במורה (א, טז) רבנו מוסיף לצעוד בנתיב המוביל לידיעת ה' יתברך, והוא מבאר לנו את משמעות המושג "צור" אשר מופיע בכתבי-הקודש בהטיות ובהקשרים שונים. כמובן שגם כאן מטרתו המרכזית של רבנו היא להרחיק מן ההגשמה וכפי שנראה בהמשך. ברם, אגב הלימוד בעניין ייחוד ה' והרחקת הגשמות, אנחנו למדים עניינים חשובים נוספים, ובראשם חשיבות ההליכה בעקבותיו של אברהם אבינו ע"ה אשר עמד יחיד כנגד כל העולם, ואולי גם מסיבה זו הוא נקרא על-ידי רבנו בהלכות עבודה-זרה: "עמודו של עולם".
לאחרונה הטיח בפניי אחד מקרובי משפחתי במהלך וויכוח סוער, כי אני בודד במערכה, וזאת לאחר שהוכחתי אותו ואת הרי"ש-בי"ת הממסדי שהוא נוהה אחריו על דרכם ומעלליהם. לדוגמה, טען בפניי אותו קרוב משפחה, שמותר לרבנים ממסדיים לקחת שכר מופלג בעבור שירותי דת אחרת הכסף הזה יועבר למקומות אחרים לא ראויים. ובכן, אין שום היתר לחלל את ה' וליטול ממון בעבור לימוד תורה ושירותי דת, ואפילו אם הכסף הזה ילך לתיאטראות וכיוצא בהן, שהרי אין שום היתר לחלל שם שמים בשום סיבה ובשום תירוץ!
לפיכך עדיף שמחללי השבת ילכו לתיאטראות ולמועדונים מאשר ששם-שמים יתחלל על-ידי הכוהנים ותופשי הדת. ויתרה מזאת, לקיחת הכסף בעוול תגרום לשתי רעות גדולות מאד:
1) האחת, לעיוות חמור של הדת ולהחרבת יסודותיה, כך שנותרנו בסופו-של-דבר גם עם המועדונים והפאבים והתיאטראות וגם עם ממסד רבני רקוב ומסואב, וכמו שמוכיח מיכה הנביא (ג, ט–יב) את ראשי הדת: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
2) והאחרת, לחילול ה' אשר יעצים מאד את שקיעתם של הרחוקים בתיאטראות ובהבלים, כי הדוגמה האישית שהם מקבלים מראשי הממסד הדתי כל-כך גרועה ומבחילה, עד שדת משה נדמית בעיניהם כעבודת-אלילים (ובצדק), כך שעדיף להם לפי דמיונם לשקוע בהנאות העולם-הזה מאשר לפנות אל האובות והידעונים ולהיטמטם בעבודת האלילים והאיטים, וכמו שמוכיח ירמיה הנביא (ב, ז–ט) את תופשי התורה: "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב".
זאת ועוד, למה דומה טענתם של הרבנים השכירים: שמותר ליטול משכורות נפוחות ממחללי השבתות כדי שהתקציבים הללו לא יגיעו לתיאטראות? ובכן, טענתם דומה לטענה שמותר לגנוב מן הגויים. אולם, האם באמת מותר לגנוב מן הגויים? האם מותר לקחת מהם ממון בטענה שהכסף ילך למטרות נעלות וחשובות במקום לתיאטראות ולמועדונים ולפאבים ולזימה ולתועבה? האם בכלל מדובר בשיקול הלכתי או מוסרי אמיתי? והלא רבנו קובע באופן מפורש שאסור לגנוב מן הגויים! וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (כלים יב, ז):
"אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר אלא יקוץ, וכל שכן שיתנהו או יטעה בו גוי. כי זה שחושבים המוני בני אדם ואפילו יחידיהם [=אפילו חברי ממסד הרבנים השכירים "הגדוילים"], כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגויים אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה [...]: 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ' [ויק' כה, נ], ואמרו עליהם השלום: יכול יגלום עליו? תלמוד לומר 'וְחִשַּׁב' – ידקדק עמו בחשבון, וענין 'יגלום' – יערים עליו ויטעהו. ואמרו, אם כך דיברה תורה בגוי שתחת ידיך קל-וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל-וחומר על גזלו של ישראל. וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים, אמרו עליהם השלום: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם שאז יהיה העוון חמור יותר".
רבנו חותם את פירושו למשנה בכלים (יב, ז) במלים הבאות: "ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל' [דב' כה, טז]".
והאמת שלא רק לגנוב את ממון הגוי אפילו לגנוב את דעת הגוי אסור וכמו שרבנו פוסק בהלכות דעות (ב, יב): "אסור לאדם [=וכל שכן לרב או לדיין] להנהיג את עצמו בדברי חלקות ופיתוי [=ובימינו חלקת הלשון נחשבת למעלה בקרב הרי"ש-בי"תים], ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא העניין שבפה, ואסור לגנוב את דעת הבריות ואפילו את דעת הגוי". והרחבתי בעניינים אלה במאמרי: "הפוליטיזציה של הממסד הדתי".
ולא רק רבנו הורה שאסור לגנוב כסף מן הגויים, אברהם אבינו אף הורה שלא לקחת מהם מאומה! שהרי לאחר שאברהם אבינו הציל את מלך סדום, האחרון הציע לאברהם אבינו שייקח את כל רכושו: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בר' יד, כא), ומה אברהם אבינו השיב לו? "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (שם, כג). ולכאורה, היה לאברהם אבינו הצדקה מוחלטת לפי תפישת הרבנים השכירים לקחת את כל רכושו של מלך סדום, שהרי לא רק שהוא הציל אותו ואת מלכותו מכליה, מלך סדום לא היה ידוע ביושרו ובצדקת דרכיו, אלא להיפך, ברוע מעלליו האיומים והנוראים שנזכרים לדיראון עולם! ואף-על-פי-כן, אברהם אבינו לא לקח ממנו מאומה ולוּ כדי שלא יֹאמר: "אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (שם). כלומר, כדי שלא לחלל שם שמים, שכאילו אברהם אבינו אשר קורא לכל באי-עולם לאל-עולם, מתאווה לממון ורודף אחר הבצע והתאוות, והיה שם שמים מתחלל.
ועוד טענה יש לי כלפי הרבנים השכירים, על סמך מה הם קובעים שהתקציבים שניתנים למוסדות הדת הוא על חשבון התיאטראות והמועדונים? אולי הוא בכלל במקום תקציבים לבתי-חולים או לסל התרופות או למוסדות גריאטריים או לחינוך מיוחד או לעזרה סוציאלית או לפיתוח המדע או לביטחון או לפיתוח יהודה ושומרון או לשכלולה ולפיתוחה של ירושלים? ועוד ועוד אינסוף מטרות נעלות מאד שהן רובו הגדול של תקציב המדינה, שהרי תקציב התרבות והספורט הינו מזערי (כחצי אחוז) ביחס לתקציב השנתי הכללי!
ויתרה מכולן, אם המטרה האמיתית והיחידה של הרבנים הממסדיים הייתה שהתקציבים לא יגיעו לתיאטראות וכיוצא בהם, מדוע הם נוטלים את מלוא המשכורת המנופחת לעצמם? מדוע הם לא נוטלים שכר ממוצע מקופת השרצים של הרבנות, ומקדישים את השאר להקמת קרן לנזקקים או להקמת מקוואות או להקמת ארגוני חסד וכיוצא בזה? והלא בדרך זו גם התקציבים לא יגיעו לתיאטראות וגם הם לא ייכשלו בתאוות בצע וחילול ה'! ברם, עצם העובדה שהם נוטלים לעצמם משכורות נפוחות מעידה כאלף עדים על מטרתם האמיתית: הפיכת תורת-חיים לקרדום חוצבים וכל החוצב עמוק יותר הרי זה משובח...
נחזור לטענה הראשונה של אותו קרוב משפחה אשר טען שאני בודד במערכה, ובכן, זו היא דרכם של האוכלין מן התורה, וכוונתי לאותם רי"ש-בי"תים ממסדיים אשר הולכים ב"משנת הרמב"ם" כביכול, ואשר מנסים להצדיק את סטייתם מדרך האמת בתירוץ שדרך האמת כבר נשכחה ונזנחה... וכמו אותו רי"ש-בי"ת מסוים מראשי תלמידיו של מָרי, אשר נשאל האם יש בימינו עוד דרדעים, והשיב בתשובה שנתפרסמה ברשת, כי אין היום עוד דרדעים וכולם בטלו ועברו מן העולם! ולא רק זאת, אף חתם על עצומה אשר בה הוא מודה ב"קדושתו" של ספר הזוהר הטמא ומצהיר באופן חגיגי שהוא מכתבי-הקודש של עם-ישראל!
והנני עומד כאן ומצהיר מפורשות כנגד אותו רי"ש-בי"ת, אשר מפנה עורף לדרך האמת ויחד עם זאת טוען שהוא הולך בדרכו של רבנו הרמב"ם, הנני מצהיר כנגדו שלא פסו הדרדעים מן העולם, ואף אם אהיה הדרדעי היחיד אשר מתנגד לספר הזוהר ולהבלי צאצאי המינים, אפילו אם אעמוד יחידי בעולם לא אסור מדרך האמת! והנני תובע ממנו לחזור בו מתשובתו שהדרדעים עברו ובטלו מן העולם, כי דבריו דברי תהו ושקר אשר נועדו לרצות את מעסיקיו אשר משלמים את משכורותיו ומפטמים את מעמדו ויוקרתו וקשריו הפוליטיים.
והאמת היא שאיני יחידי, ומה שהוא מנסה לבודד אותי ולתאר אותי כיחידי כל זה חלק מדרכיו ומעלליו לחנוק את דרך האמת ולהפחיד את האנשים מללכת בה, כאילו אין עוד אנשי אמת בארץ, ולכן על כולם ליישר קו עם הדרך שהוא בחר בה ולשתף פעולה עם צאצאי המינים ולפאר ולשבח ולרומם אותם, ולחנוק כל התעוררות לדרך האמת – שהרי סוף-סוף תפקידו הראשון והחשוב מכל שלשמו הוא קיבל את השררה, הוא לדאוג שהדרדעים יישארו מדוכאים ומפוחדים ומיואשים ושלא יעזו להרים את ראשם ולקרוא בשם ה' אל עולם!
א. צור – שם משותף
במורה (א, טז) רבנו מבאר את השם "צור", וכדרכו בקודש הוא מתחיל בביאור המשמעות הבסיסית של המלה, וכֹה דבריו: "צור – שם משותף, הוא שם ההר: 'וְהִכִּיתָ בַצּוּר' [שמ' יז, ו], והוא שם אבן קשה כגון החלמיש: 'חַרְבוֹת צֻרִים' [יהו' ה, ב]. והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [יש' נא, א]".
למדנו אפוא כי "צור" הוא שם משותף, כלומר מלה שיש לה משמעויות שונות, ולדעת רבנו יש לשם זה שלוש משמעויות בסיסיות: 1) שם הר; 2) שם אבן קשה; 3) שם המחצב שממנו חוצבים את אבני המתכות.
לדעת רס"ג המשמעות השנייה היא החשובה ביותר לענייננו, שהרי כך הוא מפרש את המלה "צור" ביחס לה' יתברך: "פשט המלה צוּר – אבן, והכוונה בכך שהוא משען וסמך שראוי להישען עליו, ויקבל ברצון כל מה שיבוא עליו [="מן הייסורין ומבחני החיים" (מָרי)] ואל יהרהר אחר הנהגתו בשום דבר, כי 'צור' מונח על עניין זה שנאמר: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ' [דב' לב, ד]" (פירוש רס"ג לתהלים, עמ' פב). לדעת רס"ג ישנן אפוא שתי משמעויות למלה צור ביחס להקב"ה: הראשונה, יש לבטוח בו משום שהוא משען איתן ויציב וחזק, ולכן משלוּ את הביטחון בה' בהישענות על אבן חזקה; והשניה, צידוק הדין, שעל האדם לקבל את כל מה שבא עליו באהבה ולבטוח בהקב"ה שהכל בצדק מדוקדק ואף לטובה.
ברם, לדעת רבנו המשמעות האחרונה של המלה "צור" היא החשובה ביותר לענייננו, דהיינו שם המחצב שממנו חוצבים את אבני המתכות, וכמו שנראה לקמן.
ב. צור – יסוד כל דבר ומוצאו
רבנו במורה שם (א, טז) מרחיב את הדיון בעניין המשמעות האחרונה לשם "צור", וכֹה דבריו:
"ומן העניין הזה האחרון הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אחר אמרוֹ: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו' [יש' נא, א–ב], כאילו פירש כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".
ומָרי מוסיף ומעיר שם: "והכוונה כי היסוד המתכתי הכרחי שיהא נמצא באבנים ובעפר שמהן הוּצָא, אחרת לא הייתה יוצאת מתכת, כך אנו בני אברהם הכרחי שיימצאו בנו תכונותיו ומידותיו דתו והנהגותיו". ובדברי רבנו ישנה תשובה לאותו אחד שטען כנגדי שהנני בודד במערכה, והתשובה היא, שלהיות בודד במערכה זו היא דרכו של אברהם אבינו! אשר קרא בשם ה' אל עולם כנגד כל העולם! והאמת שאיני בודד במערכה ויש לא מעטים אשר מסכימים עם דבריי, ואפילו אם יסכימו רק עם מחצית מדבריי הרי שזה דבר גדול ועצום!
אולם, רבים מחבריי לדעה ולהשקפה, אשר יסודותיו הנעלים של אברהם אבינו חבויים ואצורים בנימי נפשם, טרם השתחררו מן האימה הרתת והזיע שהטילו עליהם הרי"ש-בי"תים למיניהם המה וסייעניהם אשר לשון הרע שירת חייהם. ועדיין מפעפע בקרבם ארס החרדה שהטילו בהם אותם יו"ד-בי"תים, אשר מכזבים ומתעים את הנגררים אחריהם כאילו ניתן ללכת בדרכו של רבנו ויחד עם זאת לחבור לצאצאי המינים, וכאילו השמים ייפלו על ראשנו אם נעז לקרוא בשם ה' אל עולם! ומי שהחל בדרך הרעה הזו היה מָרי, ורוב תלמידיו ממשיכים בדרכו הרעה, ומטרת כולם לאכול מן התורה ולהחניף לצאצאי המינים.
והיה לי חבר יקר אשר הלך עמדי כברת דרך, אך גם הוא נכנע ללחץ ולאימה המופנית כלפיו מרי"ש-בי"ת מסוים אשר גם מזין אותו במישרין או בעקיפין, ולמרות שהוא יודע היטב את מעלליו הוא עדיין קורא לו "מורי ורבי" כי הוא זקוק לו בענייני הרבנות... מכל מקום, פנו אליו לפני זמן מה אותם סייענים עלובים שועלים קטנים מחבלים כרמים, והכפישו את שמי באופנים קשים מאד ואיימו עליו באיומים שונים עד שאפילו הוא הפנה לי עורף, ואף מתח עלי ביקורת מתחסדת לפני חסידיו של אותו רי"ש-בי"ת שהוא אינו כמוני: אני מזכיר שמות בביקורתי והוא אינו מזכיר שמות בביקורתו – וכל זה כדי לרצות את אותו רי"ש-בי"ת שכוחו הפוליטי והחברתי גדול ועצום מאד... ובעניין סגנוני והזכרת שמות כבר כתבתי מאמר מקיף שבו הוכחתי את צדקת דרכי, ראו: "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי".
ג. מדוע ה' יתעלה נקרא צוּר?
בפרק הנדון במורה (א, טז) רבנו פורשׂ בפנינו את שלבי לימוד משמעויותיו של השם "צור" עד שאנו מגיעים למשמעות הנעלה ביותר, וכך הוא סדר הדברים: היסוד הוא במשמעות הבסיסית השלישית לשם "צור", דהיינו שם המחצב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות; לאחר מכן הושאל השם "צור" מתיאור המחצב לתיאור יסוד כל דבר ומוצאו; ולבסוף, לאור המשמעות של יסוד כל דבר ומוצאו, נלקח השם "צור" גם לתאר את פעלו העצום והנפלא של ה' יתעלה בבריאה הסובבת אותנו, וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, טז):
"ועל-פי העניין הזה האחרון נקרא ה' יתעלה צור, כי הוא הַמּוֹצָא [=המקור] והסיבה הָעוֹשָׂה לכל מה שזולתו, ונאמר: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ' [דב' לב, ד], 'צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי' [דב' לב, יח], 'צוּרָם מְכָרָם' [דב' לב, ל], 'וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ' [ש"א ב, ב], 'צוּר עוֹלָמִים' [יש' כו, ד], 'וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר' [שמ' לג, כא] – הִסָּמֵךְ והתבסס על הבנת היותו יתעלה המקור, כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שביארנו באמרוֹ לוֹ [למשה רבנו]: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' [שמ' לג, כא]".
רבנו מלמד, כי ה' יתברך נקרא "צור" מפני שהוא המקור לחִיוּתם ולקיומם של כל הנבראים או כלשון רבנו בהלכה הראשונה ב"משנה תורה" להימצאותם של כל הנבראים. רבנו מוסיף ומדגיש בסוף דבריו כי ההבנה שהוא יתעלה המקור היא המבוא שממנו אנחנו נגיע להשגתו, וכוונתו לפי דעתי ללימודי המדעים ובעיקר למדעי הטבע. כלומר, ההבנה שהוא יתעלה המקור והסיבה לקיומם של כל הנבראים הנפלאים והמשוכללים הסובבים אותנו מרוממת את האדם לכסוף ולהשתוקק ללמוד ולחקור את הבריאה והנבראים, ובלימודם ובהתבוננות בהם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. ובמלים אחרות, באמצעות לימוד פעולותיו ומעשיו בבריאה אנו לומדים על עושה הפעולות – על ה' יתהדר ויתרומם שמו לעד, ולכן לימוד המדעים הוא המבוא שממנו אנחנו מגיעים ממנו אליו – לבורא-עולם.
רבנו חותם את דבריו בהפניה לביאורו שקדם במורה: "כמו שביארנו באמרוֹ לוֹ [למשה רבנו]: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' [שמ' לג, כא]". ושם (א, ח) רבנו מבאר שהמקום שנזכר בפסוק הנדון הינו משל ל"דרגת עיון והשקפת שכל", כלומר מדובר בתובנות מעמיקות ביחס לבורא ולבריאה, שהרי אלה היו שתי הבקשות שביקש משה רבנו מאת הקב"ה: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמ' לג, יג) ו"הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמ' לג, יח), וכדי להבין משהו בעניינים אלה אין ספק שיש ללמוד מדעים, בעיקר מדעי הטבע ולאחריהן מדעי האלהות בענייני ייחוד ה' ואמיתת עצמותו והנהגתו. ועל בקשותיו של משה רבנו ראו מאמרי: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?".
סוף דבר
בהא נחתינן ובהא סלקינן, בטענה שטען כלפיי אחד מאוהביי שהנני "בודד במערכה", ובכן, למדנו במאמר זה מעט על אברהם אבינו ועל החובה שמוטלת עלינו ללכת בדרכיו ולחתור כל העת לדרך האמת, ולא רק "כי ממקום קדוש נהלך, ה' אל אמת בפינו ובלבבנו ותרועת תורתנו הקדושה בנו" וכמו שזועק מָרי יחיא קאפח באיגרתו "עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם", אלא כי אנחנו לא בודדים כמו שמנסים לתעתע בנו! יש לא מעטים אשר מתחילים להבין את צדקת דרכנו, וכמו שאמרתי לעיל, אף אם הם יסכימו רק על מחצית מדברינו – מדובר בהתפתחות היסטורית ואנושית מדהימה!
כמו כן, עלינו לזכור שמטרתם של כל האוכלים מן התורה למיניהם היא להפחיד אותנו ולהחדיר לנו את השקר ואת הייאוש שאנחנו בודדים במערכה, כי מטרתם היא שקֶּרן האמת לא תרוּם וקרן דרכו האמיתית של רבנו הטהור לא תצמח ותעלה. כי עליית קרנו האמיתית של רבנו משמעותה מבחינתם הרס מוחלט של דרכיהם הנלוזות והסרת הלוט מעל מעלליהם, מעל צביעותם, מעל חלקת לשונם, מעל הפיכתם תורת חיים לקרדום חוצבים, ומעל התעייתם את הרבים אחרי התהו וההבל אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה.
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).
ומכאן אפשר לראות כמה קלקול נעשה בנוסח התפילה של הספרדים. שבכל מקום שהיה כתוב ''צורינו', שינו לומר 'יוצרינו'. ושינוי זה נובע בלי ספק מחוסר הבנה בסיסי במושג החשוב הזה.