קדיש יהא שמא ובתרא

היי מורנו אדיר, תודה על התשובות.

חידוד השאלה לגבי "והוא רחום": לא התכוונתי ל"והוא רחום" שאיתו פותחים את סדר היום בכל תפילה, אלא לתחנון המורחב שקוראים בימי שני וחמישי (קטעי תחינות המתחילים במשפט "והוא רחום" ונגמרים ב"שמע ישראל").

כידוע, קטעי תחינות אלו אינם מופיעים בסידור רס"ג, רמב"ם, עמר"ם ואף לא בתכלאל. הנוסח הבלאדי הכניס את קטעי תחינה אלו לסדר התפילה, על אף שהם לא היו שם במקור.

רציתי לדעת מה אתה חושב על קטעים אלו. האם יש חובה לאומרם בימי שני וחמישי ועי"י כך להרחיב בתחנונים? או שמדובר בהוספה מיותרת.

ליל חמישי מבורך,

תודה.

שלום וברכה,

הרחבתי בשני המאמרים על הסליחות הרחבתי בעניין אמירת: "אל מלך יושב על כיסא רחמים", ובאמירת: "אל רחום וחנון", וכן בעניין הוספת פסוקים שיש בהם תארים ותיאורים לבורא, שאין לאמרם אלא במקומות שקבעו לנו במסורת התורה-שבעל-פה, ואין להוסיף עליהם מאומה. כל-שכן שאין להוסיף תיאורים גופניים או תיאורי עוררות של תכונות נפשיות שלא נזכרו בכתבי-הקודש, והנה דוגמאות נוספות משם לאמירות שאסור לדעת רבנו לאמרם ביחס לבורא בתפילת הציבור: "שוב מחרון אפך", "יושב מרום", "שוכן שחקים", "ואין נסתר מנגד עיניך", "אדני שמעה", "אדני הקשיבה", "ומעשה ידך כולנו", "תאחז ידך במשפט", "הפותח יד בתשובה", "עוררה גבורתיך", ועוד.

אגב, בעברי על התחנון הארוך הזה צד את עיני משפט מחריד: "זכור נמת, עדות לא תשכח מפי זרעו", וכי הקב"ה נם ומתנמנם? וכי העונשים והייסורים הכבדים שחלו בעם-ישראל נובעים כתוצאה מתנומה של הקב"ה? וכאילו אנחנו אומרים להקב"ה: זכור שאתה הוא זה אשר התנמנמת ולא אנחנו הם אלה שחטאנו, וכמו שנאמר מיד בהמשך: "עדות לא תשכח מפי זרעו". גם המשפט שמופיע מעט לאחר מכן: "דע את אשר ידעוך" אף הוא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא" וכבר התייחסתי אליו במאמר על הסליחות.

ואף שדוד המלך אמר בתהלים (מד, כד): "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח", אסור לנו באיסור חמור להעתיק את המשפט הזה לתוך תפילת הציבור, וכל-שכן שאסור לנו להשתמש בדימויים הללו בתפילת הציבור שלא באופן שהם הובאו בפסוק -- שהרי שימוש בדימויים הללו עלול להחדיר את ההשקפה שכך יש להבין את פשט הפסוק. וכאמור, אפילו את פשט הפסוק אסור לנו להעתיק לתפילת הציבור.

והנה עוד משפט נגעל: "קרב צדק מאליך", ומשמעו הוא שהקב"ה הוא דיין אשר דן דין מעוקל, ואנחנו מבקשים ממנו שישפוט אותנו בדין צדק, כאילו אנחנו צדיקים וחסידים, והקב"ה אינו נוהג עמנו בצדק וביושר. ואלה דברי כפירה מחרידים שמחדירים השקפות מינות.

והנה עוד משפט דומה בסכלותו: "אל ימעטו לפניך תלאותינו", וכי הקב"ה אינו אל רחום וחנון? וכי יעלה על הדעת שהוא מזלזל ואדיש כביכול לייסוריו של עם-ישראל? ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שייסוריו של עם-ישראל אינם נובעים מצדק אלהי מדויק, מדוקדק והכרחי, אלא חלילה מאדישותו של ה' יתעלה שמו ומזלזולו בתלאותינו ובייסורינו? וההזיה שגלומה במשפט הזה קרובה להשקפת אפיקורוס ש"עזב אלהים את הארץ".

והנה דברי רבנו ביסוד העשירי:

"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".

ובהמשך הדברים שם מוסיף ומזהיר רבנו:

"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".