נשאלתי כך:
לגבי המאמר: "על השכרות בפורים", האם זה בסדר לשתות אלכוהול ברמה אחראית (חס וחלילה לא איבוד הדעת ולהתנהג כמו בהמה) באמת לשתות קצת בשביל לשמוח עם חברים (גם חברים שלי לא שותים עד לרמת שכרות כולם אצלנו שותים בראש טוב); והאם יש איסור דאורייתא או מדרבנן להשתכר באופן כללי (אני ראיתי שרבנו כתב שזה מגונה ומפסיד חכמתו) אך האם יש איסור הלכתי רשמי מדרבנן או דאורייתא? חבר שמתחזק שאל אותי.
תשובה:
א) זה אפשרי, אך לדעתי אין לחרוג משתיית יין או בירה, דהיינו לא לשתות משקאות שרמת האלכוהול שלהם היא מעבר לכך. כמו כן, יש לשתות אך ורק במסגרת סעודת פורים.
ב) ובכן, שתיית המשכרים מנוגדת לתכליתה הראשונה של התורה, וכמו שאומר רבנו בגנוּת התאוות במורה (ג, ח): "וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה [=וכל-שכן שתיית יין] ותשמיש ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה".
לעומת זאת, השתייה לשכרה פועלת את הפעולה ההפוכה מציוויי התורה ואזהרותיה, שהרי היא משפילה את דרישות הנפש הטהורה, ומנפחת ומפטמת ומלהטת מאד את דרישות החומר – וכל העבירות נובעות מחולשת הדעת והתגברות התאווה. כלומר, שתיית המשכרים הינה הפתח לעבירות, שהרי בעת שתייתם השכל נחלש מאד, חומות הדעת מתרופפות, והתאוות מתגברות, והנה לפניך דברי רבנו בפירושו למסכת חגיגה (ב, א) בעניין הביטוי שקבעו חכמים במשנה שם: "וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם", וכֹה דבריו:
"והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה [...] לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם [=ובעת השכרות האדם מופקר בידי תאוותיו ותהום הזימות פעורה תחתיו]".
ושים לב לדברי רבנו במורה (ג, ח):
"ולעניין זה חיבר שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מלפני ה' יתעלה] המרוחקים מה'".
"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל, וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים" (דנ' א, ח–ט).