במאמר: "מה נאכל בשנה השביעית?" הוסבר, שדרוש פתרון מערכתי לשנת השמיטה, פתרון שיכלול את כל גופי הניהול והממשל של המדינה אשר נוגעים בדבר, כגון משרד האוצר ומשרד החקלאות. ברם, במאמר הנזכר לא צירפתי פתרון: גם מפני שטרם עלה בדעתי, וגם מפני שהדבר עדיין לא מעשי, שהרי טרם זכינו לכונן סנהדרין וממלכת כהנים וגוי קדוש. על-כל-פנים, ב"ה עלה פתרון מערכתי בדעתי וניתן יהיה לדון בו לאחר שעם-ישראל יזכה לשוב לה'-אלהים-אמת, ולאחר שנכונן סנהדרין-אמת, ולאחר שנזכה לחכמי-אמת, ולאחר שנזכה למנהיגי-אמת, ולאחר שנשאף לקיים את ייעודנו: להאיר בחוכמת הדעת והמדע והמוסר.
אחל אפוא, בהלכות שמיטה ויובל (ז, יב) פוסק רבנו כך:
"האומר לפועל: 'הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום' – שכרו מותר, ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו את הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו: 'לקט לי בו היום ירק' – הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית".
הלכה זו עוסקת באדם שאומר לפועל שילך וילקט בעבורו ירקות שלא חל עליהם איסור ספיחין, כגון ירקות-שדה שאינם מיוחדים למאכל אדם (שמיטה ויובל ד, ד). ברם, הואיל וחלה עליהם קדושת שביעית אסור לסחור בהם, ולכן אסור לומר לפועל שילקט את הירקות הללו במטבע שהוא נותן לפועל (='לקט לי בו היום ירק'), כי אז התשלום הוא בעבור הירק ולא בעבור מלאכת הליקוט וההבאה – וכאשר התשלום ניתן בעבור הירק אשר קדוש בקדושת שביעית, הכסף ששולם נתפס בקדושת שביעית "ואינו מוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית".
וכדי להשלים את תמונת ההלכה אצרף את הִלכת שמיטה ויובל (ד, ד) בעניין ירקות-השדה שמותר ללקטם בשביעית: "הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים, וכל כיוצא בהן".
ועתה להלכה השנייה שנחוצה לנו, בהלכות שמיטה ויובל (ז, יג) פוסק רבנו כך:
"החַמָּרים [מובילי סחורה על חמורים] העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי [שהרי אסור ליטול מפירות שביעית אשר מותר לאכלם בשביעית יותר מן הכמות הראויה למחיה] – הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמָּרין ולא קנסו בשכר הפועל? מפני ששכר הפועל מועט לא קנסו בו, משום כדי חייו".
***
משתי ההלכות הללו ניתן לדעתי ללמוד כיצד לנהוג בשביעית בימינו. כלומר, משתי ההלכות הללו עולה שניתן לשכור פועלים כדי שיטפלו בפירות בכל הדרוש, ויובילו אותם לשווקים תמורת שכר מינימום בלבד ('כדי חייו'), ושם בשווקים יחלקו בחינם את הפירות איש כפי אכלו. כמו כן, על המדינה לממן את שכר המינימום של הפועלים, וכן להקל מאד על החקלאים במהלך שש שנות עבודת האדמה, כדי שיוכלו להתקיים בשנה השביעית ללא הכנסות.