נשאלתי כך: בהלכות איסורי ביאה (כא, יג–יד) רבנו פוסק כך:
"[יג] וכן אסרו חכמים שישמש אדם מיטתו וליבו מחשב באישה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה – ואם עשה כן הבנים אינן הגונים, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדים ופושעים; [יד] וכן אמרו חכמים, שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה, או המפתֶּה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שָׁהַת אחר בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק – כל אלו הבנים היילודים מהם, הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן".
לכאורה, דברי רבנו שמעשי ההורים גורמים לבנים להיות פושעים סותרים את יסוד הבחירה שהוא עמוד התורה והמצוה, ובכך את יסודות תורתנו שקיבלנו בהר סיני, מה דעתך?
תשובה:
להבנתי ניתן להסביר בשופי, שמידותיהם הרעות של ההורים אשר באות לידי ביטוי בחוצפתם ובעזות מצחם במעשה התשמיש, ישפיעו על אופן החינוך שלהם את הילדים: בין אם בדוגמה אישית שלילית, ובין אם באופני חינוך לקויים ורעועים אשר יוציאו את הילדים לתרבות רעה. כמו כן, מי שנוהג במעשה התשמיש באופנים חצופים נעדרי יראת אלהים, חזקה היא עליו שפעולותיו אלה ישפיעו על יראת השמים בחיי היום-יום שלו, והוא יתדרדר למידות מושחתות, והמידות המושחתות הללו שדבקו בו בעקבות פעולותיו הטמאות, ישפיעו על חינוך ילדיו.
וזכורני שאמי מורתי ע"ה נהגה לדרוש: "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (איכה ד, י), על כל אותן האימהות אשר מרחמות על ילדיהן בְּמָקוֹם שנדרש חינוך תקיף למוּסר ולדרך ארץ. אותן הנשים התעצלו לייסר את בניהם או שנמנעו במכֻוון לייסרם מתוך שקיעה במידות רעות ובשל ריחוקם מבורא-עולם, וכך דרדרו את בניהם לשקוע במידות רעות. ובתור מורה ומחנך הנני רואה זאת היטב בילדים בימינו, אשר דוגמה אישית שלילית של ההורים והעדר חינוך מוציאים את הילדים לתרבות רעה אשר מדרדרת אותם לדיכאון ולחידלון ולהפרעות נפשיות חמורות.
בנוסף, לדעתי רבנו בחר לשלב את לשונותיהם המדרשיים של חז"ל כדי לאיים על בני האדם בעונש שכל הורה מפחד ממנו: שבניו ייצאו לתרבות רעה וימיטו חרפה וקלון על המשפחה. כלומר, מדובר במִשלב לשוני מדרשי אשר איננו מדויק במכֻוון כדי להרתיע את ההורים מלנהוג בעזות פנים במעשה התשמיש, דבר אשר משחית מאד את מידות האדם. נמצא, שלעתים רחוקות רבנו לא נמנע לשלב מדרשים במקום שראה שגם פשוטם עשוי להועיל לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית, וכאשר יתרוממו למושׂכלות יבינו את הדברים כפי אמיתתם.
"יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ", "כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ", "הַוֹּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל" (מש' כט, יז; י, א; יז, כה; יט, יג), ועוד.