נשאלתי במייל:
בכמה מהמאמרים כתבת כי כל מטרת איסורי המאכלות האסורות היא כדי שנתרחק ממידת התאווה ומצד שני גם הרחקה מאכילה מופרזת של מאכלים כשרים היא באותה מידה הרחקה ממידת התאווה. אם כך מדוע לוקים על אכילת מאכלות אסורות יותר מאכילה מופרזת?
תשובתי:
ראה דברי רבנו בהלכות תשובה (ז, ג):
"ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו--כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן--מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר 'יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו' (יש' נה, ז)".
התורה היא ספר חוקים, ולכל אדם יש גבול שונה באכילה, כך שאי אפשר לקבוע חוקים קבועים בעניין כמה על כל אדם לאכול. לפיכך, התורה ציוותה עלינו באופן כללי "קדושים תהיו", ושלא להימשך אחר התאוות (לפתח חטאת רובץ), כדי שלא נקח מן העולם הזה אלא כדי חיינו. ולכן חכמים גם הסבירו לנו שמי שמנצל את הפרצה החוקתית הזו הוא "נבל ברשות התורה".