תחנון ונטייה למשאלו

בהלכות תפילה (ה, טו-טז) פוסק רבנו כך:

"כריעה האמורה בכל מקום - על ברכיים, קידה - על אפיים, השתחוויה - זו פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה, ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע, אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר".

זאת ועוד, נראה שיש להוסיף גם לקידה וגם להשתחוויה הטיה מעט של הגוף, וכך פוסק רבנו בהלכות תפילה (ט, ה):

"ואחר שישלים כל התפילה, יישב ויפול על פניו, ויטה מעט הוא וכל הציבור, ויתחנן והוא נופל, ויישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם מיושב".

אולם, הואיל והלכה זו היא עניין ששייך למנהג שאין בו הכרעה -- אין להחמיר בו, כל-שכן שאם אדם יקוד או ישתחווה על-גבי שטיחון, הוא יהיה מן המתמיהין, ואסור לו לאדם להיות מן המתמיהין, אלא-אם-כן מדובר בביעור עבודה-זרה וכיו"ב או בקיום מצוה מן המצוות.

אמנם, זכורני שר' שלום עוואד ז"ל סיפר לי על אביו מָרי דאוד עוואד ז"ל שהיה לו שטיחון צמוד בבית-הכנסת, והיה פורס אותו על הארץ בעת נפילת פנים, ונופל ומשתטח על פניו תוך שהוא נוטה מעט לצידו השמאלי וידו השמאלית אוחזת בראשו. אגב, איני יודע מדוע הוא הקפיד על-כך שהרי הוא היה בגדר אדם חשוב, דהיינו תלמיד חכמים שהנהיג קהילה עשרות שנים.

אך כאמור, מי שישתטח היום, ואפילו יקוד על ברכיו -- ייראה מן המתמיהין. ולכן, די להטות את גופו ככל יכולתו והוא מיושב, ויכוון את ליבו לאביו שבשמים, ויתחנן אליו בלב נשבר ונדכה.

וזה העיקר: לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

האם כבר הגעת למעלה כל-כך גבוהה שהנך רשאי להעסיק את עצמך בשאלות הללו? לא נראה לי.

אגב, האם הנך יודע מי הוא הלוחם האמיץ לפני ה'?

רבים כמותך שמים תפארת לראשם אך בפועל רחוקים מלזכות בתואר כלשהו, בו-בזמן מתעסקים בדברים שהינם בתחתית סדר העדיפויות.

במצג השווא הזה הנך פוגע באנשים אשר נלחמים שנים ושואפים להגיע למעלה שאתה מציג עצמך כהולך בה; בו-בזמן שואל שאלות אשר פוגעות בנו, ומדוע? כי אנחנו מאותם השאפתניים ואתה מתעתע כאילו ככה ראוי ללוחם אמיץ לנהוג וכאילו זה בראש סדר העדיפויות ואינה אלא התחסדות מתעתעת.