לשון ויקפדיה:
"עם השנים נפלו טעויות בנוסח הנכון לכתיבת ספרי התורה. השינויים הללו נוצרו משיבוש אחד עתיק, וכעת איננו יודעים מהו הנוסח המקורי הנכון. ישנם תשעה הבדלים כאלו בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, כאשר בימינו נוסח הספרים האשכנזים ונוסח בני עדות המזרח שווה" תודה לכאן.
הסתכלתי בספר הי"ד ומצאתי: "וכתב האותייות כולן כתקנן [...] הרי זה ספר כשר" (הלכות ספר תורה ז, ט).
פצוע דכא. וכמו שיהודי תימן הם היחידים ששמרו על כשרות ספרי התורה בעניין הגוויל, וכן בעניינים הלכתיים רבים הם שמרו על ההלכה התלמודית המקורית והקדומה, כך חזקה עליהם שהם שמרו בנאמנות גם על הנוסח הנכון.
שלום. אם בעבר היה ספק בכך, כיום הדבר בטוח שכתר ארם צובא הוא הוא הספר שאותו הגיה בן אשר ועליו סמך הרמב"ם (בין היתר בעקבות שימוש בחיפוש ממוחשב, והודות למחקרים אקדמיים בתחום המסורה, שבמאות השנים האחרונות נדחקו לקרן זוית בעולם ההלכתי). ישנם כ-9 הבדלים בין נוסח תימן לאשכנז\ספרד.
כפי שעשו בנוסחי הגמרא, כך עשו "התאמות" לנוסח התורה (לבושתנו...), כדי שיתאים לנוסח שהיה לפניהם (כפי ששינו האשכנזים את הנוסח שלהם ל'דכה' לפני 200 שנה).
דפי התורה שבכתר לא שרדו אז נשאר להוכיח מהערות המסורה.
אע"פ שנוסח התורה עבר שינויי, נוסח הערות המסורה הגיע לידינו בשלמותו (בחסדי שמים, כי כאמור, הרבנים לא התעסקו איתו).
הערת מסורה גדולה על אתר היא: "דכא ג', לא יבא פצוע דכא, ואת דכא ושפל רוח, תשב אנוש עד דכא".
פירוש הדברים - דכא מופיע 3 פעמים במקרא, פה, בישעיהו נז טו, תהילים צ ג. מאחר והנוסח בכתר בשני המקומות הוא דכא ולא דכה, אין ספק כי הנוסח המקורי הוא דכא.
כדי לראות את נוסח המסורה של התנך + הערות המסורה אתה יכול לחפש בגוגל "פרוייקט הכתר" של בר-אילן.