כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת מב) "שהוזהרנו מללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים כדרך שהיו לובשים כומרי הע"ז" וכו'.
וכן במורה הנבוכים כתב: וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו. תמצא את זה מפורש בספריהם.
לפי טעם זה, לא מובן מדוע נצטוו הכהנים ללבוש אבנט שהוא שעטנז, והותר להם האיסור, והלא כל אסור שעטנז הוא כדי להפריש מהכומרים, והכהנים שהם (להבדיל בין קודש לחול) משמשים באותו סוג עבודה של הכומרים, היה צריך להיאסר עליהם שעטנז ובפרט בעת העבודה.
נראה לי כי כמו שהתירה התורה כלאים בציצית כך התירה התורה כלאים באבנט. והסיבה המסתברת היא, שלא חששה התורה שבבואנו לקיים את מצות ציצית, או בבוא הכהנים לעבוד את ה' יתעלה במקדש, תהא מחשבתם פונה לעבודה זרה. מעין התירו חכמים שבות במקדש דכהנים זריזין הן, ולא חששו שהכהנים יבואו במקדש לידי איסורי תורה.
וכך פוסק רבנו בהלכות כלאים (י, ד): "למדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית". וכן שם בהלכה ל: "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש, לוקין מפני האבנט שהוא כלאים. ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כמו הציצית".
עוד נראה, מפני שאיסור זה איננו בולט כמו שאר איסורים שאסרה תורה משום עבודה זרה, כגון פיזור הדם כנגד שפיכתו לשדים, או גילוח פאת הזקן או עשיית קרחה בראש, וכיו"ב. ולכן התירה התורה איסור זה במקום שיש בו מצות עשה, שאין חשש למחשבת עבודה זרה.