השורש העמוק ביותר של המילה אמונה, וזה ההבנה הנכונה והנכונה ביותר, ככל שתתעמק בה תבין שאין עוד מלבדו של הקב"ה, אין מציאות של שום דבר בעולם חוץ ממנו יתברך. אין שמים, אין כדור הארץ, אין כוח משיכה, אין שמש, אין בן-אדם [מה זה אין יא מטומטם?], אין תה, אין שולחן [מה זה אין? מה זה אין?], אין מיקרופון, אין מצלמה, אין כלום, יש יו"ד ק"ה וא"ו ק"ה – 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' [בר' א, ב]. בורא-עולם יצר בריאה והוא ממשיך לייצר אותה כל רגע ורגע [ואם נגר יצטרך להעמיד שולחן שבנה כל יום מחדש מה נאמר עליו? שהוא חכם?], והבריאה הזו היא בעצם הוא בעצמו, הבריאה שאתם רואים מול העיניים זה קודשא-בריך-הוא בכבודו ובעצמו כי אין עוד מלבדו. אין מושג בעולם שיכול להיות משהו שהוא מבלעדי ה' יתברך".

בבטלו את המציאות הסובבת אותנו יגאל הנבער מבטל למעשה את חשיבות ההתבוננות בבריאה שמתוכה לפי חכמים אנו לומדים להכיר את מי שאמר והיה העולם, ובמלים אחרות, יגאל הסכל מבטל את חשיבות לימודי המדעים, וקובע שהדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה' היא אטימת האוזניים וחסימת העיניים וצלילה לעמקי חושך הסכלות והבערות – זו תכלית האדם לפי יגאל הטמבל. ויתרה מזאת, בסיפא של דבריו הוא אומר דברי מינות מפורשים, שהרי הקביעה שהבריאה היא הקב"ה, משמעה שהבריאה היא כלי קיבול לרוחניותו של הבורא, וכמו שהגוף הוא כלי קיבול לנפש של הבורא, ובזה הוא מדמה ומגשים את הבורא, בייחסו לו נפש בגוף, דהיינו בחומר גופני (ובעניין זה ראו: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?").

הוא ממשיך לקשקש (שם):

"כשאתה מסתכל עכשיו אל מול דבר מסוים – אם אתה רואה בן-אדם מולך – אומר הקדוש-ברוך-הוא ['וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי' (יח' יג, ז)]: 'תתמודד בדרך הטבע כי אתה רואה טבע, בטבע קבעתי רכבת באה דורסת בן-אדם חס-ושלום, אדם שיורים עליו כדורים – פוגע בו כדור – קורה לו מה שקורה לו; אדם עכשיו נכנס למערכת של הסתבכות כלכלית – קורה לו מה שקורה לו, בא אליו מישהו לעקוץ אותו – אם הוא בטבע הוא יעקוץ אותו. אומר הקב"ה [יא נביא שקר מסריח]: אני יכול עכשיו לתת לך אפשרות להתעלות מעל הטבע, אתה יכול עכשיו, בשניה אחת, יכול להיות בבא-סאלי [זבבא-זבאלי]".

כלומר, הוא מטיף לשומעיו שהקב"ה מעניק למאמיניו כוחות על-טבעיים, וכמו שהעניק לזבבא זבאלי, כך הוא יכול להעניק כוחות לאותם אומללים השוקעים בים הייסורים. ברם, שקר דיבר, כי אי אפשר "להתעלות מעל הטבע", וכבר בגיל שבע הפנמתי שלא אצליח לשלוט ברוח ולא להזיז דברים בכוח המחשבה. אלא, שוב, רק נביאי אמת יכולים לשדד את מערכות הטבע, וברור שרודפי-בצע המחללים שם-שמים, כמו הזבבא-זבאלי האליל השיכור, לא מקבלים "כוחות" וגם לא יודעים נסתרות, "כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן" (תה' לז, ב).

והוא ממשיך (שם): "בשנייה אחת אתה יכול להפוך ולהיות אדם שיש לו כוחות אדירים [מכשף], בכוח מה? [תשובה:] בכוח האמונה שאתה יודע שאין עוד מלבדו של הקב"ה בעולם, אתה יכול למשוך עליך פרנסה בשפע, על-ידי שהפרנסה עצמה תבין שזה לא פרנסה, זה לא כסף [גם אם יהיו גיבורי-על הם ינצלו זאת לכסף], זה לא בני-אדם שנותנים לך כסף; זה הקב"ה בכבודו ובעצמו שהתלבש בצורת בני-אדם. זה הפירוש המילולי שאין עוד מלבדו".

שימו לב לתפישׂה שמחדיר: "הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מתלבש בצורת בני-אדם", בנוסף לכך שמדובר בכפירה מובהקת ביסוד השלישי – שלילת הגשמות ממנו – זוהי פריצת גדר חמורה מאד, כאילו יש אפשרות שבני-אדם יהיו "הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו"!

בתפישׂה זו הם משתמשים פעמים רבות כדי להפוך את עצמם לאלוה, ובאמצעות תפישׂה זו הם אוספים כספים וצוברים כוח כלכלי ופוליטי, כדי לממש את תאוותיהם הבזויות.

הוא ממשיך במגמת המינות הפגאנית (כאן):

"בבא-סאלי ע"ה [לדיראון עולם] – הברכות שלו לא תמיד היו חלות, אל תחשדו שאני בא לזלזל בכבודו של הרב חס ושלום [תזלזל חופשי תעשה מצוה]. הדבר הראשון שהיה שואל הרב את הבן-אדם שבא אליו עם צרה: 'יש לך אמונה תמימה או לא?' [...] אחרי שהיה אומר: 'יש לי אמונה תמימה' – היה מברך עליו. הקדושה [=הכוח המאגי של המכשף זבאלי] של הרב יחד עם האמונה התמימה של אותו בן-אדם – הבן-אדם הזה היה קם מכיסא גלגלים".

והוא מוסיף ומסביר וממחיש מה זה "להיות תמים", בעזרת הסיפור הבא (שם):

"היה לו [=לפלוני אלמוני] דירת שלושה חדרים פה בבני-ברק, הוא לקח את הדירה שלו, מכר אותה ב-120,000 דולר, ניגש לרב [א]שך ע"ה, אמר לו: 'כבוד הרב, אני יודע שצדקה תציל ממוות, כך כותב שלמה המלך [זו לא כוונת המשורר]', למה? [מסביר:] כאב, מוות ועונשים זה צער, כשאתה נותן צדקה זה גם כואב, בן-אדם מוכר את הבית שלו, 120,000 דולר ונותן אותם לצדקה זה כאב נורא [זה אדם שזקוק לאשפוז ופועל בניגוד מוחלט וגמור לתורה-שבעל-פה]. יבוא הכאב הזה ויכפר על הכאב של המחלה. הילדה שלו חיה עד היום בריאה וחזקה, הקימה משפחה וברוך ה' זכתה בילדים. בתמימות, בתמימות... בלי שאלות".

ואם תתמהו ומדוע הוא מחנך את שומעיו לתת את כל רכושם לצדקה? ובכן, כדי שהם יתרמו את כל רכושם ולכל הפחות חלקים גדולים ממנו למוסדות המינות והמוות שלו, כך הם מתעתעים בהמון ושוטפים את מוחם שעליהם לתרום סכומים גדולים ואף את כל הונם.

לאחר מכן הוא עונה על השאלה: למה צריך ללכת לרב כשניתן לפנות לקדוש-ברוך-הוא ישירות? אמנם, אף אחד בקהל האומלל והמיוסר לא שאל את השאלה הזו וסביר להניח שהוא מבקש לסתום פרצה מבעוד מועד, וכדי שלא יסירו אנשים את תלותם בו ויחלו לעבוד את ה' כראוי, וכפי שאומר הנביא: "פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כב).

על-כל-פנים, כך הוא "עונה" על השאלה (שם):

"הרב הוא סחבק של ה' [מה? הר"ב הוא חבר של ה'? מי הוא בכלל?], קרוב לה', הוא קרוב אליו, יש לו דיבור איתו, יש לו פרוטקציה, הקב"ה שומע לפעמים את מי שיש לו פרוטקציה, כן, הקב"ה שומע אצל מי שיש פרוטקציה! [מדהים, הוא מטמטם את שומעיו שיש לו השפעה על הקב"ה! כדי שיעבדוהו ואז יוכל לסחוט אותם] [לדוגמה:] יש לך עכשיו משהו אצל המלך [...] אתה הולך לבן של המלך ואומר לו: תשמע, לך למלך דבר אתו על השדה שלי שייתן לי פטור מארנונה. הבן בא בשעת ארוחת הערב ככה שהאבא ככה מבסוט שתה כזה כוסית יין – משהו ככה 'כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן' [אס' א, י] – אומר לו: 'אדוני המלך, תשמע, חבר שלי' וכו' [ואז עונה "המלך":] 'חבר שלך זה? בסדר, אני אסדר אותו'. סיבה ראשונה למה הולכים לרב".

כמה עזות-מצח יש ליִגְלֶה לתאר את הקדוש-ברוך-הוא כשופט משוחד ומושחת ואף להמשילו במלך שיכור שהיין עיוות את שיקול דעתו?! וכמה מינות וחוצפה יש בקרבו לתאר את עצמו כמקורב וכבעל יכולת להשפיע על ה' אלהים אמת! כמה הוא רשע ונבער מידיעת ה'!

בפרק לז בתהלים דוד המלך ע"ה מלמד שעלינו לעמוד איתנים בהכרת צדקתו של ה' גם בעיתים שיש לנגד עינינו עוולות נוראיות שכאלה, עוד לימדנוּ שלעיתים הקב"ה משלם לאדם על רשעותו בעולם-הבא בלבד, וכנראה שרשע שכזה יקבל עונש נצחי ועצום בעולם-הבא.

בהמשך דבריו יגאל מוסיף סיבה נוספת לכך שאין לפנות להקב"ה ישירות (שם):

"אין לנו תקשורת ישירה עם הקב"ה [כלומר, לכם לקהל שומעי הזיותיו], ויש כאלה שיש להם [ליגאל כמובן יש תקשורת עם אלהים] אבל רוב האנשים אין להם תקשורת עם הקב"ה".

ובהפיכת עצמו לאליל שיש לו תקשורת עם בורא-עולם, ולכן יש לפנות אליו כדי שישמש כמליץ וכמתווך בין בני האדם לבין בורא-עולם הוא מתעה את הרבים אחרי ההבל והמינות, דהיינו מתעה את הרבים שהוא בעצמו אלוה שיש לעבדו, כדי שיוריד להם שפע מבורא-עולם!

ובעשותו כן הוא כופר ביסוד החמישי משלושה-עשר מיסודות הדת (שם):

"שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושים כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושים אותם אמצעים [מתווכים] להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

ובחזרה לדברי הנוכל, לאחר הדברים האלה יִגְלֶה זועק (שם):

"איבדנו את התמימות הזו [כלומר, העם איבד את התמימות וההערצה כלפי רבנים. וברור שכוונתו הנסתרת היא להטיף לעם לעבדו ולהעריצו], אנחנו רבותיי היקרים – מול רבנים [אנחנו] לא מבינים, אין לנו שכל. תבוא לרב שים את היד, תגיד לו: 'הרב, מה יוצא לך מהפה, אני מוציא עכשיו [$$$], אם הוא יגיד לך תמכור את הבית – תמכור את הבית'. הרב לא יגיד לך תמכור את הבית [נכון, הוא יספר על מישהו אחר שעשה זאת, תרם את כספו ונושע], אבל גם אם יגיד לך למכור את הבית – תמכור את הבית כי קודשא-בריך-הוא הוא מדבר איתך".

שוב – לפי יִגְלֶה – מילות הר"בים המיוזעים והמסריחים הם דברי אלהים! ואפילו הנביאים ע"ה לא היו יכולים להתנבא בכל עת שרצו, היחיד שהיה יכול הוא משה רבנו ע"ה, ואפילו הוא נמצא משיב לאנשים ששאלוהו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם" (במ' ט, ח), דהיינו, משה רבנו ביקש מהם להמתין רגע! אך יגאל וחבר מרעיו – הבקיאים בשולחן הקלמרי של קארו – דבריהם דברי אלהים חיים תמיד! ומה הם אם לא חבורה של נביאי שקר?

ובכלל, מי שפונה לרבנים כאילו הם אלהים עוון חמור מאד בידו לדעת תורת האמת שהעניק לנו ה' יתברך, והנה לפניכם הדברים מתוך הלכות תשובה (ג, יד–טו):

"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ [=מתווך] בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".

וכן פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, א):

"ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה [אשר טעו לחשוב שראוי לשבח ולפאר ולעבוד לנבראים שונים כדי שיהיו מתווכים, הואיל והאלהים רוממם וכיבדם לפי דמיונם] – הרי זה עובד עבודה-זרה".

יגלה ממשיך לשלהב ולטמטם את ההמון האומלל ולהפכם לנרצעים ולנשלטים (שם):

"אתם הולכים לרב, הולכים לאוּמָן, אנשים נוסעים לאוּמָן – עכשיו הבנתי למה אנשים גם באים בהתלהבות לאומן, למה? מהשדה-תעופה יש ארבע שעות עד לאומן, מה, יש לך ארבע שעות? רק חושב על הצדיק שאתה הולך להתפלל לפניו, אתה מתחיל להתבטל, אתה מתחיל להתגמד. ככל שנגיע קטנים יותר לרב [כניעה מוחלטת לשרלטן פגאני כאילו הוא אלהים] ונאמין במה שהוא מברך, לא קשור אם הוא צדיק, לא קשור אם מגיע לכם, לא קשור גם אם הוא אמר דברים הגיוניים או לא הגיוניים – 'וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' [שמ' יד, לא]".

איפה אתם ואיפה משה רבנו יא חבורה של גללי גמלים יבשים? ובדבריו לעיל הוא למעשה מטיף לשמוע לחבורת הנוכלים האורתודוקסים בכל מחיר! ואפילו שדבריהם נגד ההגיון!

ויתרה מזאת, יִגְלֶה שוב נמצא כופר, הפעם ביסוד השביעי (פיה"מ סנהדרין, י), שהרי הוא קובע שיש להאמין בנוכלים ובאלילים הפגאניים כמו נחמן, כאילו הם היו משה רבנו ע"ה!

והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות הדת:

"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל [=כולם] הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה [=ידע את ה'] יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים בכל השגותיו [לעומתנו, שהדמיונות מפריעים לשיקול דעתנו], ונתבהל [=הושבת] כוחו המתעורר [לעומת בני האדם, בעלי התאוות והתשוקות הרוחשות], ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".

ונחתום בחתימת רבנו לאותם שלושה-עשר היסודות:

"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [קל וחומר מי שכופר בהם ועוד מחדיר ומלעיט את כפירתו להמונים] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

ואם היו לי כוחות-על הייתי מוריד להם פסנתר על הראש.