שומע תפילה

מדוע צורך של אדם להתפלל גורם לתפילה להיות חסרת ערך?

מדוע תשוקה של אדם להידבק בבוראו הינה נטולת כל חשיבות?

ואיך ניתן להעלות על הדעת שאדם שמתפלל לה' בלב נשבר ונדכה עובד את עצמו? והדברים הללו גובלים בכפירה בתורה, אם לא כפירה גופה.

אדם שמתפלל לה' לא רק מתוך חובה, אלא גם מתוך אהבה ורצון לקשור את עצמו רגשית ומחשבתית לבורא עולם, תפילתו עדיפה ורצויה וטובה ומקובלת אלף מונים ממי שמתפלל רק כי תפילתו חובה, ומזאת הזהירו חז"ל באמרם: "מצות אנשים מלומדה", וגדולה מזאת, כבר הנביאים הקדושים הזהירו מכך:

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. יד לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג-יד).

אתה יכול לבקש כל מה שתרצה מאלהים, ואין בכך שום גנאי ופחיתות, להיפך, לצד ההשתדלות, הנך משליך את יהבך על ה' יתעלה, ובוטח בו ונשען עליו. אינך הופך את אלהים לכלי או למכשיר חלילה, וכי בן שמבקש דבר מה מאביו הופך אותו לכלי או למכשיר? כל-שכן כאשר אנחנו מתפללים לאבינו שבשמים.

ואם אתה שואל אותי שאלה כאן בפורום, והנני משקיע ומשיב לך, האם בזאת אתה הופך אותי לכלי ולמכשיר? האם בהכרח יש לתאר זאת כאינטראקציה בזויה?

כמו כן, אינך משפיע על אלהים, אתה משפיע על מצבך הרוחני לפניו, ושמא בזכות הכנעת לבך ותחינתך לפניו, תהיה ראוי שבקשותיך ייענו. ועניין זה מופיע רבות בתורה בנביאים ובכתובים, ומי שמכחיש זאת, יהיה גדול בעיני עצמו או בעיני אחרים ככל שיהיה, כופר בדברים מפורשים שנאמרו בתורה בנביאים ובכתובים.

וכן! לצד ההשתדלות אתה מחויב להרים עיניך לשמים ולהתחנן לבורא עולם שירפא אותך! מדוע זה כל-כך קשה להבין? וכי חזקיה לא עשה כן? וכי הנביא לא אמר לו שתפילתו נענתה והוסיפו לו חמש-עשרה שנה? (ראה יש' לח).

כמו כן, איך אפשר לומר שאדם אשר מרגיש צורך רגשי או רוחני לעבוד את ה', הוא עובד את עצמו או את האינטלקט שלו? וכי אנחנו לא מחויבים לאהוב את ה'? וכי אדם שאוהב את בוראו לא ירגיש צורך רגשי וגם צורך רוחני להידבק בו?

מה השוטות הזו?!

ויודע אני היטב מאין נובעים המים הרעים האלה.

ומי שעבד את עצמו הוא ישעיה אחר ימח שמו וזכרו, אשר הפך את שכלו לאלהות.

רב אדיר יקר

האם העובדות ההיסטוריות שהבאתי לגבי התפתחותה של תפילת החובה הן טעות? או שקר? ואם אכן כן, אתכם הסליחה והמחילה.

ולעניין התפילה, אשאל אותך שאלה, מה ערכה של אותה תפילה, שהאדם מרגיש צורך להתפלל אותה? אם אדם מרגיש צורך להתפלל מתוך דחף נפשי שלו, ולא משנה מה הניעו אותו הדחף, כאשר אדם זה התפלל, אתה בטוח שהוא לא עבד את עצמו? את נפשו? את מהוויו?

האם אדם זה התפלל כי הוא הינו מצווה להתפלל תפילת חובה, או שמא הוא התפלל להרווחת נפשו? האם אין הבדל תהומי בין אותו אדם שמתפלל כי חובה עליו להתפלל, הרי הוא מצווה, לבין אותו אדם שמרגיש צורך להתפלל לאלוהיו?

זאת הסיבה שאני אישית אינני מבקש דבר מאלוהים, לא היה עולה על דעתי לבקש דבר! ואם אני מבקש רפואה בתפילה, זה רק משום שכך הוכתב לי לומר.

הרי לא משנה מה תהייה בקשתי, גם הנעלה ביותר שניתן להעלותה על הדעת, ברגע שאני מבקש, אני הופך את אלוהים לכלי, למכשיר, לאמצעי בישבילי!

ואני עלול להעלות על דעתי, שיש בכוחי, ובכנות תפילתי, היכולת להשפיע על אלוהים לטובתי!

מה עוד אפשר לבקש מאלוהים אשר נתן לך חיים ותבונה? האם לא די בכך?

אלוהים נתן לאדם תבונה ללמוד רפואה כדי לרפא מחלות, ואני משתמש בתבונתם של רופאים, האם הנך חושב שבמקרה מצער של מחלה קשה לא עלינו, עלי להרים את עיני לשמיים בלב שבור, ולבקש מברוך הוא שיירפא אותי?! או שישים תחת ידי רופאים אמיתיים וטובים? ברצינות! האם באמת הנך מצפה ממני להאמין שיש ביכולתי

להשפיע על מי שאמר והיה העולם?! אני ה" לא שניתי!

איך אפשר לבקש ממני לבקש מברוך הוא שיעשה עבורי נס? שיתערב במחלתי וישנה את הדיאגנוזה?!

לאדם יש צורך לאכול ולשתות כי אם לא הוא עלול למות, הוא יכול לרצות לא לחיות, ולצום עד מוות, אבל לאכול ולשתות זהו צורך של האדם, אם אדם מרגיש צורך אמוני נפשי אינטלקטואלי לעבוד את ה", הוא עובד את האינטלקט שלו, את נפשו, את צרכיו. והוא איננו מקיים מצווה! האם אני טועה?

תודה

דניאל,

טעות בידך, התפילה היא חובה מן התורה (תפילה אחת ביום), ומי שתיקן אותה היו אנשי כנסת הגדולה, וביניהם גם נביאים, מאות שנים לפני רבן יוחנן בן זכאי. רק ברכת המינים נוספה לאחר מכן בזמן שציינת.

כמו כן, התפילה היא חלק חשוב מאד מדרכה של תורה ועל כך אנו לומדים במקומות רבים בתורה, בנביאים, ובכתובים.

זאת ועוד, רבנו אינו מותח ביקורת על עצם התפילה כפי שעולה מדבריך, אלא על התפילה שיוצרת מלב טמא ומשוקץ: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", וכן: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יעזבו לו", ועוד.

אך התפילה הזכה והברה היוצאת מלב נשבר ונדכה, או אפילו מלב נכנע לפני בורא עולם, הינה תפילה מאד רצויה ואף חובה.

ואיני יודע מי התיר לך לומר דברים כאלה על מצות התפילה, או שמא...

בידידות,

אדיר

שלום וברכה לכולם

אותה תפילה, שאנו מכירים כתפילת קבע ותפילת חובה המגובשת בסידור, אין לה בכלל שורש במקרא.

ראשית תקופת התגבשותה היא בדור שאחרי החורבן, כשנדרש תחליף לעבודת ה"

הקבועה שבמקדש, וסופו של הגיבוש הזה מאוחר מאד, אבל קווי היסוד של התפילה הקבועה, כפי שאנחנו מכירים אותה, הונחו בקרב תלמידיו ותלמדי תלמידיו של ריב"ז ביבנה.

בדורות הראשונים שאחרי החורבן, על שמונה עשרה אנו יודעים שהיא "הוסדרה" כדור לאחר החורבן.

את כל עומק דעתו על מהות התפילה, גילה הרמב"ם באחד הפרקים האחרונים של המורה (ח"ג פנ""א) בדברים הנשגבים: שתכלית התפילה, כתכלית כל המצוות, שיהיה האדם, "כאילו מתעסק בה" ית" ולא בעסקי עולם"

מי שאיננו עובד אלילים, אלא עובד את מי שאמר והיה העולם, את מי שאינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, לא יעלה על דעתו, שהוא יכול לומר את שבחי אדוניו, או שהוא צריך למסור לו אינפורמציה על צרכיו, ואין צריך לומר, שלא יתכוון "להשפיע" כביכול, על השם יתברך, רעיון אשר רק תמימות בעליו מצילה אותו מלהיות חירוף וגידוף.

מדוע אין תפילה, ולפעמים אף תפילתם של צדיקים ישרים ותמימים, נענית?

והתשובה היא: אין תפילה שאינה נענית! מאחר שאין התפילה, אלא ביטוי למגמתו של המתפלל לעבוד את ה", הרי עצם התפילה הזאת, היא, היא, השגת מגמתה!לשון אחר, "תפילה נענית" היא טאואולוגיה, ו"תפילה שלא נענתה" היא מושג הסותר את עצמו, בדומה למשולש שאין לו שלוש צלעות.

במה דברים אמורים? במתפלל בכוונה, זאת אומרת, בכוונה האמונית של עבודת ה"

"קרוב ה" לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", ואילו המתפלל בלא כוונה, זאת אומרת, בכוונה של הפקת "תועלת" מתפילתו, עלול להתאכזב, ויתקיים בו "והתקצף וקלל במלכו (של עולם) ובאלוהיו"(ישע" ח, כ"א).

שבת שלום ומבורך וחודש טוב לכולם

א) יצחק אבינו התחייב להודות ולהלל לה' לאחר שהוא יזכה לבן או לבנים. כלומר, יצחק אבינו התחייב לייחס את התשועה אך ורק לה' ולהישאר בענוותנותו ובהכנעתו וביראת השמים שלו ובתודתו הגמורה והמוחלטת לבורא עולם.

ב) שהוא יכניע את נפשו ומידותיו ויהיה ראוי שהקב"ה ישמע לתפילתו ויושיעו.

ג) הנה לפניך קטע קצר יחסית מתוך מאמרי על רש"י (חלק לט):

וברור לכל מעיין בר-דעת כי כל מטרת המדרשים הללו היא לחזק את חיי הקהילה היהודיים; לחזק את עבודת ה' בבתי-הכנסיות; לחזק את אהבת הרעים ודיבוק החברים; לחזק את לימוד התורה אשר פורח בדרך-כלל במסגרות של בתי המדרשות; לחזק ולעודד את בני האדם לעבוד את ה', כי רוב בני האדם זקוקים כל העת לחיזוקים חברתיים כדי לעבוד את ה'; וכן לקרוא יחדיו בשם ה' אל עולם, כי רק בקהל גדול מתפרסם שמו של ה' יתעלה ויתרומם.

זאת ועוד, עת הרצון האמיתית היא כאשר הציבור מתכנס לבית-הכנסת, מתפעל מקיבוץ בני האדם יחדיו לעבודת ה', וקורא בעוז בשם ה' אל עולם! כי רוב בני האדם עשויים להכניע את לבם לפני בורא-עולם רק לאחר שהם יטרחו לבוא לבית-הכנסת, ושם הם ישמעו דברי חכמה וכיבושין, ויתבוננו באנשי האמונה הישרים אשר בוכים זועקים ומתחננים לה' יתעלה – "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויק' כו, מא). כך לפי דעתי יש להבין את דברי רשב"י בתלמוד, וכך יש להבין את דברי דוד המלך, אשר במקורם כלל אינם עוסקים בתפילה במניין, אלא, דוד המלך התכוון לומר בפסוקו: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן", שאנשי העלייה, הקרובים לפני ה' יתעלה, תפילתם תמיד רצויה לפניו כי לבם טהור ורוחם שפלה.

וראיה גדולה יש לנו מתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בישעיה (מט, ח): "כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ", וכך הוא מתרגם שם: "כִּדנָן אֲמַר יְיָ, בְּעִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא מְקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן, וּביוֹם עָקָא אֲנָא מְקִים פֻּרקָן וּסעֵיד לְכוֹן". הראינו לדעת, כי "עת הרצון" היא ההליכה במשמעתו של ה', ובמלים אחרות, הכנעת הלב ותשובה שלמה לפניו.

וכך גם יש להבין את פסק רבנו: "שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית-הכנסת". כלומר, דווקא בבית-הכנסת: כאשר האדם מתחזק בעבודת ה', כאשר הוא מתחזק בלימוד התורה וידיעת ה' יתעלה, כאשר הוא מחזק את נפשו לדבוק באהבה בה' יתברך, כאשר הוא פועל יחד עם חבריו לקדש שם שמים, וכאשר הוא מכניע את לבו לה' יתעלה לאור הידיעות והרשמים שהוא לומד וחוֹוֶה – אז, קרוב לוודאי, שהצמא לעבוד את ה' באמת, אכן יצליח בשאיפתו הטהורה, לבו ייכנע לפני בורא-עולם, ותפילתו תתקבל.

אנא ראו את קטע מתוך מה שכתבתי במאמרי על רש"י (חלק לא):

במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך:

"אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם-הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". ורש"י פירש שם כך: "זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה [...] ואמרינן בברכות ירושלמי [א, א]: 'מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג'. אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

ובירושלמי שם נאמר כך: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". כלומר, כאשר המלך יצא לראות מה אוהבו מבקש מצא שאוהבו הרחיק נפשו ממנו, וכאשר ראה המלך שכך הוא הדבר, התרחק המלך מאוהבו ולא מילא את רצונו. וכל מטרת הירושלמי לעיל היא ללמד את האדם, שיתפלל לה' באמת ובלבב שלם, מתוך הכנעה ויראה ואהבה להקדוש-ברוך-הוא. ולשם כך, על האדם להזכיר את הגאולה הגדולה שה' עשה לנו במצרים והוציאנו מבית עבדים, כדי שייזכר בימי העבדות ויכניע את לבו.

זאת ועוד, ישנה חשיבות מיוחדת לזכירת יציאת מצרים, מפני שהיא מעוררת את האדם למידת הענווה ושפלות הרוח אשר מובילות להכנעת הלב לפני בורא-עולם, וכֹה דברי במורה (ג, מג) בעניין הלקח המוסרי והמידותי של זכירת יציאת מצרים אשר מובילה למידת הענווה ולשפלות הרוח ולהכנעת הלב:

"והמידות [הנלמדות מחג הפסח], הם, שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושׂג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו". ודברים דומים רבנו כותב במורה במקום אחֵר (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה: 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' [דב' ה, יד; טז, יב]".

וזו מטרת סמיכת הגאולה לתפילה, כדי שייכנע לבנו ותשפל רוחנו מגבהותה, ואז נצליח לעמוד לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה אך שלם וטהור, ולא חלילה מתוך גסות רוח ותביעת צרכים, כאילו מגיע לנו בצדקתנו לקבל את השפע מאת ה' יתברך.

והנה דברי רס"ג בפירושו לתורה (כה, א) על אופני התפילה הרצויה לפני ה' יתעלה:

"ויעתר [יצחק], ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם" וכו'. ודברים דומים כתב בהקדמתו לתהלים (עמ' כג–כד): "וכיוון שהמטרה המכוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם [=לבני האדם] חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו".

נמצא אפוא, כי מטרתה המרכזית של התפילה היא, שנזכור את חולשתנו ומיעוט יכולתנו ושאנחנו זקוקים כל העת לה' יתעלה, וכל זאת כדי שהזכירה הזו תעורר אותנו להיכנע ולהשפיל עצמנו לפניו, ואז נקבל עלינו לקיים את ציווייו ואזהרותיו. ובמלים אחרות, תכלית התפילה אינה בקשת צרכים ומילוי תביעות אלא קיום הציוויים והאזהרות!

ברם, בניגוד לתפישתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית אנוכית ואינטרסנטית, שהרי רש"י מפרש את המשל שבירושלמי באופן שונה לחלוטין ממה שהסברנו לעיל, וזה לשונו: "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

כלומר, על האדם "לשחד" את הקב"ה בתפילתו – "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו", ואז, כאשר הקב"ה מתפתה לשמוע את התושבחות והקילוסין, אז לפי רש"י על האדם להכות על הברזל בעודו חם: "ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

והוראותיו בפירושו מתאימות לשנוררים למיניהם אשר מכרכרים סביב הגבירים, כיצד עליהם להתקרב ולרצות את הגביר בשירים ובתשבחות וקילוסין, וכאשר הגביר מתפתה להתקרב למבקש התרומה, רק אז עליו לבקש את צרכיו, ולפי רש"י אף עליו לתבוע אותם!

ופירושו זה מבטא סכלות, טמטום, גאווה, עזות מצח, אנוכיות, ואף הגשמה: סכלות – מפני שהוא סבור שתכלית התפילה היא השגת הצרכים, בעוד שמטרתה המרכזית היא הכנעת הלב לפני ה' יתעלה; טמטום – מפני שהוא לא הבין ולא ידע את מטרת זכירת יציאת מצרים, וסבר שהינה ככל סוגי השבחים והקילוסין, ואין מטרתה אלא הכנעת הלב והשפלת הרוח; גאווה – מפני שהוא סבר שיש בכוחו של אדם לפתות את הקב"ה בתפילה; עזות מצח – מפני שהוא סבר שיש לאדם הצדקה לתבוע את צרכיו מהקב"ה; אנוכיות – מפני שכל מחשבתו סובבת סביב צרכיו וכיצד הוא משיג את מאווייו; והגשמה – מפני שהוא סבר שהקב"ה דומה לבשר ודם שניתן לפתות אותו בדברים ולערער כביכול את שיקול דעתו.

ויש שם עוד בעניינו של רש"י ושיטתו השגויה בהבנת מהות התפילה.