טרם שאחל לדון בקטעים מתוך ספר הזוהר, ברצוני לשתף עמכם כתבה שפורסמה באתר החדשות N12, שכותרתה: "ספר הזוהר – הסוד הגדול של היהדות" (13.4.23), לא אתייחס לכל ההזיות שנאמרו בכתבה, אלא אך ורק לעניינים שהובאו שם משמו של פרופ' יהודה ליבס. להלן תיאור קצר על ליבז הלז, מתוך הכתבה: "חתן פרס ישראל, פרופסור למחשבת ישראל העוסק בחקר הקבלה והמיסטיקה היהודית [...] פרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ייחד יותר מחמישה עשורים ללימוד הזוהר ולמחקרו. ב-1976 כתב את הדוקטורט שלו בנושא, בהנחייתו של גרשום שלום – מגדולי חוקרי הקבלה".
לאחר שראינו מי-הוא ומה-הוא ליבס הלז, הבה נעיין מעט בדבריו שמובאים בכתבה:
"בנעוריי התוודעתי לזוהר", נזכר הפרופסור, "וכבר אז חשתי שפה עשוי להימצא המפתח לפנימיות התורה". ליבס כתב יותר מ-200 מאמרים וספרים, על הקבלה ו'היהדות המיסטית' (מושג שהוא טבע) בכלל ועל הזוהר בפרט. בין היתר העלה בכתביו הרבים את ההנחה שהזוהר אינו רק ספר אלא "ספרות שלמה ואף תנועה רוחנית חשובה שלזכותה אפשר לזקוף הרבה מקיומה הרוחני של היהדות מאז ימי הביניים ועד זמננו" (ע"כ הציטוט מהכתבה).
"המפתח לפנימיות התורה"? "ספרות שלמה"? "תנועה רוחנית חשובה"? תנועה "שלזכותה אפשר לזקוף הרבה מקיומה הרוחני של היהדות מאז ימי הביניים ועד זמננו"?
מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי ליבס עד-כדי-כך כסיל ועיוור לכך שמדובר בספר פגאני נתעב?!
הבה נמשיך, ליבס נשאל על-ידי המראיינת: "מה כתוב בזוהר שהופך אותו לחשוב כל-כך בתורת הקבלה וביהדות?", והוא השיב כך: "עניינו של הזוהר הוא פירוש התורה בעזרת הבנת המציאות הנסתרת בעולמות, ובעיקר העולמות העליונים. הוא מעמיק בסודות האלוהות בעזרת פסוקי התורה וחוקי ההלכה, ובאלה מעמיק הוא לפי הכרת העליונים. בצד הקטעים הפרשניים נמצאים בו גם חזונות ותיאורים של העולם העליון על אורותיו, צבעיו וקולותיו".
הזוהר הוא "פירוש לתורה"? הוא מסביר משהו על התורה? האמנם תפישתו של הזוהר את העולמות ובעיקר "העולמות העליונים" היא תפישה אמיתית? האמנם הוא "מעמיק בסודות האלוהות"? האמנם הוא מעמיק ב"הכרת העליונים"? האמנם יש בו "חזונות ותיאורים של העולם העליון על אורותיו, צבעיו וקולותיו"? וכי יש אמת רוחנית בתועבות הזוהר הטמא?
לאחר כל דברי השבח והרוממות הללו של ליבס הכסיל, הוא אומר כך: "הזוהר אינו מסתפק ביחידותו של האל, ומוצא בו ישויות הנאצלות זו מזו, וזאת בלא לפגום באחדות הבסיסית".
מן המשפט הראשון עולה שליבס מודע לכך שהזוהר הינו ספר פגאני, שהרי הוא מודה: ש"הזוהר אינו מסתפק ביחידותו של האל", ואף-על-פי-כן, הוא מכזב להציגו כספר של סתרי תורה נאדרים ונשגבים! כמו כן, איך בדיוק "הזוהר אינו מסתפק ביחידותו של האל, ומוצא בו ישויות הנאצלות זו מזו", וזאת "בלא לפגום באחדות הבסיסית"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!
וכי יעלה על הדעת שה' הוא שלושה או ארבעה או עשר ספירות שהם אחד?
והנה לפניכם דברי רבנו ב"מורה הנבוכים" (א, נ), וב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט):
"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...] אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד', כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים"; ובמאמר תחיית המתים מוסיף רבנו: "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרוּ: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".
ונצרף גם את פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [כמו המקובלים הפגאניים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
ודברי ליבס בהמשך דבריו אף חמורים יותר מכל שיגעונותיו שנדונו לעיל! פשוט לשפשף את העיניים ולא להאמין שהפרופ' הכסיל הלז מרומם מפאר ומאדיר ספר כֹּה טמא ופגאני:
"האל נחשב בזוהר כאדם העליון, ובהיותו אדם יימצאו בו בחינות שכליות ונפשיות, כחוכמה, בינה ודעת, חסד דין ורחמים, ואף צורות של איברי גוף ותווי פנים, ואפילו שיער וזקן. לעתים אף מורחבת הדמות האלוהית לכעין משפחה עליונה, עם אב ואם, בן ובת או חתן וכלה – היא השכינה והיא גם כנסת ישראל".
וברוך דיין האמת! למרות שליבס המשוגע חקר חמישים שנה את הזוהר והגיע למסקנה שהאל הוא דמות פגאנית בשר ודם, אף-על-פי-כן הוא מתעקש לגדֵּל את הספר המתועב הזה בדברי שבח ורוממות! שגעונו ומינותו של ליבס פשוט בלתי נתפשים! ומדובר בכסיל ורשע גמור.
והנה לפניכם תמצית מדברי רבנו במורה (א, לו):
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). והנה לפניכם גם דינו של מי שרק מפקפק ביסוד משלושה-עשר יסודות דתנו:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כל-שכן פרופ' כסיל ורשע אשר הפך את התעיית עם-ישראל אחרי ההבל, למקור של הפקת רווחים ותאוות וטובות הנאה למכביר, ועל זה אין לו חלק ונחלה בעולם-הזה ובעולם הבא.
"מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו).
בהמשך ליבס מוסיף ואומר: "בין אלה [בין משפחת האלהים הגופנית שבשמים לבין בני האדם] מתקיימים יחסים דינמיים, והרמוניה אחדותית שלמה לא תושג אלא בשעת הגאולה".
יחסים דינמיים? וכי אנחנו במערכת יחסים עם בורא-עולם? וכי הוא זקוק לנו? וכי יש בינינו לבינו איזו נקודה של דימוי השקה והשוואה? וכי בשעת הגאולה אנחנו "נתאחד" עם בורא-עולם? ואם משה רבנו היה קורא את דברי ליבס המתועבים הללו הוא היה קורע את בגדיו.
וליבס ממשיך לההביל ולהתעות את עמֵּנו אחרי ההבל:
"עולמות עליונים אלה", מסביר פרופ' ליבס, "וגם כאלה הנמצאים מתחת לגבולות האלוהות עצמה, מושגים בעזרת מדרש יצירתי אך מדוקדק של פסוקי התורה ומצוות הדת, נוסף על מסורת עתיקה שהתקבלה מדור לדור (מכאן הכינוי 'קבלה'), וכן בעזרת חזיונות כמו-נבואיים וקולות מלאכיים ממרום" (עד כאן מתוך הכתבה).
וכי יש לאלהות "גבולות"? והלא אם יש לה "גבולות" שניתן לתחוֹם הרי שהיא בהכרח גוף ובעלת ממדים גופניים, הואיל ורק גוף בעל ממדים ניתן להגדיר ולתחום בתוך גבולות. כמו כן, וכי ראוי לתאר את התועבות ששורבטו בזוהר כ"מדרש יצירתי אך מדוקדק של פסוקי התורה ומצוות התורה"? וכי ראוי לקבוע שהספר הפגאני הזה יסודו ב"מסורת עתיקה שהתקבלה מדור לדור"? וכי יש מה להשוותו לקבלת-האמת של התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה? זאת ועוד, איך יעלה על הדעת להחדיר ללב הקוראים, שההזיות, התועבות והשקרים ששורבטו בספר הנגעל והטמא הזה נאמרו "בעזרת חזיונות כמו-נבואיים וקולות מלאכיים ממרום"?
וליבס ממשיך לההביל ולהקדיח ולהעלות חרון-אף, המראיינת שואלת את ליבס:
"זה נשמע מיסטי. האם יהדות ומיסטיקה הולכות ביחד?".
והוא השיב:
"אפשר למצוא בכך גם מיסטיקה, אך זו [=המיסטיקה] מלווה את היסוד הדתי. זו טעות נפוצה שאפילו חוקרים נפלו בה ואף מעריצים מסוגים שונים – לראות ברוחניות המיסטית הזוהרית עניין לעצמו תוך ניתוק מן היסוד הדתי או הלאומי. לדעתי לא נכון להתייחס לזוהר כאל 'מיסטיקה יהודית', אם בכלל נכון להיזקק בהקשר זה לכינוי 'מיסטיקה' (מה שמוטל בספק, סודי). עדיף בעיני הצירוף 'יהדות מיסטית', כי עניינו של הזוהר הוא היהדות".
כלומר, לפי ליבס המאגיה הינה חלק בלתי נפרד מן היהדות שעם-ישראל קיבל בהר-סיני: "אך זו [המיסטיקה] מלווה את היסוד הדתי". והיא אף חלק בלתי נפרד "מן היסוד הדתי או הלאומי". ואף שמדובר במלים נבובות ועמומות, ברור שמשמען שמדובר בספר ששורשו קדום כקדמות התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, והוא חלק בלתי נפרד ממהותו של עם-ישראל! ולכן הוא חותם את דבריו בקביעה "כי עניינו של הזוהר הוא היהדות", כלומר הספר המתועב הזה הוא פניה של דת משה שקיבלנו ושמענו וראינו בהר סיני! ואין לי צל של ספק שאבותיו לא עמדו לרגלי הר סיני. בנוסף, ליבס מגמֵּד את המהות המאגית של הזוהר כדי לטשטש את העובדה שמדובר בטומאה פגאנית, וכך להחדירה לליבה של דת משה, בכנותו אותה: יהדות מיסטית.
ברם, פסוקי התורה ומלחמתה במאגיה ובעבודה-הזרה עומדים בתוקף כנגד דברי המין הלז:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
לאחר מכן נדונה השאלה האם הזוהר גורם לשיגעון, וכך אומר הכסיל: "אינני חושב שאדם עשוי לצאת מדעתו בעקבות לימוד הזוהר. אומנם אפשר שאדם מעורער ימצא בספר חיזוק או תירוץ לערעורו, אך גם זה בעיקר בשל אותה טעות, של ניתוק היסוד המיסטי מן הדתי".
ושוב הוא מחדיר את המאגיה לתוך דת משה באמרוֹ שניתוק "היסוד המיסטי מן הדתי" עלול לגרום ללומד הספר הפגאני הזה לשיגעון. וההיפך הוא הנכון, כי מי שיסבור שהמאגיה הינה חלק מדת משה, וילמד את הזוהר כאמת שניתנה למשה בסיני, ישתגע בוודאי, כמו ליבס.
וליבס הכסיל מוסיף להעלות-חמה לפני ה' יתעלה שמו:
"אפשר שגם לכך מכוון רשב"י בהקדמתו לאחת מפסגות הזוהר, כשהוא תוהה בבכיה אם נכון יהיה לגלות סודות כה עמוקים", מוסיף הפרופסור, "ולא נחה דעתו עד שהבין שאותם שעומדים לשמוע את דבריו הם יראי ה'. היראים שעליהם מדובר כאן הם לדעתי אותם שיש להם גם שורשים עמוקים בדת ישראל, שעניינה העמוק הוא מטרת גילוי אותם סודות".
כלומר, אף שליבס מודע לעובדה שלא בר-יוחי כתב את הזוהר, הכסיל הלז מתעקש לטעון שההזיות ששורבטו בזוהר הטמא נאמרו משמו של בר-יוחי! כלומר, לפי ליבס הזיות הזוהר הן עדויות אמיתיות מבר-יוחי, ואף שבר-יוחי לא כתב אותן במו ידיו (שהרי אין חוקר קבלה בעולם שמסוגל לטעון שבר-יוחי כתב את הזוהר, שהרי ברור כשמש לכל חוקר קבלה ואפילו זב חוטם, שלא בר-יוחי שרבט את הספר) – הרי שהזוהר מנציח את דבריו ופעולותיו. ובמלים אחרות, ליבס הכסיל רואה בהזיות ששורבטו בספר הפגאני מסורת קדומה ואמיתית לתורה-שבעל-פה – ועל התעיית הרבים אחרי התהו וההבל גדול עוונו מנשוא, והנה דברי רבנו ביסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ומי לפי דעתכם מאשר את דבריו הללו של ליבס הכסיל, ובכן המקובל בצרי הפגאני:
"לא כל אדם יכול ללמוד את ספר הזוהר הקדוש", מאשר הרב בצרי, "מאחר שיש לזה הרבה תנאים עם לימוד בקדושה [ההגשמה התועבה והזימה הינן קדושה?]. אף שקריאה ללא הבנה והתעמקות מותרת לכל אדם – לזיכוך הנפש [ואם יש 'הרבה תנאים' ללימוד הזוהר, איך התירו לקרוא בו ללא הבנה? אדרבה, זה הרבה יותר מסוכן לפי הזייתם, שהרי כך הקורא יכול לשגות בכל ההזיות שעולות במוחו הקודח]". [והמראיינת שואלת:] הִכרת אנשים שהתעמקו בספר, ללא ההכנה שאתה מציין – ונקלעו למשבר נפשי בעקבות זאת? [ובצרי משיב:] "אכן, הרבה אנשים איבדו את שפיותם. בוודאי כשרואים אנשים שהשתבשו אחרי התעסקות בדברים אלו של קבלה או כוחות הטומאה. מבינים בעליל שזה מגיע מזה" (ע"כ הקטע בכתבה).
ואין ספק שההוזים יאבדו את שפיותם, כי התְּעייה אחרי ההגשמה והמאגיה והזימה והתועבה מוציאות את האדם מן העולם. ומי שסבור שיש "כוחות טומאה" בעולם נופל לשוחת ההזיות והתועבות אשר אין תקומה מהן, כי הוא יצדיק את תאוותיו וזימותיו בטענה שלא הוא הרשע המתעלל בזולתו (בילדים, בילדות, בנערות במצוקה וכו'), אלא השדים ו"כוחות הטומאה"...
קצרו של דבר, ליבס הזה מטורף לחלוטין, ואין ספק שהתאוות והזימות ורדיפת-הבצע והשׂררה והכבוד עיוורו את עיני שכלו לחלוטין, עד שהוא התדרדר להתעיית עמֵּנו אחרי ההבל. ואל תתמהו יתר על המידה על ליבס, שהרי סוף-סוף מדובר בחוצב מיומן שהפיק מיליונים רבים ממחקריו וספריו על הזוהר הפגאני, ורוממות הזוהר שבגרונו תורמת לפרסומו ולחציבתו.
והכלב המת הזה, מר ליבס המטורף, קיבל ארבעה פרסים מכובדים מאד: פרס ישראל (2017); פרס ביאליק (1997); פרס א.מ.ת. (2006); פרס גרשום שלום (1999) – ללמדנו על הטמטום המוחלט שאוחז בעולם האקדמיה, ועל סטייתם החמורה אחרי הרֶשע, התאוות והזימות.
ועתה אחזור לנתח קטעים מתוך ספר הזוהר.
דוגמה מח
טרם שנעיין בדוגמה הבאה אשר עוסקת ב"נקודות" שהן סמלים ומשלים לאלהות (ח ע"א), עלינו לחזור ולעיין בדברים שהובאו לעיל בדוגמה לב, וכך נאמר בזוהר בדף ו ע"א:
"'מֵרָחוֹק' [יר' לא, ב] – זו הנקודה העליונה שעומדת בהיכלו [...] 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ' [ויק' יט, ל] – זו הנקודה שעומדת באמצע שיש לירוא ממנה יותר מן הכל שעונשו מיתה, והיינו מה שכתוב: 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת' [שמ' לא, יד] – מי הם מחלליה? מי שנכנס לתוך החלל של העיגול והריבוע למקום שאותה הנקודה שורה, ופוגם בו, מות יומת. ועל זה כתוב: 'תִּירָאוּ'. והנקודה ההיא נקראת 'אני', ועליה שורה אותו הנסתר העליון שלא התגלה, והיינו ה', והכל אחד".
בדוגמה לב הרחבתי בניתוח דוגמה זו, ועתה אתמקד אך ורק ב"נקודות" שנזכרו. ובכן, הנקודה העליונה "עומדת בהיכלו", והנקודה "שעומדת באמצע" וממנה "יש לירוא יותר מהכל", נקראת "אני" – וברור שיש במלה "אני" רמז עבה מאד לאלוהות, שהרי יש פסוק מפורש שבו שמו של ה' הוא "אני": "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דב' לב, לט). בנוסף לכך, יש משנה מפורשת (סוכה ד, ה) שלפיה "אני" הוא משמותיו של הקב"ה, וכך מפרש שם רבנו: "אני, משמותיו של הקדוש-ברוך-הוא". ומעל ה"אני" שהוא רמז עבה מאד לה'-אלהים-אמת, שׁוֹרֶה "הנסתר העליון" שהוא אלוה נוסף! והטמא מודע למינותו החמורה וכדי לטשטשה הוא אומר בסוף הקטע: "והכל אחד".
נמצא אפוא, שהנקודות הן סמלים ומשלים לאלהות! שהרי ביחס לנקודה העליונה אומר הטמא שהיא עומדת בהיכלו, וביחס לנקודה השנייה אומר הטמא "שיש לירוא ממנה יותר מן הכל שעונשו מיתה", והוא אף מוסיף שהיא נקראת "אני", ועל הנקודה השנייה הזו "שורה אותו הנסתר העליון שלא התגלה" – יש לפנינו אפוא שלושה אלהויות לפי הטמא. וכאמור, הטמא מודע היטב למינותו, וכדי לטשטשה הוא חותם, כמו הנוצרים, בהצהרה שהכל אחד, כאילו הוא נאמן להשקפה שה' אחד. קטע דומה נמצא בהמשך הזוהר (ח ע"א) וזה לשונו:
"שניים הם שמתחברים כאחד, ואלה שתי נקודות: אחד גנוז ונסתר ואחד עומד בהתגלות. ובגלל שאין להם פירוד נקראים ראשית, אחד ולא שנים. מי שנוטל זה נוטל זה, והכל אחד. שהרי הוא ושמו אחד, שכתוב: 'וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ' [תה' פג, יט]".
גם מקטע זה עולה שהנקודות הללו הן אלוהויות: "אחד גנוז ונסתר ואחד עומד בהתגלות". כמו כן, ההוכחה של הטמא לכך שהאלוהויות הללו "מתחברים כאחד" ו"שאין להם פירוד" היא מכך "שהוא אחד ושמו אחד"! דהיינו מדובר בשני אלוהויות שמתחברים כאחד להיות אלהים אחד. והטמא לא מסתפק בזה ואף מצרף ראיה מפסוק בתהלים שעוסק בה'-אלהים-אמת.
קצרו של דבר, הטמא מחדיר את השקפת הריבוי, השיתוף והמינות באמצעות החדרת סמלים ומשלים ופסוקים אשר פתרונם הבלתי-נמנע מוביל לשיתוף ולמינות ולהזיות נוצריות. והוא אף מודע היטב לדבריו, ולכן הוא חוזר ואומר ש"הכל אחד" כדי להסיר מעליו חשד למינות.
וכבר ראינו במבוא למאמר זה את דברי רבנו על הנוצרים הטוענים שהשלושה הם אחד...
דוגמה מט
בהקדמת הזוהר (ח ע"א) הוסיפו ודרשו בהזיות ובהבלים כמנהגם, את הפסוק: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תה' קיא, י), והנה קטע מהגיגיהם:
"לְכָל עֹשֵׂיהֶם – אלו חסדי דוד הנאמנים, תומכי התורה. ואותם תומכי התורה כביכול הם עושים? [כלומר, וכי ראוי לומר על תומכי התורה שהם עושים, והלא הם רק תומכים? אלא,] כל אלו שעוסקים בתורה אין בהם עשייה בעוד שעוסקים בה, [אבל] אותם שתומכים בהם יש בהם עשייה, ובכוח זה כתוב: 'תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד' [תה' שם], ועומד הכיסא על עמדו כראוי".
נראה די בבירור שכוונת העילג הזוהרי לומר כך: מי שעוסק בתורה יש לומר עליו שהוא "עושה" רק בשעת לימודו, ואילו מי שתומך בתורה יש לומר עליו שהוא "עושה" בכל שעה ושעה.
על-כל-פנים, יש בדרשתו זו עידוד מובהק לחלל-שם-שמים ולממן לומדי תורה (וכל מי שמטיף לזה תורתו אינה תורה אלא תועבה), וכן פיתוי לנערים הנבערים לבחור בתורת המינות של הקבלה הפגאנית, שהרי לפי הקבלה הפגאנית לומדיה זכאים לפטורים, להטבות ולמימון.
בסוף דבריו לעיל הטמא מוסיף משפט מינות חמור מאד: "ועומד הכיסא על עמדו כראוי", כאילו אם תומכי התורה לא יממנו את הכסילים ששקעו בתורות המינות הפרו-נוצריות, כיסאו של הקב"ה לא יעמוד כראוי! ובזה הוא רומז ברמז עבה מאד, שהקב"ה בכבודו תלוי במימון הזה, וכדי שמצבו יהיה תקין ו"כיסאו יעמוד על עמדו כראוי", חייבים לממן את הכסילים...
דוגמה נ
בהמשך הקדמת הזוהר (ח ע"א) העילג הזוהרי מוסיף לההביל וכך הוא אומר:
"רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שהכלה מתחברת בבעלה. ששנינו, כל אותם החברים בני היכל הכלה, הצטרכו באותו לילה שהכלה עתידה להיות למחרת בתוך החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקוניה [...] וכיוון שנכנסת לחופה, הקדוש-ברוך-הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם".
ובכן, הטמא טוען שדבריו הם משנה או ברייתא: "ששנינו" אך ברור שאין שום משנה או ברייתא כזו. על-כל-פנים, לא על שקרוֹ ציטטתי את הקטע הזה, אלא על שתי השקפות רעות שעלולות להילמד ממנו: האחת, יש זמנים שבהם לימוד התורה "מועיל" באופנים מיוחדים, שהרי לפי ההזיה הזו שיקוץ שמעון כיוון לעסוק בתורה דווקא "בלילה שהכלה מתחברת בבעלה"; והאחרת, שלימוד התורה באותם הזמנים מוריד שפע גשמי לבני האדם, שהרי מי שלומד תורה בלילה הזה הקב"ה "שואל עליו ומברך אותו ומעטר אותו בעטרת הכלה" וכיו"ב מן ההזיות.
ביחס להזיה הראשונה, ובכן, מדובר בלאו מפורש מן התורה, כלומר אסור לקבוע שזמנים מסוימים הינם טובים לעשיית פעולה מסוימת, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק יא:
[ט] "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".
[י] "אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכְּזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".
אף שבהלכות האלה רבנו הרמב"ם מתייחס לאסטרולוגיה, נראה ברור שקביעת עתים לפי כל אמונת-הבל פגאנית היא בכלל לאו זה. שהרי בתורה לא נזכרה האסטרולוגיה דווקא אלא נאמר באופן כללי "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". ועוד, בספרא, מדרש הלכה לספר ויקרא, נאמר באופן כללי: "לא תעוננו – אלו נותני העתים". ובספר המצוות להרמב"ם נאמר (לאווין לב): "ולשון ספרא: 'לא תעוננו – אלו נותני העתים', לפי שהוא נגזר מן עונה, כלומר לא יהיה בכם קובע עתים האומר עת פלונית רעה ועת פלונית טובה" – משמע כל קובע עתים, תהא הזייתו אשר תהא.
נמצא, שהאיסור של "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" הוא איסור כללי, ומפני שהאסטרולוגים הקדמונים היו ידועים מאוד בחישובי העונות, רבנו הזכירם כדוגמה למחשבי עונות. כמו כן, הרמב"ם קידש מלחמה במקומות רבים בכתביו נגד האסטרולוגיה והאסטרולוגים, ובכל מקום שעלה עניינם הוא ראה לנכון לגנותם (ובמאמר: 'מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם', הסברתי כיצד האסטרולוגיה היא בגדר עבודה-זרה, מפני שהיא מייחסת כוחות מאגיים לגרמי השמים).
הטמא הזוהרי נמנה אפוא על מחטיאי הרבים, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יט):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם [...] ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה [כל-שכן מצות לא-תעשה שנוגעת לעבודה-זרה]".
ואחתום את התייחסותי להזיה זו בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ועתה להזיה השנייה, לפיה לימוד התורה באותם הזמנים מוריד שפע לבני האדם, שהרי מי שלומד תורה בלילה הזה הקב"ה "שואל עליו ומברך אותו ומעטר אותו בעטרת הכלה" וכיו"ב מן ההזיות. ובכן, כל מי שהופך את התורה לסגולה להפקת רווחים וטובות הנאה הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבָּעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה: שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".
כלומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לסגולה פגאנית להפקת תועלת בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו לקרוא פסוקים במטרה שזכותם תגן עליו. אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, כי הוא אינו שונה במאומה מן החולה שקורא פסוקים להירפא.
והנה עוד הלכה אשר קרובה לענייננו מהלכות מזוזה (ה, ה):
"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא: שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע [=סגולה] להניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".
כלומר, לא רק הפיכת לימוד התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה מאד, אשר מכרית את האדם מחיי העולם-הבא.
ועל כל העניינים הללו הרחבתי במאמר: "תורא מגנא ומצלא – התורה מגינה ומצילה?".
והנה לפניכם שתי ראיות נוספות לכך שכוונת הכופר והחובֵר הזוהרי להחדיר את הזית הורדת השפע מבורא-עולם באמצעות לימוד התורה, כאילו לימוד התורה הוא סגולה פגאנית! להלן הראיה הראשונה: בסופן של שתי ההזיות הללו אומר הטמא הזוהרי: "והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברינת התורה ומחדשים דברי תורה [...] והיה שמח רבי שמעון וכל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון: בני, אשרי חלקכם, בגלל שמחר לא תכנס הכלה לחופה אלא יחד אתכם. בגלל שכולכם מתקנים תיקוניה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברככם בשבעים ברכות ועטרות של עולם העליון".
קטע זה מוביל למסקנה ששיקוץ שמעון ושאר חבריו הדמיוניים פועלים "גדולות ונצורות" בעולמות העליונים, ולכן הם יזכו ל"שבעים ברכות ועטרות של עולם העליון", וברור לי כשמש שלא מדובר בברכות ובעטרות לעולם-הבא בלבד, אלא גם ובעיקר לשכר בעולם-הזה, שהרי הקב"ה יברך אותם עתה בשבעים ברכות ועטרות של עולם העליון, ולא לעתיד לבוא.
וחזקה גדולה וכבדה היא על המינים שכל מחשבותיהם ומאווייהם הם לתאוות ולזימות העולם-הזה. ועל סטייתם של המינים וצאצאיהם אחרי תאוות וזימות העולם-הזה, ראו: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", ו"לשם מה נועדו הברכות והקללות שבתורה?".
ועתה לראיה השנייה שמוכיחה שכוונתו לטמטם אותנו בהזיה שלימוד התורה הינו סגולה פגאנית להורדת שפע מבורא-עולם: בהמשך שם (ח ע"ב) דרש המכשף הזוהרי פסוק בתהלים (יט, ב) וזה לשונו: "ובגלל זה 'וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ' – אלו אותם החברים שהתחברו עם הכלה הזו ובעלי בריתה, [הקב"ה] מגיד ורושם כל אחד ואחד [...] וזהו ספר זיכרון, הוא [הקב"ה] מגיד ורושם אותם וכותב אותם להיות בני ההיכל ולעשות רצונם תמיד".
כלומר, כל מי שהתחבר עם הכלה הדמיונית הזו ונרשם בספר הזיכרונות – הקב"ה עושה את רצונו תמיד. זאת ועוד, יש כאן הגשמה גסה, שהרי הטמא הזוהרי מדגיש שוב ושוב שהקב"ה כותב ורושם: "מגיד ורושם [...] ורושם אותם וכותב אותם" – ואפילו אם הוזי ההזיות שוחרי המאגיה והטומאה יצווחו מן הבוקר ועד הערב שמדובר במשל, ההדגשה המשולשת הזו מעידה על-כך שלא מדובר במשל, אלא בכוונת זדון להחדיר השקפת מינות קמי שמיא.
ובנוסף לכל האמור, יש בדבריו רמיזות ארוטיות ברורות כאילו יש התחברות וזיווגים בעליונים: "שהכלה מתחברת בבעלה [...] כיוון שמתחברים כאחד והיא רואה את בעלה [=הקב"ה], מה כתוב: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל' [...] אלו אותם החברים שהתחברו עם הכלה הזו".
ועל שיר השירים שלא נאמרו בו התחברויות וזיווגים באופנים מפורשים לאלה ואף לא קרוב לכך, נאמר שהוא "קודש קדשים", דהיינו הזהירונו חכמים שלא להשתמש במשלים הללו באופנים בלתי מבוקרים מפני שהם עלולים בקלות רבה להוביל להגשמה, לזימה ולתועבה. ואילו הפדופיל הזוהרי מרשה לעצמו לתאר את בורא-עולם מתחבר ומזדווג עם "כלה", ושהוא אף חולק את ההתחברות הזו עם שוכני-בתי-חומר שהרי גם הם מתחברים עם הכלה הזו.
פשוט מבחיל ומחריד, "מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם" (יש' נט, ז).
דוגמה נא
בהמשך ההקדמה (ט ע"א) נאמר כך:
"אבל הדברים הללו [דהיינו הזיות תורת הטומאה הזוהרית] [...] מאלה [מלימוד הבליהם הפגאניים הללו] נעשים רקיעים, ומאלה הארץ [גם הארץ נעשית] מאותו השבח [הדמיוני]".
ובכן, לא הקב"ה ברא את העולם וכל אשר בו, אלא המקובלים הפגאניים הם אלה אשר בוראים את העולם, ואיך? בהבל פיהם ובהגיגי הטומאה הזוהרית הם בוראים עולמות ואף אחראים לקיומה של הארץ אשר תחתינו, ואין לי צל של ספק שזו אכן אמונתם של ההוזים הללו. כלומר הם לא סבורים שמדובר במשלים, שהרי הם כסילים נבערים מכדי להבין משלים וחידות.
וממשיך הטמא הזוהרי ואומר כך:
"וכיוון שנעשים מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר: [...] קדוש [=הקב"ה] שָׂם מדורו ומשכנו בהם ומתעטר בהם. כיוון ששורה באותם רקיעים ומתעטר בהם, אזי 'וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ' [תה' יט] – שמח ורץ באותם רקיעים. יוצא מהם ורץ לתוך מגדל אחד אחר, במקום אחר. 'מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ' – ודאי מעולם עליון יוצא ובא, שהוא קצה השמים למעלה".
וריבוי ההדגשות הגשמיות והפשטניות מעידות על-כך שכוונת הטמא הזוהרי הייתה שנבין את ההזיות הפגאניות הללו כפשוטן, וביתר ביאור: הטמא הזוהרי מדגיש ארבע פעמים שהקב"ה שוכן באותם הרקיעים: "מי שורה בהם [...] שם מדורו ומשכנו בהם [...] שורה באותם רקיעים", לא כבודו, לא שכינתו, לא אור נברא, אלא אמיתת עצמותו יתעלה שוכנת ושורה ודרה באותם הרקיעים, וייחוס מקום לה' יתעלה בהדגשה מרובעת שכזו הינה הגשמה.
"הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מ"א ח, ז).
ולא רק הדגשה מרובעת בעניין ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, יש גם ריבוי מחריד של הדגשות בעניין פעולות ומאפיינים גופניים מובהקים אחרים: "שמח ורץ באותם רקיעים, יוצא מהם ורץ לתוך מגדל אחד אחֵר, במקום אחֵר [...] ודאי מעולם עליון יוצא ובא, שהוא קצה השמים למעלה". כלומר, ריבוי ההדגשות הללו אשר גם מייחסות מקום במציאות העולמות הנבראים לה' יתעלה, וגם מתארות ומייחסות לבורא-עולם פעולות ומאפיינים גופניים מובהקים – מעידות כאלף עדים על-כך שלא הייתה לטמא הזוהרי כוונה למשול משלים, אלא להחדיר את ההגשמה בכוחנות ובדורסנות, תוך שהוא מטשטש ומכסה את רשעותו בכתיבה מליצית.
כלומר, כמו שהאמירה "והכל אחד" שראינו לעיל הינה התעיה אשר מכסה על כוונות מינות פרו-נוצריות מובהקות, כך עצם השימוש במליצות נועד להתעות ולכסות על כוונות מינות מרושעות, שהרי השימוש במליצות מאפשר לרשעים לתעתע שמדובר במשלים, אך כאמור: ריבוי והדגשת ההגשמה גם מעיד כאלף עדים שלא מדובר במשלים וגם מחדיר את המינות בכוחנות למוחות הוזי ההזיות הפגאניים, אשר מוחם כבר ממילא שקוע בטומאת המאגיה.
והואיל והמכשף הזוהרי ייחס לה' יתעלה מקום ותנועה, זהו המקום להעיר על ההגשמה מן הסוג הזה: ובכן, אם בורא-עולם מצוי או נע במציאות החומרית הוא בהכרח גוף, שהרי מי שנע או רץ במציאות החומרית ממקום למקום או אפילו רק תופס בה שטח מוגדר – הוא בהכרח חומר, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נב), בעניין ההרחקה ההכרחית הזו מן ההגשמה:
"והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום".
מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארוֹ ביחס למקום פלוני, כלומר רק גוף ניתן להניחו ולהציבו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר. ומי שסבור ואפילו בתת-המודע שהקב"ה מצוי בשמי-השמים לדוגמה, בהכרח סבור שה' הוא גוף שתופס מקום במרחב.
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, י):
"אבל אמרוֹ: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' יט, ג] הרי הוא מן העניין השלישי [=חלות הנבואה], נוסף על היותו גם עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא, לא שה' יתעלה יש לו מקום שעולים אליו או יורדים ממנו, יתעלה מדמיונות הסכלים לעילא-לעילא".
ונצרף עוד דוגמה מהלכות יסודי התורה (א, ו) שם פוסק רבנו כך: "הרי מפורש בתורה ובנביא [דב' ד, לט; יהו' ב, יא] שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' – והגוף לא יהיה בשני מקומות". מכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים במציאות הרי שהוא בהכרח בעל גוף, כי כל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף שתופס מקום במציאות.
ובעניין זה ראו: "תורת שלילת התארים – תארי החיוב", בעניין תארי המקום; וכן: "ומשה עלה אל האלהים – לאן הוא עלה?". ולא אעיר עוד בהרחבה על עניין זה, אלא אפנה לדוגמה זו.
ועל ייחוס שמחה לה' יתעלה בדברי הטמא הזוהרי לעיל: "שמח ורץ באותם רקיעים", ראו נא את דברי רבנו בכל העניינים היסודיים, בהלכות יסודי התורה בסוף פרק ראשון (יב–יד):
"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ [=יארע לו] ולא [=אפילו לא] אחד ממאורעות הגוף. לא חיבור ולא פירוד [=קִרבה לעצם חומרי והתרחקות ממנו], ולא מקום ולא מידה [=שהרי אין לו גוף, ולכן אינו נמצא במרחב החומרי ואף אינו ניתן למדידה בשום דרך], ולא עליה ולא ירידה [=אינו עולה או יורד כמו עצמים חומריים], ולא ימין ולא שׂמאל [=אין לו גוף כדי שיהיה ניתן לחלקו לצד ימין ולצד שמאל, ואינו פונה לימין או לשמאל כמו גוף חומרי שנע לצדדים], ולא פנים ולא אחור [=אין לו גוף אז אין לו צד קדמי וצד אחורי], ולא ישיבה ולא עמידה [=איננו יושב או עומד כי אין לו גוף]. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים [=כל מושגי הזמן אינם חלים עליו]. ואינו משתנה [כל שינוי, חיצוני או פנימי], שאין לו דבר שיגרום לו שינוי [הוא אינו תלוי וכפוף להשפעות חיצוניות מכל סוג שהוא].
ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי. ולא סכלות ולא חכמה כחוכמת האיש החכם [=החכמה היא תואר לאדם והיא דבר נרכש, כלומר האדם וחכמתו הם שניים, לעומת זאת ה' הוא החכמה והחכמה הוא]. לא שינה ולא הקיצה [=אינו גוף ולכן אין לו חולשה או עייפות שמזקיקים אותו לשינה], ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות [=ה' אינו משתנה בשום צורה, וכל התעוררות רגשית, כגון כעס או שמחה, נובעת משינוי במצב הנפשי], ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם [=אינו גוף ולכן אין לו את כלי הדיבור, ואינו זקוק להם]. וכך אמרו חכמים: 'אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי' [=לא פירוד ולא חיבור; חגיגה טו ע"א].
והואיל והדבר כך הוא [=שאין לה' גוף ולא חלים בו שינויים רגשיים או גופניים], כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר: 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תה' ב, ד], 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' [דב' לב, כא], 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יי' [דב' כח, סג], וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר: 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים' [יר' ז, יט], הרי הוא אומר: 'אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' [מלאכי ג, ו], ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם על כל זה".
דוגמה נב
בהמשך מדרש הפסוק מתהלים יט אומר המכשף הזוהרי (ט ע"א):
"'וְאֵין נִסְתָּר' [יט, ז] – אין מי שמתכסה ממנו מכל הדרגות העליונות שהיו כולם מקיפות ובאות אליו, וכל אחד ואחד אין מי שמתכסה ממנו. 'מֵחַמָּתוֹ' [שם] – בשעה שמתחמם ושב [=מתחרט ומתגעגע] ומשתוקק לגביהם [לעם-ישראל] בתשובה ובתשוקה שלמה".
ובכן, ללא ספק הנושא של הקטע הוא הקב"ה ועליו אומר הטמא הזוהרי: "בשעה שמתחמם ושב [=מתחרט ומתגעגע] ומשתוקק" וכו', ושוב יש לפנינו הדגשות משולשות ומרובעות של הגשמה, אשר מעידות כאלף עדים שכוונתו הטמא להחדיר בכוח את ההגשמה ללבבות.
דוגמה נג
בהמשך ההקדמה שם (ט ע"א) הטמבל הזוהרי דורש מדרשים של הבל, וזה לשונו:
"כתוב: 'תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה' [תה' יט, ח], שש פעמים כתוב כאן ה' [במזמור יט בתהלים], ושישה פסוקים מן 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים' [תה' יט, ב] עד 'תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה' [תה' יט, ח] – ועל סוד זה כתוב 'בְּרֵאשִׁית' – הרי שש אותיות, 'בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' – הרי שש תיבות".
כלומר, יש "סוד" בכך שיש במלה "בְּרֵאשִׁית" שש אותיות וכן בהמשך הפסוק שש מלים דווקא. ושתי השישיות הללו קשורות איכשהו לכך שיש ששה פסוקים בתהלים מזמור יט מפסוק ב עד פסוק ח, וכן שבמזמור הזה נאמר שש פעמים שם ה'. אך איני מבין, מדוע השרץ הזוהרי אינו מונה את הפסוק הראשון במזמור יט? כלומר יש שבעה פסוקים לפני הפסוק שנאמר בו: "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה", וכן שם ה' נאמר פעם נוספת במזמור בפסוק ב: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" וכו'. ולא הייתי מקשה על הדרשן אלמלא הוא החציף לומר שיש במשחקיו סתרי תורה.
"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים [ואף לא גיליתי להם שום 'סתרי תורה' כפי שהם טוענים בשחצנותם] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).
"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [המינים לא יזכו ללכת בה לעולם אף שיראו את הדרך בעיניהם] הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [כל מי שהולך בדרך הזו לא יתעה עוד, ואפילו האווילים שהותעו וטומטמו על-ידי המינים]" (יש' לה, ח).
כתבה יפה,
ואפשר להוסיף אותו עדות שהזוהר הוא ספר עבודה זרה
ספר הזהר, האדרא רבא ו׳:ל״ב וְעַל הַאי, תָּאִיבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְצָרְפָא בְּלִבְּהוֹן, דִּכְתִּיב, (שמות י״ז:ז׳) הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. בֵּין זְעֵיר אַנְפִּין דְּאִקְרֵי יְיָ, וּבֵין אָרִיךְ אַנְפִּין דְּאִקְרֵי אַיִ"ן. אֲמַאי אִתְעֲנָשׁוּ. מִשּׁוּם דְּלָא עַבְדוּ בַּחֲבִיבוּתָא, אֶלָּא בְּנִסְיוֹנָא. דִּכְתִּיב, (שמות י״ז:ז׳) וְעַל נַסּוֹתָם אֶת יְיָ לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.