הערתו של ר' נאור בעניין ההקפות דהיינו שהן מנהג קבלי, מהווה סיבה נוספת וחשובה, ואולי אף מרכזית, לבער אותן, במסגרת החובה לבער עבודה-זרה מקרב עם-ישראל, וכן הזיות והוללות וביזיון לספרי התורה המרחיקים אותנו מדרך האמת.
תלמיד משה היקר, תרשה לי לציין מספר נקודות שיבארו נושא זה.
רבנו כותב שהשמחה מצוה רבה היא עד מאוד וכו', אולם דוקא שמחה של מצוה ולא של הוללות וסכלות. כך שלהתחבט בשאלה מה תהיה דעתו של רבנו בנושא זה מיותרת לחלוטין, כי המציאות מורה אחרת. מן הסתם שלפני מאתים ושלש מאות שנה לא היה מה שיש היום, אבל זה לא משנה הרבה.
לדוגמא אתמול ביקרתי אצל גיסי והוא סיפר לי שבהקפות של הבוקר הם שתו לשוכרה ושמחו עד מאוד בשמחת "התורה". כשהגיע לבית בשתים בצהרים, גילה שמשפחתו כבר סעדה את סעודת החג. הוא היה שיכור לגמרי, אכל מעט ומיד "נשפך" בשינה. בערב עדיין הרחתי מפיו את ריח האלכוהול. ואציין שמדובר ב"בן תורה" מיושב. בנוסף, הרב של בית הכנסת שלהם קבע מנחה בחמש וחצי. בחמש וארבעים הגיע הבן שלו והודיע ש"אבא צריך עוד קצת לנוח" (מהשתיה של הבוקר), לכן הם עשו הקפות קודם התפילה, והתפללו מנחה בשש וחצי.
* כמדומני שחז"ל אסרו ריקודים ומחיאת כף ביום טוב, ולא שנא שמיני עצרת משאר ימים טובים.
* כיום ההקפות בנויות ע"פ הקבלה, שבע הקפות כנגד שבע ספירות תחתונות (או משהו כזה), כל הקפה חוזרים כמו מנטרה על אותו נוסח ומוסיפים תפילה הכוללת הזיות ומושגים רבים מהקבלה.
*גם הקדמונים ציינו את השמחה שבסיום התורה על ידי פיוטים מיוחדים ותו לא.
אני מניח שהוא לא היה אומר מאומה מעבר למה שהוא הורה במשנה תורה.
ואין הבדל בין ישראל לבין הגולה.
כלומר, אין לקיים את כל ההקפות ולומר את הפיוטים אשר מלאית בתארים ואף במינות (לדוגמה, הפיוט "אנא משה רחימא" שיש בו פנייה ותחינה מפורשת למשה רבנו), וחלילה לטלטל את ספרי התורה כאילו היו משחקי ילדים.
כמובן, שאין לאכול בבית-הכנסת (אלא אם כן התנו מראש שיאכלו בו), ואין לשתות שתייה חריפה בשום מצב, ואין לשבת גברים ונשים יחדיו ולהפוך את הסעודה לישיבה של קלות דעת ופריצות.
ועדיף להתפלל ולסיים מוקדם וכל אחד ילך לביתו ויאכל עם בניו וביתו.
וכך יוכלו לנוח ולהגיע לפני תפילת מנחה בשעה או שעתיים ללימוד תורה.
1) מורי אדיר, האם אתה חושב שבקשר לשמחת תורה יתכן שאם הרמב"ם היה חי היום הוא היה מיישם את אותה פסיכולוגיה של הדת על הרגלים דתיים מושרשים של ההמונים היהודים של היום באותו אופן בו התורה סיפקה באופן מציאותי את צורכי ההרגלים הדתיים של ההמונים שיצאו ממצרים?האם ניתן להשוות בין השניים, בין אם באופן חלקי או מלא? ואם לא, מדוע לא?
2) שנית, מדוע שהרמב"ם יתנגד, לפחות באופן אידיאלי, לחגיגה קהילתית להשלמת קריאת התורה כולה? אני מבין שזהו לא מנהג שחז"ל קבעו, אבל שאלתי היא יותר שאלה אידיאולוגית: מה לגבי חגיגה קהילתית שנתית של השלמת התורה היה הרמב"ם רואה כרע אידיאולוגי אם היא תתנהל ללא אלכוהול ומעשים אסורים דומים?
ובואו נשאל אפילו מדוע הוא לא היה רואה בכך פעילות חיובית במיוחד?
תודה לידידי נאור היקר,
הערתו של ר' נאור בעניין ההקפות דהיינו שהן מנהג קבלי, מהווה סיבה נוספת וחשובה, ואולי אף מרכזית, לבער אותן, במסגרת החובה לבער עבודה-זרה מקרב עם-ישראל, וכן הזיות והוללות וביזיון לספרי התורה המרחיקים אותנו מדרך האמת.
ייתכן ואפשר לעשות סעודת מצוה מכובדת, אך לשם מה?
עיקר שמחת החג היא של האדם ומשפחתו, ושמחת בחגך.
ברשות מארי אדיר.
תלמיד משה היקר, תרשה לי לציין מספר נקודות שיבארו נושא זה.
רבנו כותב שהשמחה מצוה רבה היא עד מאוד וכו', אולם דוקא שמחה של מצוה ולא של הוללות וסכלות. כך שלהתחבט בשאלה מה תהיה דעתו של רבנו בנושא זה מיותרת לחלוטין, כי המציאות מורה אחרת. מן הסתם שלפני מאתים ושלש מאות שנה לא היה מה שיש היום, אבל זה לא משנה הרבה.
לדוגמא אתמול ביקרתי אצל גיסי והוא סיפר לי שבהקפות של הבוקר הם שתו לשוכרה ושמחו עד מאוד בשמחת "התורה". כשהגיע לבית בשתים בצהרים, גילה שמשפחתו כבר סעדה את סעודת החג. הוא היה שיכור לגמרי, אכל מעט ומיד "נשפך" בשינה. בערב עדיין הרחתי מפיו את ריח האלכוהול. ואציין שמדובר ב"בן תורה" מיושב. בנוסף, הרב של בית הכנסת שלהם קבע מנחה בחמש וחצי. בחמש וארבעים הגיע הבן שלו והודיע ש"אבא צריך עוד קצת לנוח" (מהשתיה של הבוקר), לכן הם עשו הקפות קודם התפילה, והתפללו מנחה בשש וחצי.
* כמדומני שחז"ל אסרו ריקודים ומחיאת כף ביום טוב, ולא שנא שמיני עצרת משאר ימים טובים.
* כיום ההקפות בנויות ע"פ הקבלה, שבע הקפות כנגד שבע ספירות תחתונות (או משהו כזה), כל הקפה חוזרים כמו מנטרה על אותו נוסח ומוסיפים תפילה הכוללת הזיות ומושגים רבים מהקבלה.
*גם הקדמונים ציינו את השמחה שבסיום התורה על ידי פיוטים מיוחדים ותו לא.
אני מניח שהוא לא היה אומר מאומה מעבר למה שהוא הורה במשנה תורה.
ואין הבדל בין ישראל לבין הגולה.
כלומר, אין לקיים את כל ההקפות ולומר את הפיוטים אשר מלאית בתארים ואף במינות (לדוגמה, הפיוט "אנא משה רחימא" שיש בו פנייה ותחינה מפורשת למשה רבנו), וחלילה לטלטל את ספרי התורה כאילו היו משחקי ילדים.
כמובן, שאין לאכול בבית-הכנסת (אלא אם כן התנו מראש שיאכלו בו), ואין לשתות שתייה חריפה בשום מצב, ואין לשבת גברים ונשים יחדיו ולהפוך את הסעודה לישיבה של קלות דעת ופריצות.
ועדיף להתפלל ולסיים מוקדם וכל אחד ילך לביתו ויאכל עם בניו וביתו.
וכך יוכלו לנוח ולהגיע לפני תפילת מנחה בשעה או שעתיים ללימוד תורה.