מועדים לשמחה. האם לדעת הרמב"ם יש לנהוג מנהג הושענות הישן ולומר פעמיים" אנא ה' הושיע נא" או נוסח הושענות המלא כפי שחובר ע"י רס"ג?

אני מתפלא עליך (ולא בפעם הראשונה) על כך שאתה ממהר להקשות מבלי לראות את התמונה הכוללת וכן מבלי להציע חלופה, ואסביר את דבריי:

תחילה אשאל אותך: מה נראה לך יותר סביר? האם נראה לך שלדעת הרמב"ם יש לומר את כל נוסח ההושענות שבסדר התפילה של רס"ג? האם זה יותר סביר לומר שרבנו יתעלם באופן כל-כך מוחלט ורועם מכל סדר ההושענות, אף-על-פי שהוא סבור שיש לאמרו? ויתרה מזאת, וכי לדעת רבנו יש להוסיף כל-כך הרבה תוספות לתפילה שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה? ובמיוחד תוספות שיש בהן תארים ועניינים מגוחכים למכביר? האם זה נראה לך יותר סביר?

ועתה אמשיך, לגבי "הראיה" שהבאת מכך שעניין ההלל נזכר בפרק ג במשנה לעומת עניין הקפת המזבח שנאמר בפרק ד, איני יודע מה אתה סח! שהרי אמנם נזכר בפרק ד משנה ה עניין הקפת המזבח, אך במשנה שקדמה שם נדונה מצות לולב, דהיינו הובאו פרטים שונים באופני קיום מצות הלולב והבאתו למקדש. ובאותה מידה ניתן לטעון שיש קשר בין הדברים שהרי המשניות הללו סמוכות.

כמו כן, במשנה נאמר: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרין: 'אנא ה' הושיעה נא' 'אנא ה' הושיעה נא'", ואיך עלה על דעתך להחליט שלא ראוי להקיף בסוף ההלל? וכי חכמים הגבילו לנו מתי להקיף? והלא מדובר במנהג שהוא רק זכר להקפות שהיו בבית-המקדש! וכי מדובר כאן בשלוש החמורות עד שאתה מדקדק דקדוקים כל-כך מרחיקי לכת, ומשקיע מאמץ להקשות בעניין שהוא מנהג?

לגבי הריחוק בשתים-עשרה הלכות, מי שמעיין בהלכות שם רואה בבירור שרבנו סיים את ענייני נטילת לולב ורק לאחר מכן עבר לבאר את ענייני מצות ערבה ובסופו רבנו מביא את המנהג להקיף את המזבח, וכי יעלה על דעתך שרבנו יתקע ענייני מנהג שהוא רק זכר למקדש, בראש ענייני הלכה שהוא רק החל לבאר, טרם שהוא יסיים לבאר את כל פרטי הדין? האם אינך מבין את מדרג החשיבות שבין ענייני הלכה ומנהג? ולא סתם מנהג אלא מנהג שהוא רק "זכר למקדש" ותו לא!

לגבי ר' יהודה, דבריו לא נפסקו להלכה, כך שאין מה להקשות ממשנה דחויה! ובמיוחד לא לעניין שהוא רק בגדר מנהג וזכר למקדש ותו לא, דהיינו לא מדובר כאן אפילו בגזרה או בתקנה אלא במנהג שהוא רק זכר למקדש! האם אתה מבין זאת?

ושים לב, מדובר במנהג קלוש ביותר, שהרי על חיבוט ערבה נאמר שמדובר במנהג נביאים, ואילו על מנהג הקפת המזבח נאמר בסמוך: "וכבר נהגו ישראל" ותו לא!!

ודומני שאהבתך לתארים ולפיוטים המגוחכים של רס"ג קלקלו את השורה.

וראיתי את ה' פץ...

וסיימת את דבריך בקביעה הבאה: "מכאן עולה שהקפת המזבח הוא דבר נפרד מנענוע הלולב בהלל". פששש... באמת הצלחת לקבוע קביעה בעניין שברומו של עולם! והלא דבריך הם סכלות מוחלטת! גם כי כל ראיותיך חלושות וקלושות, וגם כי מדובר במנהג שהוא זכר למקדש ותו לא, וגם כי לא ציינת שום חלופה בפועל, וגם כי בזה אתה מכשיר אמירת תארים והזיות מגוחכות, וגם ובעיקר כי אין שום מניעה להקיף את המזבח בכל מקום שנחליט כי מדובר במנהג ותו לא!

ודקדוקי עניות מעידים על ההעדר.

והרחבתי כדי שאולי תבין עד כמה הפלגת מדרך האמת.

מה שכתבת נראה מעט לא סביר לגבי אופן ההקפה. גם במשנה מסכת סוכה וגם בדברי הרמב"ם יש הפרדה בין הנענוע בהלל עצמו לבין הקפת המזבח או הבמה. במשנה זה מופיע בפרקים אחרים (ג', ד') ובדברי הרמב"ם הפרש של כשתים עשרה הלכות (י' וכ"ג) ואם מקיפים בהלל אז הדברים היו צריכים להיות סמוכים זה לזה.

ראיה נוספת שבמסכת סוכה כשמדברים על הקפת המזבח תנא קמא סובר שאומרים אנא ה' הושיעה נא ואילו רבי יהודה סובר שאומרים אני והוא הושיעה נא. ואם מקיפים בשעת אמירת ההלל בהלל אין פסוק אני והוא הושיעה נא בהלל, ואם הוא חולק בכלל על תנא קמא ואומר שאין מקיפים בשאר ההלל אז המשנה הייתה צריכה לכתוב זאת.

מכאן עולה שהקפת המזבח הוא דבר נפרד מנענוע הלולב בהלל.

חגים וזמנים לששון.

נראה מדברי רבנו בהלכה שאין לומר את סדר ההושענות הארוך שמיוחס לרס"ג.

איך צריך לעשות אפוא לדעת רבנו?

ובכן, נעיין קודם בלשון רבנו בהלכה:

"בכל יום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת, ואומרין: 'אנא ייי הושיעה נא', 'אנא ייי הושיעה נא', וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים. וכבר נהגו ישראל להניח תיבה באמצע בית-הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח, זכר למקדש" (הל' סוכה ז, כב).

לפיכך נראה, שיש להקיף את התיבה בעת אמירת הפסקה האחרונה שבהלל (אודך כי עניתני וכו' עד סופה) שבה מופיע הפסוק: 'אנא ייי הושיעה נא', מפני שרבנו פוסק שמקיפין בעת שאומרין: 'אנא ייי הושיעה נא', 'אנא ייי הושיעה נא', ובפסקה האחרונה של ההלל כופלין את הפסוק הזה. וביום השביעי יחלו להקיף את התיבה לאט-לאט מתחילת אמירת ההלל שבע פעמים.