בראשׁית יט: ל וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו:לא וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֨רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ:לב לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע:לג וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ:לד וַֽיְהִי֙ מִמָּֽחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵֽן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֨אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע:לה וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ:לווַתַּֽהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן:לז וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם:לח וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם:
ר' סעדיה: "ואיש אין בארץ – להורות שעלה על דעתן, שכמו שכל העולם היישובי חרב במים, ולא נשארו מבני אדם אלא נח וזרעו, כך עלה עכשיו העולם כולו באש, ולא נשארו אלא לוט ויוצאי חלציו, כי המבול היה קרוב לזמנן, ופחות מארבע מאות שנה חלפו ביניהן, ומזה אמר ואיש אין בארץ...
ואשר לענין העונש, האם היו בנות לוט חייבות עונש או לא, נאמר שאין עליהן עונש מזיד, מפני שלא ידעו אל נכון שיש עוד איש בעולם, וסברו, שכמו שבניו של אדם הותרו באחיותיהם, מפני שלא היו להם נשים אחרות, כך מותר להן לקלוט זרע מאביהן, מפני שאין איש זולתו, ואין עליהן אלא שוגג וחסרון ידיעה, ואי־דיוק, כי לא המתינו עד שהתברר להן אם יש איש אחר או לא. והרצה לנו הכתוב את הסיפור הזה כלקח מוסרי, שלא נעשה כמעשה סדום, ושלא נחליט במקרים על־פי השערות ודמיונות לבד, ושנזהר מן היין, כי הוא סיבה לרעות רבות בענייני העולם הזה ובענייני הדת, ושלא נתייאש מבקשת רחמים ומן ההכנעה לפני י״י, ומן התפילה, כי השומע קרוב ועונה."
רלב"ג - ביאור הפרשה: "וכבר חשבו בנותיו שזה ההפסד קרה בכל הישוב, ולזה חשבו שלא יִמָּצֵא בעולם זולתן וזולת אביהן, ולזה השתדלו לחיות מאביהן זרע כדי שלא יִפָּסֵד המין האנושי."
רלב"ג - תועלות: "התועלת העשרים וארבעה הוא במידות, והוא שראוי שנשפוט בעניני הפעולות האנושיות לפי הכוונה בהם, לא לפי ענינם בעצמם. הלא תראה שבנות לוט, מפני שהיתה כוונתם טובה בזה הפועַל המגונה, נמצאו נעזרות בו מה׳ יתעלה, וזכו אל שיצאו מהן השתי אומות אשר מלאו הארץ בעת מתן תורה."
1) האם הרמב"ם יסכים עם רב סעדיה?
2) האם הרמב"ם יסכים עם רלב"ג?
א) ייתכן שכוונתן הייתה לטובה, שהרי נאמר בתורה: "ונחייה מאבינו זרע".
ב) אולי בזכות הצדיקים וגומלי החסדים שבהם גם זו זכות.
בעקבות עיון בהלכה שנעלמה מעיניי, כתבתי וערכתי מחדש את ביקורתי על רש"י בעניין מעשה בנות לוט, מובא בחלק יו במאמרי: "רש"י ראש פרשני ההגשמה".
והנה הקטע המתוקן:
בבראשית (יט, לג) נאמר כך: "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ". ורש"י פירש שם: "וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ [=הבכירה] – ובצעירה כתיב: 'וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ' [יט, לה]; צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה לימדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש". רש"י העתיק כאן את דברי מדרש במדבר רבה (כ, כג), אך הוא לא שם לב שמדובר בדרש מוחלט! שהרי לפי ההלכה אין כאן שום זנות, כי בן נח מותר בבתו, ולכן לוט היה יכול לשאת את שתי בנותיו בהיתר גמור. אולם, מפירושו של רש"י עולה בבירור שמדובר באיסור של עריות. ואכן, בפירוש רש"י אשר נפוץ בחומשים שלפנינו נוספו דברי מדרש בראשית רבה (נא, ט): "אמר ר' לוי: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו".
ברם, מיד בהמשך פירושו של רש"י עולה שמדובר בהיתר גמור! ואף במצוה! וכל חטאה של הבכירה הוא שהיא פרסמה את העובדה שאביה הוא אבי בנה. וכך נאמר בבראשית (יט, לז): "וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם", ושם פירש רש"י: "מואב – זו שלא הייתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה. וקיבלו שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון: 'וְאַל תִּתְגָּר בָּם' [דב' ב, יט] כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא יילחם בם, אבל לצערן התיר להם".
נמצא אפוא, כי מבחינה עקרונית בנות לוט קיימו מצוה בכך שהביאו את אביהן עליהן, שהרי הן קיבלו שכר על-כך! והרבב היחיד שדבק בבת הבכירה הוא שהיא נהגה ב"חוסר צניעות", ברם, הבת הצעירה נחשבת לצנועה! ואף שדברי רש"י מועתקים ממדרש בגמרא שנבאר לקמן, העתקת מדרש זה מיד לאחר שרש"י קובע מפורשות שמדובר בזנות כלומר בענייני עריות, הוא חמור ביותר. שהרי הקורא עלול להבין בקלות שניתן להתבונן על עסקי עריות בשלוות נפש ואף לקרוא לנשים שנכשלות בעריות כ"צנועות"! ורק אם הן אינן שומרות על "דיסקרטיות" או מתלוננות, הן ראויות לגנאי ולהיחשב כמי שנוהגות ב"חוסר צניעות".
כלומר, "חוסר הצניעות" של הבכירה נובע רק מכך שהיא גילתה ברמז עבה שהיא הביאה את אביה עליה, ואילו הצעירה שגילתה זאת ברמז דק – צדיקה וחסודה ותמימה, ואיזה מסר זה מעביר לבנות? וכאמור, רש"י מגדיר את הבת הצעירה כ"צנועה" מיד לאחר שהוא קובע שמדובר בזנות בתוך המשפחה! כאילו יש איזה מקום להכשיר זנות בתוך המשפחה וכאילו כל עוד התועבות אינן מתפרסמות ניתן לראות את יוזמי החטאים כ"צנועים"...
ומכיוון שתאוות המין גדולה חזקה ופראית מאד עד כדי חשש כבד לאיבוד צלם אנוש, יש להיזהר מאד-מאד בפירושי התורה בענייני העריות שמא ילמדו מהם הרשעים מקום להצדיק את תאוותיהם השפלות, וייצר הרע אינו צריך הרבה עידוד כדי לבצע מעשים שלא ייעשו. ואין עידוד גדול יותר לרשעים מפירוש רש"י שנחשב כאילו נאמר מפי-הגבורה! ולמיטב הבנתי וידיעתי, מעשים של גילויי עריות בתוך המשפחה אינם נדירים בלשון המעטה בחברה החרדית הסגורה האמונה על פירושיו של רש"י כאילו נאמרו מפי-הגבורה.
זאת ועוד, החדרת ההשקפה כי כל עוד התועבה אינה מתפרסמת אין בעצם עשייתה גנאי כל-כך גדול, ואף ניתן להשאירה בגדרי "הצניעות", גוררת אחריה עוד השקפה רעה מאד: והיא קידוש החיצוניוּת והזנחת האמת, שהרי כל עוד החטא לא מתפרסם הוא אינו מגונה בהכרח. והדת החדשה אימצה אל חיקה באהבה את ההשקפה הזו אשר מאפשרת לה להמשיך ולמלא את תאוות לבה, יחד עם הצגת מצג שווא של "צדיקים וחסידים" ו"קדושי עליון" אשר מאפשר ומצדיק את המשך הפקת הרווחים וטובות ההנאה מן הדת.
נעיין עתה במקור המדרשי לפירוש רש"י הנדון (בר' יט, לז), וכך נאמר בגמרא (ב"ק לח ע"ב):
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקאמרה 'מואב', אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: 'אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה' [דב' ב, ט], מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו; צעירה דקאמרה 'בן-עמי', אמר ליה הקדוש-ברוך-הוא למשה: 'וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם' כלל [דב' ב, יט], דאפילו אנגריא [שעבוד במלאכה] לא תעביד בהו".
ולכאורה המדרש הזה תמוה מאד, שהרי בני נח אינן מוזהרין על בנותיהן, ולוט היה יכול לשאת את שתי בנותיו בהיתר גמור, מדוע אפוא המדרש מתייחס לכל מעשה לוט בבנותיו כאילו מדובר בדבר האסור? וכאילו אפילו שנעשה כאן חטא חמור, עדיין הקב"ה "אינו מקפח שכר כל בריה"? אלא ברור שהמדרש הזה נועד ללמד אותנו שלא לזלזל במצוות שנראות בעינינו כקלות (לעולם תהא בעיניך מצוה קלה כבחמורה כיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות), וכן את חשיבות הדיבור הנקי והבושה והחרטה על החטאים, וכן יש במדרש זה ביטוי למאמר חז"ל: "בכל דרכיך דעהו – אפילו בדבר עבירה" (ברכות סג ע"א).
אגב, לא רק בפירושו הראשון שהבאנו לעיל (יט, לג), גם בהמשך פירושו רש"י מתייחס למעשה לוט בבנותיו כאל חטא ועוון, שהרי הוא מפרש: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם – [...] להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו". וכאמור, אם הוא בוחר להתייחס באופן מדרשי למעשה לוט בבנותיו ולתארו כחטא ועוון, אסור היה לו באיסור חמור לתאר במקביל את בנות לוט כ"צנועות" (שהרי גם הבכירה רק רמזה ולא אמרה באופן מפורש) ועוד לומר שהן קיבלו שכר על פעולתן! כלומר, רש"י מתאר את בנות לוט כצנועות וצדיקות, בתווך, כלומר בין שני פירושים מדרשיים אשר מתייחסים למעשה בנות לוט כחטא ועוון חמור ביותר.
כמו כן, המקור לפירושו האחרון הוא במדרש בראשית רבה (נא, ד), ושם נאמר: "ויסע משם אברהם – פנה מפני ריח רע, שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על שתי בנותיו". אולם, מפירוש רש"י לעיל עולה שהשמועה שיצאה על לוט היא בגדר: "הוצאת שם רע" אשר מוגדרת כידוע כגנאי שקרי שלא התרחש במציאות (לעומת לשון הרע שהוא גנאי של אמת). ואם אין שום ספק שהמעשה אכן אירע במציאות מדוע רש"י נוקט בלשון אשר רומזת לכך שמדובר בעניין שלא התרחש במציאות? ויש בפירושו הזה ביטוי לדרכם של צאצאי המינים להסתיר את הנעשה בחדרי חדרים, ולגונן בדבקות על הנחשדים במעשי תועבה...
אותה המחשבה המשיכה לא לתת לי מנוח, וברוך ה' מצאתי תשובה לכך במבואו של מרי לספר דניאל עם פירוש רס"ג מהדורתו, ומדבריו עולה שהפירוש של רס"ג המצוי היום במקראות הגדולות הינו זיוף!
והנה דברי מָרי שם בעמ' ז:
"מן הידוע שנדפס במקראות גדולות זה עידן ועידנין פירוש המיוחס לרס"ג, ובמשך דורות דנו דשו בו רבים מתוך הנחה שהוא לרס"ג. ולעומת זאת, כבר יצאו גם עוררים על ייחוסו לרס"ג בשל שיטתו ודעותיו הנוגדים שיטת רס"ג ודעותיו ביתר ספריו. ויש מן המלומדים האחרונים שהשוו פירושיו לתרגום רס"ג בערבית שהיה ידוע והגיעו למסקנות ברורות - ובצדק - כי אותו הפירוש שבמקראות גדולות כלל וכלל אינו לרס"ג. [...] זכינו אנו וזכה דורנו שנתגלה בימינו פירוש זה שהוא פירושו האמתי והמקורי של רבנו [=רס"ג], וכבר כמה מן העוסקים במקצוע זה בדורנו עלו על עקבותיו".
עיינתי בקישור שצירפת, ומשהו בקרבי לא נותן לי מנוח בעניין זה, כי איני מבין איך פירוש זה לא נמצא במהדורתו של מרי יוסף קאפח. מעניין לדעת על מה הם מסתמכים.
נראה לי שהתשובה לשתי השאלות שלך היא כן.