במסכת ברכות (יג ע"ב) נאמר כך:
"תניא, סוּמכּוֹס בן יוסף אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדל"ת. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת".
ובהלכות קרית-שמע (ב, ט) רבנו פוסק כך:
"וצריך שלא לחטוף בחי"ת כדי שלא יהיה כאומר אֵי-חַד".
כלומר, לפי רבנו אין לקרוא את החי"ת בחטף, שמא "יהיה כאומר אֵי-חַד" (דהיינו אין אחד או אַיֵּה האחד, ומשמעות שניהם היא ערעור חמור על מציאותו יתעלה שמו). ולפי זה דברי חז"ל תמוהים, שהרי היה עליהם לומר שלא להפריד בין קריאת שתי ההברות! שהרי מה תועיל קריאת האות החי"ת באריכות אם הקורא את המילה "אֶחָד" הפריד בין שתי ההברות?
ברם, אם קריאת האות אל"ף במילה "אֶחָד" היא כמנהג יהודי תימן דהיינו בפתח-סגול, אין חשש לאמירת "אֵי-חד" שמשמעותו כאמור הינה ערעור חמור על מציאותו יתעלה. אלא, כל הקפידא של חכמים ע"ה הייתה על-כך שלא יהפכו את הקמץ שתחת החי"ת לחטף-קמץ, דהיינו שמירה על כללי ההגייה הנכונים ותו לא. והדבר נראה לי הגיוני מאד, שהרי אם דברי רב אשי נועדו להזהיר מֵעניין כל-כך חמור אשר נוגע להצהרה על כפירה באמיתתו יתעלה, דבריו לא היו נאמרים כדרך אגב, וחכמים ע"ה היו מרחיבים בעניין זה ומבהירים את חומרתו. יתר-על-כן, כאמור, חכמים היו מוסיפים ומדגישים שלא להפריד בין שתי ההברות כי זה העיקר.
אגב, מֵעניין זה יש ראיה מחשבתית לקריאת הסגול כפתח, שהרי קרוב לוודאי שה' יתעלה לא ייתן לנו את התורה באופן כזה שתצא ממנו תקלת מינות חמורה שמטיפה להעדר מציאותו.