ממה שרבנו פוסק בהלכות חנוכה (ג, ז), בסוף ההלכה: "וכן בשאר ימי הפסח קוראים בדילוג כראשי חודשים", נראה שדין שאר ימי הפסח שווה לראשי חודשים גם לעניין שאין קוראין את ההלל ביחיד, ורבנו סמך שנבין זאת ממה שדינם שווה לעניין הדילוג.
וכן עולה מפסק רבנו בהלכות ברכות (סוף פרק יא) שדין ההלל של ראשי חודשים וחול המועד פסח שווה, וכֹה דבריו שם:
"כל דבר שהוא מנהג אף-על-פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעית של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת ההלל בראשי חודשים ובחולו של מועד של פסח, אין מברכין עליו" וכו'.
כמו כן, זהו גם מנהג תימן הקדום, וזה לשונו של מָרי בהלכות חנוכה שם
"ומנהגנו בר"ח ושאר ימי הפסח חוץ מיום ראשון לקרוא בדילוג בלי ברכה לא בתחילה ולא בסוף, ויחיד אינו קורא כלל".
א. אני מניח שברור לנו שאין חשיבות ר"ח כחשיבות חג הפסח. הפסח נקרא 'מועד' משא"כ ר"ח.
ב. הואיל וגם רבנו מודע לזה. לכן ,נראה לענ"ד, שבשל כך דייק בלשונו ובראש ההלכה ז' בהל' חנוכה לא הזכיר פסח בצמוד לר"ח כאשר התייחס לעניין קריאת היחיד. נכון שגם בפסח זהו מנהג ולפיכך אין מברכים ואין גומרים כמו שמשמע מהתלמוד בסיפור של רב שנקלע לבבל. ולכן שיתף ןהזכיר פסח ור"ח בצמידות רק לעניין דילוג (בהל' חנוכה) ולעניין ברכה (בהל' ברכות ).
עיינתי בדברים הנ"ל ואף קראתי אותם במקור בדברי רבנו ועדיין נשארתי מסופק אם אכן המסקנה נחרצת ומוכרחת שהיחיד לא יקרא הלל בשאר ימי הפסח. הואיל ורבנו דייקן בלשון הזהב שלו הייתי מצפה שיכרוך את ראש חודש וימי הפסח בכריכה אחת בראש הלכה ז' בהל' חנוכה ואז היה ברור שכשאמר יחיד לא יקרא כלל זה היה תופס גם לפסח. מהעובדה שהזכיר פסח בסוף הלכה זו ורק השווה ביניהם לעניין דילוג וגם בהל' ברכות השווה ביניהם לעניין שאין מברכים על ההלל, ליבי אומר לי שבכך החריג את עניין קריאת היחיד , דהיינו שדווקא בר"ח יחיד לא יקרא וגם זה לכתחילה שהרי הוסיף וכתב ואם התחיל ימשיך עד הסוף אבל בדילוג.