לפי רבנו חישוב שנים-עשר חלקי היום הוא מעלות-השחר עד צאת שלושה כוכבים, וכמו שפוסק רבנו בפירושו למשנה (מגילה ב, ד): "וחישבנו את היום מעלות-השחר [...] עד צאת-הכוכבים". כמו כן, לכל הדעות, לאחר שיָּצאו שלושה כוכבים נחשב הזמן ללילה גמור.
נמשיך לתלמוד מסכת שבת (לה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד יום, שניים בין השמשות, שלושה לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה". ביאור הדברים: הכוכב הראשון שנראה בשמים בשעת ערב הוא כוכב של היום, ובהופעתו עדיין לא הגיע זמן בין-השמשות ולכן עדיין נחשב הזמן ליום גמור. הכוכב השני הוא כוכב של הלילה, אך בהופעתו עדיין לא מתחיל הלילה כי המצב שקול, שהרי יש כוכב אחד של היום וכוכב אחד של הלילה, ולכן זמן זה מוגדר במושג: "בין-השמשות" – לא יום ולא לילה. רק לאחר הופעת הכוכב השלישי, שהוא כמובן כוכב של הלילה, הזמן נחשב כלילה גמור, שהרי הכוכב השלישי הכריע לטובת הלילה, וזמן זה מוגדר במושג הידוע והמפורסם: "צאת הכוכבים".
א. הלכות קידוש החודש
בהלכות קידוש החודש (ב, ח–ט) רבנו פוסק כך:
"[ח] ואין מקדשים אלא ביום, ואם קדשוהו בלילה – אינו מקודש; [ט] אפילו ראוהו בית-דין וכל ישראל ולא אמרו בית-דין: 'מקודש' עד שחשכה ליל אחד ושלושים, או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית-דין לומר: 'מקודש' עד שחשכה ליל אחד ושלושים – אין מקדשין אותו".
משתי ההלכות עולה שניתן לקדש את החודש בזמן בין-השמשות, ורק לאחר שיצאו שלושה כוכבים וירד הלילה – אין מקדשין את החודש, ואיך הנני יודע זאת? ובכן, רבנו פוסק לעיל במפורש שאם בית-הדין לא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשך הלילה – אין מקדשין עוד את החודש, משמע שכל עוד לא ירד הלילה ולא יצאו שלושה כוכבים – מקדשין. זאת ועוד, פעמיים רבנו חוזר על המלים: "עד שחשכה", ללמדנו שרק לאחר שחשך הלילה – אין מקדשין.
יתר-על-כן, רבנו פוסק: "ואם קדשוהו בלילה – אינו מקודש", ללמדנו שאם קדשו את החודש בין השמשות – מקודש. ומה שרבנו אומר לפני-כן: "ואין מקדשים אלא ביום", כוונתו שאין מקדשין לכתחילה אלא ביום גמור, אבל אם מכל סיבה שהיא לא קידשו את החודש ביום גמור, כגון שלא הספיקו לחקור את העדים כאמור בהלכה – מקדשין את החודש בין השמשות.
כדברים הללו רבנו פוסק גם בפירושו למשנה ראש השנה (ראש פרק ג), וכֹה דבריו:
"וממה שאתה צריך לדעת, שהחודש שנראה בזמנו שהוא בסוף יום עשרים-ותשעה, ונשאר שהות ביום כדי לומר 'מקודש-מקודש' קודם צאת הכוכבים – הרי זה מותר אף-על-פי שכבר שקעה חמה, לפי שאין לילה אצלינו אלא צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני דשבת".
לאחר שלמדנו שמקדשים את החודש בשעת-הצורך גם בין-השמשות, נחזור לשתי ההלכות שראינו לעיל (ב, ח–ט), ונעיין בהלכה הבאה לאחריהן (ב, י), וכך פוסק רבנו בהלכה זו:
"ראוהו [את הירח] בית-דין עצמם בסוף יום תשעה-ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב [הכוכב הראשון של הלילה, וכמו שיוסבר ויוכח לקמן] בליל שלושים בית-דין אומרים: 'מקודש-מקודש', שעדיין יום הוא. ואם ראוהו [את הירח] בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבים שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלושה, ויקדשוהו השלושה".
והשאלה שקמה וניצבה היא: מהו הכוכב ושני הכוכבים שנזכרו בפסק רבנו? ובכן, לא ייתכן ששני הכוכבים שנזכרו הם הכוכב הראשון של היום והכוכב הראשון של הלילה, דהיינו שני הכוכבים הראשונים שנראים בשמים לקראת הלילה, שהרי ניתן לקדש את החודש כאמור גם בזמן בין השמשות, ורק לאחר שירד הלילה ויצאו שלושה כוכבים אסור לקדש את החודש! ולכן, מן ההכרח לפרש את ההלכה ששני הכוכבים הללו הם שני הכוכבים של הלילה. כלומר, לאחר יציאת הכוכב הראשון של היום, ולאחר יציאת שני הכוכבים של הלילה – יצאו שלושה כוכבים וירד הלילה, ולכן אין מקדשים את החודש, אלא "למחר מושיבים שני דיינים" וכו'.
כמו כן, קאפח הסביר שרבנו מדגיש פעמיים שמדובר בכוכבים שנראו "בליל שלושים", כדי ללמד אותנו שהכוכב הראשון שהזכיר הוא הכוכב הראשון של הלילה, דהיינו הכוכב השני, ושני הכוכבים שהזכיר הם שני הכוכבים של הלילה, דהיינו הכוכבים השני והשלישי.
ונותר לנו עניין אחד להבין: מה יהיה הדין לפי רבנו לאחר שיצא הכוכב הראשון של הלילה? שהרי בהלכה לעיל רבנו פוסק שלפני שיצא הכוכב הראשון של הלילה – מקדשין, ולאחר שיצאו שני כוכבים של הלילה – אין מקדשין, מה יהיה אפוא הדין לאחר שיצא הכוכב הראשון של הלילה? ובכן, רבנו סמך על-כך שנבין שההלכה הזו פוסקת את הדין לכתחילה, לפיה על בית-הדין לקדש את החודש ביום לפני צאת כוכב ראשון של הלילה, אך בשעת-הצורך, וכמו שנאמר בהלכות לעיל, מקדשים את החודש גם לאחר צאת הכוכב הראשון של הלילה.
ב. זמני השקיעה
תחילה עלינו ללמוד שני מושגים בסיסיים: 1) "היסתרות החמה"; 2) ו"שקיעת החמה"; ולשם כך נעיין בהלכות תפילה (א, ז) שם רבנו פוסק שזמנה של תפילת נעילה לכתחילה הוא לאחר שננעלו שערי השמים מן השמש, דהיינו לאחר היסתרות החמה (ולכן יש להשתדל לאחֵר את תפילת הנעילה ככל שניתן), וכֹה דברי רבנו: "התפילה הנקראת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה".
נמצא, שהיסתרות השמש דהיינו היעלמותה מן האופק אינה תחילת שקיעת החמה, שהרי רבנו אומר שהיסתרות השמש הינה סמוך לשקיעת החמה. כלומר, בהיסתרות חרס השמש עדיין לא מתחילה השקיעה, ולכן עדיין מדובר ביום גמור. ויתרה מזאת, לפי התלמוד ורבנו אף לאחר צאת כוכב אחד עדיין יום גמור הוא, כל-שכן לאחר היסתרות חרס השמש מן האופק.
זמן בין השמשות בדקות מוגדר על-ידי רבנו בקירוב בהלכות תרומות (ז, ב): "אין הכהנים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה". נמצא, שמֵּעת שקיעת החמה ועד צאת שלושה כוכבים יש כעשרים דקות.
נותר לנו אפוא לברר מהו הזמן שבין היסתרות חרס השמש לבין תחילת זמן בין השמשות. ובכן, לפי החישובים שנערכים בימינו מדובר בכחמש-עשרה דקות, שהרי הזמן הכולל שבין היסתרות השמש ועד צאת שלושה כוכבים הוא כשלושים וחמש דקות. נמצא אפוא, שמֵּעת היסתרות חרס השמש ועד תחילת זמן "בין השמשות" יש כחמש-עשרה דקות.
מזאת עולה, כי זמן השקיעה המפורסם בלוחות איננו זמן השקיעה לפי רבנו הרמב"ם, ולפי רבנו נכון לקרוא את הזמן המופיע בלוחות "היסתרות החמה", וזמן זה יום גמור הוא. רק לאחר כחמש-עשרה דקות מעת היסתרות החמה, דהיינו משעת "השקיעה" הכתובה בלוחות, תָּחֵל השקיעה האמיתית לדעת חכמי התלמוד ולדעת הרמב"ם, והיא אורכת כעשרים דקות.
ג. הדרדעים החכמים בעיניהם – תקוה לכסיל מהם
ראיתי שהיו כמה דרדעים אורתודוקסים חכמים בעיניהם אשר התפלפלו באיזו סוגיה, והחליטו שזמן בין השמשות הוא לא מעת צאת שני כוכבים עד צאת השלישי כפסק חכמי התלמוד ורבנו לעיל, אלא מעת היסתרות חרס השמש ועד צאת הכוכבים. זאת ועוד, הם הלכו לבדוק, דהיינו הם יצאו לחפש את הכוכבים בנרות, ולאחר "תצפיות מקיפות" הם הגיעו למסקנה שמֵּעת היסתרות חרס השמש ועד צאת שלושה כוכבים יש כעשרים-ושש דקות! פשש...
הדרדעים הכסילים הללו חשבו שהמציאו את הגלגל ושמגיע להם פרס נובל! אך דא עקא, קביעתם זו היא לא רק נגד פסק התלמוד ופסק רבנו שראינו לעיל, היא גם נגד ההלכה הפסוקה בתלמוד והיא שזמן בית השמשות הוא שמונה-עשרה דקות! ועל-כך אין שום חולק! לפיכך, די בזה כדי לסתור את כל שיטותיהם ותצפיותיהם, כי העולם לא השתנה מאז ימי חכמי המשנה והתלמוד ועד ימינו, וייתכן ששגיאתם של הדרדעים התצפיתנים נבעה מכך שהם חיפשו את הכוכבים בנרות, ואת זאת לא ביקשו חז"ל מאיתנו, להיפך, הם הורו שאין להתאמץ ולחפש את הכוכבים בנרות (או באמצעי תצפית), ושעלינו לראותם בשופי ובמבט קל ומהיר בשמים.
והנה לשון התלמוד בעניין זה (שבת לה ע"ב), ולאחריו פסק רבנו בהלכות שבת (ה, ד):
"אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינוניים".
"משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום [...]. וכוכבים אלו – לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה – ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי".
אמנם, אין לדעתי שום ערך לתצפיות בימינו מכיוון שזיהום האוויר כלל אינו מאפשר לראות את הכוכבים, ובדקתי בעצמי בשבת פרשת עקב תשפ"ג: ראיתי את השקיעה בשעה 19:35, ועד השעה 20:10, שזהו זמן צאת הכוכבים לכולי עלמא, עדיין לא ראיתי ולו כוכב אחד בשמים המזוהמים! ברם, שמונה-עשרה דקות לאחר היסתרות השמש השמים היו בהירים מאד-מאד, ולא ייתכן שזהו זמן צאת הכוכבים לפי חז"ל; ואף בשעה 20:00 הייתה בשמים בהירות משמעותית, ולא ייתכן שזהו זמן צאת הכוכבים וכמו שטענו הדרדעים האורתודוקסים – שהרי חז"ל אמרו על זמן צאת הכוכבים את המילה "שחשכה", וכן רבנו התבטא אחריהם, והשמים מחשיכים רק שלושים וחמש דקות לפחות לאחר היסתרות השמש בשבתות הקיץ הארוכות.
ד. הדרדעים האורתודוקסים מנותקים מהמציאות
חבורת הדרדעים החכמים בעיניהם, אשר החליטה שזמן בין השמשות הוא עשרים-ושש דקות לפי תצפיותיהם (כאילו חכמי המשנה והתלמוד לא ידעו לתצפת), החליטו כאמור שזמן בין השמשות מתחיל מעת היסתרות חרס השמש. הם שוללים אפוא את פסקם של חכמי התלמוד וכן את פסקו של רבנו לעיל, ובוחרים בסוגיה מאד עמומה כדי לבנות עליה את תצפיותיהם וחידושיהם. הבה נעיין יחדיו בסוגיה הזו ונבין מדוע לא מגיע לדרדעים הללו פרס נובל:
במסכת שבת (לד–לה) נאמר: "ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והִשווה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה [...] הלכה כרבי יהודה לעניין שבת".
בהמשך הגמרא שם נחלקו שני חכמים במסורת פירוש פסיקתו זו של ר' יהודה: לדעת רבה זמן בין השמשות הוא הזמן שבו פני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, ואילו לדעת רב יוסף, רק לאחר שהכסיף התחתון מתחיל זמן בין השמשות.
הדרדעים גם נעזרים בדברי הרי"ף, אשר לדעתם לא פסק כרבנו, וזה לשונו (טו ע"א):
"וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק, עבדינן לחומרא [...] הלכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה".
טעותם של הדרדעים השוטים נעוצה בכך, שהם החליטו בשרירות לבם ששקיעת החמה שנזכרה בגמרא ובדברי הרי"ף היא בהכרח היסתרות חרס השמש, אך אין לכך שום ראיה! וניתן בהחלט לפרש את הסוגיה וגם את דברי הרי"ף ששקיעת החמה היא מעת צאת כוכב שני, ובהתאם לדברי התלמוד המפורשים שרק לאחר צאת כוכב שני הוא זמן בין השמשות.
ויתרה מזאת! הדרדעים האורתודוקסים הללו נכשלו בדבר הרבה יותר פשוט מכך! שהרי אם ההלכה הידועה בתלמוד היא שזמן בין השמשות הוא שמונה-עשרה דקות, איך יעלה על הדעת שזמן בין השמשות מתחיל מעת היסתרות חרס השמש? והלא שמונה-עשרה דקות לאחר היסתרות חרס השמש לא רק שאין שלושה כוכבים, אלא זוהי רק ראשיתה של השקיעה!
כמו כן, אין חולק שלדעת הרי"ף ורבנו זמן בין השמשות הוא כעשרים דקות בהתאם לדין התלמוד. אם כן אפוא, איך יעלה על הדעת שהרי"ף ורבנו יפסקו ששקיעת החמה מתחילה מיד לאחר היסתרות חרס השמש? כלומר, לפי הדרדעים הללו הרי"ף ורבנו וגם חז"ל היו מחללי שבתות בפרהסיה... ומרוב הערצת השכירים קאפח וערוסי רודפי הבצע, ומרוב תעייתם אחרי ההבל והאכילה מן התורה, השליכו אחרי גוום את ההיגיון והשכל הישר וסטו אחרי ההזיות.
וכמה התפלפלו הדרדעים היהירים ההמה בזוטות הללו, אין לכם מושג, והשמטתי את כל אריכותם, כי לדעתי אין להאריך בענייני הלכה מעבר לנדרש ולהכרחי, בשונה מענייני מחשבה ומדע. אך הדרדעים החדשים הינם דרדעים אורתודוקסים, אשר השליכו אחרי גוום את ידיעת ה' ובחרו בדרכיהם ובשיקוציהם של המינים וצאצאיהם (לדוגמה, הם נותנים לה' כתר גשמי במוסף של שבת, וזה גם חירוף וגידוף וגם עדות מוחצת לסכלותם), והם מאריכים בענייני הלכה כדי לנפח מאמרים ולעבות ספרים שאותם הם ימכרו ויעשו רווחים על גבי דת משה.
לפיכך, נראה לי ברור כי נהיית הדרדעים הנרצעים אחרי שיטות אדוניהם המינים האשכנזים, גרמה להם לאנוס את המקורות ולהחליט שהשקיעה היא מעת היסתרות חרס השמש, ובניגוד לפסקי חז"ל ורבנו בעניין השקיעה. כלומר, הערצתם להבלי המינים לא אִפשרה להם לקבל את האמת בעניין זה ולדחות את מה שהורגלו עליו ונפשם נינוחה בו, ולכן נכשלו ונחבלו.
ה. הדרדעים האורתודוקסים תועים ומתחסדים
יודע אנכי היטב, שיקומו (ואכן קמו) דרדעים שוטים חכמים בעיניהם ויצווחו כנגדי: איך אתה מעז לפרש את ההלכה לפי התלמוד? והלא רבנו קובע בתשובה שאין לפרש את הלכותיו לאור דברי התלמוד – ומי שישמע את זעקותיהם יעלה על דעתו שהם נאמנים לדרכו של רבנו ולדרך האמת. ובכן, הם נאמנים לדרכו של רבנו רק כאשר הדבר נוח להרגליהם לשיטותיהם ולקורדום החוצבים אשר מוכן ומזומן בידיהם, כי ההנאה מכבוד תורה היא העיקר, והשאר זוטות.
ולעצם העניין, תשובת רבנו בעניין הרחקת הלימוד והסקת המסקנות מן התלמוד נאמרה כתשובת-מחץ למתנגדי הרמב"ם, אשר טענו שאסור לפסוק הלכה ממשנה-תורה ושחובה לפרש כל הלכה לפי התלמוד – ומטרתם הנסתרת הייתה להרחיק את ספר משנה-תורה מארון הספרים היהודי (ראו: 'פסיקת הלכה למעשה לפי משנה תורה להרמב"ם', 'שיקוץ קנייבסקי מכה שנית'). לפיכך, אין להסיק מתשובה זו שרבנו ביקש למנוע אותנו לחלוטין מלימוד התלמוד, אלא ברור, שחובה להיעזר בתלמוד במקומות שיש בכך תועלת לבירור ולהוכחת דת האמת, ואף במקומות הנדירים שיש בו תועלת להבנת פסקי רבנו, כי רבנו לא היה מושלם.
ויתרה מזאת, מי שיתבונן בהִלכות רבנו שהועתקו לעיל יגלה, שמִן ההכרח לבאר את דברי רבנו באופן שביארתי, ודעתו בעניין השקיעה אף עולה באופן כמעט מפורש מפשטי ההלכות! ולשם הוכחת דברינו אלה נזכיר תחילה את פסק רבנו בהלכות תפילה (א, ז), שממנו עולה בבירור שזמן השקיעה אינו זהה לזמן היסתרות חרס השמש: "התפילה הנקראת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה".
לזה נצרף את פסקי רבנו בהלכות תרומות (ז, ב) ובהלכות שבת (ה, ד):
"אין הכהנים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה [=כעשרים דקות] אחר שקיעת החמה"; "משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום [והוא כעשרים דקות כאמור]".
כלומר, לדעת רבנו כעשרים דקות לפני צאת שלושה כוכבים הוא זמן בין השמשות – וכמו שאמרנו לעיל: איך יעלה על הדעת ששקיעת החמה לדעת רבנו היא מהיסתרות חרס השמש? שהרי כעשרים-דקות לאחר היסתרות השמש זו רק ראשית השקיעה! אלא ברור, ששקיעת החמה לדעת רבנו מתחילה זמן-מה לאחר היסתרות חרס השמש, וזה פשוט וברור.
ואם תשאלו ומהו הזמן הזה? ובכן, מהלכות קידוש החודש שראינו לעיל עולה באופן ברור שזמן בין-השמשות הוא לאחר יציאת הכוכב הראשון של הלילה ועד יציאת הכוכב השני אחריו, ורבנו לא ציין את הדברים הללו בהלכות שבת שהרי אין לזה משמעות רבה הלכה למעשה, שהרי אנחנו יודעים שכעשרים דקות לפני צאת שלושה כוכבים מתחיל זמן השקיעה ודי לנו בזה.
כלומר, רבנו לא הגדיר בהלכות שבת את זמן תחילת בין השמשות, כי אין לדבר חשיבות רבה להלכות שבת, שהרי ממילא מדרבנן דין בין השמשות כדין הלילה לעניין מלאכה. כמו כן, גם במקומות שכן יש צורך לידע את זמן תחילת בין השמשות, עלינו להעריך את זמן תחילת בין השמשות לפי הערכת זמן ולא לסמוך על הכוכבים, שהרי ניתן לטעות בקלות בין כוכב אחד לשני כוכבים – ולכן אין לדבר זה חשיבות הלכתית משמעותית מעשית לעניין הלכות שבת.
לסיכום, ברור כשמש שלדעת רבנו העיקר הוא שזמן בין השמשות מתחיל כעשרים דקות לפני צאת שלושה כוכבים, ולפי הלוחות המדעיים המקובלים בימינו, אשר לפי רובם המוחץ מעת היסתרות חרס השמש ועד צאת שלושה כוכבים יש כשלושים וחמש דקות, הרי ששקיעת החמה לדעת רבנו היא כחמש-עשרה דקות לאחר היסתרות השמש.
ודי בזה בהחלט, ולעניין הלכות שבת אין לנו צורך לא לכוכב אחד ולא לשניים, ולא לדרדעים אורתודוקסים שהשליכו את דרך האמת אחרי גוום ונדמה להם שהם כוכבים בשמים.
אגב, חז"ל לא התייחסו להפרשי זמני השקיעה הקלים שבין עונות הקיץ והחורף, וברור שהם קבעו את זמן בין השמשות לפי הזמן הארוך ביותר, וכפי שהוא בשיא הקיץ, כדי לקבוע זמן אחיד וקבוע שלא יהיה בו חשש לחילול שבת ואפילו מדרבנן.
סוף דבר – מעשה בדרדעי אורתודוקסי בעל מרדעת
"אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי" (במ' כו, ל).
בהיותי כבן שלושים השתתפתי בשיעור שמסר חוצב דרדעי אורתודוקסי בהלכות שבת לפי פירושו של קאפח. השיעור עסק בסוגיית השקיעה, והטמבל הלבן המשוכנז הזה, אשר אוכל מן התורה ומקבל כסף במשך שנים רבות בעבור מסירת השיעורים הללו, הסתיר מתלמידיו את העובדה הפשוטה שקאפח סבר שניתן לאחֵר את כניסת השבת בחמש-עשרה דקות.
ברם, כאשר שאלתי אותו בנועם מדוע הוא קורא את הפירוש של קאפח ומסתיר מן התלמידים את האמת, הוא יצא מגדרו ובייש אותי לפני כל הציבור. הוא דיבר אלי קשות, והאריך להתחסד ולהוכיח אותי כיצד אני מעז לגלות זאת, ולהסתכן בכך שעם-ישראל יגיעו לידי חילול שבת? פשש... ראיתם איזה צדיק וחסיד? ראיתם עד כמה האורתודוקסי הזה נזהר בכבוד השבת?
שתקתי ולא עניתי לדבריו הקשים שנועדו לשתֵּק ולהשתיק אותי, בסך הכל הייתי אורח באותו שיעור ולא רציתי להתווכח. אך הדברים נותרו רועמים במחשבתי, וכאשר אני עוסק שוב בנושא הזה אני שם לב, כי שיטתו של אותו חוצב בעל מרדעת להסתיר את האמת גרועה לא פחות לפי שיטתו! מפני שלפי שיטתו זמן בין השמשות מתחיל מעת היסתרות חרס השמש, ואם כך, גם בצאת השבת יש להתחיל את זמן בין השמשות מעת היסתרות חרס השמש!
ובמלים אחרות, אותו חוצב דרדעי אורתודוקסי ממורדע לא שם לב: ביחס לכניסת השבת הוא פוסק שזמן בין השמשות הוא מעת היסתרות חרס השמש, אך ביחס לצאת השבת הוא פוסק שזמן בין השמשות הוא מעת צאת כוכב שני... ואין סדר ומשטר בַּשּׁוֹטוּת ובמינות.
ומדי פעם אני רואה את החוצב הטמבל הזה חוזר מתפילת שחרית בשטיבלי המינות, ודרדעים שמעריצים ורודפים אחרי תפילות המינים, "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים" (יר' י, טו).
אגב, לא רק אותו דרדעי אורתודוקסי, גם הגורו שלו, ערוסי, מזהיר את תלמידיו שלא יפרסמו את דרך האמת בעניין זה, שמא יבולע לו מכת המינות האורתודוקסית הארורה, אשר מָחקה את כל יסודות הדת הקדושים, והפכה את שמירת השבת לקורדום של הִתחזות וצביעות, כאילו יש להם השקפות אמיתיות שראוי להילחם עליהן חוץ מרדיפת הבצע התאוות והזימות...
ואולי זו הסיבה שערוסי עודד את תלמידיו לטעון שהשקיעה מתחילה בהיסתרות השמש...
"פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (יש' לג, יד).
נספח – שתי שאלות שנשאלתי ותשובותיי
שאלה ראשונה
[שאל השואל:] אבל זה בדיוק מה שקאפח ובעקבותיו ערוסי אומרים... שקיעה מכוכב שני.
תשובה:
דברי קאפח בעניין זה חלושים וכל-שכן דברי ערוסי שהוא כצל עובר של קאפח, ולכן ראיתי לנכון לכתוב בעניין זה, כדי להוכיח ולבאר את גדרי ההלכה ככל יכולתי. אגב, ערוסי ירא הממון והשׂררה מְפַחֵד מאד לפרסם את דעתו בעניין השקיעה, שמא יבולע לו מפטרוניו המינים, אנשי הרשע והפשע, אשר הפכו את שמירת השבת לעבודה-זרה. והלכה זו היא מכלל ההלכות אשר נאמרות אצלו בקול ענות חלושה... וכאמור, לא אתפלא אם הוא עודד את תלמידיו "להוכיח" שקאפח שגה בקביעתו, כדי שלא לערער על המינים שהפכו את השבת לעבודה-זרה.
שאלה שנייה
נשאלתי כך: בהלכות שגגות (יד, ג) נאמר כך: "הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה, ודימו ששקעה, ולסוף זרחה החמה – אין זו הוריה אלא טעות". אני יודע שמטרת ההלכה לתת דוגמא, ואין הפרטים חשובים (שבת לא יוצאת בשקיעה וכו'), אך בכל זאת – אם שקיעת החמה היא יציאת שני כוכבים מדוע רבנו משווה בין נתכסית לשקעה?
כמו כן, יש עניין נוסף ואולי הוא המפתח למבוכה בין זמני הופעת כוכבים לבין היסתרות השמש, והוא זיהום האור שקיים בימינו, תאורת הרחובות וכו', המשפיעים באופן ניכר על תמונת השמים. גם במרחק של 40 ק"מ מהעיר. לכן סביר להניח שגם זמן הופעת הכוכבים מושפע (אפשר לבדוק את הדבר בנסיעה לנגב, למקום מבודד רחוק מישוב וכבישים). אתה לוקח כמובן מאליו את זמני הלוחות המדעיים שבימינו, אך גם הם מושפעים מכך. יש גם טענה שזיהום האוויר מאריך את זמן הופעת הכוכבים, אבל אין כל-כך דרך לבדוק זאת.
תשובה:
לגבי הלכות שגגות, מדובר ביום חורפי מעונן מאד אשר הטיל חשכה גדולה על הארץ, עד שחכמים דימו שכבר יצאו שלושה כוכבים. כלומר, כיסוי החמה שנזכר בהלכה אינו נוגע לגדרי שקיעת החמה, אלא למציאות שגרמה לחכמים לטעות ולחשוב שיצאו שלושה כוכבים.
ובמלים אחרות, קצת היגיון אני מבקש מכבודו: וכי יעלה על הדעת שבית-דין יורו שהשבת תצא לאחר שהשמש נתכסתה? וכי הם היו מחללי שבת בפרהסיה? אלא ברור, שכיסוי השמש גרם להם לחשוב שכבר יצאו שלושה כוכבים. ורבנו לא משווה מאומה, אלא מסביר מדוע בית דין שגו לחשוב שיצאו שלושה כוכבים, וזה "לפי שהשמש נתכסתה". ולפי דבריך, בית דין הורו שיצאה השבת עם היסתרות חרס השמש והיו מחללי שבת בפרהסיה וזקנים ממרים.
לגבי זיהום האוויר, אכן יש לעניין זה השפעה רבה וכמו שציינתי במאמר, אך על-כל-פנים, שמונה-עשרה דקות לאחר היסתרות השמש השמים בהירים מאד, ולא יעלה על הדעת שזהו הזמן שאמרו עליו חכמים: "שחשכה" – ורק לאחר שלושים וחמש דקות לפחות מהיסתרות חרס השמש השמים מחשיכים, ואף שלא רואים כוכבים בערים, אין ספק שזה בגלל הזיהום. קצרו של דבר, הדרך שבה הלכתי במאמר זה היא הקרובה ביותר אל הדעת וההיגיון.
"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בר' א, ה), "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה" (תה' קד, כ).
והאמת שהיה די בזה לנבונים ולא היה צורך לכתוב את כל המאמר הזה, אך לצערי קמו להם חכמים בעיניהם אשר נדמה להם שהם כוכבים בשמים, ומחבלים ומשחיתים את דתנו.
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (יר' מט, ז).
שלום הרב ,
הבנתי ככה - לפי הזמן המפורסם בלוחות לדוג מהשקיעה(שקיעה לפי הלוח) שהיא ב19:00 עד צאה״כ 14 (14 דק לאחר זמן השקיעה שכתוב בלוח) זה יום גמור לפי הרמבם ||| ומצאה״כ 14 עד צאה״כ 36 (שמפורסם בלוח) לדעת הרמבם הוא זמן בין השמשות ||| ומצאה״כ 36 והלאה הוא לילה גמור. - האם הבנתי נכון? - כמובן דקה אחורה או דקה קדימה לא רלוונטי כי א) הלוחות לא מדוייקים על השניה וגם זה משתנה במיקום הבן אדם ב) זה הזמנים שרושמים בלוח 14 18.5 36 ו40 ומשם זמני רבנו תם במעלות או הזמניות
האם הרב יכול לתת דוגמא לדוגמא ביום שהשקיעה בו היא ב19:00 ושקיעה אני מתכוון לזמן שקיעה המפורסם בלוחות
תודה רבה לרב
שלום אדיר היקר, אני מבין את הדברים אחרת. כתבת "ההלכה הרווחת בכל התלמוד והיא שזמן בית השמשות הוא שמונה-עשרה דקות", איפה עוד יש התייסות לכך פרט לפרק שני בשבת? (פרט לירושלמי שם)
אבל זה בדיוק מה שהרב קאפח ובעקבותיו הרב ערוסי אומר... שקיעה מכוכב שני.
שלום אדיר היקר,
לא ברור לי מה תשובתך לשאלה שהעלית בסעיף א' - מה הדין אם ראוהו אחרי כוכב ראשון ולפני צאת הכוכב השני.
מוסכם על הכל שמה שדברי רבינו הינם בתכלית הבהירות והפשטות, כוונתו בחיבור היא ללמד הלכה גם לנשים ולקטנים. דבריך דברי טעם, אך שאלה גדולה מהדהדת - מדוע תולה הרמב"ם את יציאת שני כוכבים בשמש? הפשט של שקיעת החמה הוא הסתרות חרס השמש (ועל בסיס הקושי הזה נכתב המאמר של ה"דרדעים"). זאת ועוד - בכל משנה תורה וכן בשאר כתביו לא הגדיר רבינו את שקיעת החמה בדרך זו של יציאת שני כוכבים, או בכלל, למרות שהשתמש במושג אלפי פעמים (לא ספרתי 😉), אלא נקט בפשטות שקיעת החמה, כלומר המושג מסביר את עצמו (בדומה להנץ \ זריחת החמה).
לגבי…
חזק וברוך מארי.
לדעתי אחד הראיות החזקות ביותר שהשקיעה היא לא היסתרות חרס השמש, אלא לאחר זמן מה, הם דברי רבינו אברהם בן הרמב"ם (הובאו בתשובה בשו"ת אלשקר):
"ואפילו ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגולה בכללה ותערוב השמש תחת עגולת האופק הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום, וכשיראו ג' כוכבים בינוניים אחר ערובת השמש הוא ודאי לילה."
לפי הבנתי, עריבת השמש, כוונתו אור השמש. וידוע שזה לוקח זמן מה אחרי התכסות חרס השמש.