פרק נה במורה מסכם את ארבעת העניינים המרכזיים שיש להרחיק ממחשבתנו ביחס לה' יתעלה, והם: כל דבר שמוביל לייחוס הגשמה או התפעלות או העדר או דימוי. במאמר זה נרחיב מעט את הדברים המתומצתים שאומר רבנו בפרק זה, הואיל ועניינים אלה נשכחו כמעט לחלוטין מאומתנו באלף השנים האחרונות, אף שהם היסוד לייחוד ה' ולהשגתו.
אזכיר, כי עניינים אלה כבר נדונו בהרחבה רבה בכמה מאמרים יסודיים, ראו: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם", "חומרתה העצומה של ההגשמה", "לעורר רחמי שמים?". כן הרחבנו בעניינים אלה במאמרים שעסקנו בתורת שלילת התארים, ובעוד רבים. במאמר זה נצרף מעט מן האמור במאמרים הללו אשר כאמור דנים בנושאים הללו לעומקם ולרוחבם, שהרי כאמור, מאמר זה נועד לסכם את העניינים שנלמדו עד כֹּה במטרה להרחיב את הדיבור בעניין הדימוי בפרק הבא, וכן בעניינים נוספים שקשורים להבנת שלילת התארים מהבורא.
טרם שאחל אזכיר את היסוד השלישי משלושה-עשר יסודות דתנו, וכֹה דברי רבנו:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף. [...]
וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
א. חובת שלילת כל מה שמוביל להגשמה
נמשיך עתה לדברי רבנו במורה בראש הפרק (א, נה), וכֹה דבריו: "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו". ואכן, רבנו כבר דן בעניין זה בעשרות הפרקים שקדמו לפרק נה, ואשר כבר נתבארו בסדרה זו. על-כל-פנים, באופן כללי ניתן לומר, שכוונת רבנו להבנת הפעלים השונים שנאמרו בתורה ביחס לה' יתעלה, דהיינו כיצד יש להבינם ביחס לבשר-ודם וכיצד יש להבינם ביחס לה'-אלהים-אמת.
והנה לפניכם מעט מן האמור בעניין הרחקת הגשמות במאמר: "חומרתה העצומה של ההגשמה", וזו תזכורת קלה רק לעניין אחד מתוך כלל העניינים החשובים שמובאים שם:
לאחר דברי האמת הקשים הללו שרבנו אומר בעניין עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, רבנו עובר מיד להשוואה בין עובדי האלילים הקדמונים לבין המגשימים:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [דהיינו מי שמתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם, ולא רק משבש את יסוד העבודה והרוממות ומשתפוֹ עם הנבראים] והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".
רבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
נמצא, שלא רק הגשמה ישירה מְמיטה על האדם זעם עצום מלפני ה' יתעלה, גם ייחוס "מאורע ממאורעות הגוף" מרחיק את האדם מבוראו תכלית הריחוק, והוא בגדר "מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
אך מהם "מאורעות הגופות" אשר כל-כך חמור לייחס לבורא יתעלה?
ראו נא את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יב–יג), בשתי הפְּסקות הבאות:
"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד, ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומניין שנים. ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי.
ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחוכמת האיש החכם, ולא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם. וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי".
נמצא, כי ייחוס תכונות נפשיות אנושיות או תכונות פיזיולוגיות מכל סוג שהוא או דימוי כלשהו לבני האדם שוכני-בתי-חומר שיש להם ראשית ואחרית – הרי הוא מינות והגשמה.
עד כאן מתוך המאמר, והבאנו את הדברים גם כדי להזכיר, שייחוס ארבעת העניינים שבכותר, כל אחד מהם חמור כמו הגשמה ישירה, דהיינו כמו ייחוס איברים או ממדים גופניים לבורא יתעלה. ורבים הם הכומרים האורתודוקסים בימינו שנכשלים באחת מן ההגשמות הללו, דהיינו שהם מייחסים לה' יתעלה תכונות נפשיות-אנושיות, או שהם מייחסים לו מגרעות שונות, או שהם מדמים אותו לבני האדם שוכני בתי חומר באופנים אחרים. כמו כן, אין כומר אורתודוקסי אחד שלא נכשל בייחוס תארים לבורא-עולם, דהיינו שהוא מייחס לאמיתת עצמותו של בורא-עולם תארים מעולמם של בני האדם אשר בעפר יסודם, ונדמה לו שהוא מתקרב להשגת ה' יתעלה בדרכים הללו, כגון מה שמתארים את ה' כ"רחום וחנון" באמיתת עצמותו, וכיו"ב.
וכבר למדנו שכינוי ה' בתארים מן השפה ולחוץ הוא בגדר ריבוי ושיתוף, אך ייחוס תארים במחשבה לאמיתת עצמותו של בורא-עולם הוא בגדר התפעלות והגשמה – שהרי בסבירתם מייחסים למעשה לבורא-עולם תכונות נפש אנושיות, שמתעוררות מתעצבות ומתפעלות.
והנה לפניכם הפסקה האחרונה מן המאמר: "תורת שלילת התארים – בירור מושגים":
נשים לב, שאם מייחסים לה' תארים כמו לדוגמה חנון ורחום, וסוברים שמדובר בתכונות נפש אנושיות, הרי שלא מדובר רק במֶרִי וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, אלא במינות עצמה, כי ייחוס תכונות נפשיות לה' יתעלה ויתרומם הוא כבר בגדר הגשמה, והוא הדין לדימוי או לייחוס מאורעות הגוף או לייחוס מגרעת מכל סוג שהוא, וכבר הרחבתי בעניינים אלה [...].
עד כאן מן המאמר, וכאמור שם, אסור באיסור חמור להוסיף בתארים הללו בתפילת הציבור.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
ואצרף לעניין זה גם את דברי רבנו ביסוד השני משלושה-עשר יסודות דתנו, וכֹה דבריו:
"והיסוד השני אחדותו יתעלה. והוא, שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג [שמכילים פרטים רבים בתוכם], ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים [כגון עצמות שנספחים לה תארים ולכן אינה אחת], ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד]".
ויסוד ייחוד ה' קשור בקשר אדוק גם להרחקת הגשמות, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לה):
"אבל שלילת הגשמות [...] ממנו [=מה' יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף [החומרי של בעלי החיים ושאר הנבראים למיניהם בעולם החומר] אינו אחד, אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא [הגוף] גם מתחלק וסובל את החלוקה [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות [...] אלא כמו שמניחים על הַאְמָנַת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".
ואחתום את המבוא למאמר זה בדברי רבנו במורה (א, כח) בעניין חשיבות הרחקת הגשמות: "וכל המטרה של כל נבון היא שלילת הגשמות מה' יתעלה [...] הבן זה והתבונן בו".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).
ב. חובת שלילת ההתפעלויות
בהמשך דברי רבנו במורה (א, נה) הוא עובר לסכם את האיסור לייחס לה' התפעלות:
"[וכן חובה בהחלט] לשלול ממנו [=מה'-אלהים-אמת] כל התפעלות ["כי כל התפעלות ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת" (קאפח)], כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [והשינוי וההתפעלות הוא מאורע ממאורעות הגופות, ולכן הינו הגשמה], ושהגורם לאותן ההתפעלויות זולת המתפעל בלי ספק, ואילו היה ה' יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות היה זולתו הפועֵל בו והמשנה אותו". [וכאמור, בפרק לה שם רבנו מוסיף:] "ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או הַאְמָנַת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".
כלומר, לא רק שייחוס התפעלות לבורא הוא הגשמה ישירה מפני שהוא מחייב שינוי שהוא מאפיין אנושי-גופני, ייחוס התפעלות גם מוביל להשקפה שבורא-עולם נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, וזו מגרעת גדולה מאד; וייחוס כל מגרעת לבורא-עולם היא בגדר חירוף וגידוף, וייחוס מגרעת שכזו לבורא-עולם היא גם בגדר דימוי מובהק לבני האדם, הנתונים להשפעות חיצוניות אשר נקלטות בחמשת החושים הגופניים, ודימוי כזה מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה.
וציטטנו לעיל את קאפח בעיקר כדי להראות שהוא ידע את האמת, אך בכל זאת בחר בדרכי המינות האורתודוקסית, שמייחסת התפעלויות לבורא-עולם ואף מפעילה אותו לפי דמיונה הפגאני החשוך, כי השוחד עיוור את עיני שכלו וטימא את ישותו, וגדול עוונו מנשוא. ולענייננו, גם בעניין ההתפעלויות כבר הרחבתי, אך הואיל ומדובר בעניינים שהמינים האירופים ועבדיהם הנרצעים רוצצו במגפיהם המסומרים במשך אלף השנים האחרונות, ראוי לחזור ולהזכיר עניין זה באופן מקוצר מעט, והנה לפניכם דברים מתוך המאמר: "לעורר רחמי שמים?":
פרק ב: ההתפעלויות הן תכונות נפשיות
במורה (א, לה) רבנו מלמד, כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות:
"אבל שלילת הגשמות [...] וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו [...] כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגֵהו שינוי".
מושג ההתפעלות בימינו דומה למושג ההתפעלות הפילוסופי: בימינו התפעלות הינה רושם חיצוני חזק אשר נקלט באחד מחמשת החושים ומעורר את הנפש לפליאה ולהתרגשות. מושג ההתפעלות הפילוסופי הוא רחב יותר, מפני שהוא לא מצומצם אך ורק לעוררות נפשית שמובילה לפליאה ולהפתעה, אלא, כל עוררות נפשית מכל סוג שהוא היא בגדר "התפעלות" והמכנה המשותף לכל ההתפעלויות הוא שכולן נובעות מרושם חיצוני שנקלט בחושים.
ה"התפעלות" היא אפוא שינוי מהותי-פנימי בנפש האדם, כלומר, שינוי מצב של תכונה נפשית, כגון התעוררות רגשית של חמלה או כעס או עוז או חרדה וכו', והיא מתרחשת כאמור כתוצאה מרושם או השפעה חיצוניים אשר נקלטים בחושים הגופניים של האדם.
"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
פרק ג: שלילת ההתפעלויות – ענף מרכזי בשלילת ההגשמה
רבנו מוסיף ומלמד במורה (א, לה), כי "לא ישיגהו [את ה' יתעלה] שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל". כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה מתעורר ו"מתפעל", שהרי כל מי שנתון לשינויים רגשיים ונפשיים סובל בהכרח משתי מגרעות-חסרונות:
1) הוא נתון להשפעה של גורמים חיצוניים; 2) הוא בהכרח בשר ודם, כי קליטת הרשמים החיצוניים הללו והשפעתם על הנפש היא אך ורק באמצעות החושים הגופניים (ראייה, שמיעה, וכו'). ולכן לא יעלה על הדעת שה' יתברך מתעורר ומתפעל, כי לא יעלה על הדעת שיש לו חושים גופניים הקולטים רשמים חיצוניים אשר מעוררים רגשות הומים.
ייחוס תכונות נפשיות לה' יתעלה, דהיינו ייחוס שינויים פנימיים בעצמותו שבאים לידי ביטוי בהתעוררות רגשית או נפשית, חמור בדיוק כמו אמונת ההגשמה, שהרי מי שמייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות מייחס לו למעשה תכונות אנושיות ומדמה את בורא-עולם לבני האדם שוכני בתי חומר... וכל דימוי בינינו לבינו מוביל בהכרח ובאופן ישיר ומיידי להגשמה.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין המגשימים אשר גרועים מעובדי האלילים הקדמונים, ומתוך דבריו אנו למדים על כך שייחוס התפעלויות לבורא-עולם, דהיינו שינויים מהותיים-פנימיים-רגשיים, הינו ביטוי ישיר ומובהק לאמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [...] או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
שימו לב לשני המשפטים שהודגשו, כי מהם עולה שהמושג "מאורעות הגוף" שנזכר במשפט המודגש האחרון, כולל בתוכו את ה"התפעלויות" אשר נזכרו במשפט המודגש הראשון. כלומר, התעוררות נפשית ורגשית היא מאפיין אנושי-גופני, שהרי היא נובעת מקליטת רושם חיצוני באחד או יותר מחמשת החושים הגופניים ומהשפעתם על הנפש שכנוסה בגוף.
נמצא אפוא, כי ייחוס התפעלות לבורא-עולם מוביל באופן ישיר להשקפה שיש להקב"ה מאפיינים אנושיים נפשיים וגופניים, ובמלים אחרות מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה. לפיכך רבנו אומר לעיל, שאין הבדל בין מי שסובר שהבורא הוא בעל גוף וממד לבין מי שסובר שהבורא הוא מתעורר ובעל "התפעלויות", וכל אחד מהם "יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
"הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם" (יר' ז, יט).
לאור הדברים הללו נותר לנו להבין, כיצד יש להסביר את תיאורי ההגשמה וההתפעלויות אשר מופיעים בתורה ביחס לבורא-עולם? ובכן, רבנו משיב לשאלה הזו במורה (א, נד), ושם הוא מסביר כיצד יש להבין לדוגמה את תיאורי החמלה והרחמים שמופיעים בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה (אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד וכו'), שהרי כאמור, לא יעלה על הדעת שהבורא משתנה, מתעורר ומתפעל מבחינה רגשית ונפשית, וכֹה דברי רבנו שם:
"ואין העניין כאן [בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא הוא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...] לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".
ולכן מוסיף רבנו הרמב"ם שם:
"וראוי למנהיג המדינה [...] להתדמות בתארים הללו, ויֵעשו על-ידו פעולות אלו במידה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות [=התעוררות רגשית שאינה נובעת מהכרעה שכלית], ולא ישחרר מוסרות הכעס, ואל ייתן להתפעלויות להשתרש בו [עד שיהפכו בקרבו למידה רעה קבועה], כי כל התפעלות רעה, אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם. ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חֵמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לשרוף אדם והוא בלתי כָּעוּס ולא רָגוּז ולא שונא לו, אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה [בפסיקת דינו של האדם למיתה] מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים".
מדוע אפוא רבנו אומר ש"כל התפעלות רעה"? ובכן, נראים הדברים כי יסוד ההתפעלויות והשינויים הנפשיים הפנימיים הללו הוא ברגש האדם, וכידוע, רגש האדם מתעתע מאד ועלול למשוך את האדם לבחור בחירות ולפעול פעולות שגויות מאד. כלומר, ההתפעלויות גורמות לאדם לטעויות בשיקול הדעת ולהכריע הכרעות שגויות – וכי יעלה על הדעת לייחס אפוא לבורא יתעלה, שכל דבריו צדק ומשפט אמת, הכרעות שנובעות מרגשנות מתעתעת?
ועל השאלה מדוע בכלל התורה נקטה בלשונות שיש בהם מאפיינים אנושיים? ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?"; "עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם".
ג. חובת שלילת ההעדרים
נמשיך בדברי רבנו במורה (א, נה), וכֹה דבריו:
"וכן חובה בהחלט לשלול ממנו כל העדר [=מגרעת], ו[כן] שאין שום שלמות נעדרת ממנו פעם ומצויה פעם אחרת, לפי שאם נניח את זאת יהיה שלם בכוח, וכל כוח נצמד לו ההעדר בהחלט, וכל שיוצא מן הכוח אל הפועל הכרחי שיהא לו מוציא זולתו מצוי בפועל שהוציאו, ולפיכך חיובי [=מן ההכרח לסבור] שיהיו כל שלמויותיו מצויים בפועל ולא יהא לו מאומה בכוח כלל".
רבנו מדבר לעיל על שני סוגי העדרים: 1) העדר שמבטא מגרעת כלשהי; 2) העדר של יכולת שנמצאת בכוח וטרם יצאה אל הפועל, לדוגמה: לזרע של עץ יש כוח-פוטנציאל להפוך לעץ, אך בעת היותו זרע נצמד לו ההעדר, שהרי הוא חסר, כלומר הוא זקוק למישהו שיוציא אותו מן הכוח אל הפועל: שיטמון אותו באדמה לחה ועשירה, שישקה ויטפח אותו, שידאג לו שלא תפגע בו השמש או הרוח, שהוא יצמח באופן ישר ולא עקום שיזיק לו, ועוד כיוצא בזה.
ובמלים אחרות, אם נייחס לה' יכולת שהיא נמצאת בכוח אך לא בפועל, ייחסנו לו מגרעת, שהרי הוא כרגע אינו במצב של שלמות אלא במצב של חיסרון והעדר אשר ממתין להתממש ולצאת מן הכוח אל הפועל, עד להופעתו במציאות, לתכליתו ולשלמותו. כמו כן, ייחסנו לו תלות וזקיקות לזולתו אשר יפעיל אותו ויעורר אותו ויוציא אותו מן הכוח אל הפועל – ולא יעלה על הדעת שיש גורם חיצוני שה' זקוק לו, או שהוא כפוף לאלוה עליון ממנו שמפעילו. וברור שאין עוד אלוה זולת ה' יתעלה, לא עליון ולא תחתון ולא בדרגתו, אלא ה'-אלהים-אמת הוא לבדו.
נחזור עתה לסוג ההעדר הראשון שנזכר בדברי רבנו לעיל, דהיינו העדר שהוא מגרעת. ובכן, כבר הרחבנו גם בעניין זה במאמר: "לעורר רחמי שמים?", ואצרף לפניכם בקיצור את האמור שם בפרק ד שכותרתו: "ייחוס העדר או מגרעת הוא הגשמה", וכך נאמר שם:
טרם שנעיין בחומרת ייחוס העדר או מגרעת לבורא-עולם, עלינו להבין מהו ייחוס העדר או מגרעת? העדר ומגרעת הם שני שמות לאותו עניין, כי כל העדר מבטא למעשה חיסרון, וכל חיסרון מבטא מגרעת. ובמלים אחרות, כל מה שהוא לא שלם הוא חסר וכל מה שהוא חסר יש בו מגרעת מסוימת שהרי הוא לא שלם – ואין צורך לומר שאין להקב"ה, שהוא מרומַם ונשגב לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר השפלים, שום העדר ולא מגרעת מכל סוג שהוא.
זאת ועוד, אם אנחנו מייחסים חלילה לבורא-עולם העדר או מגרעת, אנחנו למעשה גם מדמים אותו אלינו – בני האדם החסרים בעלי המגרעות, שהרי אנחנו מתארים את הבורא לפי תפישת עולמינו החומרית המצומצמת המוגבלת והחסרה. כלומר, לא רק שאנחנו מייחסים לו העדר או מגרעת בשקר (שהרי הקב"ה שלם ומושלם ואחדותי מכל בחינה), אנחנו גם מדמים את מציאותו הטהורה הנשׂגבה הנעלמה, למציאות העולם השפל ולמושגיו הגשמיים והחסרים. נמצא, שייחוס העדר או מגרעת גוררים בהכרח גם לדימוי בינינו לבין בורא-עולם.
כמו כן, ייחוס העדר או מגרעת מעולמנו החומרי וכן ייחוס דימוי מכל סוג שהוא לבורא-עולם –בנוסף להיותם דימוי וחירוף וגידוף קמי שמיא הם מובילים בהכרח גם להגשמה, שהרי העדר או מגרעת קיימים אך ורק בקרב הנבראים שוכני בתי חומר הסובלים ממגרעות ומחסרונות, ואם נייחס העדר או מגרעת לבורא-עולם הרי שאנחנו מדמים אותו אלינו על כל מאפיינינו החומריים והגופניים, וברור שגם כל דימוי אחֵר בינינו בעלי הגופים לבינו מוביל להגשמה. כללו של דבר, ייחוס העדר או מגרעת או דימוי הינם למעשה הגשמת הבורא לכל דבר ועניין.
ובמלים אחרות, גם ייחוס העדר או מגרעת או חיסרון או דימוי לה' יתעלה גורר עמו בהכרח את ההגשמה, מפני שכל המושגים הללו שייכים לבני האדם החסרים המוגבלים השפלים שוכני בתי חומר, אך ה' יתברך נשׂגב ומרומם מעל כל המושגים האלה – ולא רק משום כבודו אין לייחס לו אותם (שהרי הם מבטאים מגרעות וחסרונות), אלא מפני שכל המושגים הללו הם מושגים גשמיים וחומריים אשר אין להם שום קשר לה'-אלהים-אמת שאין כיוצא בו, ואם חלילה אנחנו מייחסים אותם לו הרי שאנחנו מדמים אותו אלינו ועובדים אלהים אחרים!
במקום אחר במורה (א, לה), רבנו מוסיף ומבאר שייחוס מגרעת גם מוביל לייחוס התפעלות:
"כלומר, צריך לאמֵּת אצל הכל [...] כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם [=במציאות] מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה, ולא ישיגֵהו שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגֵהו התפעלות כלל".
מדברי רבנו עולה, שייחוס מגרעת לה' יתעלה מוביל קל-מהרה גם לייחוס התפעלות, לדוגמה: התפישה שהקב"ה סובל ממגרעת אי-הידיעה או השכחה, והוא זקוק ליועצים שידריכוהו בקבלת החלטות או שהוא זקוק ללמוד מטעויותיו, מובילה בהכרח לייחוס שינויים פנימיים באמיתת עצמותו, שהרי יש מצבים שבהם הוא יודע ויש מצבים שבהם הוא אינו יודע.
דוגמה נוספת: התפישה שהקב"ה כפוף להשפעות חיצוניות, כלומר, שניתן "לעורר" אותו בתפילות ובהקרבת קרבנות וכיו"ב – היא מגרעת, כי כל מי שנתון להשפעות חיצוניות למעשה "שבוי" וכפוף ומשועבד לאותן ההשפעות החיצוניות. וגם מגרעת זו מובילה קל-מהרה לייחוס התפעלויות, שהרי ההשפעות החיצוניות פועלות את פעולתן וגורמות להתעוררות.
בנוסף לכך, כל השפעה חיצונית בעולמנו נקלטת אצלנו באמצעות חמשת החושים הגופניים, ורק לאחר מכן היא עשויה או עלולה להשפיע ולעצב את נפשנו ודרכי פעולותינו. אם אנחנו מניחים שהקב"ה נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, אנחנו בהכרח מניחים שיש לו חושים גופניים אשר קולטים את ההשפעות הללו, שהרי רק בדרך זו של העברת רשמים ותחושות ניתן להשפיע על ישות כדי לעצב או להפיק ממנה דרכי פעולה והתנהגות הרצויות לנו.
אולם, מי שאין לו חושים גופניים וכל מציאותו היא השגה שכלית שלמה טהורה ואחדותית, אין שום דרך לצרוב רשמים בהשגתו ולכן אין שום דרך להשפיע עליו ולשנות אותו. קצרו של דבר, מי שסובר שהקב"ה נתון להשפעות חיצוניות – סבור בהכרח שיש לו חושים גופניים, ולא רק שאין לו גוף ודמות הגוף, אין בינינו לבין בורא-עולם שום נקודת דמיון השקה והשוואה.
ונצרף דוגמה אחרונה מנפש האדם: כאמור, נפש האדם הכלואה בגוף מושפעת מפעולות הגוף ומחמשת החושים, והאדם מעצב את נפשו בהתאם למעשיו הטובים או הרעים, וזוכה לחיי העולם-הבא בהתאם למעשיו. ברם, הנפש שהשתחררה מן הגוף, כבר איננה מושפעת משום דבר, כי אין לה כלים גופניים שיעצבו אותה או פעולות שבאמצעותן היא מלוטשת, ולכן אין לאחר המוות "לא שלמות ולא תוספת", כדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, כב):
"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: ["כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" [קה' ט, י], אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".
ועל-כל-פנים למדנו, שלא יעלה על הדעת לייחס לה' יתעלה נפש מתעוררת ומתעצבת.
ד. חובת שלילת הדימוי
נמשיך עתה בדברי רבנו במורה (א, נה) לעניין האחרון: חובת שלילת הדימוי מה' יתעלה שמו, וכֹה דברי רבנו שם:
"וממה שחובה בהכרח לשלול ממנו גם הדימוי באיזה שיהיה מן הנמצאים, וזה דבר שכל אחד חשב עליו, וכבר ביאר ה' בספרי הנביאים שלילת הדימוי ואמר: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה', ואמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', ואמר: 'מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ' [יר' י, יח;כה;ו], וזה הרבה".
והנה לפניכם הדברים שנאמרו בעניין זה במאמר: "לעורר רחמי שמים?", בפרק ד שם:
וכֹה דברי רבנו במורה (א, לה) בעניין הדימוי:
"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו – כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מֵהֶם [=מהנבראים], ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מֵהֶם [=מהנבראים], ושאין השוני בינו לבינם [=לבין הנבראים] בריבוי ומיעוט בלבד – אלא במין המציאות כלומר, שצריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכיו"ב, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד [...] אלא כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל [...] אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי [...] ממנו [=מה' יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו", וכו'.
כלומר, השוני בין הבורא לנבראיו אינו בכך שכל תואר מתאריו (כגון מציאותו, חייו, ידיעתו, וכן כל שאר התארים) הוא במידה מרובה ועצומה ואילו אצלנו הנבראים כל אחד מן התארים הללו הוא במידה זעומה וזעירה, אלא עצם המושג שונה לחלוטין, ורק מחמת חוסר יכולתנו לבטא בלשוננו את אמיתת עצמותו ופעולותיו, תיארנו את הבורא שהוא מצוי, חי, יודע וכיו"ב.
רבנו ממשיך ומבאר עניין זה במורה שם (א, לה):
"כלומר, צריך לאמֵּת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכל הדומה לכך, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה. וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד – וכבר נתבאר גם זה במדעי הטבע. אלא, כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד [=מכל הבחינות] עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל, וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם [=במציאות] מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה, ולא ישיגֵהו שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגֵהו התפעלות כלל".
רבנו מוסיף ומלמד אפוא, שכל דימוי בינינו לבין הקב"ה מאיזה צד שיהיה, גורר עמו בהכרח את ההגשמה, כי "כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד", נמצא שהדימוי הינו למעשה סעיף מסעיפי ההגשמה והמינות.
ה. סיכומו של רבנו
רבנו מסכם את ארבעת העניינים הנדונים בדברים הבאים (א, נה):
"נמצא כלל הדברים, שכל דבר שמוביל לאחד מארבעת האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם כל מה שמוביל אל הגשמיות, או מה שמוביל להתפעלות ושינוי, או מה שמוביל להעדר כגון שלא יהא לו דבר בפועל ואחר כך יצא לפועל, או מה שמוביל לדימוי איזה שהוא מברואיו".
נשים לב להדגשתו המרובעת של רבנו: כל עניין שרק מוביל לאחד מארבעת העניינים הנדונים, חובה בהכרח לשללו מה' יתעלה שמו, אחרת אנחנו נשגה בוודאות בהגשמה מודעת או בלתי-מודעת – ללמדנו עד כמה חמורה ההגשמה ועד כמה יש לטהר את המחשבה מסיגיה, ולא כמו שטוענים התועים: "שאין הגשמה בימינו", שהרי ראינו שטענה זו נובעת מאי-הבנת מהותן של גרורות ההגשמה המשחיתות את המחשבה, וכן מאי-הבנת חומרתה העצומה.
ו. תועלת ידיעת המדעים
רבנו מוסיף ואומר במורה שם (א, נה): "ואלה מכלל תועליות מדעי הטבע בידיעת ה', לפי שכל מי שאינו יודע אותם המדעים לא ירגיש מגרעת ההתפעלויות".
כלומר, מי שלא למד מדעים לא יבין את מגרעת ההתפעלויות, דהיינו שמדובר בהתעוררויות נפשיות-רגשיות אשר נובעות מקליטת רשמים בחושים גופניים אשר משפיעים על האדם ומעצבים את אישיותו לעתים קרובות בניגוד לרצונו – ואיך ייתכן לומר על ה'-אלהים-אמת שיש לו חושים גופניים שקולטים רשמים? או שיש לו נפש אשר מתעצבת ומשתנה? או שיש דבר-מה שמעצב את אמיתת עצמותו, דהיינו שהוא כפוף לגורמים חיצוניים אשר מנהלים אותו ומתמרנים אותו? כמו כן, אם ה' יתעלה היה פועל כתוצאה מהתפעלויות דינו לא היה דין אמת כנאמר בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דב' לב, ד), שהרי כל מי שפועל בדרכי ההתעוררות וההתפעלות דינו אינו משוחרר מהשפעות זרות, אלא דינו דין מעורבב שכפוף לרשמים ולרגשות מתעתעים, וכן להשפעות חיצוניות ולגורמים חיצוניים שמנהלים אותו.
וכבר ביארנו בסוף פרק ב לעיל את דברי רבנו ש"כל התפעלות רעה", ראו שם.
קצרו של דבר, מי שלא למד מדעים לא יבין שייחוס התפעלות היא הגשמה, כי אין התפעלות ללא שינוי, ואין התפעלות ללא גוף שקולט רשמים וללא נפש שמתעצבת ומתעוררת.
רבנו מוסיף ואומר במורה שם (א, נה), וכֹה דבריו:
"ואלה מכלל תועליות מדעי הטבע בידיעת ה', לפי שכל מי שאינו יודע אותם המדעים [...] לא יבין עניין מה שבכוח ומה שבפועל, ולא ידע חיוב ההעדר לכל מה שבכוח, וְשֶׁמַּה שהוא בכוח גרוע מן המתעורר ליציאת אותו הכוח אל הפועל, וגם המתעורר גרוע ביחסו אל הדבר אשר מחמתו נתעורר כדי שימָּצא בפועל".
כלומר, מי שלא למד מדעים, לא רק שהוא לא יבין את מגרעת ההתפעלויות, אלא שהוא לא יבין גם את שאר העניינים המחשבתיים שנדרשים לאדם כדי לידע ולהשיג את בורא-עולם:
כגון: "מה שבכוח ומה שבפועל" – כלומר, הוא לא יֵדע להבחין בין מה שמצוי בכוח-בפוטנציאל לבין מה שכבר התממש ויצא מן הכוח אל הפועל; וכן לא יֵדע: "חיוב ההעדר לכל מה שבכוח" – דהיינו שכל מה שמצוי בכוח הוא בהכרח בעל חיסרון ומגרעת, שהרי הוא אפילו טרם התעורר לממש את תכליתו; וכן לא יֵדע: "שמה שהוא בכוח גרוע מן המתעורר ליציאת אותו הכוח אל הפועל" – דהיינו, שהדבר שהוא בכוח, פָּחוּת מן הדבר שמצוי בתהליך של יציאה אל הפועל (כל-שכן מִדָּבר שכבר השלים את יציאתו אל הפועל), ולא ייתכן שיש לה' יתעלה מצבים שונים בעצמותו, כגון שהוא בכוח ונעדר יכולת או שהוא מתעורר ומשתנה למצב של שלמות מסוימת; וכן לא יֵדע: ש"המתעורר גרוע ביחסו אל הדבר אשר מחמתו נתעורר כדי שימָּצא בפועל" – כלומר, הדבר שנמצא עתה בתהליך של יציאה אל הפועל פָּחוּת בחשיבותו מן הדבר שמעוררו ומוציאו מן הכוח אל הפועל. כלומר, לא רק שלא יעלה על הדעת שה' יתעלה ויתרומם שמו מצוי במצב של העדר יכולת, או במצב של התעוררות ויציאה מן הכוח אל הפועל – כמו כן, לא יעלה על הדעת שיש אלוה זולתו שמפעילו ומוציאו מן הכוח אל הפועל, שהרי אין עוד מלבדו, וכל-שכן שלא יעלה על הדעת שיש אלוה נעלה ונשגב ממנו אשר מפעילו ומעצבו ומתמרנו.
לאחר כל הדברים הללו רבנו מוסיף ואומר במורה (א, נה), וכֹה דבריו:
"ואם יָדַע כל הדברים הללו [כל ענייני המחשבה הללו המרחיקים מן ההגשמה], ולא יְדָעָם בהוכחותיהם, הרי לא ידע את הפרטים שהם חיוביים מן ההקדמות הכלליות הללו חיוב הכרחי, ולפיכך לא תהא אצלו הוכחה במציאות הבורא, ולא בחיוב שלילת כל הסוגים הללו ממנו".
כלומר, מי שלא יוכחו לו ענייני המחשבה הללו באמצעות הוכחות וראיות ברורות, שמציירות את העניינים הללו בנפש באופנים יציבים מגובשים מקיפים ומשוכללים, מציאות ה' ושלילת הגשמות לא תהיינה יציבות בדעתו, הואיל והן לא הוכחו לו באופנים אשר נחקקים ומצטיירים בנפש – כי רק באופנים הללו ההשקפות תהיינה יציבות, ולא תתערערנה בספקות ובהזיות. וכאמור, לשם הוכחת ענייני המחשבה האמורים מן ההכרח ללמוד גם מדעים אמיתיים.
רבנו חותם את דבריו בפרק זה (א, נה), בדברים הבאים:
"ואחר שהקדמתי הצעה זו אחל בפרק אחר, אבאר בו ביטול מה שחושבים סוברי התארים העצמיים לו, וזה לא יבינֵהו אלא מי שכבר קדמה לו ידיעה בתורת ההגיון ובטבע המציאות".
Comments