האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?

אחת ההשקפות המעניינות והיסודיות ביותר במשנת הרמב"ם נוגעת נגיעה ישירה לעניין לימוד התלמוד הבבלי. לקמן נלמד בהרחבה, כי לדעת רבנו אין שום צורך ללמוד גמרא בימינו, ולדעתי אף יתרה מזאת, רבנו רומז ברמזים עבים מאד-מאד להתרחק מלימוד הגמרא, ובמיוחד מי שאין בו דעת ומדע, ואינו יודע מאומה על יסודות הדת והשקפותיה הטהורות (כמו צאצאי המינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואין כמעט השקפה והלכה שלא החריבו).

אחל את המאמר הזה בחובת תלמוד תורה, ומתוך הלכות רבנו שנלמד לקמן, נבוא ללמוד על הנושא החשוב שבכותר מאמר זה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יא–יג):

"כל איש מישראל [מבן שלוש-עשרה שנה ויום אחד] חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' [יהושע א, ח]. [...] עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר: 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' [דב' ד, ט], וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח".

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דב' ד, ט).

א. כל חכמי התלמוד היו בעלי מלאכה

ראו נא את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יב):

"גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומין, ואף-על-פי-כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה [מסורת התורה-שבעל-פה אשר מסרו לנו, ואשר מסר לנו רבנו, והם קיבלו אותה] איש-מפי-איש מפי משה רבנו".

ובעניין חשיבות המלאכה, ראוי להוסיף את פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י–יא):

"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים, דהיינו שודד] את הבריות".

"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".

והנה לפניכם רשימה חלקית של המקצועות שבהם עבדו גדולי חכמי המשנה והתלמוד:

הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (מתוך פירושו של קאפח להלכות תלמוד תורה שם).

ב. מהו תלמוד?

כדי להשיב על השאלה הזו, נעיין בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יג–טו):

[יג] "וחייב לשלש זמן למידתו: שליש בתורה-שבכתב, ושליש בתורה-שבעל-פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר. וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה [תורה-שבעל-פה], ועניין זה הוא הנקרא תלמוד".

[יד] "כיצד? היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע. אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה-שבכתב, ובשלוש שעות בתורה-שבעל-פה, ובשלוש מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה [ספרי הנביאים והכתובים] בכלל תורה-שבכתב הן, ופירושן בכלל תורה-שבעל-פה. והעניינות הנקראין 'פרדס' בכלל התלמוד".

[טו] "במה דברים אמורים? בתחילת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה לא יהא צריך ללמוד תורה-שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה-שבעל-פה, [אלא] יקרא בעתים מזומנים תורה-שבכתב ודברי השמועה [תורה-שבעל-פה] כדי שלא ישכח דבר מדברי תורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד [להבין דבר מתוך דבר כאמור לעיל], לפי רוחב ליבו וישוב דעתו".

כדי להבין את דברי רבנו יש להבין את המושגים: תורה-שבכתב, תורה-שבעל-פה, ותלמוד. ביחס לתורה-שבכתב, ברור שמדובר על חמשה חומשי תורה, כמו כן, גם הנביאים והכתובים הינם בכלל התורה-שבכתב, והם "דברי הקבלה" שהזכיר הרמב"ם לעיל. ביחס לתורה-שבעל-פה, קרוב לוודאי שהרמב"ם מתכוון למשנה-תורה להרמב"ם שהוא "מקבץ לתורה שבעל-פה כולה" כלשונו בהקדמתו למשנה-תורה, ושם אף הוסיף: "ואינו צריך לקרות ספר אחר".

ביחס לתלמוד, להבנתי אין הכוונה ללימוד תלמוד פלפולי ואפילו לא ללימוד תלמוד בבקיאות, שהרי אם זו הייתה כוונתו, הוא היה אומר בפשטות שיש ללמוד גמרא לפי סדר המסכתות, ואין צורך לומר עוד כלום. אלא הכוונה היא להשׂכיל בכללי הִלכות התורה-שבעל-פה שהרמב"ם קבע בהלכותיו. בעיון ראשון לא תמיד ניתן להבחין בהם, אך בעיון מדוקדק ניתן להבחין בהם, ואף ללמוד מהם על מקרים מחודשים שעולים לפי הזמן והנסיבות. כלומר, לימוד "תלמוד" הוא עיון מדוקדק בהגיון ובכללים שעומדים מאחורי ההלכות שבתורה-שבעל-פה. וראיה לדברינו מדברי רבנו בהלכה לעיל: "ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר", ובדומה למה שכתב בהקדמתו לספר-המצוות, שם ציין רבנו שהזכיר במשנה-תורה כללים ויסודות שבאמצעותם ניתן ללמוד על מקרים מחודשים: "או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה שאלה בקלות בלי עיון רחוק".

והנה דברי רבנו הללו בהקדמתו לספר המצוות (עמ' ב), שם רבנו מציין שהוא הזכיר בספרו משנה-תורה כללים ויסודות שבאמצעותם ניתן ללמוד על מקרים מחודשים, וכֹה דבריו:

"אלא אחברנו [את הספר משנה-תורה] בלשון המשנה, כדי שיהא קל לרוב בני אדם, ואכלול בו כל מה שנתלבן מדברי התורה, עד שלא תישאר שום שאלה שצריכים לה [בענייני הלכה] שלא אזכירנה, או אזכיר יסוד [=כלל] שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון רחוק".

לסיכום, רבנו פוסק לעיל בעניין התלמוד: "יבין וישׂכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וִידַמֶּה דבר לדבר". הוי אומר: כדי ללמוד על מקרים מחודשים שעולים בכל דור ודור, יש צורך "להבין ולהשׂכיל אחרית דבר מראשיתו", דהיינו ללמוד את יסודות ההלכה ופרטיה באופן יסודי ומקיף, ואז יצליח הלומד להבין את ההיגיון והכללים והיסודות שיש לפסוק לפיהם. ואז, לאחר שהבין והשׂכיל אחרית דבר מראשיתו, הוא יכול "להוציא דבר מדבר וּלְדַמּוֹת דבר לדבר".

כמו כן, לדעת רבנו, במושג "תלמוד" נכלל אמצעי חשוב נוסף אשר נועד לתת מענה לעניינים המתחדשים בכל דור ודור, והוא המידות שהתורה נדרשת בהן, לעניות דעתי הכלי הזה פחות מרכזי מן ההיגיון והכללים שעליהם עומדים אדני ההלכה, אך גם כלי זה עשוי בהחלט לתת מענה למקרים מחודשים שעולים בכל דור ודור. לפיכך רבנו פוסק: "וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שיידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא-בהן מדברים שלמד מפי השמועה". כלומר, מטרת לימוד המידות שהתורה נדרשת בהן הוא לדעת "היאך יוציא האסור והמותר", ולכאורה לא ברור, מדוע יש צורך להוציא את האסור והמותר? והלא רבנו כבר כתב את ספרו משנה תורה? אלא, ברור שהכוונה להוציא את האסור והמותר מהלכותיה וכלליה של התורה-שבעל-פה, במטרה לתת מענה לדברים אשר מתחדשים בכל דור ודור – וכמובן שחכמי הדורות מחויבים לתת להם מענה הלכתי אמיתי, מדויק ומאוזן.

והנה דוגמה ללמידת דבר מדבר באמצעות מידת "קל וחומר", וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (יט, יט): "וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו שמתה בחיי אביו, ואף-על-פי ששניהם מתנאיי הכתובה. קל וחומר הדברים, ומה אם נדחית ירושה של תורה מפני מזונות הבת, לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי-בית-דין מפני מזונות הבת".

נמצא אפוא, שהמושג "תלמוד" בהלכות תלמוד תורה שראינו לעיל, אינו נוגע ללימוד תלמוד פלפולי (מאן דכר שמיה), ואף לא ללימוד תלמוד בבקיאות (ובגלל שמבינים את אגדות חז"ל כפשוטן גם על זה יש לומר מאן דכר שמיה, וכפי שנראה לקמן) – אלא משמעוֹ עיון מעמיק בדיני התורה: בהגיונה במוסריה ובכלליה, ובמידות שהתורה נדרשת בהן, כדי ללמוד ולהפיק מִמֶּנָּה דיני אמת לעניינים אשר מתחדשים ועולים בכל דור ודור, מדי יום ביומו, ואף מדי שעה בשעה. ועל שני הדברים הללו אומר רבנו בהלכה לעיל: "ועניין זה הוא הנקרא תלמוד".

***

ואחתום פרק זה בתגובה מאת איש חינוך בעניין המושג "תלמוד", וכך אמר המגיב: תודה לך על הבהרת המושג "תלמוד" בדברי הרמב"ם, שעכשיו, בקריאה נוספת, נראה פשוט וברור כל-כך! ואין לך הוכחה גדולה יותר לחוסר התוחלת של לימוד הגמרא, ואף להרס הגדול שלימוד זה גורם, יותר מהמציאות העגומה והאיומה – שבה המקצוע שמקדישים לו פי 10 שעות ויותר (!) מכל מקצוע אחר בישיבות תיכוניות במשך 6 שנים (!), הוא המקצוע השנוא ביותר על התלמידים, והמקצוע שבו נכשלים כבר עשרות שנים כל המורים והמלמדים בכל שיטה ודרך. 90% מבוגרי הישיבות התיכוניות לא מסוגלים בסיום לימודם ללמוד 10 שורות גמרא, ורבים-רבים מהם עוברים את מבחן הבגרות הודות להעתקות או עזרה ממוריהם במהלך המבחן. שלא נדבר על ה"אנטי" העצום והזלזול הגדול כלפי כל דבר שבקדושה, שאלפי שעות לימוד אלה מביאים את הנוער הדתי. דבר שמביא אחוזים ניכרים מהם לעזוב את דרך התורה.

והמגיב סיים את דבריו המאלפים בשלוש המלים הבאות: "ועולם הפוך ראיתי".

ג. ידיעת השם נכללת במושג "תלמוד"

יש עניין חשוב לא פחות שנכלל במושג "תלמוד" והוא הפרדס, וכדברי רבנו בהלכה לעיל (א, יד): "והעניינות הנקראין 'פרדס' בכלל התלמוד". ואם תשאלו: ומהו הפרדס? ובכן, כך מסביר יוסף קאפח בפירושו שם: הכוונה ל"דברים שבהם דן רבנו בארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה [...] וברור שלדעת רבנו אי-אפשר לדעת אותם ללא ידיעת המדעים ההכשרתיים המביאים והמובילים אליהם, ואם-כן, הם [=המדעים המובילים דהיינו מדעי הטבע] ומכשיריהם [=המדעים ההכשרתיים דהיינו מדעי ההיגיון, נכללים] בכלל התלמוד".

וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יט), בעניין ארבעת הפרקים הראשונים שם:

"וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו 'פרדס', כמו שאמרו: 'ארבעה נכנסו לפרדס' [חגיגה יד ע"ב]. ואף-על-פי שגדולי ישראל היו, וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין".

כלומר, במושג "תלמוד" נכללים לימודי מדעי ההיגיון ומדעי הטבע: מדעי ההיגיון הם המדעים המכשירים כגון מתמטיקה, הנדסה, תורת ההיגיון, כללי הלשון, וכיו"ב; ומדעי הטבע והם כל מדעי הטבע למיניהם, אשר מתוך לימודם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, והם, יחד עם המדעים המכשירים, מובילים את האדם לידיעת מדעי האלהות כגון ענייני ייחוד ה', הנהגת ה', חוכמתה המוסרית של התורה והתועלת שבמצוותיה, סתרי תורה, הנפש, ועוד.

לאור כל זאת ברור, שאין כוונת הרמב"ם באמרוֹ "תלמוד", ללימוד גמרא פלפולית ואף לא ללימוד גמרא בקיאותית (וכאמור מאן דכר שמיה), אלא ללמידת כל מה שהזכרנו מתוך מטרה לידע את ה' יתעלה. ואל זאת רומז רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה, בנתחוֹ את דרשת חז"ל: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", כלומר, לדעת רבנו, המושג "הלכה" שבפי חז"ל וכן "תלמוד" כוללים בתוכם הרבה מן החכמות והמדעים, וכֹה דברי רבנו שם:

"ואמרו [חכמים]: 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה'. והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשוטם יהיו בעיניך רחוקים מאד מן האמת [וכי אין חשיבות ללימודי המדעים?], כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות [...] אבל אם תתבונן בדברים אלו התבוננות מעמיקה, תמצא בזה חכמה נפלאה, ותמצאהו כולל הרבה מן המושׂכלות [כלומר המונח 'הלכה' או 'תלמוד' כולל הרבה מן המושׂכלות]" (עמ' כא).

ואם יְכַלֶּה האדם את זמנו בלימוד מחלוקות ופרוטוקולים, כיצד יישאר פנאי בידו ללמוד את המושׂכלות שבהן יכשיר וירומם את עצמו לידע את בוראו? ומדוע הזכרתי פרוטוקולים? ובכן, רבים שוגים לחשוב שהתלמודים הם תורה-שבעל-פה כפי שחמישה חומשי תורה הם תורה-שבכתב. ברם, אם היו מבינים שהתלמוד איננו תורה-שבעל-פה כי אם פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, אז הם היו מגיעים לתובנה שיש לסנן ממנו דברים רבים מאד, וביטוי לגישה זו נמצא בפירוש-המשנה להרמב"ם (נזיר ב, א) וכך אומר רבנו שם: "וכיון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים, לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו".

ד. פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה

העולם האורתודוקסי שבימינו שׁוֹגה לחשוב כי התלמוד הבבלי הוא תורה-שבעל-פה. וזו טעות אנושה מאד, הואיל והתלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול של דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה, השקפות שנדחו מעולם המחשבה, ואף ענייני פולקלור פגאניים שנועדו ללמֵּד אותנו על אפלת הגלות הנוראה ועל נחיתותם המחשבתית של הבבליים. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והזיות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי ללומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד!

כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא פיקוח בקרה וסינון, תדרדר את הפתי הנבער בוודאות מוחלטת לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את ספרו "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלה ולהבינם כפי אמיתתם.

כמו כן, במקום אחר אף הסברתי מדוע המינים וצאצאיהם נאחזים בדבקות פגאנית דווקא בתלמוד הבבלי, וכיצד כל דבקותם החיצונית בו נובעת אך ורק משאיפתם להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים (שהרי הם אינם מקיימים את הלכותיו!). ובקיצור, הם נטפלו לטקסט ארוך מסורבל ומסובך מאד בכוונה תחילה, כי הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע להישג ולתכלית רוחנית אמיתית. וכך, בהעדר תכלית אמיתית ובהנצחת הבערות והסכלות, יצרו לעצמם ישיבות על-גבי ישיבות שמתעסקות בתורה מבלי להגיע לדברי אמת, ובהבל הזה הם מצדיקים את הפקת הרווחים וטובות-ההנאה במשך מאות רבות בשנים.

זאת ועוד, מכיוון שהתלמוד הינו טקסט ארוך ומסורבל וקשה מאד להבנה, יש צורך בראשי ישיבות, וב"מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות ומעטפות וקצבאות מדי חודש בחודשו, כדי שהם יסבירו לפי דמיונם לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לשקוע ולתעות בהזיות התלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונת המינות המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, שׂררה, מעמד וכוח כלכלי ופוליטי.

ברם, ניפוח יכולת הוויכוח והתעתועים יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות הוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, שיודעת לתחבֵּל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, תוך הפצת כזבים שמדובר במטרות נעלות, כגון: תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול-שם-שמים חמור ביותר, ואילו לדעת המינים וצאצאיהם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה! כלומר, הם מתחבלים תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת מפורשות, ומתדרדרים אפילו לגניבה ולגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.

ועל הסכלים הללו מקרב המינים וצאצאיהם, אשר נדמה להם שהגמרא היא תורה-שבעל-פה שניתנה לנו מפי-הגבורה, אומר רבנו דברים קשים ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא):

"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [במושגי ייחוד השם וביסודות דתנו], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורנו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".

ועוד בעניינים אלה ראו: "ותופשי התורה לא ידעוני (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "הייתכן שחז"ל היו כסילים?", ועוד.

לאור כל הדברים שראינו במאמר זה ועוד נראה לקמן, לא ברור איך יוסף קאפַּח כותב בפירושו להלכות תלמוד תורה (א, יד), שלימוד התורה-שבעל-פה הוא לימוד משנה וגמרא, וגם אם נניח את כל דברי רבנו שנאמרו לעיל, ואף את כל התובנות ההוכחות והראיות שנביא לקמן, איך יתרומם האדם לידע את ה' אם יכלה את כל ימיו ושנותיו ביגיעה בפרוטוקולֵי הגמרא?

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).

***

ואסיים פרק זה בשאלה, איך מסתדרת השקפתו של הרמב"ם עם המשנה המפורסמת באבות (ה, כא): "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, [...] בן חמש-עשרה לתלמוד, בן שמונה-עשרה לחופה"? על שאלה זו אנו מקבלים תשובה ראשונה מתוך דברי קאפח בפירושו להלכות אישות (טו, ב): "ומאימתי יתחייב האיש במצווה זו [בפריה ורביה]? מבן שש-עשרה שנה מבן שבע-עשרה שנה", וכך אומר קאפח שם: "מה שציין המ"מ למשנה באבות בן חמש למקרא וכו', אינה משנה כלל. אלא ברייתא שהוכנסה על ידי המעתיקים למסכת אבות. ונחלקו הנוסחאות היכן לשלבה, וברוב הנוסחאות היא בפ"ה הל' כא. [...] ובנוסחת רבנו ליתא כלל [...] והיא ברייתא לא מתרצתא [=דחויה], שהרי לא הקשו ממנה בגמ' קידושין למאן דאמר שיתסר וכו'. [...] כל הצער הזה [=כל פלפולי המפרשים שם בדברי הרמב"ם] מפני שחשבו שהיא משנה, והיא ברייתא דחויה שהרי בקידושין לא הקשו ממנה על מאן דאמר שש עשרה כנ"ל".

ודומני שאף ללא תירוצי התירוצים של קאפח אין מברייתא זו אפילו ריח של ראיה, מפני שהיא נאמרה כאלף שנים לפני שחוּבר משנה-תורה, וכאמור, לאחר שזכינו לספר משנה-תורה, אין עוד שום צורך להתייגע ולעסוק במשא ומתן שבגמרא, כי התכלית כבר הושגה בשלמות, וכל הלכה כבר נחקרה ונחקקה, הובהרה והוארה. ועתה עלינו לחתור ללימוד המדעים ולידיעת ה' יתעלה, כי רק כך נזכה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואין ספק שעם ישראל יתרומם בסופו-של-דבר לתובנה המדעית הזו, שהרי כבר הבטיח לנו הנביא ישעיה בנבואה מאת ה' יתעלה, הבטחה שלא תשוב ריקם: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).

ה. טמטומם של לומדי התלמוד

בפרק זה אביא כמה ראיות לטמטומם של לומדי התלמוד, וכך אומר רבנו באיגרתו לתלמידו (עמ' קכח): "אבל זה מר זכריה [=המלמד הראשי בישיבה, סגנו של שמואל אבו עלי] הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין' [כלומר יגע בתלמוד ובפירושיו], ומדמֶּה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...] [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי".

מדברי רבנו עולה, שיגיעה במשא ובמתן התלמודיים ובפירושיהם עלולים להוביל לעברי פי-פחת! שהרי ללא ידיעת ה' יתעלה וללא ידיעת השקפות נכונות הם ידרדרו את האדם לעמקי הסכלות (ביגיעה לריק בסברות דחויות ובדמיון שאגדות חז"ל הינן כפשוטן) ואף יטמטמו את הלומד בהזיה שהוא "הגיע להישג גדול מן השלמות, ואינו אלא סכל בכל דבר". ובאמרוֹ "והפירושין", ברור שרבנו מתכוון לפירושי הגאונים לסוגיות התלמוד, כי פירושי חכמי-יועצי-אשכנז לתלמוד מדרדרים את האדם בוודאות מוחלטת לתהום הסכלות, שהרי הם מבאישים מהשקפות המינים וגדושים בהזיות ודמיונות מאגיות אליליות, וכן בדברי הבל לאין מספר.

והנה עוד ראיה מדברי רבנו בפירושו למשנה כלאים (ה, ה): "וכבר נתבארו ענייני הלכה זו כולם בעז"ה. התבונן הבהם היטב, לפי שכנשאל עליה רב מרבני התלמוד [='רוצה לומר מהרבנים הבקיאים בתלמוד' (קאפח שם)] הייתה תשובתו אחרי גמגום [=בקיאותו בתלמוד לא רוממה אותו לחכמה], ויש בדבר דקדוקין הרבה, ואחרי-כן יסייעו מן השמים ונצוה לפרשהו לכם".

הראיה השלישית היא מדברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' כ), אשר בהם הוא מתאר את רמתו הרוחנית של האדם שלא למד מדעים ועד כמה הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית:

"כל זה לפי ההנחה שהאדם שהצענו לפניו שאלה זו הוא אדם מלומד במדעים אחרים, והוא גם זך רעיון מהיר הבנה, והשאלה ששאלנוהו היא מסוג השאלות הלימודיות שהן מן הדרגות שבהן עולים לעניינים האלהיים – [ואם המלומד כך, דהיינו כמו שנאמר לעיל,] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל [מדעים], ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אימו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלהיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהיו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל".

וזו ראיה נוספת לכך שמי שלא למד מדעים אסור לו באיסור חמור להתקרב ללימוד הגמרא.

הראיה הרביעית היא מן המאמר: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם", ושם בחלק האחרון (חלק ח), נאמר כך:

כותרת האיגרת האחרונה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" (עמ' 51–54) היא: "מכתב על דבר המורה אשר מצאתי בכתב-יד ישן". גם בראש איגרת זו נזכרה התעוררותם המחודשת של המינים הצרפתים כנגד ספרי המדע והמורה [...] והנה דברי האיגרת-המכתב: [...]

עוד כתב שם על המינים: "ומי שאין לו עסק אלא בהוויות דאביי ורבא איך יוכל לקום על איש שהכל בו והוא אוצר בלום" וכו', ומזאת למדנו שהמינים הצרפתים ועוזריהם היו לומדי גמרא יומם ולילה, ואף-על-פי-כן היו מינים ארורים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו! ללמדנו, שלימוד הגמרא אינו ערובה לחכמה, וחמור מכך, לימוד הגמרא באופנים מעוקלים ומעֻוותים מוביל למינות! – וזו נובעת כמובן מתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, וכן מלימוד הלכה שנובע משרירות ליבם הרע ומשאיפתם לעצב את ההלכה באופן שיתאים למידותיהם הרעות של המינים: לתאוותיהם ולזימותיהם, ולקורדום החוצבים שבידם, וכך נעשתה להם סם המוות.

והוא מוסיף ומתאר שם את המינים: "אנשים שלא הורגלו לקרוא בספרי החכמה [המדעים והפילוסופיה] ולא למדו לשון ערבי שרוב ספרי החכמה [המדע והדעת] מחוברים באותו לשון". ומזאת למדנו שמי שלומד תורה מבלי מדע, נעשית לו סם המוות ויוצא למינות כאמור, וכדברי ר"י ביומא (עב ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה'? [דב' ד, מד], לַמַּימִינִים בה – סמא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [הוא סמא דמינותא]".

הראיה החמישית היא מן המציאות, וכך השבתי לחבר ששאלני בעניין זה:

והראיה החזקה ביותר כנגד דברי חברך שטען שחובה ללמוד גמרא – היא המציאות! טמטומם של יושבי הישיבות מרקיע שחקים, הם סכלים וכסילים ונבלים ומחללי-שם-שמים אשר אינם מסוגלים להבין מושׂכל, מאמיני כל הנמנעות וההזיות, הופכים תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, אינם יודעים מהי ידיעת ה' או מהו ייחודו באמת, מזלזלים בלימודי המדעים ומרוממים מינים והוזי הזיות לגדולי החכמים שבכל הדורות! וראית בעצמך, כאשר באת ללמֵּד אותם השקפה נכונה והעלית מאמר לפורום מסוים של "בני תורא", הם תקפו אותך כאילו דיברת דברי כפירה, הם לא היו מסוגלים לבחון את דבריך בעין השֵּׂכל, הם אטומים ונבובים ריקים ומרוקנים מכל חכמה אמיתית. טמטום שכזה וסטייה כל-כך חמורה אחרי ההבל וההזיות המאגיות יכולים לנבוע אך ורק מדבר אחד: מלימוד הגמרא. כי כמו שאמרתי במאמר, מי שלומד גמרא מבלי שלמד תחילה השקפות נכונות ומדעים, יתדרדר קל מהרה לסכלות ואף למינות, ובמיוחד אם הוא לומד גמרא עם רש"י ותוספות, ושאר הוזי ההזיות למיניהם אשר טימאו את דתנו. ויש עוד ראיות רבות, ולהן ייחדתי את סדרת המאמרים: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה".

ו. חשיבות לימוד המדעים

ראינו לעיל כי המושג "תלמוד" כולל בתוכו את חובתנו לידע את ה' ככל יכולת האדם. כמו כן ראינו, שכדי להשיג את המטרה הזו חובה ללמוד מדעים, ולכן ראינו לנכון לשלב במאמר זה שני פרקים בחשיבות לימוד המדעים, מפני שמתוך הבנת חשיבות המדעים ורוממותם, נשׂכיל להבין שלא יעלה על הדעת שאדם יְכַלֶּה את ימיו בלימוד פרוטוקולים דחויים (וכל-שכן כאשר אגדות חז"ל נדמות לו כפשוטן שאז הוא מתדרדר לסכלות ולמינות). ובמלים אחרות, ברור כשמש במדבר ציה שרבנו לא התכוון בהלכות תלמוד תורה שנלמד גמרא. אלא, רבנו התכוון בעיקר שנלמד את המדעים הקדושים אשר בהם נזכה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.

נחל אפוא, רבנו כותב במורה (א, לד), שאין דרך להשיג את ה' יתעלה אלא בלימוד המדעים, וכֹה דבריו: "ואתה יודע שכל הדברים הללו [הנבראים] קשורים-זה-בזה [...] ואין דרך להשׂיגו אלא על-ידי מעשיו, והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחיֵּיב לו ומה לשלול ממנו, ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [=כל מדעי הטבע], כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות ונכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים".

במשפט האחרון רבנו מלמד, שמצות ידיעת ה' איננה רק השער לאהבת ה' וליראתו – וכמו שרבנו כבר לימד בהלכות יסודי התורה (ב, א): "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר" – מצות ידיעת ה' הינה גם השער למדעי האלהות, והוא הלימוד שעוסק באמיתת הבורא יתעלה, דהיינו בייחודו המופלא של ה' יתברך, ובשאר סתרי תורה.

גם קאפח השׂכיר מודה שאין דרך להשיג את ה' אלא בלימוד המדעים, וזה לשונו בהערה לספר "גן השכלים" (עמ' כג): "כי רק על-ידי הסתכלות בבריאה ניווכח על מציאות הבורא, חוכמתו ויכולתו". ובפירושו להלכות יסודי התורה ד הוסיף (עמ' קט): "ובימינו לא רק נפתחה הארץ אלא גם 'נפתחו השמים', ויש לאדם היודע להשׂתכל [=להתבונן ולהשׂכיל] מרחב רב להכיר את גדולתו של מי-שאמר-והיה-העולם, אם רק יש לו פה לומר: מה רבו מעשיך השם". ולעיון נרחב בעניין חשוב זה ראו נא את המאמר בעניין ידיעת ה': "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו".

ז. המדעים המכשירים והמובילים

בהמשך דבריו במורה (א, לד), רבנו מבאר ומפרט מהם המדעים המכשירים ומהם המדעים המובילים שאותם יש ללמוד כדי להתרומם למעלת ידיעת ה' יתברך, וכֹה דבריו:

"יש הקדמות [למדעי האלהות] הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה [אסטרונומיה] ומדעי הטבע [כגון פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית [להתרומם למעלת ייחוד ה'] להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [לוגיקה], ואחר-כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר-כך במדעי הטבע, ואחר-כך במדעי האלהות".

כלומר, ידיעת השם, שכוללת את לימוד מלאכת ההיגיון, ואת המדעים המכשירים והמובילים, היא-היא תכלית האדם, והיא גם המצוה אשר מובילה לטוהר ייחוד השם, שהיא פסגת-פסגות הקיום האנושי, כלומר לידע את אמיתת בורא-עולם ולא רק באמצעות ההתבוננות במעשיו.

בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות, הרמב"ם מוסיף ומלמדנו על תפקידם של המדעים המובילים (מדעי הטבע) והמדעים המכשירים (מתמטיקה, גיאומטריה וכו'), וכֹה דבריו:

"וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [כלומר, כל מדע שמוביל לידיעת ה'] הרי אין מה לדבר בו [כלומר, ברור שהוא הכרחי לידיעת השם, והכוונה למדעי הטבע]. ואשר אין בו תועלת [ישירה] לאותה המטרה [לידיעת ה'] כגון שאלות האלגברה, וההשוואות, וספרי התשבורת [חשבון], והריבוי בשאלות ההנדסה, והרבה כאלה [והם מדעי ההיגיון המכשירים] תהיה המטרה בהם חידוד השכל והרגל כוח ההיגיון לדרכי ההוכחה [=לידע להבחין בין אמת ובין שקר, כלומר, כיצד להעריך הוכחה נכונה ואמיתית כדי לזהות ולבחור באמת] [...] ויהיה לו זה דרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאותו יתעלה".

נוסף למדעי הטבע המובילים לידיעת ה' שנזכרו לעיל, רבנו הרמב"ם מזכיר גם את לימודי האנטומיה (גוף האדם), כמדע חשוב שמוביל לידיעת ה', וכך אומר קאפח במאמרו "לימודי 'חול' במשנת הרמב"ם" (כתבים ב, עמ' 592): "וזוהי כנראה לדעת רבנו כוונת איוב באמרוֹ (יט, כו): 'וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ', כלומר, בהתחקות אחר מבנה גוף האדם, והשפעת חלקיו זה-על-זה". מדע חשוב נוסף הוא הרפואה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו): "ולפי דרך זו יהיה למלאכת הרפואה עניין רב מאד במעלות [המידותיות], ובידיעת ה', ובהשגת האושר האמיתי". כן הזכיר שם הרמב"ם את חשיבות לימוד ידיעת הלשון ודקדוקה.

ואצרף גם דברי קאפח השכיר במאמרו הנ"ל (עמ' 593): "הרי הרמב"ם סבור כי מצוה מן התורה ללמוד את המדעים הללו אשר משום מה קוראים אותם 'לימודי חול'. [...] אמור מעתה, כל אותם המקצועות והמדעים אשר משום מה מכנים אותם 'לימודי חול', אם אדם לומד אותם כדי להגיע דרכם אל המושכלות ולידיעת ה' שהוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, ואשר אי אפשר לדעת הרמב"ם להגיע לאותה הידיעה בלעדיהם – הרי הם קודש מקודש. [...] כך לדעת הרמב"ם, בלעדי המדעים הכלליים המקנים לאדם לב, והמובילים אותו למושגי האמת במדעי התורה והיהדות, לא יוכל האדם באשר אדם הוא, להתקיים הקיום הנצחי".

אולם, תמימותו המעושָּׂה של יוסוף קאפַּח איננה במקומה: "משום מה קוראים אותם לימודי חול", ושוב הוא מיתמם: "משום מה מכנים אותם לימודי חול". האמנם? האמנם הוא חשב שרק במקרה צאצאי המינים קוראים ללימוד המדעים "לימודי חול"? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים ביסוד ידיעת ה'? האם הוא לא הבין שהם מתעקשים להנציח את האלילות הסכלות והבערות, כדי לשלוט בהמונים ולהפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים בזה בה' יתעלה? אלא ברור, ששוב, שותפותו בממסד הכמורה המסואב וקבלת משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה במשך יובל שנים, החדירה אימה ויראה לליבו מאלהי הכסף והזהב, מנעה ממנו לומר את האמת, ואף עיוורה את עיניו מלראותה.

ובמלים אחרות, צאצאי המינים עובדי האלילים לא רק מכנים את לימודי המדעים "לימודי חול", רובם המכריע והמוחץ של גדוליהם הנבערים אף רואים במדעים לימודי כפירה! כלומר, יש בדברי קאפַּח הללו התעיה וטשטוש האמת, שהרי רבים מקרב המינים, אשר המיטו עלינו את האסון הכבד שנקרא: "הדת האורתודוקסית", רבים מהם לא רק טוענים שלימודי המדעים הם "לימודי חול", הם אף שוללים את לימודי המדעים ומתארים אותם כדברי כפירה. ומכיוון שרס"ג כבר השיב להם, אניח לפניכם את דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (הקדמה, ו):

"ואם יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעֵם לנו לדעה [...] והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוביל אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם [כמו המינים וצאצאיהם מחריבי הדת] כפי שאתה רואה [...] מקצת בורי אומתנו חושבים שיש דבר כעין תנין בולע את הירח והוא הלקיון [שהירח חסר משום שתנין בולעו ופולטו חליפות] [...] ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים את הצחוק".

ואסיים בדברי קאפח במאמרו (עמ' 589):

"ומה נפלא הדימוי שלו [של רס"ג לעיל], שהאמירה שהמדעים מובילים אל הכפירה דומה לאמירה שתנין בולע את הירח. ולדבריו אפוא, על זה תקנו לנו חז"ל להודות לה' יום יום, ולומר בסדר היום 'ברוך אלהינו ברוך אדוננו ברוך בוראנו שהבדילנו מן התועים'".

ותודה לאל שהבדילנו גם מן התועים השׂכירים, כי קאפַּח נצמד להם ונישק למרדעתם.

ח. האם לדעת הרמב"ם יש צורך ללמוד גמרא?

לאור כל האמור לעיל, ברור אפוא שלדעת רבנו אין שום צורך ללמוד גמרא, אך מכיוון שהנני יודע כי רבים הם הטיפשים הוזי ההזיות אשר חכמים הם בעיניהם כאילו היו גבריאל וכתריאל, הנני נאלץ, וכנראה גם רבנו הרמב"ם נאלץ, להרחיק מלימוד הגמרא בדברים מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים, וכֹה דברי רבנו בסוף הקדמתו לספרו הגדול "משנה תורה":

"וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים [כלל חיבורי ההלכה של חז"ל] בעניין האסור והמותר הטמא והטהור [...] עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה [...] עד שיהיו כל הדינים גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה [...] כללו של דבר, שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה. [...] לפיכך קראתי שם חיבור זה: 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

רבנו למעשה מצהיר שוב ושוב שאין צורך ללמוד גמרא! ורק סכל ורשע יתעקש להכחיש זאת. כלומר: אין צורך ללמוד גמרא כי יש את משנה תורה; ושוב רבנו אומר שאין צורך ללמוד גמרא, שהרי האדם קורא בתורה-שבכתב ומיד לאחריה במשנה-תורה, וכך הוא יידע את ה"תורה-שבעל-פה כולה"; ושוב רבנו מצהיר בשלישית: "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

ובאיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו אומר כך (עמ' קלו):

"ומטרת הלומדים [כפי שהיא בימינו ברוב כוייללי המינות] איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא, המשא והמתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקוּל [=שאין בו הכרעה], ופירשוֹ [חכם] אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הֶפְכּוֹ, [אז] הוּזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית [ידיעת ההלכה] כדי להקל זכירתו. ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרֵי הוויכוחים [...] כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה [=הוויכוחים] אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים 'רבנים' ואותה יש לדרוש".

נמצא אפוא, שמטרת לימוד התלמוד הייתה ידיעת האסור והמותר בלבד, ולא דיונים וְוִיכוחים מייגעים. ובמלים אחרות, רבנו בכתיבת ספרו "משנה תורה" השלים את המפעל של חכמי האמת! כלומר, אם חכמי המשנה והתלמוד היו חיים בימינו גם הם לא היו לומדים גמרא! אלא היו משקיעים את אונם ומרצם בלימוד דבר מתוך דבר, וכמובן בלימוד המדעים שבהם אנשי הצדק זוכים לרומם את נפשם ומחשבתם, ולהכיר ולהשיג את מי-שאמר-והיה-העולם.

ויתרה מזאת, חידוד המחשבה יחד עם קניית השקפות מינות רעות ורעועות מוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, אשר יודעת לתחבל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, בעוד שבעיניה הן מטרות נכונות ואמיתיות. כגון תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול-שם-שמים חמור ביותר, ואילו לדעת צאצאי המינים מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, ויתחבלו תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת באופנים מפורשים ונחרצים, עד כדי התדרדרות אפילו לגניבה ולגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.

עוד כותב רבנו בהקדמתו למשנה-תורה, וכֹה דבריו:

"ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי [שרק מעטים מבינים את ענייניהם כראוי] [...] שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יִוָּדַע מהם הדרך הנכוחה".

כלומר, ידיעת האסור והמותר מן התלמודים כרוכה ביגיעה רבה מאד, יגיעה שרק בודדים מסוגלים ומוכשרים לה – ומכיוון שמטרת הגמרא הייתה ידיעת האסור והמותר בלבד, לאחר שרבנו כבר חיבר את משנה-תורה, לימוד הגמרא הינו יגיעה לריק ובזבוז זמן מוחלט!

ובמלים אחרות, לאחר שרבנו דלה מתוך התלמודים את כל פסקי ההלכה, וחיבר את ספרו משנה-תורה, אין עוד צורך בלימוד גמרא לרובו המכריע של העם. אלא, לדעת הרמב"ם, מיד לאחר לימוד ההלכה היומי (ואף במקביל), יישאר לאדם זמן פנוי ללמוד השקפות נכונות ומדעים, מפני שהם אלה אשר מכשירים את האדם לתכליתו הסופית בעולם שהיא ידיעת ה' כפי כוחו. וכֹה דברי הרמב"ם החד-משמעיים לתלמידוֹ ר' יוסף בן יהודה (עמ' קכו, קלו):

"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשׂיג את כל תועלתו, כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר. [...] ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרֵי הוויכוחים".

נמצא אפוא, שלימוד הגמרא עלול לכלות את ימיו של האדם לריק ללא השׂגת תועלת! ואצרף שתי הבהרות שהוסיף שם קאפח השׂכיר: "כי תכלית לימוד התלמוד לדעת רבנו היא לא ההתאמנות בפלפול ואמנות הוויכוח, אלא למען דעת מה יעשה ישראל בלבד [כמו שכבר ראינו לעיל] [עמ' קכו]. [...] כלומר, מטרת המשא והמתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה ולבירור משניות או ברייתות סתוּמוֹת, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין [עוד] צורך לעסוק בהן [עמ' קלו]".

ועוד כותב רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלד): "ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדאד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה [...]. ואל תלמֵּד אלא הלכות הרב ז"ל ותתאם אותם עם החבור, ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך, עיינו עליו במקומו. ואם תאבֵּד את הזמן בפירושין ופירושי סוגיות הגמרא ואותם הדברים אשר פטרנו מהם יֹאבַד הזמן וְתִמְעַט התועלת".

מדברי רבנו עולות כמה תובנות:

א) הרמב"ם פותח בדברים מפורשים שיש ללמוד את משנה-תורה בעל-פה! וזאת ניתן אך ורק על-ידי התמקדות מוחלטת וכמעט בלעדית בענייני ההלכה, בלימוד ספרוֹ משנה-תורה.

ב) הרמב"ם מורה שלא ללמוד שום דבר חוץ ממשנה-תורה, למעט הלכות הרי"ף, כדי לתאם אותן עם משנה-תורה, וכנראה שלימוד הלכות הרי"ף היה רווח מאד באותם הימים, ואף היה צורך גדול להוכיח את צדקת דרכו של רבנו ונאמנותו לדרכי הגאונים וכלליהם.

ג) "ואם מצאתם מחלוקת [...] עיינו עליו במקומו", נמצא שאין לעיין בגמרא אלא כדי לפתור קושיות. אך מי שיציב ואיתן בדרך האמת, היא דרכו של רבנו הרמב"ם, לא יצטרך לעורר קושיות ומחלוקות מעיקרא, כי דרכו סלולה וברורה בהירה ונהירה לפניו, מאירה באור יקרות.

ד) זאת ועוד, רבנו אומר: "ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך", כלומר, לימוד הגמרא גורם למחלוקות מיותרות ולכילוי הזמן בדיוני סרק ובוויכוחים עקרים! ובמלים אחרות, רבנו רומז ברמז עבה מאד, שלימוד הגמרא מוביל לשיבושים ולהזיות!

ואצרף לפרק זה את דברי הרמב"ם בפתיחת איגרתו לתלמידו ר' יוסף, וכֹה דבריו: "וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו [את משנה-תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורִי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק [כולל התלמוד!] פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית [ולא כלו ולא יכלו דתן ואבירם, ותמיד יהיו הוזי הזיות רשעים ארורים, אשר יתעקשו להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ולהמשיך לכלות את ימיהם בהבל ובריק, תוך שהם תובעים שיממנו את 'גאונותם', וכאילו בזכות אלילותם וטומאתם כל העולם עומד]".

ורבנו רומז בסוף דבריו לישיבות המינות הנפוצות בימינו שיושביהן מתעקשים לשגות בלימוד התלמוד ללא תכלית, שהרי רבנו כבר דלה מן התלמוד את כל ענייני ההלכה הנדרשים לאדם מישראל, ואין עוד צורך להתייגע בהפקת ההלכה מן הדיונים הארוכים והמורכבים. כל-שכן שיש סכנה גדולה מאד בלימוד התלמוד למי שלא למד מדעים והעמיק בהבנת יסודות הדת.

וביתר ביאור, אין ספק שרבנו גם הבין שהעיסוק בתלמוד ללא ידיעת השקפות נכונות, גורם לנסיגה מחשבתית חמורה מאד – כי מי שלומד את אגדות חז"ל מבלי להבין שהן משלים לעניינים עמוקים, סופו שהוא יחדיר את המאגיה למחשבתו, ויפתח לרווחה את השער לחדירת המינות והעבודה-הזרה על שלל גווניה המסנוורים והמתעתעים – שהרי היסוד לעבודה-זרה הוא האמונה בקיום המאגיה, והמאגיה מובילה בקלות לאמונות אליליות ולדמיונות שווא, אשר מדרדרים את האדם והחברה לשגות אחרי הבלי עבודה-זרה אשר לא יועילו ולא יצילו.

ודרך אגב, לא לחינם המינים וצאצאיהם בחרו לכלות את ימיהם בגמרא, שהרי מדובר בטקסט ארוך וסבוך וקשה מאד להבנה, וכך הם יוצרים את הצורך המגונה של מינוי ראשי ישיבות נושאי שכר, וכן מינוי "מלמדים" רבים שמושכים משכורות ותרומות מדי חודש בחודשו, וזאת כדי שהם "יסבירו" לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים הרבים. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לעסוק ולהתעסק בתלמוד הבבלי ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונה המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות-ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, שׂררה, מעמד, כוח כלכלי ופוליטי, ואינסוף טובות-הנאה.

***

ואחתום פרק זה בדברי רבנו בחיי בן יוסף בן פקודה שכותב בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' כד), שהמטרה העיקרית היא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע, כדי שיישאר לאדם פנאי כדי להשיג מעלה רוחנית אמיתית או כדי שיוכל לתקן מגרעת מידותית, וזה לשונו:

"ונשאל אחד החכמים על שאלה נדירה מענייני [הלכות] הגירושין, והשיב לשואלו כך: אתה השואל על מה שלא יזיקהו אי ידיעתו, האם ידעת היטב כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות ואשר אינך רשאי להתעלם מהן, עד שנתפנית להפליג בעיון בשאלות הנדירות וקושיותיהן אשר לא תרכוש בידיעתן מעלה בדתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מגרעת שבמידותיך הנפשיות? אבל אני, הריני נשבע שקיבלתי על עצמי לעיין במה ששייך לי עצמי מחובות דתי זה שלושים וחמש שנים, וידועים לך השתדלותי ואפשרויותיי בהשגת הספרים, ולא נתפניתי עד כה למה שנתפנית אתה לשאול עליו. והאריך בכך בתוכחת חמורה ובהכלמה קשה".

ט. האם מותר בימינו ללמוד גמרא?

עד עתה למדנו על-כך שאין צורך ללמוד גמרא. ברם, כמו שכבר עולה מתוך הדברים לעיל, לדעתי לא מדובר רק בעבירה אשר נובעת מבזבוז זמן, אלא בימינו מדובר גם באיסור חמור, כי לימוד הגמרא בימינו מנציח את דרכי המינות והסכלות! ומדוע? כי לצערנו, רבים מחולאיה הרעים ביותר של האסון הפרו-נוצרי שנקרא "הדת האורתודוקסית", יצאו כיציאת העגל מן האש בעקבות לימוד משובש ומסולף של הגמרא, ובעיקר בעקבות לימוד והבנת אגדות חז"ל כפשוטן, אשר מחריב את דת משה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו):

"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?

והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".

זאת ועוד, ב"מאמר תחיית המתים" רבנו מלמד, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא חלק בלתי נפרד מהשקפות המינים, ואף השער והמבוא להן! וכדברי רבנו שם: "אבל אחדים [...] מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף [...] ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם". ואפילו הפוחז מפוסייקרא הבין זאת, ולכן כתב בהשׂגתו בהלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".

ומה בימינו? רבים שוגים לחשוב שהגמרא היא תורה-שבעל-פה כפי שחמישה-חומשי-תורה הם תורה-שבכתב! ולכן הם מאמצים אל חיקם כל דעה דחויה בהשקפה או בהלכה, וכל מה שנדמה להם כנכון. ברם, אם הם היו רוצים להבין שהגמרא כלל איננה תורה-שבעל-פה אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, אז וודאי שהם היו מגיעים לתובנה החשובה שיש לסנן ולדחות דברים, בין בענייני השקפה ובין בענייני הלכה, ולא היו מגיעים לזרויות רבות.

ולא רק הלכות ודעות דחויות הם מאמצים אל חיקם כאמת אלהית צרופה, כאמור, הם מגפפים ומחבקים ומאמצים אל חיקם את כל פשטי אגדות התלמוד, וכל ההזיות המאגיות נתפשׂוֹת בעיניהם כדברי אלהים חיים, ולכן יש ללמוד מהן הלכות והשקפות מעשיות ופשטניות! כך נסללה הדרך העקושה ליצירת דת חדשה: הדת האורתודוקסית, דת חדשה בעלת מאפיינים מאגיים פרו-נוצריים, אשר שׂמה לה למטרה להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים.

סוף דבר

מי שאינו יודע מדעים ואת יסודות דתנו, ואינו מבין את דרכם ומטרתם של חז"ל אסור לו באיסור חמור וגמור ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט! לימוד התלמוד יזיק לו וישבש אותו מאד, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן תגרום לו לאמץ אל חיקו הזיות על-גבי הזיות, אשר נוגעות נגיעה ישירה ורחבה במאגיה, בהגשמה ובעבודה-זרה, וכן שאר זיופים ומרעין בישין אשר ימלאו את מוחו בהבלים ובהזיות. סופו של הלומד אפוא להשתבש ולהתטמטם, ושכלו יזוהם קשות במשׂאות שווא ובתעתועים מכל הסוגים והמינים אשר יוציאו אותו מן העולם.

לצערי, רש"י-שר"י זיהם והחדיר עמוק מאד את שיטת פרשנותו הרעה, דהיינו: עקירת פשטי מדרשי חז"ל ממקומם בספרות האגדה, והחדרתם הגסה לתוך הפרשנות למקרא; וכן פירוש אגדות חז"ל שבתלמוד באופנים פשטניים ומאגיים מובהקים – עד ששיטתו חדרה עמוק לליבו של עם-ישראל, ולכן קשה לעמֵּנו להבין ולקבל ששיטה זו היא שורש הפורענות והאלילות.

לפיכך, רבנו מורה בהקדמתו למשנה-תורה להתרחק מלימוד התלמוד, ומטרתו בזה אינה רק כדי "לחסוך לנו זמן", ולא רק כדי שלא נשתבש בפסיקת הלכה, אלא בעיקר כדי שלא נשתבש בענייני מחשבה, שלא נאמץ אל חיקנו הזיות מאגיות-פגאניות אשר מוציאות אותנו מן הדת, ומרחיקות אותנו בתכלית הריחוק מאל אמת, עד שראוי לומר על התועים בהן: "טוב להם שלא נבראו משנבראו". ולכאורה יש לתמוה, וכי יושבי הישיבות אינם יודעים ללמוד גמרא? וכי "עילויי" פוניבז' הטמאה אינם יודעים גְמָיְרֵא? וכי הם מתנענעים כחרדונים שיכורים ומסובבים גודלים לחינם? וכי הם קופצים אנה ואנה לחינם? וכי הם מלהגים אלפי מלים לחינם?

והתשובה לכולן היא: כן! לא רק שהם אינם יודעים ללמוד תלמוד, הם תועים באפֵלת הסכלות והטמטום, מגששים כעיוורים נכשלים ונחבלים, כי מי שלומד את פירוש רש"י במשך שנים, לא יעלה על הדעת שהוא יהיה חכם ונבון, ולא יעלה על הדעת שלא תחדורנה לליבו ההזיות המאגיות הפרו-נוצריות והניאו-אליליות אשר מכלות את הרוח והמחשבה. הוא אולי יהיה מפולפל למראית עין, הוא יידע אולי לתכסס תכסיסים, לעטות ארשת של חשיבות והתבוננות מעמיקה, להתבונן בגאווה מסותרת על זולתו הנחוּת לפי דמיונו, להתלהב ולהרשים כאשר הוא "מחדש חידושים", אך למעשה הוא אמן רק בדבר אחד: באומנות הוויכוח וההתעיה, שחקן במשחק תפקידים חיצוני אלילי, שמקורו הנרפשׂ בבמות כומרי הנוצרים המושחתים.

נספח: שאלות ותשובות

וכך הגיב מאן-דהו על המאמר: "יוסף קאפח הראה בקיאות מרשימה בגמרא כאשר הביא דוגמאות מהגמרא מה האמוראים היו עושים כדי להתפרנס. אם אסור ללמוד גמרא איך הוא ידע את כל הסוגיות הללו? כל גדולי ישראל פירשו את הרמב"ם, שאת ההלכה אסור ללמוד מהגמרא (אבל מותר ללמוד גמרא) וזו גם כוונת הרמב"ם. אולי כדאי לציין שדעתך היא דעת יחיד שסותרת את דעת כל גדולי ישראל מאז הרמב"ם שלמדו ולימדו גמרא. וראיתי במאמר אחר שכתבת שרב חיים מבריסק המציא שיטת לימוד כדי להרוויח יותר כסף מזה שהבחורים ילמדו יותר שעות. אבל רב חיים מבריסק בכלל היה עני. יותר מזה, אתה מוכיח עד כמה שאתה לא יודע כלום, כי הספר של רב חיים מבריסק הוא בכלל על הרמב"ם ולא על הגמרא. עדיף שלא תענה לי שאתה מבין רמב"ם יותר מרב חיים, כי יש כזה מושג ירידת הדורות. ראיתי את מה שכתבת על רש"י ולכן כתבתי לך תגובה אולי קצת פוגענית אבל אשמח אם תענה".

וכך השבתי לשואל: אשיב לשאלותיך לפי סדר הופעתן בתגובתך-שאלתך,

1) לא קראת את המאמר באופן יסודי, הסברתי היטב במאמר שהאיסור ללמוד גמרא נוגע למי שלא למד היטב את יסודות הדת ולא למד כלל מדעים, כי מי שילמד את הגמרא ללא ידיעת יסודות הדת וללא ידיעת יסודות במדעים, ייכשל וייחבל בוודאות בהשקפות מאגיות אליליות. כל-שכן וקל-וחומר שאסור ללמוד גמרא עם רש"י ותוספות, מפני שהם גם נכשלו ונחבלו בהשקפות רעות למכביר, וגם הבינו את אגדות חז"ל כפשוטן, ולכן פירושיהם מדרדרים למינות. ובמלים אחרות, אסור ליושבי הישיבות ללמוד גמרא, כל-שכן בכוייללים הפגאניים.

והמציאות מוכיחה את דבריי, ודי להתבונן בדבריהם ובמעשיהם של גדולי-גללי-האסלה וכן בתלמידיהם יושבי הישיבות הפרימיטיביים והוזי ההזיות, ההולכים אחרי התהו וההבל כולם. יתר-על-כן, גם מי שלמד מדעים ולמד את ספר המדע ובקי היטב ביסודות הדת, כך שאין חשש שהוא ייכשל בהזיות פגאניות, גם לאותו משׂכיל אין שום צורך ללמוד גמרא, וחבל על זמנו היקר, אלא-אם-כן יש לו צורך להוכיח השקפה או הלכה או לדרוש בענייני מוסר וכיו"ב.

2) לא מעניין אותי מה אמרו "גדולי ישראל" שלך. ולא רק שהם עיוותו וסילפו וזייפו את דעת רבנו, אלא שהם עיוותו, סילפו וזייפו את דת משה בכללותה, ויצרו דת פגאנית פרו-נוצרית. קצרו של דבר, מדובר במינים מרושעים והוזי הזיות אשר מחללים-שם-שמים ומתעים את עמֵּנו אחרי התהו, ואף המיטו על עמֵּנו ייסורים ואסונות בשיטותיהם ובהשקפותיהם הרעות. לכן, לא רק שאיני צריך לציין דעות של מינים מהובלים אלא את דרך האמת בלבד, אף אסור באיסור חמור לציין דעות של מינים ואפיקורוסים, אלא במטרה לתקוף ולקעקע ולהסיר תקלה ומכשול מעם-ישראל. ואינך מודע לעובדה שרבותיך הם מינים ואפיקורוסים ועובדי אלילים כולם.

ועיין בסדרת המאמרים: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", אשר פותחת צוהר לאמת.

3) לגבי הטמבל האירופי מבריסק כוונתך כנראה לפוסט שכותרתו: "שיטת בריסק – התעיה אשכנזית הרסנית", אך שם לא התייחסתי לספר מסוים אלא לשיטת לימוד הגמרא של בריסק. כמו כן, העובדה שהוא היה עני אינה מעידה על כלום, כי חיי צייקנות ועניות מרודים היא אחת מהתעיות המינים, ומטרתה לעורר הערצה כלפיהם (וכמנהג הפקירים והנזירים והכומרים הבודהיסטים), בעוד שהם שקועים בבצעם, ברדיפת הכבוד והתאוות, ובהשקפות מינות. וראה ערך שטיינמן, קנייבסקי ועוד, אשר גלגלו מאות מיליונים למשפחותיהם ולמקורביהם ולמקורבי מקורביהם, תוך שהם מציגים כלפי חוץ חזות של צניעות ועניות והסתפקות במועט.

והרחבתי בעניין זה במאמרים לא מעטים, חפש ערך קנייבסקי ושטיינמן באתר.

ולגבי ירידת הדורות ראה: "מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?".

4) ולגבי רש"י, צא ולמד. התחל במאמר: "רש"י ראש פרשני ההגשמה", די יהיה לך לקרוא את ארבעת החלקים הראשונים כדי להבין שמדובר במין ובכסיל גמור. שבוע טוב.

והנה המשך תגובת המגיב: האם יש לך מסורת על מה שאתה אומר או שכל הדברים הם פרשנות שלך? מי הרב שלך? הרמב"ם ודאי לא סבר שרש"י הוא מין, כי הוא הניח תפילין לפי שיטת רש"י בגמרא. הגאון מווילנא שהיה מקובל, למד גמרא עם רש"י. אם אתה לא למדת את הספר של רב חיים מבריסק איך אתה יכול לדבר על השיטה שלו? אתה לא מכיר אותה. הוא היה הרבה יותר חכם ממך והרבה יותר בקי ברמב"ם. נראה לי שעליך נאמר: "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל".

וכך השבתי לדבריו הללו:

למר אוריאל ליפמן ששינה את שמו ל"טמבל הזוי", אשיב על דבריך לפי סדרן:

1) המסורת שלי היא מסורת התורה-שבעל-פה שקיבל משה רבנו בהר סיני ונמסרה לנו על-ידי מעתיקי השמועה הנאמנים שבכל דור ודור. לדוגמה, שלילת הגשמות וייחוד ה' והרחקה מעבודה-זרה ועוד-ועוד יסודות שנמסרו לנו מאת משה רבנו ע"ה בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה ובמסורת חז"ל, יסודות אשר רבותיך המינים רוצצו במגפי ברזל מסומרים. ולא לחינם ה' יתברך היכה אותם מכת אכזרי בשואה הנוראה, על מינותם וכסילותם ורשעותם.

2) הרב שלי הוא הרמב"ם, אשר המשיך את דרכם של הסנהדרין וחז"ל וחכמי האמת ונביאי ישראל לדורותיהם, עד אברהם אבינו ע"ה אשר קרא לכל באי עולם: בשם ה' אל עולם!

3) רש"י לא המציא את מה שנקרא "תפילין לפי רש"י", התורה לא התחילה אצל רש"י, בדיוק כמו שהמוסלמים לא המציאו את יסוד ייחוד ה', ובדיוק כמו שהנוצרים לא המציאו את יסוד מציאות ה'. כלומר, הבָאַת טענה-ראיה שכזו לכך שהרמב"ם לא סבר שרש"י היה מין, פשוט מעוררת גיחוך אצל הנבונים, וכל-שכן כאשר הטוען אותה מאשים את זולתו בעמארצות... ועל זה נאמר: ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. אגב, הראיה שהרמב"ם כן סבר שרש"י-שר"י היה מין, נמצאת בפסקה הראשונה של הפרק הראשון בספרו מורה-הנבוכים.

4) הנבל מווילנא היה חמור מהלך, הוא האמין בכל ההזיות המאגיות-פגאניות של עובדי האלילים הקדמונים ויותר מהם, כגון כישופים ושדים ועין הרע וכל ענייני המאגיה המהובלים אשר גורמים לאדם ולאומה לנטוש את דרכי האמת, וכדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא. בנוסף לכך, הוא היה מקובל מהובל, דהיינו הוא נטה אחרי הקבלה הפגאנית שיוחסה לבר-יוחי, וזו עדות לכך שהוא גם היה מין, לא רק סכל והוזה הזיות חמורות שאין מהן תקומה.

5) אמת, לא למדתי את הספר של בריסק הטיפש, אך כן למדתי על שיטותיו, ודי במה שלמדתי כדי להבין שמדובר בכסיל גמור. כמו כן, די לי להתבונן בתלמידיו שבדורות אחריו, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואפילו ידיעת ה' וייחודו לא ידעו. קצרו של דבר, אין צורך ללמוד את כל ספרי "הברית החדשה" כדי לדעת שהיא מינות ואלילות, די להתבונן ביסודותיה.

6) שִׂנְאתי לרבותיך המינים איננה נובעת מכך שהם "חכמים" ואנכי "עם הארץ" כדבריך, אלא בגלל שהם היו מינים שחובה לשנוא אותם, והוכחתי זאת במאות רבות של ראיות, ומכיוונים שונים בהלכה ובמחשבה, והנך נמהר ופזיז להסיק מסקנות, דבר אשר מעיד על בורות.

"מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה" (מש' יח, יג). צא ולמד.

וכך הוסיף ואמר אוריאל ליפמן ששינה את שמו ל"טמבל הזוי", וזה לשונו:

הבנתי, אין לך רב ומסורת אתה ממציא הכל. אצל כל האחרונים, מה שאצלך ברור כשמש, להם ממש לא היה ברור. אם אתה בצד אחד וכל האחרונים בצד שני, אני כבר בחרתי צד. יש מחלוקת רש"י ורבינו תם איך לפרש את הגמרא לגבי סדר הפרשיות בתפילין והרמב"ם סבר כמו רש"י. אני גם חושב שמי שמסתמך על בעל אתר שהשיטות שלו הם נגד כל גדולי ישראל בכל הדורות, כי הוא המציא שיטות חדשות שעבורו הן ברורות כשמש, הוא גם משוגע.

וכך השבתי לו: מר אוריאל ליפמן, או שמא עלי לומר מר "טמבל הזוי",

אם אתה מתעקש לסבור שאין לי רב ושאין בידי מסורת, זו בעיה שלך, וזו בעיה חמורה מאד, מפני שאתה מאבד את חלקך לעולם-הבא, ואף תיכשל ותיחבל בסכלות ובהשקפות מינות בעולם-הזה. ואם אתה "בוחר צד" רק על-סמך גחמה רגשית או חינוך או הרגל, מבלי לבדוק ולחקור אחר הדברים, הרי שהנך עם הארץ גמור, ואף גרוע מעם-הארץ, שהרי הנך חכם בעיניך. ועליך להצטער מאד על-כך שאינך מסוגל לבחון דברים באופן נקי, מדעי ומושׂכל.

כמו כן, לומר על הרמב"ם שהוא "סבר כמו רש"י", זה עוול גדול מאד. מפני שזה כמו לומר שהרמב"ם סבר כמו יש"ו, שהרי שניהם האמינו במציאותו של בורא-עולם... קצרו של דבר, רצעת את מוחך להזיות מינות פגאניות ולדת שקר אורתודוקסית, והנך הולך בדרכי המינים. וכאמור, לגבי רש"י, צא ולמד. "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).

האם לדעת הרמב''ם צריך ללמוד גמרא

.pdf

הורידו את PDF • 350KB