"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
קאפח השכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד היום מקיימים מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה מוגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם, אף-על-פי שקאפח כבר נפטר מזה זמן רב, עדיין ממשיכים הדרדעים לערוך לכבודו פעמיים בשנה מדי חול-המועד כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל.
ואם תשאלו: ומאין הנני יודע ש"הקבלת פני המרדעת" הזו היא לכבודו של קאפח? ובכן, ב"הקבלת פני המרדעת" השנייה, בקרית-אונו, נאמר במפורש: "הרינו להזמין את הציבור הרחב לקיים מצות הקבלת פני הרב, מורנו ורבנו הרה"ג רצון ערוסי שליט"א". דברים אלה לא נאמרו במודעה הקוראת להגיע ל"הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו קאפח התפלל. משמע, ש"הקבלת פני המרדעת" שנערכת בירושלים היא לקאפח, בעל תכריכי המרדעת.
לדעת רבנו, הציר שעליו סובבת התורה הוא: "עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" – ותלמידי הרמב"ם אמורים להיות האחרונים אשר נופלים בפח האלילות וההערצה לבני אדם, וכל-שכן לבעלי המרדעות התועים, מעריצי המינים השחורים, החיים או המתים. קיום מעמד "הקבלת פני מרדעת" לכומר ממסדי שכיר שמת, מבטא את השאיפה להיאחז בהערצה לבשר ודם.
ככל שהאדם נחשב לגדול יותר, כך יש להתרחק מהערצתו ולהיזהר מאהבתו לאחר מותו, וככל שהאדם הצטייר בימי חייו כ"מלאך" או כ"קדוש", כך הסכנה של הפיכתו לעבודה-זרה גדולה יותר. על המתיימרים ללכת בדרכו של רבנו לעמוד בראש המחנה הנלחם בעבודה-הזרה, והקורא לכל באי עולם לאהבתו ולייחודו של בורא-עולם – ולא חלילה לשמש דוגמה שלילית לפולחן אישיות אלילי מגונה ביותר למתים. ואפילו צאצאי המינים האשכנזים והספרדים, אשר למדו גם הם לקיים טקסי הקבלות פני מרדעות משלהם, אפילו הם לא למדו את המידה הרעה הזו, ואפילו הם אינם מקיימים טקסי "הקבלת פני מרדעת" לחכמיהם ויועציהם המתים.
לצד תופעת טקסי "הקבלת פני המרדעת", קיימת תופעה נוספת אשר משלימה את התמונה, ובה תלמידים ומעריצים של קאפח השכיר החלקלק, מתייחסים אליו כאל "רב אלהי", כאילו כל דבריו נאמרו אות באות מפי הגבורה – ובכל פעם שמותחים ביקורת על אלילם, הם מתייחסים למבקרים כאל כופרים בעיקר! ומה הם שונים בזה מאותם עיקשים צוררים או אשכנזים אכזריים אשר מענים אותם, ורואים בהם כופרים בעיקר?! והאמת היא שקאפח שגה בעניינים רבים, ואפילו ביסודות דת משה. כלומר, יש מקומות שקאפח שגה בעניינים שנוגעים במינות ובעבודה-זרה ובחירוף ובגידוף השם הנכבד והנורא, כגון בהודאתו בקבלת המינות הארורה; או בענייני חילול-שם-שמים, כגון בלקיחת דמים בעבור פסיקת דינים; וכן בשותפותו בממסד המינות האורתודוקסי שמשחית את דת האמת, עד שהפך להיות בשר מבשרם.
תופעה זו, של זעם מתפרץ כלפי כל מי שמותח ביקורת על קאפח השכיר, מבלי להתייחס לביקורת גופה, הינה לפי דעתי ביטוי מובהק של עבודה-זרה, כי אם אנחנו מניחים מראש שקאפח השכיר מעולם לא טעה והוא מעל ומעבר לכל ביקורת ובקרה – הרי שהוא בגדר אלוה, שהרי אפילו משה רבנו טעה ושגה, ונאמרו עליו דברים קשים מאין-כמותם בתורת ה' יתעלה. כמו כן, ההנחה שקאפח שוחר המרדעות היה דמות אלהית, מסיטה אותנו מדרך האמת, כי אם אנחנו מתבוננים ולומדים את דבריו ללא בחינה ובקרה, הרי שאנחנו בהכרח נמשיך להנציח את כל שגיאותיו החמורות, ולעולם לא נתרומם לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
לאחר כל פעולה צבאית, ואפילו שהיא הייתה המוצלחת ביותר, מתקיים תחקיר, כדי לבדוק היכן ניתן לתקן ולשפר. מדוע דווקא בדת משה הטהורה שניתנה מאת ה' יתעלה ואשר שואפת לשלמות האדם והחברה דווקא בקודש הקודשים חותרים להנציח מינות בערות וסכלות? מדוע שנקבל מראש דברי מרדעת מבלי לבדוק האם החמוֹר צודק והאם הוא מדייק? והחמוּר מכל, מדוע נתייחס לשאלות ולביקורת כאל בלתי-לגיטימיות? האין זו חובה לבדוק את דרכינו?
זאת ועוד, המנהג שקאפח אימץ מחכמי-יועצי-אשכנז, לחלוק בעדינות לאחר ביטויי התנצלויות והתרפסויות כמו לאחר "בקשת הסליחה רבתי", הוא מנהג שזר מאד לדרך האמת – כי ממי יש לבקש סליחה? וכלפי מי יש להתנצל ולהתרפס? כלפי השוטים שמתו? כלפי התועים שלא ידעו ידיעת ה' מהי? כלפי בעלי המרדעות שלא ידעו ייחוד ה' מהו? וכל נושאי הכלים של רבנו לדורותיהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, הם לא ידעו כמעט מאומה מיסודות התורה, ואף עיקמו ועיקשו את דרכי רבנו הטהורים, הוציאו דיבה ולעז והִתעו רבים אחר ההבל.
ויתרה מזאת, על מה יש להתנצל להתרפס ולבקש סליחה? על בקשת האמת? על דרישת דרך האמת? על הרצון לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש? על השאיפה לבער מקרבנו השקפות מינות ואלילוּת משחיתות? מנהג המינות הזה רע ומזיק אפוא מאד לדרך האמת, כי הוא מחליש את טענות הצדק והיושר, וגם מתייחס להשקפות התועים והמתעים כאל נכונות במידה חלקית, שהרי אם טענותיהם הן שקר גמור מדוע יש צורך להתנצל ולהתרפס? ובמקום לעוקרן מיסודן באופן ברור וחד-משמעי, המתנצלים והמתרפסים מטשטשים את דרך האמת, ומותירים פתח רחב להלכות משובשות ולהשקפות שווא ומדוחים לחדור ולזהם את כוח המחשבה שלנו.
וגדולה מכולן, הנוהג להתרפס בפני המינים מנציח את מעמדם של בעלי המרדעות לדורותיהם כ"קדושי עליון", אף-על-פי שהם תעו ולעו במינות ובסכלות, ואף הִתעו את עמֵּנו ללכת אחרי התוהו אשר לא יועיל ולא יציל. כלומר, מנהג זה, אשר מנציח את הערצת הקדושים השקרית והאלילית של חכמי-יועצי-אשכנז, מונע מעם-ישראל להתנער מדרכי ההבל, מציג את אנשי האמת ככופרים – ומשמש בעליל ככלי משחית קטלני ביותר בידי כומרי השקר, שהרי כל מי שיחלוק מבלי להתנצל להתרפס ולהתחנף – דבריו נחשבים מראש כדברי כפירה בעיקר.
כיצד אפוא כן יש לנהוג? ובכן, הנה לפניכם דרך האמת אשר באה לידי ביטוי בפירושו של רס"ג למשלי (יח, כג): "אבל הראוי הוא שיהא בעל האמת מדבר בתוקף, בין שהיה עשיר או עני. וכך בעל הספק ידבר ברכות, ובעל השווא לא ידבר כלל" – ואין לי שום ספק, ששותפותו של קאפח המושחת בממסד הכומרים השכירים, מנציחי המינות, רודפי הבצע, מחללי שם שמים, ומתעי הרבים אחרי ההבל, גרמה לו לכרוע ולהשתחוות להמן, ולהתנצל ולהתרפס ולבקש סליחה ומחילה רבתי על כל צעד ושעל – שהרי הוא היה חייב לטשטש את האמת, אחרת הוא היה כופר בטובה הגדולה של ממסד הכמורה הפרו-נוצרי שפיטם ודישן אותו מעל ומעבר לדרוּש לו לצרכיו ולצרכי ביתו. וגדולה מזאת, איך יֹאמר על מעסיקיו המינים שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו והינם עובדי אלילים?! האם הוא היה מסוגל לבטל את אקסיומת "קדושי העליון" ולהודות שהינה שקר מוחלט? והלא התורה כבר לימדה אותנו כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, איך קאפח יראה את אור האמת זורח בתוך חושך מיליוני השקלים שהוא נטל מממסד הכמורה המגואל של בעלי המרדעות? האם קאפח היה מעל הטבע האנושי?
ואם תשאלו מי הנחיל לו את נורמת החנֵפים הזו? ובכן, התשובה פשוטה, הממסד האשכנזי הוא זה אשר ייסד את נורמת החנופה וההתרפסות האלילית הזו, במטרה לפאר ולרומם את גדוליהם השקריים, להנציח את שיטותיהם העקומות, ולחזק את שלטונם המסואב בדת משה – אשר הפך את דת האמת והיושר לדת פרו-נוצרית, שמטרתה הראשונה היא להפיק רווחים ותאוות וטובות הנאה, וקיום המצוות נועד בעיקר לכסות על שאיפותיהם – כמו בנצרות.
יעקב אבינו לא מת?
האמונה שאדם מסוגל להמשיך לחיות לאחר המוות באה לידי ביטוי מבאיש בפירוש רש"י-שר"י, אשר פירש את כל אגדות חז"ל כפשוטן ובכללן גם את האגדה בתענית (ה ע"ב):
"אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת [...] וכי בכדי [=לחינם] ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא? [...] מקרא אני דורש, שנאמר: 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' [יר' ל, י] – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ורש"י הטמבל פירש שם:
"מקרא אני דורש – והאי דחנטו חנטיא, סבורים היו שמת [...]; אף הוא בחיים – [...] ודרשינן, [זהו] ישראל סבא [כלומר יעקב אבינו עדיין חי]; ודחנטו חנטיא – נדמה להם שמת, אבל חי היה".
פירוש מעֻוות זה מתעלם לחלוטין מתפקידה המדרשי של האגדה ותופש אותה כפשוטה, וכבר ביארנו במקומות רבים, כי תפישת האגדות כפשוטן החדירה לעם-ישראל הזיות מאגיות-אליליות ואף חיזקה מאד את השקפות המינות ואמונות ההגשמה, עד שהיא השחיתה כל חלקה טובה והפכה את עמנו לעם סכל ונבל. נחזור לרש"י, הוא האמין באפשרות שאדם ימשיך לחיות לאחר מותו (כמו יש"ו), והנה לנו דוגמה נוספת לרעות הגדולות העולות מפירושיו.
אגדה זו הייתה שגורה תדיר בפיו של מנחם-מנדל אדמו"ר חב"ד (=חכמה בינה ודעת?!), אשר נהג לכנות את פירוש רש"י "יינה של תורה". באמצעות אגדה זו, הוא החדיר מסר סמוי להמונים שהוא עתיד לחיות לנצח-נצחים, תוך שהוא שומר על מידת הענווה המדומה. כי אם הוא היה אומר זאת במפורש, היו חושדים בו בגאווה ובשיכרון גדלות, אך אמירה עדינה כזו, שיש לה לכאורה ביסוס במקורות (פירוש רש"י הוא תורה לשיטתם), ואשר מבטאת גדוּלה לצד ענווה מעושה, עשויה לחדור, והיא אכן חדרה עמוק למוחות הפתאים והסכלים. חשוב להוסיף, שמטרת האגדה ללמד אותנו, שיעקב אבינו חי וקיים בהיבט הקיום הלאומי של עם-ישראל, כלומר כל עוד עם-ישראל חי וקיים, שמו של יעקב אבינו ע"ה שנקרא "ישראל" חי וקיים.
לאחר שראינו כל זאת יש לשאול: האם ראוי שתלמידי הרמב"ם ילכו בדרכי עובדי האלילים? האם ראוי שיתדמו להם ולוּ במקצת? האם ראוי שיקיימו "הקבלת פני מרדעת" לכומר שכיר מת שכרע והשתחווה למינים וחילל שם אלהים חיים? האם לא ראוי שהדרדעים יהיו חוד החנית במלחמה בעבודה-הזרה ובאלילות?! ואין ספק שתלמידי רבנו שכחו את יסוד היסודות ועמוד החכמות, עד שהפכו את הרמב"ם לפוסק-אלילי אשכנזי טיפוסי, אשר דנים בהלכותיו כאילו היו מטרה בפני עצמה, והשליכו את ידיעת ה' אחרי גוום, תוך שהם הופכים את הִלכות רבנו לזירת התגוששויות והתנצחויות מיותרות המנותקות לחלוטין מהמציאות המעשית.
קצרו של דבר, יש לשנות את שם ההתכנסות הדו-שנתית בחגים לזכרו של קאפח מ"הקבלת פני רב" ל"הקבלת פני המרדעת", והוא הדין לכנס שעורכים לבעל המרדעת מקרית-אונו.
"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).
"עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=התעו אותך אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את האדם ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).
***
אחתום מאמר זה בשני מקורות מדברי רבנו, הראשון מפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".
והשני מפירושו למסכת נדרים (ד, ג):
"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים] בעד המשפטים [=פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
"וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה" (מיכה ג).
Comentarios