שאלה בעניין כוונה במצוות

ידידי דניאל היקר,

ברור לי באופן אישי שדברי רבנו במורה, דהיינו ההתעסקות במצוותיו, אינה רק התעסקות פיסית חיצונית ללא הבנה וללא ידיעה וללא לב, אלא התעסקות מתוך ידיעה מעמיקה ומקיפה, ומתוך ידיעת הקב"ה שציווה עלינו לעשות את המצוות הללו, אחרת האדם הוא "חיצוני" שומר תורה ומצוות, דהיינו מקיים את המצוות באיבריו החיצוניים בלבד, ואיני יודע אם אפילו ראוי לקרוא לזה עבודת ה'.

ועל חשיבות עשיית המצוות מתוך ידיעת תכליתן וידיעת המצווה שציווה בהן, ראה מה שכתבתי בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 109 ואילך.

וראה לדוגמה את דברי רבנו במורה (ג, נא):

"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בענין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".

וכדי שנבין כולנו עד כמה חמור הפסוק שרבנו מצטט מירמיה, ראה נא את הפסוק הבא אחריו שם (יר' יב, ג): "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".

וכן ראה דברי רבנו במורה (ג, לא):

"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".

וראה גם במורה (ג, כו):

"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" [דב' ד, ח], "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" [תה' יט, י] [...]. ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציוה בהן.

וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" [דברים ו, כד], ואמר: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" [שם ד, ו], הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".

ואצרף לך גם את מה שכתבתי במאמרי: "לימוד התינוקות ודרכי חינוכם" (לקראת סוף המאמר):

ואחתום בדברי רבנו הקרובים לענייננו בפירושו לסנהדרין (י, א; עמ' קלה):

"והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה [מהפיכת התורה לקורדום], ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד, לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה [בכל אופן וצורה, כגון שררה רבנית, שהרי רבנו כבר אמר לעיל בסמוך שאין להפוך את הלימוד לכלי לרכישת ממון], ואל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתם קיומם" וכו'.

ומה שרבנו אומר שתכלית האמת לדעת שהוא האמת וכו', אין כוונתו שאין ללמוד את טעמי המצוות ושיש לקיים את המצוות בלא דעת רק כי הן האמת, שהרי רבנו אומר לעיל: "שלא יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד", ואיך יֵדע את ה' אם לא ילמד מחשבה וילמד על טעמי המצוות ותכליתן? אלא, ידיעת האמת שרבנו מדבר עליה כוללת בתוכה את כל ענייני המחשבה שקשורים לידיעת ה', כי הם האמת, והמטרה היא ידיעתם, כי הם האמת.

לפיכך ברור, שמה שרבנו אומר: "והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן", אין כוונתו שאין ללמוד את טעמי המצוות ותכליתן, שהרי אי אפשר לידע את ה' בדרך זו, ואם זו הייתה כוונתו רבנו לא היה טורח לכתוב את הספר "מורה הנבוכים". לפיכך, מטרת רבנו ללמד שאין לקיים את המצוות לשם השגת מטרות זרות, אלא יש לקיימן לשם שמים בלבד, ולא לשום מטרה זרה או השגת טובת הנאה כלשהי. ויש למצוות התורה מטרות נעלות מאד: לרומם אותנו לידיעתו ולאהבתו, ולכינון חברה מתוקנת ובריאה אשר מאירה באור החכמה והדעת.

וכל מטרתם של חז"ל ורבנו היא שנהיה עובדים את ה' מאהבתו ואהבת האמת, וכמו שאומר רבנו בהמשך פירושו שם: "וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף". ונחתום פרק זה בראיה אחת מתוך שלל ראיותיו של רבנו שם: "אמר ר' אלעזר: במצוותיו, ולא בשכר מצוותיו [...] כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".

ואצרף לך גם את מה שכתבתי במאמרי: "חינוך הילדים וחינוך האדם לפי הרמב"ם":

"נשים לב, שאף שתכלית המצוות היא קיומן, המקיימן ללא ידיעתן וללא ידיעת המצווה בהן הרי הוא כחוטב עצים ביער וכחופר גומה בקרקע, וכדברי רבנו המפורסמים במורה. ולכן, אף שהאדם מחויב לקיים את המצוות כי עצם קיומן היא התכלית, עליו להשיג את התכלית הזאת של קיום המצוות בשלמות ככל יכולתו – כלומר, לקיים את המצוות מתוך ידיעתן והבנתן וידיעת המצווה אשר ציווה אותנו בהן ככל יכולת האדם".

שבת שלום ומבורך

רב אדיר היקר

כתב רבנו:"השלמות האחרונה באדם, אין בה מעשים ומידות כלל, כי אם דעות בלבד" (רמב"ם) וכן:"ודע, שמעשה העבודות האלו כולן, כקריאת-התורה והתפלה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן, אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו ית' ושתיפנה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקה בו ית' ובטלת מכל דבר זולתו" (שם, פנ"א)

וכן:דבריו המסכמים בפי' פרק חלק : "אין תכלית האמת [על משמעות "האמת"  ר' הל' יסודי התורה פ"א, הל' א'-ד'!] אלא שידע שהיא אמת; והתורה אמת, ותכלית ידיעתה - לעשותה"!

רב אדיר, האם ניתן להבין מדברי רבנו, שעצם ההתעסקות בצוותיו, זו היא הידיעה? כלומר, ידיעת ה"?

והאם אין כאן ענין של היערכות נפשית, וכן של כוונה מצד עובד ה" לידע?

תודה ושבת שלום