בהמשך למאמר "זמרירי חרזני הסליחות - מחירוף וגידוף ועד הגשמה ומינות", יש להבין את ארבע התוספות שנוספו לתפילת שמונה-עשרה בעשרת ימי התשובה, לשם כך הבה נעיין בכמה מקורות, ונחל בפסק רבנו בהלכות תפילה (ב, כא):
"יש מקומות שנהגו בעשרה ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה: 'זכרנו לחיים' וכו', ובשנייה: 'מי כמוך אב הרחמן' וכו', ובברכת שמונה-עשרה: 'זכור רחמיך' וכו'; ובברכה אחרונה: 'ובספר חיים' וכו'. וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית: 'ובכן תן פחדך'. אבל בראש השנה וביום הכיפורים, מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית: 'ובכן תן פחדך'".
מדברי רבנו עולות שלוש מסקנות: 1) התוספות הללו לא נוספו על-ידי אנשי-כנסת-הגדולה, אלא הן תוספות מאוחרות; 2) רק מיעוט מקרב קהילות ישראל נהגו להוסיף את התוספות הללו; 3) מדברי רבנו עולה שרצוי שלא להוסיפן, שהרי ביחס לאמירת "ובכן תן פחדך" רבנו מבטא את שביעות רצונו באמרוֹ "אבל בר"ה וביוה"כ מנהג פשוט הוא להוסיף" וכו', ואילו ביחס לאמירת ארבע התוספות שנזכרו לפני-כן, רבנו מציין שזה מנהג שנהגו בו מיעוט קהילות.
ברם, בסדר התפילה נאמרים דברים שונים (הלכה מה), וכך נאמר שם:
"נהגו רוב העם מראש השנה ועד יום הכיפורים, להוסיף בכל תפילה בעשרת הימים. בברכה ראשונה מוסיפין: 'זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים' [...] ומוסיפין בברכה שנייה: 'מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים' [...] ומוסיפין בברכה שמונה-עשרה: 'זכור רחמיך ה' אלהינו וכבוש כעסך וכתוב לחיים כל בני בריתך' [...] [...] ומוסיפין בברכה אחרונה: 'ובספר חיים ברכה ושלום נזכר ונכתב לפניך, אנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום' [...] ובתפילת נעילת יום הצום, אומר בברכות אלו מקום 'זכרנו לחיים', 'חתמנו לחיים'. וכל התוספות האלו מנהג מקומות, ויש מקומות שנהגו שלא יוסיפו דבר".
נשים לב שבראש הדברים נאמר: "נהגו רוב העם". ברם, בסוף דבריו רבנו אומר שמדובר רק ב"מנהג מקומות", דהיינו לא מדובר במנהג שנהגו בו "רוב העם" – ונראה שהלכה זו זויפה במהלך הדורות, ומישהו החדיר לראשה את "רוב העם". יתר-על-כן, רבנו חותם באמרוֹ: "ויש מקומות שנהגו שלא יוסיפו דבר", וחתימתו במשפט הזה מבטאת הסתייגות מן המנהג.
ויתרה מכולן, בהלכות תפילה (א, יא) רבנו פוסק כך: "ושלוש [ברכות] ראשונות ושלוש [ברכות] אחרונות [של תפילת שמונה-עשרה] – לעולם אין מוסיפין בהן ואין פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר". ואין ספק שזו הלכה שיצאה מתחת ידיהם של חכמי התלמוד ע"ה.
איך ייתכן אפוא להוסיף ארבע תוספות לברכות הראשונות והאחרונות? ועוד תוספות שנוגעות לאיסורי ייחוד ה' והתעיית העם אחרי השקפות זרות? ובכן, נראה לי שרבנו שגה בזה, כלומר רבנו סבר שדי בהסתייגויות כדי להרחיק את בני-האדם מלומר את התוספות הללו, בעוד שהיה עליו להרחיק מהן באופנים חדים וברורים בהרבה: גם בשל העובדה שמדובר בתוספות שלא יצאו מתחת ידיהם של אנשי-כנסת-הגדולה, גם בשל הִלכת חז"ל המפורשת בהלכות תפילה (א, יא), וגם מפני שמדובר בתוספות שמשחיתות את יסוד ייחוד ה' ופותחות פתח להזיות.
נראה לי אפוא שרבנו נכנע להמונים בעניין זה, ולא גדול הוא מאהרן הכהן אשר נכנע להמונים ועשה את העגל, במקום להמתין בסבלנות עוד זמן קצר לירידתו של משה רבנו ע"ה מהר סיני: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דב' ט, כ). לכן, לדעתי, עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולבטל ולמחוק ולבער את ארבע התוספות הללו לחלוטין.
זאת ועוד, בסדר התפילה לעיל נאמר: "ובתפילת נעילת יום הצום, אומר בברכות אלו מקום 'זכרנו לחיים', 'חתמנו לחיים'". ושתי תמיהות עולות כנגד הדברים הללו: 1) רבנו אומר "בברכות אלו", אך רק בברכה הראשונה (מגן אברהם) נאמר "זכרנו לחיים", כלומר לא ברור איך עלינו לנסח את שאר הברכות שבהן לא נאמר "זכרנו לחיים"; 2) ביחס לברכה הראשונה, מוזר מאד לומר: "חתמנו לחיים", ואחר כך שוב לומר "כתבנו לחיים". כמו כן, מדוע בכלל יש חשיבות לשינוי הנוסח מזכירה לחתימה? והלא מדובר ממילא במשלים שאין ואף אסור לדקדק בפשוטם, שהרי הדקדוק בפשוטם אף עלול להתעות את בני האדם שלא מדובר במשלים!
מכלול התמיהות הללו מוסיף ומחזק את ההבנה שכל התוספות הללו מצויות תחת ערפל כבד, והדרך היחידה לפזרו ולהחזיר עטרה ליושנה, היא לבער את ארבע התוספות הללו לחלוטין.