"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!" (ש"א פרק טו).
זכורני שבעבר, בליל שבת פרשת תרומה-זכור תשפ"א, שוחחתי עם דרדעי אחד אשר ניזון מן הדרדעים השכירים בעלי המרדעות. סיפרתי לו על מאמריי בעניינו של קאפח וכיצד הוא עיוות והשחית את דת משה באצטלה של "איש אמת" ובמסכה של "הרמב"ם של ימינו". אותו דרדעי לא קיבל את דבריי, והוא תמה עלי בשאלה עקשנית: "ומה עדיף? עדיף שלא ללכת בדרכו של רבנו כלל וכלל?". כלומר, עדיף ללכת באופן מוחלט בדרכם של המינים וצאצאיהם?
ובכן, אודה כי בתחילה השאלה הטעתה אותי, שהרי ברור שעדיף להיות קרוב ככל שאפשר לדרך האמת, ואין גרוע יותר מן המינים אשר כופרים בתורה-שבעל-פה (לא בגלוי, אלא באופן מתוחכם על-ידי עיוות שיטתי של דת האמת ומסורת חז"ל), ואשר מחריבים את יסודות הדת המחשבתיים, עד כדי הפיכת ידיעת ה' וייחודו וכן את ההרחקה מעבודה-זרה – לכפירה!
ברם, ב"ה התאוששתי מן ההטעיה, והשבתי לו כך: אפילו אדם צדיק וירא שמים וסר מרע, אשר יעבוד עבודה-זרה פעם אחת בכל ימי חייו, וכי יעלה על דעתך שהוא לא ייסקל או לא ייכרת מחיי העולם-הבא? וכי קיום מצוות ואפילו זיכוי הרבים הינם תריס בפני עוון ההליכה בדרכיהם של המינים הרשעים, ובפני עוון חילול-שם-שמים בהחדרת השוחד לדת האמת?
מה יהא אפוא על קאפח השכיר, אשר הפך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים במשך יובל שנים! כמו כן, קאפח התעה רבים ללכת בדרכי המינים האירופים, ואף הכשיר לאחרים חילול-שם-שמים בהפיכתו תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ואת כל זאת הוא עשה בתחפושת של "איש אמת" אשר נאמן לדרך האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם – היש חילול-שם-שמים גדול מזה?! היש עיוות גדול מזה של דרך האמת? היש תקיעת סכין חמורה מזאת בגבה של דת משה?
ברם, הרגשתי שתשובתי לא סיפקה אותו ואף לא סיפקה אותי, והחלטתי להרהר עוד בנושא, ולהשיב לו תשובה נוספת, כדי שהדרדעים השׂכירים לא יהיו חכמים בעיניהם ויסברו שיש בידם תשובה ומפלט מיום הדין ומיום התוכחה, אשר ממהר לבוא ממה שהם מדמים.
חזרתי אפוא לביתי, ולמחרת, בהפטרה של שבת פרשת זכור, קיבלתי תשובה מוחצת!
שאול ממלא את ציווי ה' (כמעט) במלואו!
ההפטרה של שבת זכור נמצאת בספר שמואל א (פרק טו), ושם מסופר מדוע הקב"ה מאס בשאול מהיות מלך על ישראל. שמואל הנביא מצווה על שאול בשם ה', לכלות ולהחרים כליל את עמלק, וכֹה דברי שמואל (פס' ג): "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר".
כלומר, שאול נצטווה להכות ולהחרים את עמלק, ונאמר לו במפורש שלא לחמול, ולהמית את כל בני האדם ואת כל החיות והבהמות, כמו שנאמר במפורש בפסוקים. לכאורה, ציווי די פשוט, שהרי שאול לא מתבקש לצום להסתגף ולהתענות, אלא לקיים את דבר ה', ולעשות ווידוא הריגה לכל בעלי החיים, ההולכים על שתיים או על ארבע שבמחנה עמלק. ודומני שאין ציווי קל מזה, להרוג בשם ה' את האויבים והשונאים, והייתי עושה זאת בשמחה וברינה.
ומה עשה שאול? ובכן, שאול ממלא את צו ה' באופן כמעט מושלם (פס' ח–ט): "וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". כלומר, שאול מחסל את כל עמלק! מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק! למעט אחד, הוא אגג מלך עמלק. כמו כן, שאול והעם חומלים על השלל, אך לא על כל השלל, רק על השלל האיכותי, דהיינו מיטב הצאן והבקר, אך רובם הגדול והמכריע של הבהמות – הומתו כצו ה'!
והנה הפסוקים אשר מעידים על-כך שמדובר רק בחלק קטן מאד של הצאן והבקר: "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ", "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל". כלומר, מדובר רק ב"רֵאשִׁית הַחֵרֶם", ולהבדיל, גם התרומה הגדולה נקראת "ראשית" והיא רק חלק אחד מחמישים מן היבול.
לכאורה, אדם אשר מתבונן על הסיפור ויתבקש לתת ציון לשאול, יאמר לעצמו, וואלה, שאול מלך ישר ונאמן אשר ביצע את גזרת ה' ב-95%! הוא הרג את כל עמלק כצו ה': "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק"! ואיזה מלך יעשה כדבר הזה? יהרוג מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק? רק מלך אשר נאמן לה' יתעלה וסר למשמעתו באופן אשר ראוי להערכה ולהערצה!
ואפילו מעט הצאן והבקר שהוא השאיר בחיים, כפי שנראה בהמשך, שאול לא השאיר אותם כדי להרבות את עושרו וכבוד מלכותו, אלא כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולהרבות כבוד שם שמים בעולם! שהרי שאול אומר לשמואל שהוא חמל על מיטב הצאן והבקר: "לְמַעַן זְבֹחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ", ו"לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל". כלומר, שאול מתרץ שהוא השאיר מקצת מבעלי החיים, במטרה להגדיל תורה ולהאדירה! לזבוח לה' יתעלה ולרומם ולפרסם את שמו בעולם!
ובכן, אם לא הייתם מכירים את המשך העלילה, איזה ציון הייתם נותנים לשאול? ואפילו מבלי להשוות אותו לפוליטיקאים של ימינו או אפילו לרבים ממלכי ישראל ויהודה... ואם לא הייתי מכיר את המשך הסיפור הייתי נותן לשאול המלך ציון 95 בהצטיינות יתרה, לא פחות!
הפתעה מרעישה בעלילה!
ברם, המשך הסיפור הוא כמעט בלתי נתפשׂ! תדהמה מוחלטת! במקום להלל ולשבח ולפאר את שאול המלך ולתת לו ציון לשבח, הקב"ה מורה לשמואל לקרוע את מלכותו לנצח!
"וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים, וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְיָ כָּל הַלָּיְלָה". על מה ולמה הקב"ה אומר לשמואל, כי שאול המלך "שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים"? והלא שאול ביצע את כל דברי ה' בהצטיינות יתרה! ואף לא עוזרים תחנוניו של שמואל הנביא הנאמן כל הלילה! הגזירה נגזרה!
שמואל קם בבוקר והולך אל הגלגל שם שאול מתכונן להקרבת הקרבנות ולקיום המשתה והחגיגות והסעודות שהוא מכין שם לכבוד-שמים. שמואל מגיע לגלגל, ושאול מקדֵּם את פניו בשמחה: "וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַייָ הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְיָ". האם הוא לא צודק? האם שאול לא קיים את דבר ה' בהצטיינות? ובכן, שמואל רואה ששאול כל-כך בטוח בצדקת דרכו, עד שהוא רואה לנכון לפתוח את תוכחתו בלעג ברור: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?", שמואל לועג לשאול ואומר לו: "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה", ומאאא... קול הצאן הזה? שמואל רומז לשאול בעצם השאלה על הקולות הנשמעים ממחנה ישראל, קולם של מיטב הצאן והבקר שהביאו משלל עמלק. וכאמור, שאול מתרץ את מריו: חמלתו וחמלת העם על הצאן והבקר, וברצונו וברצון העם להודות לה' ולהגדיל תורה ולהאדירה...
לאחר תשובתו של שאול לשמואל, שמואל אומר לשאול: "הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֵלַי הַלָּיְלָה", ושאול המלך משיב לו: "דַּבֵּר", וכֹה דברי שמואל הנביא לשאול:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְיָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ יְיָ בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!".
שמואל אומר לשאול שאסור לו להרגיש קטן ושפל-רוח בפני העם ובזה להיכנע לדרישותיהם ולגחמותיהם. ובמלים אחרות, אסור למלך או למנהיג אמיתי להיכנע להמון בעניינים אשר נוגעים לקיום ציוויי ה' ולקידוש שם שמים. ולא כמו בימינו, כמו הרבנים השכירים הארורים, אשר מתַאמים ומתאימים את פסיקותיהם לרוח ההמון כדי לזכות באהדה פוליטית שתרומם את כבודם מעמדם שׂררתם ועושרם. אלא, יש לעמוד איתן ולנהוג בעוצמה וביושרה.
והפסוק האחרון ששמואל אומר לשאול לעיל מקפל בתוכו את תמצית עוונו החמור של שאול: " וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!". כלומר, אפילו ששאול המלך קיים את דבר ה' בהצטיינות יתרה, די בכך שהוא שגה פעם אחת ובמלחמה אחת: "וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל", ודי בזה כדי ששמואל יוכיחו תוכחה קשה ונוראה מהדהדת ומטלטלת לדורי דורות!
ומה נֹאמר על קאפח ותלמידיו השכירים למיניהם? האם כל שיעורי התורה שלהם וכל התשובות שלהם וכל ההתחסדות שלהם וכל זיכוי הרבים שלהם, האם כל זה יציל אותם ביום הדין, יום עברה ותוכחה? וכמו ששאול המלך לא נמלט מן הדין, גם הם לא יימלטו, ותוכחת ה' יתעלה תטפח על פניהם בשוטים ובעקרבים לוהטים: ולמה לא שמעתם בקול ה' ותעוטו אל השלל? ומי הוא זה אשר יעז לכזב ולומר שקאפח השכיר טוב משאול משיח ה'? והלא קאפח היה גרוע ממנו אלף מונים! שהרי שאול המלך חילל-שם-שמים פעם אחת ובדבר קטן יחסית, שהרי הוא לא חמד את הממון לקחתו לכיסו ולפאר את ביתו וכבודו, אלא הוא ביקש לחלק את השלל עם העם כולו! ואילו קאפח חילל-שם-שמים בדבר גדול מאד, שהרי לא רק שהוא נטל ממון רב לכיסו הפרטי, ובמשך חמישים שנים תמימות! ולא רק שהוא הטעה את הרבים והכשיל רבים בתורה! הוא גם נטל ממון בעבור פסיקת דינים ועבר על ארור לוקח שוחד!
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!".
"וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים. אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [אם תמשיכו לחלל-שם-שמים ולהפוך את התורה לכלי בזוי] וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
וזו גם התשובה המורחבת לאותו דרדעי נרצע אשר כל ימי חייו הולעט בגדולתו ורוממותו של קאפח ושאר הדרדעים השכירים למיניהם, ואין לו קנה מידה ויכולת להבחין בָּאמת. ולמחרת, כאשר פגשתי אותו בבית-הכנסת, שאלתי אותו בסוף התפילה, "נו, קיבלת תשובה?"... אך הוא אפילו לא שם לב שבהפטרה ישנה תשובה מכרעת ומוחצת לשאלתו וקושייתו.
ברם, טרם סיימנו להבין את חומרת עוון חילול-שם-שמים, ובהמשך נראה שעוון חילול-שם-שמים הינו כעבודה-זרה, ואין שום התנצלות ותירוץ לשאול המלך משיח ה', וכל-שכן וקל-וחומר לשועלים הנגעלים המה הרבנים השכירים למיניהם, טמאי הדעת והנפש.
תוכחתו של שמואל הנביא לקאפח ולדומיו
כאמור, שאול שומע את דבר ה', אך מצדיק את מעשיו בתירוץ של "להגדיל תורה ולהאדירה", ברם, שימו לב עתה לדברי התוכחה המאלפים והחדים של שמואל הנביא לשאול:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים! כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ".
תשובתו של שמואל הינה תוכחת-עולם לקאפח ולדומיו, האם הקב"ה חפץ בשיעורי התורה שלכם? האם הוא חפץ בכך שאתם משכימים ומעריבים לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות? האם הוא חפץ בזיכוי הרבים שלכם? בתשובות שלכם? בספרים שלכם? בתפילות שלכם?
והלא כל העולות והזבחים הללו מאוסים בעיני ה', כולם הינם נתעבים לפניו! "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים", רק לשמוע ולהקשיב לדבר ה', לא לחלל שם שמים, לא להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, לא להלל ולפאר את המינים הארורים, לא להנציח את השקר שחדר והשחית את דת משה הטהורה, לא לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, לא להצדיק עבודה-זרה ולהכשיר את ספר-האופל, לא לעוות את פסיקותיכם כדי שיתאימו לעולמם האורתודוקסי המושחת של כומרי המינות והשׂררה, לא להתעות את הרבים אחרי ההבל, ולא לכזב ולשקר ולעוות את דיני התורה כדי שיתאימו לקורדום הנתעב שבחרתם לכם.
ושמואל הנביא מוסיף משפט מחריד ומזעזע: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר", וכדי להבין את חומרת דבריו נצרף את תרגומו של יונתן שם: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא. וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר, דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִילֵּי נְבִיָּא". כלומר, חטאתו של מי שממרה ומשחית את ציוויי התורה, כחטאתו של מי שפונה לשאול את המכשפים והאטִּים עובדי האלילים; וכחטאתו של העם אשר תועה אחרי עבודה-זרה, כך חטאתו של האדם אשר גורע ומוסיף על דברי הנביאים!
נמצא, שחטאו של שאול, אשר קיים את מצות ה' "בהצטיינות יתרה", הינו כחטא של עבודה-זרה! ואם שאול, אשר עט רק על מיטב הצאן והבקר במטרה לערוך חגיגות לכל העם כולו, ולמרות זאת עונשו היה הכרתתו והכרתת זרעו מן המלוכה על ישראל... מה יהיה דינם של הרבנים השכירים? אשר חוטפים מכל הבא לידם, ועוברים על דברי תורה ודברי הנביאים, ומחללים-שם-שמים בהופכם תורת-אלהים לדת שקר מתועבת שתכליתה ההון והשׂררה.
נשים גם לב לעובדה מדהימה! שמואל הנביא מתמקד בעוון של רדיפת הבצע והשלל, ולא מזכיר במפורש את עניין עוון השארתו בחיים של אגג מלך עמלק! כלומר, עיקר עוונו של שאול היה ברדיפת הבצע ובכניעה להמון הבהמי, ועל-כך נקרעה מלכותו ממנו ומזרעו ומזרע-זרעו עד סוף כל הדורות! והנה לפניכם הפסוקים אשר מדגישים שוב ושוב את עוון רדיפת הבצע:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ? [...] וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ! [...] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".
וגם כאשר שאול מתוודה הוא כבר מבין שעיקר עוונו החמור הוא רדיפת הבצע והשלל: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם", ומעט לפני-כן נאמר ששאול המלך והעם חמלו על מיטב הצאן והבקר: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם".
והנה כמה מתוכחות הנביאים לכומרי הדת אשר עטים על השלל, ומחללים תורת אלהים:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י). "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד).
ואצרף לפרק זה גם את דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם הממון והיוקרה והכבוד והשררה והתקציבים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלו [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.
וראוי גם להביא דוגמה ומופת מעכן בן כרמי משבט יהודה, אשר עכר את עם-ישראל כולו בחללו שם אלהים חיים, ובלקחו מחרם יריחו אשר נאסר על העם לקחתו, וגרם לעונש כבד לעם-ישראל. ושימו לב מה אומר ה' ליהושע בעקבות רדיפת הבצע וחילול-שם-שמים של אדם אחד פשוט: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם" (יהו' ז, יא–יב).
ובל נשכח את גיחזי אשר נאמר לו: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מ"ב ה, כז).
הקב"ה מואס בשאול המלך
המשך תוכחתו של שמואל לשאול מזעזעת ומחרידה אף יותר: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". כלומר, שמואל אף לא מניח לשאול לשוב בתשובה, להתוודות על חטאו ולתקן את מעלליו, אלא דינו נפסק מיניה וביה: הכרתתו והכרתת זרעו משושלת המלוכה על ישראל!
שאול בכל זאת מתוודה, אך זה כבר לא עוזר לו, ואגב דברי הווידוי אנו מגלים את אחת הסיבות המרכזיות לחטאו ולפשיעתו החמורים: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם". שאול מודה שהוא למעשה פחד מהעם, העם ביקש לחם ושעשועים, ושאול לא היה מסוגל לעמוד בפניהם ולקיים את ציווי ה' כהלכתו. ובמלים אחרות, כל הרבנים השׂכירים של ימינו, אשר פוסקים לפי "רוח ההמון", ארורים מאד בעיני ה' יתעלה, וגדול עוונם מנשוא, ובמיוחד אם הם מכירים בדרך האמת וסוטים ממנה.
והנני מכיר היטב את דרכֵי הדרדעים השׂכירים, גם דרכו של קאפח וגם דרכם של אחרים, אשר מלאה וגדושה ורצופה בחששות ובפחדים. קאפח החדיר לתלמידיו השכירים את הפחד והיראה מדרך האמת, כאילו אם נלך בדרך האמת השמים ייפלו על ראשנו, ואף תירץ זאת באמתלה שהוא "בורח מן המחלוקת". וכל זה שקר וכזב! כי אסור לעמוד מנגד כאשר עם-ישראל תועה אחרי ההבל והאלילות, וחובה לזעוק ולצעוק, "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א). אך קאפח וחבר מרעיו העדיפו ומעדיפים את מנעמי השׂררה על-פני דרך האמת, ומכלים את ימיהם בחששות ובפחדים.
ומדוע הם פוחדים? הם פוחדים מאותה סיבה ששאול פחד, הם פוחדים כי הם נכנעו ליצרם הרע, כי הם עטו על השלל, והם פוחדים, פוחדים מאד, לאבד את השלל שהשיגו, ואשר אותו הם מחבקים ומגפפים ומנשקים במחשׁכים, כאשר אין איש רואה אותם... ובגלל זה הם מדברים גבוהה-גבוהה על "גדול השלום" ועד כמה "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום"... לא כי השלום באמת מעניין אותם, יהיה שלום או תהיה מלחמה: אם בשלום יכון כיסאם ומשכורותיהם ישולשלו – אז גדול השלום ואין כלי מחזיק ברכה וכו'; ואם במלחמה כיסאם יכון ומשכורותיהם ישולשלו – שתהיה מלחמה (והראיה, בשנת תשפ"ג שקדמה לטבח בשמחת-תורה תשפ"ד, הם חברו לביבי הרשע וביקשו להחריב את יסודות החברה, ואז לא שמענו מהם את המנטרה של 'גדול השלום', כי הפיכת ישראל לדיקטטורה הייתה משרתת את רדיפת הבצע שלהם, שהרי אם הם היו מצליחים תקציביהם ומשכורותיהם היו גדֵּלים מאד) – הכל לפי רוח הכסף והשׂררה הנושבת, ובעניין זה ראו: "אורתודוקסים מושחתים – נמאסתם!".
"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג).
שאול מגלה חולשה נוספת
טרם הסתיים הלימוד שלנו משאול, כי יש בו לימוד נוסף לדרכי רודפי הבצע השׂכירים למיניהם, אשר מתעים אותנו מדרך האמת ומרחיקים אותנו מכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש – כדי לקיים את השלל שהשׂיגו, ואף להרבות שלל מדי-יום-ביומו במחצבתה של דת משה העשוקה.
שאול שומע את דבר ה' אליו ואת הבשורה הקשה שה' קרע את מלכותו מעליו לדורי דורות, ולמרבה הפלא הוא לא קורע את בגדיו, הוא לא בוכה ונחרד, הוא לא מתפלש באפר, הוא לא רץ כצבי לחסל את אגג, הוא לא מוציא פקודה להמית את כל הצאן והבקר, הוא לא מבטל מיידית את כל החגיגות והמשתה, הוא לא מפזר את העם לאהליהם, כלום!! הוא עדיין מפחד מהעם! ואפילו לאחר שהוא שומע את דברי האמת מפיו של שמואל הנביא ע"ה, הוא עדיין מקיים את החגיגות ואת המשתה ואת ההוללות! להגדיל תורה ולהאדירה... כבר אמרנו?
וזאת ההוכחה ששאול לא באמת עשה למען ה' ולא במטרה להגדיל תורה ולהאדירה, כמו שהוא טען בשקר לעיל: "לְמַעַן זְבֹחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ", ו"לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל". כאן נגלית האמת במלוא עוזה, שאול עשה זאת מכיוון שהוא נטה אחרי רדיפת הבצע והתאוות, ונטייתו זו החלישה את עמידתו נגד העם, עד שהוא לא היה מסוגל לבטל את החגיגות המאוסות.
יתר-על-כן, מה שאול אומר לשמואל? הוא מבקש מהנביא שיתלווה אליו לסעודה! "וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ", ומהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! הקב"ה עתה קרע את מלכותך מעליך, ואתה טרוד בענייני גינוני שׂררה וכבוד? אתה טרוד בכך ששמואל לא יֵשב לצידך?
כלומר, שאול מלמד על חולשה נוספת אשר גורמת לחילול-שם-שמים, והיא אהבת הכבוד והשׂררה! לא רק אהבת הממון ורדיפת הבצע והתאוות, אלא גם רדיפת הכבוד והשׂררה, אשר מנעה מקאפח להודות על טעותו, ומונעת בימינו מתלמידיו השׂכירים להודות על האמת, וכמו שאומר רבנו לתלמידו ר' יוסף כאשר הוא מתאר את מידותיהם של הכומרים השכירים:
"והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסֵר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו [...] ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים".
והנה תשובתו הניצחת של שמואל הנביא לשאול, אשר העדיף את הנאת הרגע על-פני ההכרה באמת, וכֹה דברי שמואל אשר ממשיכים להדהד בפסקול ההיסטוריה של האנושות: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". כלומר, בגלל ששאול לא קיים את ציווי ה' במלואו, וחילל-שם-שמים בהמרותו את ציווי ה' המוחלט, הוא נענש בעונש הקשה והמחריד מכולם, בגירוש משפיל ונצחי ממלכות ישראל!
כדי להמחיש את קריעת המלכות משאול, מסופר שם ששאול מנסה להחזיק בכנף מעילו של שמואל ולמשוך אותו בכוח לשבת בסעודה: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".
גם לאחר הדברים הקשים הללו, והמחשת קריעת מלכותו, שאול עדיין לא קורע את בגדיו, ולא מתפלש באפר בבכי ובתחנונים, הוא עדיין ממשיך ברדיפת הכבוד והבצע, והוא עדיין מפציר בשמואל שיתלווה אליו לחגיגות ולהילולות, וזאת כדי שלא לפגום בחגיגות הניצחון על עמלק: "וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַייָ אֱלֹהֶיךָ". בסופו-של-דבר שמואל הנביא ע"ה נעתר לשאול המלך, והולך עמו בפעם האחרונה: "וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַייָ [...] וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ".
ההפטרה מסתיימת בפסוקים נחרצים אשר קמים וניצבים כנגד כל כומרי הדת השכירים למיניהם בכלל, וכנגד הדרדעים השׂכירים בעלי המרדעות בפרט, אשר מתיימרים ללכת בדרך האמת. הפסוקים הללו הינם תוכחה נצחית להם, כיצד יש לנהוג וכיצד יש להתנהג:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק [...] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ, וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְיָ בַּגִּלְגָּל".
אהובנו שמואל הנביא, הישר והנאמן, מקיים את דבר ה' יתברך ומשסף את אגג מלך עמלק. באומץ הלב, בָּעוז, בַּנחישות ובַדבקות לדבר ה' אשר מפגין שמואל הנביא – כך צריך לנהוג כל אדם בכל העניינים אשר קשורים לקידוש-שם-שמים או להסרת חילול-שם-שמים, וכך צריך לנהוג בכל העניינים אשר קשורים לענייני עבודה-זרה ולביעור השקפות המינות הכעורות.
באומץ לב, בעוז, בנחישות, בדבקות, ולא לפחד מקול עלה נידף, שמא ושמא ושמא...
ואם בשמואל הנביא ע"ה ובענייני הנאה מדברי תורה עסקינן, ראוי לחזור ולשנן את דבריו הנצחיים, הנפלאים והמופלאים, של שמואל לעם-ישראל: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְיָ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה, וַיֹּאמֶר: עֵד" (ש"א יב, ג–ה).
סוף דבר
לקראת מוצאי שבת ההיא שוחחתי שוב עם אותו דרדעי נרצע, וחזרנו לדון מעט בעניין הנדון, הוא טען בפניי טענה נוספת: "ומה אתה רוצה?", הוא אמר. "אתה עוף מוזר! כולם הולכים בדרך מסוימת ואתה הולך נגד כולם? ואפילו נגד כל הדרדעים? הייתכן כדבר הזה?".
וכך השבתי לו: וכי יש חשיבות למעמדי בעולם-הזה הזמני החולף כרוח? והלא עברו עליך כבר כמעט שבעים שנה, והנך יודע היטב כי החיים בעולם-הזה הם רוח חולף ועובר, ועוד שבעים שנה יעברו אף הם כרוח ואף אחד מאיתנו לא יהיה כאן... בדיוק באותה המהירות שעברו עליך שבעים שנה! האם יש משמעות למעמדו של האדם בעולם השפל והזמני הזה?
אלא, על חיי הנצח הנני חושב ודואג, לא על מצבי כאן, אלא על מצבי שם, ואולי כאן אני עוף מוזר, אך עדיף להיות עוף מוזר בעולם של שקר והבל ועמל ורעות-רוח, ואפילו היו ימי חיינו בו כימי חייו של מתושלח, מאשר לאבד את חיי הנצח של הנפש היקרה הזכה והברה בעולם-הבא, ואין גבול לתירוצים ולתירוצי התירוצים של הנרצעים שבוחרים לשכוח אלהים חיים.
"עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא). ולערוסי ולדומיו אוסיף: "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי" (הושע ד, ו).
ואחתום בקטע מדברי רבנו במורה (ב, כט) שם הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!
וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:
"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".
נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל. קצרו של דבר, כל מי שזכה להכיר באור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!
בתמונת שער הרשומה: הריגתו של אגג בידי שמואל הנביא, תחריט מעשה ידי גוסטב דורה.
Comments