"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' יט, לא).
"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויק' כ, כו –כז).
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
מהו מעשה האוב? ומהו מעשה הידעוני? כיצד יש להבין את פרשת שאול ובעלת האוב? ובכן, על העניינים הללו וענפיהם נלמד במאמר זה. נחל אפוא בדברי חכמים במשנה (סנהדרין ז, ז): "ובעל אוב – זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני – המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה [כלומר, מי שפונה למכשפים הללו עובר בלאו, אך אינו חייב סקילה או כרת]".
ובפירוש המשנה שם אומר רבנו כך:
"ובעל אוב – מפורסם במקרא מין ממיניו [בפרשת שאול ובעלת האוב], ואל יתערבב לך ב'דורש אל המתים', לפי שדורש אל המתים אינו עושה שום מעשה כלל אלא הוא מין ממיני ההזיות, והוא שמתענה ולן בבית הקברות ולוחש לחשים, ורואה בשנתו עתידות לפי דמיונם. ובעל אוב האמור במקרא נעשה בעשיית מעשים [כגון מקטר או מנפנף בחפצים שונים]. ויש בו מין אחר והוא שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר ומצניעים אותה ומקטרים לה והוזים בה ושומעין ממנה דברים כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל האוב. וכל מה שתראה [אצל חז"ל וכן בנביא בפרשת שאול ובעלת האוב] באמרם: 'מדבר ושומע' בעניין זה, אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שיקרה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות. ידעוני – אמרוּ: מניח עצם יַדּוּעַ בפיו והוא מדבר מאליו. ויַדּוּעַ שֵׁם עוף. ואמרוֹ כאן [במשנה]: 'מדבר' כמו שאמרנו [ לעיל, ש'אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך כמו שיקרה לבני אדם' וכו']. וכן 'מדבר משחיו', נדמה לו ששומע דברים מתחת שחיו".
ועל כל ההזיות הללו אומר רבנו בהלכות עבודה-זרה בסוף פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה וההזיות הפגאניות הללו] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו הללו אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
לאחר ההקדמה, נוסיף ונלמד לקמן על דינם של בעל האוב והידעוני ועל אופני פעולתם.
א. בעל אוב
נחל בהגדרת המצוה שבספר המצוות (לאווין ח), וכֹה דברי רבנו:
"והמצוה השמינית, האזהרה שהוזהרנו ממעשה האוב, והוא שמקטר בקטורת ידועה ועושה מעשים מסוימים, ונדמה לו שהוא שומע דיבור מתחת שחיו שעונה לְמַה שישָּׁאֵל עליו, וזה מין ממיני עבודה-זרה, והוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת' [ויק' יט, לא], ולשון ספרא: 'אוב זה פיתום המדבר משחיו' [שם]. והעובר על לאו זה במזיד – יִסָּקֵל, ואם לא נסקל – הרי זה בכָרת, ואם היה שוגג – חייב חטאת קבועה, כלומר העושה אותם המעשים בידו ומתעסק בהם בעצמו".
ובהלכות עבודה-זרה (ו, א–ב) פוסק רבנו כך:
[א] "העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון – חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה. כיצד מעשה האוב? זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפוֹ, והוא מדבר בלאט [=לוחש לחשים וממלמל בלשונו בקול נמוך] בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבוֹ על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו".
[ב] "וכן הלוקח גולגולת של מת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו, שפל [=נמוך וחלש] עד מאד, ומשיבוֹ – כל אלו מעשה אוב הן, והעושה אחד מהן נסקל".
מכל האמור לעיל עולה, שהאוב הוא מכשף הוזה-הזיות ועובד-עבודה-זרה שמתיימר ליצור קשר עם המתים, אך בשונה ממי ש"דורש אל המתים", האוב אינו מסתפק במלמול מלמולים מהובלים, אלא הוא גם עושה מעשים, כגון: מקטיר קטורת, אוחז שרביט של הדס בידו ומניפוֹ, מקטיר לגולגולות ועוד "עושה מעשים מסוימים". במעשים הללו בעל האוב מהתֵּל בשואל כאילו הוא יוצר קשר עם איזה מת, והמת משיב לו ומגלה לו את העתידות או את הנסתרות.
ב. ידעוני
נחל בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין ט):
"והמצוה התשיעית, האזהרה שהוזהרנו ממעשה הידעוני, וגם הוא מין ממיני העבודה-הזרה, והוא שלוקח עצם עוף, שמו יַדּוּעַ [=מלשון מודיע, דהיינו עוף שעצם מעצמותיו מודיעה כביכול את העתידות והנסתרות], וישים אותה בפיו ויקטר בקטורת ויאמר דברים ויעשה מעשים עד שיארע לו מצב הדומה למצב המתעלף, ותבואֵהו תרדמה וידבר עתידות [לפי דמיונו]. אמרוּ: 'ידעוני מניח עצם יַדּוּעַ בפיו והוא מדבר מאליו' [סנהדרין סה ע"ב]. ובא הלאו על עניין זה בלשון: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים' [ויק' יט, לא] [...] וחייב [...] סקילה וכרת למזיד, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ' [והמשך הפסוק: 'בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם' (ויק' כ, כז)] [...] וגם העובר על לאו זה בשוגג חייב חטאת קבועה".
ובהלכות עבודה-זרה (ו, ג) פוסק רבנו כך:
"כיצד מעשה הידעוני? מניח עצם עוף ששמו 'יַדּוּעַ' בפיו ומקטיר קטורת, ועושה מעשיות אחרות עד שיפול כנכפה [כמתעלף או כחולה במחלת הנפילה], וידבר בפיו דברים שעתידים להיות. וכל אלו מיני עבודה-זרה הן, ואזהרה שלהן מנין? שנאמר: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים' [והמשך הפסוק הוא: 'אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' (ויק' יט, לא)]".
נמצא, שהידעוני הוא מכשף הוזה-הזיות ועובד-עבודה-זרה, שמכניס לפיו עצם של עוף ומקטיר קטורת ועושה פעולות כישוף כעורות נוספות, ובעזרת כל הפעולות המוזרות הללו הוא מכניס את עצמו למצב של עילפון-חושים אשר מגביר מאד את רחישת הדמיונות וההזיות בקרבו – וכתוצאה מהשתלטות הדמיונות וההזיות על מוחו, הוא ממלמל הזיות בעניין העתידות.
ג. שאול ובעלת האוב
ובכן, רבנו אומר לעיל בפירוש המשנה (סנהדרין ז, ז): "ובעל אוב – מפורסם במקרא מין ממיניו", וברור שכוונתו לפרשת שאול ובעלת האוב, ולכן, קרוב לוודאי שלדעת רבנו כל מה שראו בעלת האוב ושאול, הכל נבע מהתעוררות כוח הדמיון שהסעיר את מוחם המעורער, וכך כותב רבנו בפירושו למשנה שם: "ובעל אוב, מפורסם במקרא [...] וכל מה שתראה באמרם 'מדבר ושומע' בעניין זה אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות". וברור שמצבו הנפשי המעורער של שאול והחרדה העצומה שאחזה בו עד שהוא פנה לעבודה-זרה, דרדרו אותו להזיות חמורות.
כך גם מסביר רלב"ג, ובעקבותיו כך אבינר מסביר את דעת הרמב"ם, וזה לשונו:
"לפי רב שמואל בר חופני גאון, בעלת האוב הייתה נוכלת שעשתה מעשה כזב והיתולים ודיברה מתוך בטנה או שהחביאה אדם שדיבר בקול נמוך ממחבוא [אוצה"ג חגיגה עמ' 2].
לפי רלב"ג היה כאן תעתוע שווא, בעלת האוב עוררה את דמיונו של שאול המלך בפעולות שעשתה עד שהוא לבדו דמיין את הכל, שכן שמואל אמר לו פעמים רבות שה' קרע את הממלכה מעליו ונתנה לרעהו, וכן שאול ראה בפועל את הצלחתו של דוד ושהשם עמו, מה שהוביל אותו לשקוע עמוק כל כך בדמיונו עד שהיה נדמה לו שהוא שומע את הדברים נאמרים כעת. [...] גם הרמב"ם סובר שכל זה מפעולות הדמיון, ללא השגה חושית כלל".
עד כאן דברי אבינר בספרו: נר באישון לילה (עמ' 76).
וכן כותב בן רבנו, ראו שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם, כז. אמנם, לפי אברבנאל היה כאן מעשה שטן, ו"שד" "שהתלבש" בדמותו של שמואל הוא זה שדיבר אל שאול (אברבנאל על הנ"ך, שם). בדומה לו סובר המלבי"ם שהייתה זו העלאה באוב ממש (מקראי קודש – מלבי"ם, שם). ודברי שני האחרונים התועים הללו הבל מהובל ואף חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.
וביתר ביאור: האמונה בקיומו של כוח מאגי שפועל באופן עצמאי, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה הללו, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).
***
אמנם, אף שזו היא הדרך הנכונה לדעתי, בעבר סברתי שניתן לבאר את דברי רבנו באופן אחֵר. הנה הדברים לפניכם, ואחל בתקציר ההתרחשויות: בתחילת הפרק נאמר ששמואל הנביא מת, ופלשתים נקבצים להילחם עם ישראל. שאול רואה את מחנה פלשתים וחרד מאד: "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (ש"א כח, ה). שאול פונה לה' אך ה' אינו עונה לו. בשלב זה בחייו, שאול כבר רחוק מאד מה': "וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ" (ש"א טז, יד), ומכאן גם תובן יראתו וחרדתו הגדולה מפלשתים. שאול בוחר לנהוג כמנהגי הגויים, והוא עובר על איסור חמור שנוגע בעבודה-זרה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ" (שם, ז). עבדיו מוצאים לו בעלת אוב בעין-דור ושאול הולך אליה כשהוא מחופש, היא איננה יודעת בתחילה שמדובר בשאול המלך.
שאול מורה לבעלת האוב להעלות את שמואל באוב והאשה נעתרת לבקשתו, וכך נאמר שם: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם, יב). שאול איננו רואה את שמואל במו עיניו, ולכן הוא שואל את האשה: "מָה רָאִית?" והאשה משיבה לשאול: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שם, יד). בשלב זה נדמה לשאול שהאשה ראתה את שמואל: "וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שם). כאן מסתיים העניין בפרשה סתומה, ללמדנו שמדובר בעניין נפרד.
בפרשה הבאה שם נאמר, ששמואל נגלה עתה גם לשאול ואומר לו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי" (שם, טו). שמואל מוסיף שה' מאס בשאול וקרע את הממלכה מידו, על-כך שלא שמע בקול ה', ועל-כך שלא השמיד והכרית את עמלק כציווי ה'. שמואל מוסיף, שמחר ה' ייתן את ישראל ביד פלשתים, ומחר שאול ובניו ימותו במלחמה עם פלשתים. בתום החיזיון הזה, פונה בעלת האוב אל שאול: "וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד" (שם, כא), כלומר, משמע שהאשה לא שמעה את דברי שמואל אל שאול.
כיצד ניתן להבין עניין זה לפי הרמב"ם? ובכן, ייתכן שכל הסיפור הזה מסופר מנקודת מבטם של שאול ובעלת האוב, ולא את שמואל ממש ראו שאול ובעלת האוב, כי אם חיזיון מאת ה' בחלום הלילה. בעלת האוב ראתה בחזיון התעתועים בדמיונה איש זקן עוטה מעיל, היא מתארת אותו לשאול, ושאול, המעורער בנפשו, מסיק שמדובר בשמואל. עתה מתחיל חזיון נוסף, חזיון נפרד לשאול, ובו שאול רואה או שומע את שמואל, ונאמר לו כפי שנאמר לו. ואם נקשה ונאמר, כיצד ייתכן שבעלת האוב או שאול יראו חזון מאת ה'? והלא שניהם היו רחוקים מאד מאת ה' יתברך? על-כך משיב הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ב, מא), וכֹה דבריו:
"אבל מה שנאמר בו 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל, ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, ובאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום, כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו, הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. [...] ולפיכך תרגמוֹ אונקלוס: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'.
וממה שהקדמנו מהכרחיוּת ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם מלאך, תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה".
עד כאן דברי רבנו. נחזור עתה לסיפור על שאול ובעלת האוב, נאמר שם: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל [...] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי" (שמואל שם, יב–יג), ותרגם שם יונתן: "וַחֲזָת אִתְּתָא יָת שְׁמוּאֵל [...] וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְשָׁאוּל מַלְאֲכָא דַּייָ חֲזֵיתִי". כלומר, האשה איננה יודעת שמדובר בשמואל, היא רואה בחזיונה את מלאך ה' ונבהלת מאד, רק לאחר ששאול מדובבה לומר לו את תיאורו, עולה בליבו של שאול שמדובר בשמואל.
חיזיון דומה מצאנו אצל אשת מנוח, שם נאמר כך: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֶל הָאִשָּׁה" (שו' יג, ג), ותרגומו: "וְאִתַּחְזִי מַלְאֲכָא דַּייָ, לְאִתְּתָא". כמו כן, גם אצל אשת מנוח נזכר שהיא רואה את מלאך האלהים: "וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר [...] וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד" (שם, ו), ותרגם שם יונתן: "וַאֲתָת אִתְּתָא, וַאֲמַרַת לְבַעְלַהּ, לְמֵימַר [...] וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאֲכָא דַּייָ, חַסִּין לַחְדָּא".
הביטויים ואופני התרגום בשני הסיפורים דומים מאד: אצל שאול ובעלת האוב נאמר: "וַתֵּרֶא", "וַחֲזָת", "אֱלֹהִים רָאִיתִי", "מַלְאֲכָא דַּייָ חֲזֵיתִי". ואצל אשת מנוח נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ", "וְאִתַּחְזִי מַלְאֲכָא דַּייָ", "וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים", "וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאֲכָא דַּייָ". עוד נקודה משותפת: בשניהם מתואר הפחד שמעורר מראה מלאך ה', אצל בעלת האוב נאמר: "וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל", ואצל אשת מנוח נאמר: "וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד".
לסיכום, ייתכן שהחזיונות שראו שאול ובעלת האוב, הם הערה מאת ה' שנאמרה בחלום: "כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום", או שנֹאמר שהם מעין בת קול "והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד". כך-או-כך, בעלת האוב לא העלתה את שמואל הנביא מן המתים, אלא ה' יתברך הוא זה שהעלה את דמותו בכוחם המדמה וההוזה של בעלת האוב ושאול, כדי לייסרם ולהבהילם, ולפי דמיונם וריחוקם מאת ה' יתברך חשבו שמדובר בשמואל הנביא.
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).
ד. דרכו של רס"ג
לרס"ג יש דרך אחרת לפרש את הסיפור על שאול ובעלת האוב, וכֹה דבריו כפי שהובאו בתוך דברי מבשר הבבלי: "כיוון שאמר הכתוב פעם ופעמיים 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל' אין לנו מפלט מלומר ששמואל חיה באמת, ולא נוכל לומר שהיא שהייתה אומרת לשאול: 'הנה הוא אומר לך כך וכך' [כדרך המדיומים הנוכלים למיניהם] ונכתב כפי שנדמה לשאול, כי אם נאמר כן, היינו אומרים כך בכל 'וַיֹּאמֶר' ובכל 'וַידַבֵּר' [שמדובר בדיבור על-ידי מתווך]" (בפירושו לתורה ויק' יט, ט).
לדעת רס"ג, שמואל קם לתחייה ודיבר עם שאול. עוד עולה מדבריו, ששמואל דיבר עם שאול ללא תיווך בעלת האוב, וכפי שנהוג בסיאנסים למיניהם. כלומר משמע מדבריו, שה' עשה נס והחייה את שמואל כדי להוכיח את שאול, לייסרו ולהבהילו. דברי רס"ג מורחבים ומבוארים, מופיעים בתוך דברי ר' אברהם בן שמואל, שכתב פירוש לנביאים (ש"א, כח), וזה לשונו:
"אמר רבנו סעדיה ז"ל: יש השואלים האם קם שמואל באמת או לא? והתשובה, כיון שאמר הכתוב פעם ופעמים 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל' אין לנו מפלט מלומר ששמואל חיה באמת, והחייהו יתברך ויתעלה כדי שיכיר שאול את גדולתו וכדי שיגיד לו דבר המדאיגו. לא המכשפה היא שהקימתו, כי לא ייחס הכתוב לאותה האשה דבר מעלייתו של שמואל, ורק אמר 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל', ואילו הייתה היא שהעלתו, היה הכתוב אומר: 'ותעל האשה את שמואל', אבל אמר שהיא אמרה: 'אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ', ואין כל המתיימר לעשות איזה דבר משיג יומרתו, וכאשר קצרה ידה מלמלא הבטחתה הקימו הבורא והראה לה אזלת ידה".
כלומר, דבר פשוט וברור הוא גם לרס"ג, שהמכשפה לא העלתה את שמואל באוב, אלא לפי רס"ג ה' עשה נס והחייה את שמואל כדי להשיג מטרות מסוימות. עוד מבאר רס"ג:
"ואם יאמר האומר: מדוע לא ביאר הכתוב שהבורא הקימו, אנו אומרים שסמך בכך על תבונתנו שאין מחריד את המת כי אם בוראו, וכשהיה שאול שומע את שמואל מדבר עמו לא הייתה האשה שם, אלא כאשר שמעה אותם מדברים זה עם זה, פירשה האשה ויצאה מאצלם ועזבתם לדבר זה עם זה, וראוי הדבר מצד המוסר לנהוג כך בכל שניים המסתודדים, וכל שכן נביא ומלך שאין להימצא ביניהם, והפסוק ביאר את פרישתה משם, והוא אמרו אחרי סיום השיחה: 'וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד' [ש"א כח, כא]".
לדעת רס"ג, הבורא יתעלה ויתרומם סמך על תבונתנו, ולכן, אל לנו להכזיב את האמון שנתן בנו הבורא: אל לנו להפנות עורף לשכלנו ולתבונתנו ולנטות אחר התהו ההבל אשר לא יועילו ולא יצילו כי תֹהו המה, ואל לנו להיכשל ולהיחבל בהזיות עובדי האלילים האילמים. בהמשך דבריו, רס"ג מוכיח מן הפסוקים, שלא בעלת האוב היא זו שהעלתה את שמואל, וכֹה דבריו:
"וממה שמוכיח שהיא רחוקה מלהחיות מתים הוא אמרה לשאול: 'וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי', כי מי שמחייה מתים לא יגור מן המוות. ועוד ממה שמראה שהיא רחוקה מלעשות דבר זה, מה שאירע לה בעת עלות שמואל, שפחדה וְחָרְדָה עד שזעקה בכל כוחה, שנאמר: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל', ומי שדרכו להחיות מתים בכל עת לא יחרד כמפני דבר שלא ראה כמותו מעולם. והנה, מתחילת הסיפור ועד סופו, גלוי וברור קוצר יד המכשפים וכן פחדה וחרדתה [...] ואם יאמר האומר, היאך אירע לשמואל צער המוות פעם שניה אחר שחיה, אין זה דבר גדול לפני ה', כי יש ביכולתו לגמלו על צערו בכך בטוב שאין לו גבול".
ולאור האופנים שנתבארה בהם לעיל פרשת שאול ובעלת האוב, אין שום קושי. ולדעת רבנו הרמב"ם אין ייסורין בלי עוון, ולא ייתכן שה' יעניש את שמואל הנביא כדי לשלם לו שכר על כך: "וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא [את מי] שחייב עונש" (ראו במורה ג, יז;כד). ובעניין שלילת ההשקפה לפיה יש ייסורין של אהבה, ראו: "האם יש ייסורים של אהבה?". קצרו של דבר, הבאתי את דעת רס"ג רק כדי להוציא מלב השוטים שיש אמת בעבודה-זרה.
ה. בעלות האוב בימינו
במורה (ג, כט), קאפח מעיר, שכל בעלי האוב והידעונים הינם שוטים או רמאים: "שיש מן המעשים הללו שהם מעשה שטות מוחלטת מצד השוטים או מעשה מִרמה מצד הרמאים העושים עצמם 'מדיום', ולא הייתה התורה צריכה להקפיד עליהם כל-כך אלמלא שיש בהם לתא דעבודה-זרה". ומדברי קאפח שאלה גדולה קמה וניצבה: איך ייתכן שהתורה "לא הייתה צריכה להקפיד עליהם [על האובות והידעונים] כל-כך [בסקילה וכרת], אלמלא שיש בהם לתא דעבודה-זרה". כלומר, אם לא היה מדובר בעבודה-זרה לא היה צריך להקפיד עליהם?
וכי מותר להתעות את ההמון אחרי התהו וההבל של הגויים? וכי מותר לגנוב ממון מן הבריות? וכי מותר להחריב את עולמם המחשבתי של המוני בית ישראל? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?
ונוסיף את דברי קאפח בתשובה (שו"ת יוסף קאפח, הלכות עבודה-זרה, סימן יח):
"שאלה: שמענו עדויות למיניהם וסיפורים רבים על סיאנסים למיניהם, וברצוננו לברר את הדבר בעליל, במישור המעשי והתורני וההגותי [=השואל מבקש תשובה מפורטת: "במישור המעשי והתורני וההגותי", ומה הוא מקבל?] תשובה: ביחס לצד הסיפורי הבל הבלים הכל הבל. [...] והדברים פשוטים וברורים. כ"ד המאחל לכם השתחררות מכל הדמיונות".
ושוב איני מבין, "ביחס לצד הסיפורי הבל הבלים הכל הבל", אך מה ביחס לעדויות? ואיך קאפח היה מסוגל לתעתע באמרוֹ ש"הדברים פשוטים וברורים" כאשר רובם המוחץ של גדולי האסלה (הנחשבים לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות ואשר המיטו עלינו שואה רוחנית ופיסית) סבורים, שיש אמת בכל ההזיות המטונפות הללו ואף בהזיות חמורות מהן?! ברור אפוא, שהוא מתחמק כמנהגו הרע מלהשיב תשובות ברורות, ולעולם הוא מטשטש את תשובותיו בענייני אמונות ודעות שפטרוניו המינים האורתודוקסים תעו ולעו בהן אחרי התהו, אם ברב ואם במעט, כי כך היא דרכם של הכומרים השׂכירים: לתעתע ולהתעות ולא לומר דברים ברורים ונחרצים פן יבולע לשׂררתם, למשכורותיהם ולשלל טובות ההנאה הבזויות מנת חלקם.
נחזור עתה לדברי אבינר בספרו "נר באישון לילה", שם הוא מסכם את תופעת המדיומים בדורות האחרונים (עמ' 181, 236):
"מדענים ואמני אשליות זיהו, מיפוי ותיארו את מאות הפעלולים הטכניים בהם השתמשו המתַקשרים [המדיומים] כדי לרמות את הפונים אליהם [עמ' 181]. [...] מתַקשרים למיניהם שטענו שביכולתם להוכיח את יכולותיהם הרוחניות הוזמנו לעמוד במבחנים מדעיים. נמצא שתחת ביקורת קפדנית הכוללת צילום וידאו מכמה זוויות ופיקוח מלווה של אמני אשליות מקצועיים כל יכולתם נעלמת. המתַקשרים נוהגים לתרץ עובדה זו בכך שנוכחותם של ספקנים מפריעה למסרים מעולמות אחרים לחדור – טענה המנטרלת כל אפשרות לבחינה ביקורתית של טענותיהם. שיטות המרמה המתוחכמות בהן משתמשים המתַקשרים על-מנת לתעתע בלקוחותיהם ומאמיניהם מצליחות לשכנע רבים כי מדובר בתופעה על-טבעית אמיתית: מחקרים שבחנו את אמונותיהם של משתתפי סיאנסים מבוימים מצאו כי כחמישית מן המשתתפים האמינו כי חזו בתופעה על-טבעית [עמ' 236]".
וקשה להבין כיצד משתתפי הסיאנסים אכן מאמינים שהם חזו בתופעה על-טבעית, ויש להניח שמי שמאמין בהבלים, שׂכלו כבר הורגל להאמין בנמנעות, כלומר בדברים שלא תעלה על הדעת אמיתתן, וכֹה דברי רבנו בעניין חומרת אחיזת העיניים, בספר-המצוות (לאווין לב):
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות ['וסובר רבנו שלא על קלות הידיים הוא לוקה, אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שווא ותפל במוחות הטיפשים והפתאים' (קאפח שם, ודבריו אלה עומדים כתוכחה קשה לדבריו לעיל, שלפיהם התורה לא הייתה צריכה להקפיד על מעשה השוטים והרמאים והמדיומים)], ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד [!], לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).
Comments