פתיחת מטריה בשבת אסורה משום עשיית אהל עראי. ברם, נראה לי שאם היא פתוחה מערב שבת ראוי להתיר להשתמש בה בשבת, ואסור לסגור אותה בשבת. אולם, שימוש במטריה בשבת הפך אצל השוטים האורתודוקסים לאיסור חמור מן התורה, ולכן עדיף להימנע משום מראית עין, כי אין זה בגדר יסוד מיסודות הדת.
ויהי רצון שתרבה הדעת.
והנה ההלכות בעניין זה לפניכם (שבת סוף פרק כב):
העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי--גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת. כיצד: טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת--אם נשאר ממנה גג טפח מתוח--הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה.
אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטריסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל--שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.
כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח--הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה. וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפורקה.
כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגגה רוחב טפח--הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה: והוא, שלא תהא משולשלת מעל המיטה טפח. פקק החלון--בזמן שהוא מתוקן לכך--אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון.
כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מוקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לובשו--מותר ללובשו; ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והיה מהודק על הראש, והייתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג--אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי.
הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להיזהר כדי שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה--תולין אותה שניים, אבל אחד אסור. ואם הייתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה: שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ, ותיעשה אוהל עראי.
בגד שמכסה בו פי החבית--לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אוהל; אבל מכסה הוא, מקצת פיה. המסנן בכפיפה מצרית--לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי.
"והנה למדת שהאיסור מדרבנן הוא תליית המשמרת, לפי שהמשמרת עושה מלאכה וחייב סקילה. לפיכך איסור תלייתה ודכוותא אמרינן 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול'. אבל תליית הכוז והמצנפת וכיוצא בהן מותר, לפי שאין עושין בהן מלאכה שחייבים עליה סקילה. ולא אמרינן בכי הני 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול'. אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול ולא יסב כדרך שהוא מסב בחול - זה דבר ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול', אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה."
דוגמא שזכורה לי מהאחרונים היא שימוש במטריה בשבת. לכאורה מותר לפתוח מטריה מערב שבת ולהשתמש בה בעת הצורך. אך אם זכרוני אינו מטעני האחרונים אסרו זאת משום "עובדין דחול", שמא יבוא לפתוח את המטריה בשבת.
אולם נראה שפתיחת מטריה בשבת אסורה מדרבנן בלבד, או משום אוהל ארעי, או משום תיקון מנא, לכן לכאורה לא שייך לגזור משום "עובדין דחול".
האם יש טעמים אחרים שבגללם נאסור פתיחת מטריה מערב שבת?
ברם, לא כל הדינים שהבאת הם בכלל "עובדין דחול" רובם הם גדר וסייג לדאורייתא, ורק מיעוטם הם בגדר גזירות של חכמים שנועדו משום מראין עין בלבד. קצרו של דבר, רוב ההלכות שציינת אינן נוגעות לענייננו למרות הלשון "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", כי ברובם החשש הוא לא משום מראין עין אלא משום מלאכה דאורייתא.
מכל מקום, דומני שדבריי לעיל עומדים בעינם בעניין גדרי הדין וגדרי ההוספה עליו.
כלומר, בכל מקום שאין חשש לדברי תורה לא יעלה על הדעת להוסיף גזרה.
וגם במקום שנדמה שיש חשש, יש לבדוק אלף פעמים שלא מדובר בחשש דמיוני.
כמדומני שהלשון "עובדין דחול" היא לשון של האחרונים. אמנם רבינו כינה זאת בלשון "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול".
לדוגמא פרק ג הלכה יח: "אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה [...] ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה--אם במזיד--אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג--מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת; וכשהוא רודה--לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה."
פרק כ"א הלכה ג: "אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו רצוף".
שם הלכה ד: "חצר שנתקלקלה בימי הגשמים, מביא תבן ומרדה בה; וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל, ולא בקופה, אלא בשולי הקופה--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות".
שם הלכה יא: "המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול--שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור".
שם הלכה יז: "[...] אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין, בסודרין או בקפיפה מצרית, לא יעשה גומה, בסודר--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לשמר במשמרת. וכן אסור לתלות את המשמרת, כדרך שהוא עושה בחול--שמא יבוא לשמר".
שם הלכה כח: "סכין ומתמשין בבני מעיים בשבת--והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול".
פרק כ הלכה יט: "מי שנתלכלכה ידו בטיט--מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידיים--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה".
השאלה מה הגדר בזה. והאם רק מה שכתב רבינו הוא מה שאסור או שהדבר נתון לשינויים?
אסור משום טוחן לרסק או לחתוך דק-דק ירקות ופירות שאין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים, אולם, ירקות ופירות שאוכלים אותם חיים -- מותר לרסקם או לחתוך אותם דק-דק.
והנה לפניך פסק רבנו בהלכות שבת (ז, ה):
"המחתך את הירק מעט מעט לבשלו -- הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה".
לעניות דעתי אין שחר לשיטה ההלכתית האורתודוקסית האוסרת בשבת משום "עובדין דחול" כל מה שעולה בדמיון (כגון לגזור שקית-אוכל במספריים או להכין רסק עגבניות בפומפיה). והסיבה פשוטה, מדובר באיסור שביסודו הוא איסור דרבנן בלבד, ולכן אין להוסיף עליו שום איסור, ובכגון זה אמרו שאין לנו לגזור גזירות חדשות מדעתנו.
דומני שבהעדר סנהדרין, המקום היחיד שבו מותר להוסיף על חוקי התורה, הוא אך ורק לְדַמוֹת עניינים מחודשים לדיני תורה או לקבוע סייגים וגדרות לאיסורי תורה, וגם זה רק במקום שיש צורך גדול וכן שלל תנאים נסיבתיים נוספים, אשר אותם פירטתי בספרי: "אפיקים להרמב"ם", במאמר: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם".
ועיין הלכות שבת פרק כד שם רבנו מפרט את הדינים שאסרו משום עובדין דחול.
אגב, חיפשתי במשנה תורה ובפירוש המשנה את הביטוי: "עובדין דחול" ולא מצאתי.
יום יבוא ותרבה הדעת...
מבחינת המסקנה אתה צודק בהחלט, שיהיה בזה חילול ה' נורא.
אבל זה כל כך עצוב. דבר שהיה יכול כל כך להקל על האדם בשבת נמנע בעקבות פלפולי סרק ודקדוקי עניות...
פתיחת מטריה בשבת אסורה משום עשיית אהל עראי. ברם, נראה לי שאם היא פתוחה מערב שבת ראוי להתיר להשתמש בה בשבת, ואסור לסגור אותה בשבת. אולם, שימוש במטריה בשבת הפך אצל השוטים האורתודוקסים לאיסור חמור מן התורה, ולכן עדיף להימנע משום מראית עין, כי אין זה בגדר יסוד מיסודות הדת.
ויהי רצון שתרבה הדעת.
והנה ההלכות בעניין זה לפניכם (שבת סוף פרק כב):
העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי--גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת. כיצד: טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת--אם נשאר ממנה גג טפח מתוח--הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה.
אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטריסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל--שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.
כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח--הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה. וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפורקה.
כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגגה רוחב טפח--הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה: והוא, שלא תהא משולשלת מעל המיטה טפח. פקק החלון--בזמן שהוא מתוקן לכך--אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון.
כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מוקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לובשו--מותר ללובשו; ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והיה מהודק על הראש, והייתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג--אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי.
הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להיזהר כדי שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה--תולין אותה שניים, אבל אחד אסור. ואם הייתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה: שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ, ותיעשה אוהל עראי.
בגד שמכסה בו פי החבית--לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אוהל; אבל מכסה הוא, מקצת פיה. המסנן בכפיפה מצרית--לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי.
אכן כדבריך מארי אדיר.
וזה לשון רבנו בתשובה שו:
"והנה למדת שהאיסור מדרבנן הוא תליית המשמרת, לפי שהמשמרת עושה מלאכה וחייב סקילה. לפיכך איסור תלייתה ודכוותא אמרינן 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול'. אבל תליית הכוז והמצנפת וכיוצא בהן מותר, לפי שאין עושין בהן מלאכה שחייבים עליה סקילה. ולא אמרינן בכי הני 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול'. אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול ולא יסב כדרך שהוא מסב בחול - זה דבר ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול', אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה."
דוגמא שזכורה לי מהאחרונים היא שימוש במטריה בשבת. לכאורה מותר לפתוח מטריה מערב שבת ולהשתמש בה בעת הצורך. אך אם זכרוני אינו מטעני האחרונים אסרו זאת משום "עובדין דחול", שמא יבוא לפתוח את המטריה בשבת.
אולם נראה שפתיחת מטריה בשבת אסורה מדרבנן בלבד, או משום אוהל ארעי, או משום תיקון מנא, לכן לכאורה לא שייך לגזור משום "עובדין דחול".
האם יש טעמים אחרים שבגללם נאסור פתיחת מטריה מערב שבת?
תודה לך נאור על ההרחבה החשובה.
ברם, לא כל הדינים שהבאת הם בכלל "עובדין דחול" רובם הם גדר וסייג לדאורייתא, ורק מיעוטם הם בגדר גזירות של חכמים שנועדו משום מראין עין בלבד. קצרו של דבר, רוב ההלכות שציינת אינן נוגעות לענייננו למרות הלשון "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", כי ברובם החשש הוא לא משום מראין עין אלא משום מלאכה דאורייתא.
מכל מקום, דומני שדבריי לעיל עומדים בעינם בעניין גדרי הדין וגדרי ההוספה עליו.
כלומר, בכל מקום שאין חשש לדברי תורה לא יעלה על הדעת להוסיף גזרה.
וגם במקום שנדמה שיש חשש, יש לבדוק אלף פעמים שלא מדובר בחשש דמיוני.
כמדומני שהלשון "עובדין דחול" היא לשון של האחרונים. אמנם רבינו כינה זאת בלשון "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול".
לדוגמא פרק ג הלכה יח: "אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה [...] ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה--אם במזיד--אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג--מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת; וכשהוא רודה--לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה."
פרק כ"א הלכה ג: "אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו רצוף".
שם הלכה ד: "חצר שנתקלקלה בימי הגשמים, מביא תבן ומרדה בה; וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל, ולא בקופה, אלא בשולי הקופה--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות".
שם הלכה יא: "המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול--שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור".
שם הלכה יז: "[...] אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין, בסודרין או בקפיפה מצרית, לא יעשה גומה, בסודר--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לשמר במשמרת. וכן אסור לתלות את המשמרת, כדרך שהוא עושה בחול--שמא יבוא לשמר".
שם הלכה כח: "סכין ומתמשין בבני מעיים בשבת--והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול".
פרק כ הלכה יט: "מי שנתלכלכה ידו בטיט--מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידיים--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה".
השאלה מה הגדר בזה. והאם רק מה שכתב רבינו הוא מה שאסור או שהדבר נתון לשינויים?
אסור משום טוחן לרסק או לחתוך דק-דק ירקות ופירות שאין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים, אולם, ירקות ופירות שאוכלים אותם חיים -- מותר לרסקם או לחתוך אותם דק-דק.
והנה לפניך פסק רבנו בהלכות שבת (ז, ה):
"המחתך את הירק מעט מעט לבשלו -- הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה".
סליחה על הבורות אך חשבתי שאסור לרסק עגבניות בפומפייה משום מלאכת טוחן. (כך נאמר לי פעם ולא יצא לי לבדוק זאת)
לעניות דעתי אין שחר לשיטה ההלכתית האורתודוקסית האוסרת בשבת משום "עובדין דחול" כל מה שעולה בדמיון (כגון לגזור שקית-אוכל במספריים או להכין רסק עגבניות בפומפיה). והסיבה פשוטה, מדובר באיסור שביסודו הוא איסור דרבנן בלבד, ולכן אין להוסיף עליו שום איסור, ובכגון זה אמרו שאין לנו לגזור גזירות חדשות מדעתנו.
דומני שבהעדר סנהדרין, המקום היחיד שבו מותר להוסיף על חוקי התורה, הוא אך ורק לְדַמוֹת עניינים מחודשים לדיני תורה או לקבוע סייגים וגדרות לאיסורי תורה, וגם זה רק במקום שיש צורך גדול וכן שלל תנאים נסיבתיים נוספים, אשר אותם פירטתי בספרי: "אפיקים להרמב"ם", במאמר: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם".
ועיין הלכות שבת פרק כד שם רבנו מפרט את הדינים שאסרו משום עובדין דחול.
אגב, חיפשתי במשנה תורה ובפירוש המשנה את הביטוי: "עובדין דחול" ולא מצאתי.